הדפסה

זינגי ואח' נ' נזרי ואח'

בפני כב' השופט יוסי טופף

התובעים:
(הנתבעים שכנגד)

  1. אלי זינגי
  2. ראובן מקס

ע"י ב"כ עו"ד אור ליסקר

נגד

הנתבעים:
(התובעים שכנגד)

  1. אלי ניזרי
  2. גבי יהודה

ע"י ב"כ עו"ד שנהב שרעבי

פסק דין

פתח דבר

1. לפניי תביעה כספית בסך 174,815 ₪, בשל הפרת הסכם שכירות, חוב דמי שכירות ופיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בסך 125,348 ₪ כפיצוי בגין ציוד שנותר במושכר ושייך להם.

הנפשות הפועלות

2. אלי זינגי ומקס ראובן ( להלן: "זינגי" או " התובעים") הינם בעליו של מבנה תעשייתי ברחוב המלאכה 12/1 באזור התעשייה באילת, הידוע כגוש 40000 חלקה 20/5 ( להלן: "המבנה" או " המושכר").

3. אלי נזרי וגבי יהודה ( להלן: "נזרי", "יהודה" או " הנתבעים") הינם מנהליה ובעליה של חב' נוגטין בע"מ, אשר עיקר עיסוקה בתחום הקונדיטוריה ( להלן: "נוגטין").
הרקע לתובענה

4. ביום 18.12.2006 נכרת הסכם שכירות בלתי מוגנת בין התובעים לבין נוגטין באמצעות הנתבעים, במסגרתו הוסכם כי נוגטין תשכור את המבנה לצרכיי הפעלת עסק לייצור ושיווק מזון, למשך שנה החל מיום 1.1.2007, עם אופציות להארכת תקופת ההתקשרות, בתמורה לדמי שכירות חודשיים, בשנת ההתקשרות הראשונה, בסך 7,333 ₪ (להלן: "ההסכם").
כמו כן, הנתבעים חתמו על שטר חוב בסך 80,000 ₪, כערבות להבטחת מילוי התחייבויות נוגטין כלפי התובעים (להלן: "שטר החוב").

5. ביום 10.8.2009 הגישו התובעים בקשה לביצוע שטר החוב בלשכת ההוצאה לפועל באילת ( תיק הוצל"פ מס' 23-00909-09-0).
ביום 22.9.2009 הגישו הנתבעים התנגדות מנומקת לביצוע השטר.
ביום 30.9.2009 הורתה כב' הרשמת ( כתוארה אז) שוש שטרית על עיכוב ביצוע השטר והעברת כתב ההתנגדות לבית המשפט השלום באילת.
ביום 14.2.2012, לאחר מספר הליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, קיבל בית המשפט השלום באילת ( כב' השופטת רות אטדגי-פריאנטה) את התנגדות הנתבעים וניתנה להם רשות להתגונן על מלוא סכום שטר החוב.
לימים, בהסכמת הצדדים, הועברה המחלוקת להתדיינות במסגרת סדר דין רגיל. כל אחד מהצדדים הגיש כתבי טענות מתוקנים; הוגשה תביעה שכנגד מטעם הנתבעים והוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

תמצית טענות התובעים

6. לטענת התובעים, בתום שנה ממועד השכרת המבנה, הנתבעים שלחו אליהם, באמצעות הדואר, שקים עבור שכירת המבנה לתקופת שכירות נוספת. ברם, כשנתקבלו השקים התברר כי 4 שקים חסרו , ועל כן זינגי התקשר לנתבעים ואלה מסרו כי מדובר בטעות של מנהל החשבונות והשקים החסרים יחתמו וישלחו אליהם. ברם, השקים החסרים לא נשלחו לתובעים וזינגי התקשר מדי פעם להזכיר זאת לנתבעים. בחודש אוגוסט 2008 התנהלה שיחה נוספת בין הצדדים, במהלכה הבטיח נזרי להשלים את השקים החסרים ללא דיחוי.
ברם, בתחילת חודש ספטמבר 2008, בשעה 04:30 לפנות בוקר, קיבל זינגי שיחת טלפון מאחר שברשותו עסק סמוך למבנה, אשר סיפר לו כי מתבצעת הוצאת ציוד מהמושכר לתוך משאית החונה בפתח המבנה. זינגי סר למקום וגילה כי הציוד הוצא מהמבנה והמקום נראה " מבולגן והרוס". זינגי התקשר לנזרי, והאחרון הבטיח לשלם את יתרת דמי השכירות עד לתום התקופה. במהלך חודש אוקטובר 2008 נפגשו הצדדים, כשזינגי ציפה לקבל את יתרת דמי השכירות, אך לתדהמתו, כך נטען, הודיע לו נזרי כי בעקבות גירושיו מרעייתו נאלץ לעזוב במהרה את העיר אילת והבטיח שהוא ויהודה יסדירו את תשלום החוב.

דא עקא, לטענת התובעים יתרת דמי השכירות מעולם לא שולמה להם ולכן טענו להפרת ההסכם. בנוסף לכך, נטען כי הנתבעים הותירו אחריהם חובות לרשויות, חרבן וציוד שנזנח במקום.

לאור זאת, עתרו התובעים לפיצויי בסך של 174,815 ₪, בגין אלה: השלמת חסר בסך 367 ₪ בדמי השכירות החודשיים בתקופה שמינואר 2008 ועד אוגוסט 2008 - סה"כ 2,936 ₪; תשלום דמי שכירות עבור החודשים ספטמבר 2008 - דצמבר 2008 בסכום כולל של 30,800 ₪; פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם בסך 35,000 ₪; חוב בשל הוצאות מים וביוב לעין נטפים בסך 2,238 ₪; חוב לחברת חשמל בסך 340 ₪; הוצאות אחסון מיטלטלין שנותרו במבנה בסך של 32,400 ₪; תשלום לפועלים שנשכרו לפינוי הציוד מהמבנה בסך של 300 ₪; הוצאה בשל הצבת שלט לצורך השכרת המבנה בסכום של 300 ₪; פיצוי מוסכם בשל אי פינוי המבנה במועד בסכום כולל של 63,000 ₪. כמו כן, נטען כי התובעים נאלצו לוותר על גביית דמי שכירות למשך חודש בסכום של 7,500 ₪, מהשוכר החדש, לאור הסכמתו לשאת בעלויות שיפוץ המבנה, נוכח החורבן שהותירו הנתבעים. אציין כי בכתב הסיכומים, ויתרו התובעים על תשלום חוב בגין ארנונה לעיריית אילת.

