הדפסה

זילברמן נ' אור - סיטי נדל"ן בע"מ

15 נובמבר 2015

לפני:

כב'
ה שופט אורן שגב
נציג ציבור (עובדים) מר בנימין זהר
נציג ציבור (מעסיקים) מר שאול שני

התובעים
הנתבעים בס"ע 18029-02-11

  1. דן טבקמן ת.ז. XXXXXX296
  2. רותם זילברמן ת.ז. XXXXXX875
  3. שרון אהרוני ת.ז. XXXXXX776
  4. רונן סוקולסקי ת.ז. XXXXXX586

ע"י ב"כ: עו"ד תדהר צור ואח'
-
הנתבעות
התובעות בס"ע 18029-02-11

  1. אור - סיטי נדל"ן בע"מ ח.פ. 513708578
  2. ענבל אור ת.ז. XXXXXX930

ע"י ב"כ: עו"ד צבי גלמן ו/או אריאל שמר

פסק דין

מבוא
בפנינו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים: תביעתם של התובעים כנגד הנתבעות 1 ו- 2 בגין זכויות שונות שלטענתם מגיעות להם מתוקף עבודתם אצל בחברה ועקב פיטוריהם ממנה; ותביעתן של החברה והגב' אור כנגד כל אחד מהתובעים בגין פרסום לשון הרע.
מטעמי נוחות, תכונה תביעת התובעים כנגד החברה וכנגד הגב' אור - "תביעת הזכויות"; ותביעתן - "תביעת לשון הרע".

הילוכו של פסק הדין
נקדים ונדון בתביעת הזכויות שהגיש כל אחד מ העובדים, לאחר מכן בתביעתם להרמת מסך כנגד הגב' אור ונסיים בתביעת לשון הרע שהוגשה כנגדם, ואולם בטרם נצא לדרכנו נציג את הצדדים להליך.

הצדדים
אור סיטי נדל"ן בע"מ (להלן – " החברה") היא חברה העוסקת בייזום ושיווק פרויקטים בנדל"ן בישראל. החברה נמצאת בבעלות מלאה של הגב' ענבל אור, אשר משמשת גם כמנכ"לית