תמצית טענות הנתבעים

7. לטענת הנתבעים, בחלוף שנה מכריתת ההסכם, היינו בסוף שנת 2007, תמה תקופת השכרת המבנה על ידי נוגטין והיא לא מימשה אופציה להארכת משך תקופת השכירות. נטען כי בחודש אוקטובר 2007 הודיעה נוגטין לתובעים כי מיזגה את פעילותה עם חברת כמהין ד. בע"מ, במסגרת חברה חדשה בשם " נוגטין כמהין בע"מ" (להלן: "נוגטין כמהין" או " החברה החדשה") וזו קיבלה את אישור התובעים לשכור את המבנה. נטען כי נוגטין כמהין הודיעה לתובעים כי בכוונתה לפעול באילת עד לחודש אוגוסט 2008 ולכן העבירה לידיהם 8 שקים דחויים תמורת דמי שכירות לתקופה שבין ינואר 2008 לבין אוגוסט 2008, כאשר לא היה שינוי בשכר הדירה החודשי ביחס לדמי השכירות ששילמה נוגטין. נטען כי בפועל החזיקה נוגטין כמהין במבנה עד לחודש מאי 2008 ובכך העניקה לתובעים, כמחווה של רצון טוב, תקופה של 3 חודשים, במהלכה שילמה דמי שכירות בעוד המבנה היה פנוי, דבר שאפשר לתובעים לחפש שוכר חדש במקומה. הנתבעים ציינו כי מהלך פינוי המבנה ומציאת שוכר חלופי נעשה בידיעת ובהסכמת התובעים. יתר על כן, נטען כי נוגטין כמהין הסכימה להשאיר במבנה ציוד שהיה בבעלותה ובכללו מקררים ומזגנים, בשווי כולל של כ- 125,000 ₪, בכדי להקל על התובעים במציאת שוכר חליפי בתחום המזון. בד בבד נטען כי ציוד זה טרם הוחזר לנוגטין כמהין, ולמעשה מוחזק על ידי התובעים שלא כדין ומשמש את השוכר החלופי במבנה. כמו כן, נטען כי שטר החוב נועד לשמש כבטוחה לתשלום דמי השכירות מטעם נוגטין בלבד ולא מטעם נוגטין כמהין.

8. במסגרת התביעה שכנגד, טענו הנתבעים כי זינגי מנע מהם ליטול את מלוא הציוד שהותירו במבנה, על מנת לחייבם לשלם לו את מלוא החוב הנטען. נטען כי בעקבות האמור בכתב התביעה, פנו הנתבעים לתובעים כדי לקבל את הציוד שנותר במבנה, אך לאחר סיור במקום התברר כי כל שנותר הוא מס' מגשים, תבניות ועגלות, ואין זכר לציוד היקר שנותר במבנה, שכלל: חדרי קירור, חדרי הקפאה, מזגנים ועוד. נטען כי בהמשך הובהר לזנרי כי הציוד היקר הועבר לשוכר החדש, אשר שיפץ אותו מפני שהיה הרוס, ולכן לא ניתן להשיב לו את הציוד הנ"ל. הנתבעים טענו כי מדובר היה בציוד תקין לחלוטין, שתוחזק כנדרש.
לאור זאת, עתרו הנתבעים לפיצוי בסכום כולל של 125,348 ₪, בגין ציוד שלטענתם התובעים חילטו מהם, לטובת השוכר החדש, כמפורט להלן: 2 חדרי קירור וחדר הקפאה בסכום של 80,000 ₪; ייצור והתקנה חדרי קירור בסך של 41,150 ₪; מזגן בסכום של 680 ₪; מזגן מיני מרכזי בסכום של 1,548 ₪; ייצור והתקנת וילון מסך אויר למקרר בסכום של 1,250 ₪; תרמוסטט לחץ גבוה לחדר קירור בסך של 720 ₪.

9. בתשובת התובעים לטענות הנתבעים בתביעה שכנגד, נטען כי לא רק שהציוד שנותר במבנה היה חסר כל ערך, הם נשאו בדמי אחסונו לשווא. נטען כי עד למכתב ששלחו הנתבעים ביום 12.11.2012 ו שצורף לכתב התביעה שכנגד, הנתבעים כלל לא ביקשו לקבל חזרה את הציוד שלהם וכי התובעים היו שמחים להשיב את הציוד ולחסוך בעלויות אחסנה. עוד נטען כי במהלך המשפט הנתבעים הגיעו למבנה, אך במקום לאסוף את הציוד שנותר במקום, הם הסתפקו בצילומו. בנסיבות אלה, טענו התובעים כי יש לדחות את התביעה שכנגד.
דיון ומסקנות

10. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, התרשמתי מעדי הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו מטעמם, מצאתי לקבל את מרבית טענות התובעים. מנגד, לא שוכנעתי בנכונות מצג הדברים שהציגו הנתבעים וסבורני כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב בקיום ההסכם ובאופן הפרתו.

11. הכללים המנחים לעניין פרשנות של הסכמים וחוזים קבועים בסעיף 25 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), כאשר הכלל העיקרי הוא איתור כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה, קרי תכליתו הסובייקטיבי של החוזה. כאשר לא ניתן לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, בזהירות הנדרשת, לתכלית האובייקטיבית של החוזה. בית המשפט העליון נדרש לפרשנות תיקון מספר 2 לחוק החוזים וקבע כי חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית, לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. עוד נקבע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים ולפי תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יפורש החוזה, כמוצא אחרון, בהתאם לתכליתו האובייקטיבית ( ר' רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ( ניתן ביום 26.2.2012)).

יסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה. על בית המשפט להניח כי הצדדים נתנו ביטוי לאומד דעתם בלשון בה נקטו. לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה, לעיתים מרכזית ומכרעת, בדבר כוונתם המשותפת. במסגרת הפרשנות הסובייקטיבית, על בית המשפט להתחקות ככל שניתן, אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה תכלית ההתקשרות ביניהם מבחינתם-הם, קרי, מה היה רצונם המשותף במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו.

אוסיף כי הצדדים חופשיים לעצב כרצונם את צורתו של החוזה ותוכנו, ובכלל זה גם לשנותו כראות עיניהם לאחר כריתתו. אין כל מניעה כי חוזה ייכרת באופן מסוים, אך שינויו יתבצע, בהסכמת הצדדים, באופן אחר. יתכן אף שינוי של חוזה שנערך בכתב אפילו בהתנהגות - אם כי הדבר מצריך בסיס ראייתי מוצק וברור, המלמד על גמירות דעתם של הצדדים, ולפיכך שינוי שכזה לא יוכר על נקלה ( ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41; ת"א ( חי') 1464/86 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מגדלור מרכז תאורה בע"מ, פ"מ תש"ן(1) 62, 72; ת"א ( ים) 49879-01-12 נחמיה ואח' נ' גורסד ואח' (ניתן ביום 5.2.2014)).

12. על יסודו עקרונות אלה אפנה לבחינת אומד דעת הצדדים ורצונם המשותף, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם, דרך מימושו ואופן סיומו, ובין כך אדון בסוגיות העיקריות שבמחלוקת:

- האם מומשה אופציה להארכת משך תקופת השכירות ?
- האם התובעים זכאים למלוא דמי השכירות לשנת 2008?
- האם התובעים מנעו מהנתבעים מלהוציא את מלוא הציוד ששייך להם ונותר במושכר ?
- מהו הפיצוי שיש לחייב כל אחד מהצדדים בעקבות תביעותיהם ההדדיות ?

13. כאמור, ביום 18.12.2006 נכרת הסכם שכירות בלתי מוגנת, בין התובעים לבין נוגטין באמצעות הנתבעים, לפיו נוגטין תשכור את המבנה לתקופה מוסכמת בת שנה מיום 1.1.2007. הוסכם כי תינתנה לנוגטין שלוש אופציות להארכת תקופת ההתקשרות, בנות 12 חודשים כל אחת, בהודעה כתובה מראש של 60 יום. הוסכם כי התובעים יהיו רשאים שלא להאריך את תקופת השכירות, באם יסברו שהשוכרת לא עמדה בהתחייבויותיה עפ"י ההסכם.
עוד הוסכם כי דמי השכירות החודשיים, בשנת ההתקשרות הראשונה, יעמדו על סך של 7,333 ₪ (בתוספת מע"מ אם יחול); וככל שתוארך תקופת השכירות, יועלו דמי השכירות החודשיים לסך של 7,700 ₪ (בתוספת מע"מ אם יחול). הוסכם כי דמי השכירות ישולמו מראש באמצעות 12 שיקים מעותדים שיימסרו לתובעים.

14. תחילה אדרש לשאלה האם מומשה אופציה להארכת משך תקופת השכירות.

אין חולק כי נוגטין נשאה בדמי השכירות המוסכמים לשנת השכירות הראשונה, במהלך שנת 2007. לטענת זינגי, בתום שנת השכירות הראשונה, הוא קיבל באמצעות הדואר שקים עתידיים לתקופת שכירות נוספת. ברם, משהסתבר לו שנשלחו אליו 8 שקים בלבד, בסכום של 7,333 ₪ כל אחד, שאל את נזרי לפשר העניין, והנ"ל מסר כי מדובר בטעות של מנהל החשבונות, והשקים החסרים ישלחו אליו מיידית. זינגי מסר כי על אף מספר פניות מצדו, לא התקבלה יתרת התשלום. מנגד, נזרי טען כי בחודש אוקטובר 2007 הודיע לתובעים כי פעילותה של נוגטין מוזגה עם חברת כמהין ד. בע"מ, ולצורך כך נפתחה חברה חדשה בשם " נוגטין כמהין בע"מ", וקיבל את אישור התובעים לכך שהחברה החדשה תשכור את המבנה. לדבריו, נוגטין לא הודיעה מעולם על כוונתה לממש אופציה להארכת משך תקופת השכירות. לדברי נזרי, הוא הודיע לתובעים כי החברה החדשה תפעל באילת עד לחודש אוגוסט 2008, ולכן העביר להם 8 שקים נדחים, בסכום זהה לדמי השכירות החודשיים ששילמה נוגטין בשנת 2007.

בעניין זה אציין כי נזרי מסר בעדותו, בין היתר, כך: "חברת נוגטין שילמה על כל שנת 2007 ואין טענות לכך. חברת נוגטין כמהין בע"מ שלקחה את הפעילות של חברת נוגטין בע"מ, היא בעצם רכשה את כל הציוד מנוגטין. בפגישה שלי עם זינגי לקראת חתימת ההסכם עם חברת כמהין ד. בע"מ בספטמבר 2007, הודעתי לו שביצעתי מהלך של שותפות עם מפעל במרכז ואנו מתכוונים לסגור את המפעל בתוך חצי שנה. הוא קיבל ממני 8 שיקים על סמך דמי השכירות שהם בעצם מכיוון שלא נחתם שום הסכם מבחינתי ומבחינת זינגי הם ההסכם להמשך השכירות. השיקים הם המשך השכירות ולא נחתם הסכם נוסף. השיקים הם מחברת נוגטין כמהין בע"מ. זאת אומרת שברגע שזינגי קיבל את השיקים הוא הבין שהחברה החדשה היא זו שלקחה את הבעלות על העסק והוא הבין שמי שבעצם שוכר את המבנה זו חברת נוגטין כמהין בע"מ" (עמ' 15 לפרוט').

ברם, בהמשך עדותו, עת ב"כ התובעים, עו"ד אור ליסקר, הקשתה על נזרי בשאלה: "אני אומרת לך שלא נפגשת עם זינגי ולא נתת לו שיקים ביד, אלא הם הגיעו במעטפה במהלך חודש מרץ 2008, כאשר ההסכם עם נוגטין ממשיך שנה נוספת?"; ועל כך השיב: "אני לא יודע. היתה הנהלת חשבונות שטיפלה בעניין של החשבונות" (עמ' 16 לפרוט').

כמו כן, לשאלה: "זכרת להגיד לבית המשפט שחברה אחרת נכנסה לנעליים של נוגטין?", השיב נזרי: "זו עובדה. יש כאן מסמך מתי הוקמה חברת נוגטין כמהין בע"מ".

בנוסף, אפנה להסכמות המפורטות בסעיף 13 להסכם, לפיהן: "השוכרת מתחייבת לא למסור או להעביר ו/או להמחות ו/או לתת במתנה ו/או לשעבד ו/או באיזה אופן אחר את כל או איזו זכות מזכויותיה לפי הסכם זה ולא למסור את החזקה ו/או השימוש במושכר ו/או להשכיר את המושכר ו/או כל חלק ממנו בשכירות משנה ו/או אחרת ולא להרשות לכל מאן דהוא אחר להשתמש במושכר ואו בכל חלק ממנו בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא רם קיבלה לכך הסכמה מראש ובכתב מהמשכירים". עוד הוסכם כי " ... כל אדם אשר ימצא במושכר, תהיינה זכויותיו תלויות בזכויות השוכרת עפ"י הסכם זה ולא תהיה לו כל זכות במושכר".

לאור האמור, הן לפי הוראות ההסכם והן לפי הסכמות הצדדים, שוכנעתי כי החברה החדשה " נכנסה לנעליה" של נוגטין, משל הומחו לה זכויותיה וחובותיה של נוגטין, בהתאם להסכם. ודוק, לפי דברי נזרי, כבר בחודש אוקטובר 2007 הוא הודיע לתובעים על מיזוג פעילותה של נוגטין לחברה החדשה, אשר תמשיך את פעילותה העסקית של נוגטין במבנה, והתובעים נתנו לכך את הסכמתם. הצדדים לא חתמו על הסכם שכירות חדש, שבו החברה החדשה, נוגטין כמהין, היא השוכרת, ולא נטען כי נוגטין כמהין שילמה במקום נוגטין, בשקים מטעמה, תמורת השכרת המבנה במהלך החודשים אוקטובר 2007 - דצמבר 2007. מכאן, באתי למסקנה כי היה מקובל ומוסכם על הצדדים כי החברה החדשה תבוא במקומה של נוגטין לכל דבר ועניין, ובין כך תמשיך לשכור את המבנה ותנהל במקום עסק לייצור ושיווק מזון, כפי שעשתה נוגטין. לפיכך, משהמשיכה נוגטין כמהין לשכור את המבנה גם במהלך שנת 2008, הרי שהלכה למעשה היא עשתה כן מכוח מימוש אופציה, שמשכה הקבוע בהסכם הינו לתקופה של 12 חודשים.

אמנם, לא נעלם מעיני כי נוגטין כמהין לא הודיעה בכתב לתובעים כ-60 יום לפני תחילת שנת 2008 על מימוש " תקופת האופציה". ברם, כפי שציינתי, יש והתנהגות הצדדים עשויה להצביע על כך שהם הסכימו לשנות את תנאי החוזה, על מנת לממש את ההסכמות העיקריות שכלולות בו. חיובים חוזיים שואפים ככלל לקיום ולמימוש. העובדה שנוגטין כמהין המשיכה לשכור את המבנה גם לאחר שנת 2007, ואף קדמה לכך הדברות בין נזרי לבין זינגי, מלמדת כי הארכת משך תקופת השכירות הוסכמה בין הצדדים, על אף שלא קדמה לכך הודעה כתובה מצד השוכרת. העובדה שלא נחתם הסכם שכירות חדש מלמדת כי הצדדים ראו בהסכם הקיים, כחוזה שמבטא כהלכה את מפגש הרצונות שלהם ואומד דעתם גם לעתיד לבוא, ללא צורך בשינויים, באופן שבו נוגטין כמהין מהווה ה"אלטר אגו" של נוגטין וממשיכת דרכה. הווה אומר, אין המדובר ב"שוכרת חדשה", אלא בשוכרת שקיבלה על עצמה את המעמד, החובות והזכויות של ה"שוכרת הקיימת", הכל לפי ההסכם. לכן, נוגטין כמהין מימשה למעשה תקופת אופציה להארכת משך השכרת המבנה, משל עשתה כן נוגטין. ואבהיר, לא הוצגה לפניי כל ראיה או עדות, שיש בה כדי לסתור את האמור בהסכם, או את מעמדה של נוגטין כמהין כמי שנכנסה לנעליה של נוגטין, ובין כך המשיכה לשכור את המבנה מאז שקלטה את פעילותה של נוגטין, החל מחודש אוקטובר 2007.

סבורני כי טענת הנתבעים, לפיה נוגטין מעולם לא מימשה תקופת אופציה היא טענה הנגועה במלאכותיות ואף בחוסר תום לב. ודוקו, מיזוג פעילותה של נוגטין לנוגטין כמהין נעשה במהלך שנת השכירות הראשונה, מבלי שנחתם הסכם חדש או הוחלפו שטרי התשלום. לכן, אף אם נוגטין בחרה להעביר את פעילותה, בייצור ושיווק מזון, למסגרת תאגידית חדשה, שאף היא בבעלות הנתבעים, הרי שמבחינת התובעים דבר לא השתנה, ובהעדר ראיה סותרת, אין מקום שהם יצאו מופסדים בשל כך שנעתרו לבקשת הנתבעים כי החברה החדשה תמשיך לשכור את המבנה במקומה של נוגטין.

אשר על כן, אני קובע כי נוגטין כמהין נכנסה לנעליה של נוגטין, על חובותיה וזכויותיה כשוכרת המבנה, בהתאם להסכם עם התובעים מיום 18.12.2006, ומשהמשיכה לשכור את המבנה גם בשנת 2008, הרי שהיא עשתה כן בדרך של מימוש אופציה להארכת השכירות לפי ההסכם.

15. על בסיס קביעתי זו, אדרש לשאלה האם התובעים זכאים למלוא דמי השכירות לשנת 2008. כאמור, בסעיף 8.2 להסכם נקבע כי תקופת אופציה להארכת השכירות הינה בת 12 חודשים. בסעיף 18.2 להסכם נקבע, בין השאר, כי השוכרת תחוב במלוא תשלום דמי השכירות ויתר התחייבויותיה על פי ההסכם, גם אם בוטל ההסכם ו/או נטשה ו/או עזבה את המושכר קודם גמר תקופת השכירות ו/או האופציה.

זינגי גרס, מבלי שנסתר, כי באחד הלילות בתחילת חודש ספטמבר 2008, בשעה 04:30 בבוקר, התקשר אליו אחד השכנים שמנהל עסק בסמוך למבנה, וסיפר לו כי מוציאים סחורה ורהיטים מהמבנה לתוך משאית גדולה, החונה בסמוך. זינגי מסר כי הגיע למקום ומצא את המבנה פתוח, מבולגן והרוס, כשחלק מהציוד של הנתבעים נלקח מהמקום. לדבריו, הוא התקשר לנזרי וזה הבטיח לשלם לו את יתרת דמי השכירות עד לתום התקופה. כעבור כחודש, נפגשו השניים ונזרי הבטיח כי הוא ושותפו, גבי יהודה, יסדירו את חובם. לדברי זינגי, יהודה ניסה לשכנעו להפרע מיתרת הציוד שנותר במקום, אך זינגי סירב בטענה כי לציוד אין כל ערך עבורו. יצוין כי זינגי טען שבמהלך שנת 2008 קיבל הבטחות רבות מנזרי לשלם את יתרת דמי השכירות, אך דבר לא נעשה.

וכך מסר זינגי בעדותו: "... והתקשר אליי השכן שלי ממול בארבע וחצי לפנות בוקר להגיד לי שיש משאית שמעמיסה ציוד מתוך המבנה. התלבשתי וכשהגעתי למקום המשאית נסעה, הדלת נותרה פתוחה והוא השאיר שם את מה שלא היה צריך ...
... אני נפגשתי עם ניזרי ודיברנו על החוב. קיבלתי הבטחות שהוא יחוסל ויבוטל. שלחתי לו מכתב, נפגשנו עוד פעם. פעם אחת הוא קרא לי לבוא עם חשבוניות, באתי עם חשבוניות ואז הוא סיפר לי סיפור שהוא התגרש וקשה לו עכשיו ושאני לא ידאג והדברים יסתדרו. בפגישה הזו כשישבנו שזו היתה הפגישה האחרונה הוא ידע בדיוק מה הוא חייב וכמה והוא הבטיח לי שהכל יוחזר ושלא אדאג. לאחר מכן לא היו פגישות אבל היו שיחות טלפוניות ואז הוא כנראה היה ברכב עם השותף והשותף שלו לקח את הטלפון ואמר לי: 'במקום כל הכסף שהוא חייב לך תיקח את הציוד שיש במבנה ותמכור אותו'. אני אין לי מה לעשות עם מגשים ועגלות וזו גם לא העבודה שלי" (עמ' 9 לפרוט').

לעומת זאת, נזרי טען כי הוא מסר לתובעים כי נוגטין כמהין תפעל באילת עד לחודש אוגוסט 2008, ובשל כך העביר לתובעים רק 8 שקים עבור תשלום דמי השכירות. יתר על כן, נטען כי בפועל נוגטין כמהין החזיקה במבנה עד לחודש מאי 2008, כך שלטענת הנתבעים, הם העניקו לתובעים במחווה של
רצון טוב, 3 חודשים במהלכם המבנה היה פנוי מאדם, והם יכלו לחפש שוכר חלופי במקום נוגטין כמהין. נטען כי כל מהלך הפינוי של נוגטין כמהין מהמושכר נעשה בידיעת ובהסכמת התובעים, והנתבעים שיתפו פעולה והשתתפו בפגישה עם התובעים לצורך בחינת מועמדות של שוכר פוטנציאלי. נטען כי התובעים מנעו מהנתבעים מלהוציא את יתרת הציוד שנותר במושכר, בטענה שהשוכר החדש אינו מאשר להוציא את הציוד מהמבנה. נזרי אישר בעדותו בבית המשפט כי הוצאת הציוד מהמבנה ארעה באישון הלילה, היות ולדבריו נהג המשאית העדיף לנהוג בשעות הלילה, מאשר בשעות היום החמות ( עמ' 14 ו-20 לפרוט').

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לקבל את גרסת התובעים כמהיימנה ונכונה, ולדחות את גרסת הנתבעים, בהיותה לא מהיימנה וכזו שאינה עולה בקנה אחד עם שכל ישר והגיון בריא. שוכנעתי מעדותו של זינגי, אשר לא נסתרה ואף חלקים ממנה נתמכו בדבריו של נזרי, לפיה פינוי הציוד מהמבנה לתוך משאית, כך באישון הלילה בתחילת חודש ספטמבר, בא אליו בהפתעה, לאחר שקיבל שיחת טלפון מאחד השכנים במקום. זינגי העיד ולא נסתר כי מיד לאחר מכן, שם פעמיו אל המקום וגילה כי המבנה פתוח, מבולגן והרוס, כשמרבית הציוד כבר פונה מהמקום.
מנגד, לא שוכנעתי בנכונות המצג האידילי שהנתבעים ביקשו לתאר, לפיו הם הקדימו לפנות את המושכר כבר בחודש מאי 2008, כמחווה של רצון טוב מצדם, על מנת שיהא סיפק בידי התובעים לחפש בנחת ובשלווה שוכר חלופי, בעוד שהנתבעים נשאו בתשלום דמי שכירות במשך כשלושה חודשים, על אף שהמושכר כבר היה ריק מאדם. לא רק זאת, אלא שלטענת הנתבעים, הם נרתמו לסייע לתובעים לבחון מועמדות של שוכרים פוטנציאליים. דא עקא, גרסת הנתבעים אינה עולה בקנה אחד עם טענתם, לפיה התובעים מנעו מהם מלהוציא את יתר הציוד היקר שהותירו במבנה בשל חוסר מקום במשאית שפינתה את הציוד. ככלות הכל, לפי גרסתם של הנתבעים עמדה לרשותם תקופה בת 3 חודשים, החל מחודש מאי ועד לחודש אוגוסט, במהלכה החזיקה נוגטין כמהין במבנה, מבלי שעשתה בו שימוש, כך שיכלו לפנות את מלוא הציוד, ככל שחפצו לעשות כן.

מצאתי לקבל את טענת זינגי לפיה הוא פנה לנתבעים, לא אחת, בבקשה לקבל את דמי השכירות החסרים לשנת 2008, אך מלבד הבטחות, לא קיבל את יתרת התשלום. בנוסף לכך, עדותו של זינגי, לפיה יהודה הציע לו להפרע מיתרת הציוד שנותר במבנה, מבלי שהדברים נסתרו ומבלי שיהודה טרח למסור עדות סותרת מטעמו, מצביעה על כך שהנתבעים היו ערים לכך שהם לא שילמו לתובעים את מלוא דמי השכירות.

הנה כי כן, ממכלול הנסיבות באתי למסקנה כי הנתבעים התנהלו בחוסר תום לב, עת הביאו את הסכם השכירות לסיומו בטרם חלפו 12 חודשים ממועד הארכת האופציה, היינו טרם תום שנת 2008, על דעת עצמם בצעד חד צדדי, מבלי שהעבירו לידי התובעים את מלוא דמי השכירות למשך תקופת הארכת השכרת המבנה.

אשר על כן, שוכנעתי כי יש הצדקה לחייב את הנתבעים במלוא דמי השכירות לשנת 2008, לפי דמי שכירות חודשיים בסך של 7,700 ₪; וכן בתשלום הוצאות מים, ביוב וחשמל למלוא התקופה.

16. עתה, אדרש לשאלה שבמוקד התביעה שכנגד, בכל הנוגע לגורלו של חלק מהציוד שנותר במושכר ושייך לנתבעים.

בסעיף 5 להסכם נאמר כי " השוכרת מצהירה כי ראתה, בדקה ובחנה את המושכר וסביבתו ומצאה אותו במצב טוב, תקין וראוי לשימוש למטרותיה ונקי מכל חפץ ו/או ריהוט השייך למשכירה, למעט אותם פריטים עליהם הוסכם מראש שיישארו במושכר והם מוותרים בזאת על כל טענה מכל סוג ומין שהוא ביחס למושכר, לרבות טענת ברירה מחמת מום ו/או פגם ו/או אי התאמה ו/או אי קבלת רישיון.
מובהר בזאת, כי הציוד שנותר במבנה כגון: חדרי קירור, חדרי הקפאה, מזגנים, למעט מזגן מפוצל אחד ו/או כל ציוד נייד אחר שייכים לשוכרת ונרכשו על ידה מאת השוכרת הקודמת".

בסעיף 19 להסכם נאמר כי: "השוכרת תפנה את המושכר מכל אדם וחפץ השייכים לשוכרת, למעט הציוד והריהוט המחוברים למבנה ותשיב החזקה בו למשכירים כשהמושכר במצב טוב, ראוי לשימוש ובמצב שאינו נופל מן המצב בו נמסר לה, בקרות אחד מאלה: (א) עם סיום תקופת השכירות ו/או האופציה. (ב) עם ביטול ההסכם ע"י המשכירים עקב הפרתו ע"י השוכרת".

הנתבעים טענו כי זינגי מנע מהם לטול את מלוא הציוד שהשאירו במושכר, בשל דרישתו לתשלום חוב. לטענתם, השוכר החדש במבנה, עשה שימוש לא כדין בחדרי הקירור, חדרי ההקפאה, המזגנים ויתר הציוד שהותירו במקום, ללא אישורם ומבלי שהתאפשר להם לקבלו חזרה. הנתבעים הציגו מכתב דרישה לקבלת הציוד, ששלח בא-כוחם, בתאריך 12.11.2012.
מנגד, טענו התובעים כי דרישת הנתבעים להשבת ציוד הינה תביעת סרק שנועדה להאריך את משך ניהול ההליך שלא לצורך, היות והציוד שהותירו הנתבעים לא היה בעל ערך לתובעים ועד למכתב של ב"כ לא נתקבל כל מכתב דרישה להשבת הציוד, במשך כ-3 שנים, מאז פינוי המושכר. לטענת התובעים חלק מהציוד שנזנח במקום תוקן ושופץ על ידי השוכר החדש, שעשה בו שימוש וחלקו הועבר על ידם לאיחסון על חשבונם.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעים, ואף חוששני כי התביעה שכנגד הוגשה ללא כל בסיס אמיתי, מלבד הרחבת יריעת המחלוקת שלא לצורך, כמגננה למול התביעה העיקרית. ואבאר טעמיי.

תחילה אציין כי הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי נוגטין כמהין הסכימה להשאיר את הציוד שבבעלותה במושכר, ובכלל זה, מקררים ומזגנים, בשווי כולל של כ- 125,000 ₪, בכדי להקל על התובעים במציאת שוכר חליפי בתחום המזון. אך, בהמשך כתב ההגנה נטען כי לאחר השכרת המבנה לשוכר חדש, פנה נזרי לשוכר החדש בדרישה לקבל את מלוא הציוד חזרה, או את שוויו, אולם השוכר החדש מסר כי זינגי אינו מאשר להשיב את הציוד לנתבעים.

הנה כי כן, כבר על פניו נראה כי גרסת הנתבעים אינה קוהרנטית ואינה משכנעת. ראשית, לא ברור מה פשר רוח הנדיבות שגילתה נוגטין כמהין כלפי התובעים בכך שהסכימה להשאיר במושכר ציוד בשווי של 125,000 ₪, העולה בהרבה על סך דמי השכירות השנתיים, וזאת כדי לסייע לתובעים למצוא שוכר חדש, בייחוד לאור גרסתה כי פינתה את המושכר בטרם הסתימה תקופת השכירות, ולרשות התובעים עמד לכאורה די זמן לאתר שוכר אחר. שנית, ככל שהציוד שנותר במקום עשוי היה לסייע במציאת שוכר חדש, כך היה בו גם כדי להגביל את התובעים במציאת שוכר, בשל הימצאות ציוד יעודי לתחום המזון בתוך המושכר. שלישית, ככל שאכן ביקשו הנתבעים לסייע לתובעים לחפש שוכר חדש בכך שהשאירו במקום את הציוד, מדוע דרשו, כך לטענתם, מהשוכר החדש את הציוד בחזרה.

בנוסף לכך, הטענה לפיה נוגטין כמהין הסכימה להשאיר במושכר ציוד בשווי של 125,000 ₪, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של נזרי, עת טען כי לא כל הציוד הועמס על המשאית באותו הלילה שבו פינתה נוגטין כמהין את המושכר, בשל מצוקת מקום במשאית ( עמ' 20 לפרוט').

זאת ועוד, מטעם התובעים נשמעה עדותו של השוכר החדש במושכר החל מחודש אפריל 2009 , מר אילן קסטיאל ( להלן: "קסטיאל" או " השוכר החדש"), אשר לא נסתרה, לפיה הוא שוחח בעצמו עם נזרי וביקש ממנו לפנות מהמושכר את הציוד שהשאירו במקום, לרבות מקררים ומזגן שלא היו תקינים. בעקבות כך, הגיע נזרי למקום, אך במקום לפנות את הציוד, הוא ניסה לגבות מקסטיאל " דמי פינוי". לדברי קסטיאל, נזרי לא נראה מתעניין במה שהשאיר אחריו במושכר, וכשהבין שלא יקבל ממנו דבר, הוא עזב את המושכר והשאיר אחריו את הציוד הקלוקל.
כך מסר קסטיאל בעדותו: "אני התקשרתי לניזרי שיבוא לפנות את הדברים שלו. היו שם הרבה עגלות, מקרר נטוש עם עוגות בפנים, מלא עכברושים ומקררים שלא בשימוש שלא היה להם לוחות חשמל ולא היה להם מדחסים. מקפיא אחד שהעכברושים אכלו וביקשתי ממנו לפנות את הכל. היו הרבה ניירות ומסמכים אישיים. מר ניזרי אכן הגיע, לקח כמה קרטונים של ניירות ודרש ממני דמי פינוי, לא היה על מה. ביקשתי ממנו הכל שאני לא צריך כלום. הוא לקח את הניירות והלך ... והוא אמר שזה לא כלכלי בשבילו לפרק את הכל ולשלוח לצפון אם זה לא עובד" (עמ' 4-5 לפרוט'). בהמשך עדותו ציין קסטיאל כי השקיע כ-30,000 ₪ בציוד שנזנח במושכר, חידש אותו והשמיש אותו לצרכיו. כך בלשונו: "רכשתי לוחות חשמל חדשים. רכשתי חוטי חשמל חדשים, מילוי גז, תיקון מדחסים והשלמת שני מאווררים למדחסים. זאת אומרת שחוץ מהברזל עצמו אני רכשתי את יתר החלקים מיאיר שירותי קירור".

לבסוף, לא נשמע מטעם הנתבעים כל הסבר לכך שהם נמנעו מלפנות את הציוד מהמושכר, ביחוד לאור גרסתם שנוגטין כמהין פינתה את המבנה כבר בחודש מאי 2008 בעוד שהסכם השכירות הגיע לסיומו כשלושה חודשים לאחר מכך. יתרה מכך, לא נשמע כל הסבר מדוע חלפו להן למעלה משלוש שנים ממועד פינוי המושכר והותרת הציוד במקום ועד למועד שליחת הדרישה הכתובה לתובעים בתאריך 12.11.2012, להשבת הציוד, בעיקר כאשר ההליך המשפטי היה כבר בעיצומו.

מכל המקובץ, באתי למסקנה כי גרסת הנתבעים אינה מהיימה ואינה קוהרנטית, והתנהלותם מאז פינוי המושכר מלמדת כי הם זנחו את הציוד במושכר, אם בשל היותו לא תקין ואם בשל העלויות הכרוכות בשינועו לצפון הארץ. לא מצאתי כל בסיס לטענה כי נמנע מהנתבעים מלהוציא את הציוד שלהם מהמושכר ומצאתי לקבל את עדות השוכר החדש, כעדות מהיימנה ונטולת כל אינטרס היות והוא אינו שוכר עוד את המבנה , לפיה הנתבעים ביקשו ממנו דמי פינוי כתנאי להוצאת הציוד מהמקום. לאור האמור, אני דוחה את התביעה שכנגד במלואה.

17. נוכח האמור, אבחן להלן את תביעות הפיצוי מטעם התובעים.

17.1 כפי שפירטתי, שוכנעתי כי יש הצדקה לחייב את הנתבעים במלוא דמי השכירות לכל תקופת האופציה עד תום שנת 2008, לפי דמי שכירות חודשיים בסך של 7,700 ₪, ועל כן הנני לחייב את התובעים בסך של 2,936 ₪, בשל השלמת חסר בדמי השכירות בסך של 367 ₪ לשמונת החודשים הראשונים של שנת 2008 ; ותשלום דמי שכירות עבור החודשים ספטמבר 2008 - דצמבר 2008 בסכום כולל של 30,800 ₪.

17.2 הנני לחייב את הנתבעים בסך של 2,238 ₪, בגין אי תשלום הוצאות מים וביוב לחברת עין נטפים בסך 2,238 ₪, כפי העולה מאישור התשלום שצורף לתצהירו של זינגי; וכן, סך של 340 ₪ בגין חוב לחברת חשמל, כפי העולה מהקבלה שצורפה לתצהירו של זינגי.

17.3 הנני לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות פינוי הציוד שהיה שייך להם והושאר במושכר. התובעים טענו כי שכרו פועלים לצורך פינוי הציוד מהמבנה בסך של 300 ₪. אמנם לא הוצגה לפניי אסמכתא בעניין זה, אך מצאתי לקבל דרישה זו במלואה בהיות הסכום נמוך באופן יחסי, ובשל כך שהנתבעים כלל לא ניסו לסתור דרישה זו.

17.4 הנני לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך של 7,500 ₪, בגין הוצאות תיקון הליקויים במבנה, היות והתובעים נאלצו לוותר על גביית דמי שכירות למשך חודש מהשוכר החדש כנגד השקעתו בתיקון הליקויים המבנה. בעניין זה מצאתי לקבל את תיאורו של זינגי, כך בעדותו: "מה שהיה הרוס - הורידו את המזגנים שהיו שייכים להם מהגג. כשהם עלו על הגג הם שברו את האסבסט ואת תקרת הגבס שהיתה בפנים. כמו כן, הריצוף היה שבור מהעגלות שהסיעו שם, עגלות של מאפים והקיר האחורי שהיה גובל עם חברת יעל דרומה היה שבור וניזרי טען שזו המלגזה של יעל דרומה שנכנסה בקיר. הוא היה צריך להסדיר את זה מולם אבל הכל נשאר שבור" (עמ' 9 לפרוט'). בנוסף לכך, קסטיאל אישר בתצהירו, מבלי שנסתר, כי לא שילם דמי שכירות עבור חודש שכירות אחד, היות ובמקום היה חרבן והוא נאלץ לשפצו באופן יסודי טרם כניסתו.

17.5 לא מצאתי לנכון ולצודק לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות אחסון הציוד שהשאירו הנתבעים, בסכום כולל של 32,400 ₪. ראשית, סבורני שלא היה כל צורך שהתובעים יאחסנו תקופה כה ממושכת, את הציוד שהנתבעים זנחו במושכר ונמנעו מלפנותו, תמורת תשלום של עשרות אלפי שקלים. למצער היה על התובעים להתריע על כך, מראש ובכתב בפני הנתבעים, בטרם פינוי הציוד לשירותי אחסנה, בייחוד כשעל פניו לא היה בכך צורך ממשי. למותר לציין כי בהתאם לסעיף 14 חוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), על הנפגע לנקוט באמצעים סבירים, למנוע או להקטין את נזקו, ודומני כי פינוי הציוד לאחסנה בנסיבות דנא, אינו מבטא נכונה את חובת הקטנת הנזק. שנית, התובעים לא הציגו כל אסמכתא כי נשאו בהוצאה הנטענת, מלבד " הצעת מחיר לאחסון", מיום 8.2.2009.

17.6 לא מצאתי לחייב את הנתבעים בפיצוי, בסכום כולל של 63,000 ₪, בשל אי פינוי המושכר במועד, מכוח סעיף 18.5 להסכם. מעיון בהסכם עולה כי סוכם על פיצוי בסך 200$ לכל יום איחור בפינוי המושכר. ברם, בתביעה דנא נטען ואף הוכח כי הנתבעים פינו את המושכר בטרם תמה תקופת השכירות, מבלי שהנתבעים נשאו במלוא דמי השכירות שהיו מחויבים כלפי התובעים, מכוח ההסכם, ולכן מצאתי לחייבם בגין כך. עוד מצאתי לחייב את הנתבעים בהוצאות פינוי הציוד שנותר במקום. בנסיבות אלה, אין כל בסיס לחייבם גם בגין פיצוי בשל איחור בפינוי המושכר, היות ולא היה כל איחור בפינוי המושכר.

17.7. כמו כן, לא מצאתי הצדקה לחייב את הנתבעים בפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם בסך של 35,000 ₪. אכן, חופש החוזים מקנה אפשרות לשלב בין תרופות להפרת חוזה. אין השבה מוסכמת וקיומם של פיצויים מוסכמים מוציאים בהכרח זו את זה. ניתן להעמיד את כולם תחת גג אחד, מוסכם, ובתנאי שלא תהא חפיפה בין הפיצוי המוסכם לפיצוי האחר. בנסיבות שלפניי, נוכח מכלול רכיבי הפיצוי שפסקתי לתובעים, כפי שמניתי לעיל, סבורני כי יש בהם כדי לפצות באופן מלא את התובעים, ובכלל זה תשלום מלוא דמי השכירות לשנת 2008, תשלומים להוצאות נלוות לכל משך תקופת השכירות, הוצאות פינוי הציוד מהמושכר ושיפוץ המבנה.
בעניין זה אפנה לסעיף 15 לחוק החוזים תרופות ולספרם של המלומדים שלו והדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי ( התשס"ט-2009), עמ' 522-523, שם ציינו כך: " מהעקרונות בדבר צירוף התרופות נגזר לענייננו כלל פשוט: כאשר לפי פירושו הנכון של החוזה נועד הפיצוי המוסכם לפצות את הנפגע על נזק שאין בתרופה הנוספת שהנפגע מבקש לעצמו כדי לפצות עליו ( במישרין או בעקיפין) – הצירוף אפשרי. לעומת זאת, ככל שקיימת חפיפה בין מקורות הפיצוי, במובן זה שצירופם גורם למצב של כפל פיצוי על אותו נזק, ייאלץ הנפגע להסתפק באחד ממקורות הפיצוי. ואמנם, ברוח זו קבע בית המשפט העליון בהזדמנויות אחדות, כי ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים לא רק כתרופה עצמאית אלא גם במצטבר לתביעת פיצויים רגילה בהוכחת נזק, כל עוד מתייחסות תביעות הפיצויים לראשי נזק שונים. על פי אותו קו מחשבה נראה שאין כל מניעה מלצרף לתביעה שעניינה פיצויים מוסכמים תביעה לפיצויים בלא הוכחת נזק מכוח סעיף 11 לחוק החוזים, ואף לפיצויים מוסכמים נוספים הקבועים באותו חוזה – ובלבד שנשמר הסייג השולל כפל תרופה".
וכן ראו: ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ ( ניתן ביום 13.12.2006).

17.8 לבסוף, לא מצאתי הצדקה לחייב את הנתבעים בסכום של 300 ₪, בגין הצבת שלט לצורך השכרת המקום מחדש, היות ותובעים היו נדרשים להוצאה זו, אף אם הנתבעים היו מפנים את המושכר בתום תקופת השכירות לפי ההסכם. יתר על כן, לא הוצגה לפניי כל אסמכתא בנוגע להוצאה זו.

סוף דבר

18. תביעת התובעים מתקבלת באופן חלקי, כך שאני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 44,114 ₪ ( ארבעים וארבעה אלף, מאה וארבעה עשר ש"ח), בצירוף ריבית והצמדה כדין שיחושבו ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן (9.7.2012) ועד למועד התשלום בפועל. ככל שהנתבעים הפקידו ערובה כספית במסגרת עש"א 18019-09-10 היא תשמש לתשלום החוב הפסוק לתובעים.

19. תביעת הנתבעים, לפי כתב התביעה שכנגד, נדחית במלואה.

20. הנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת ילווה בתוספת ריבית והצמדה כדין, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

21. המזכירות תשלח עותק של פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
זכות ערעור בתוך 45 יום.

ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ו, 06 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.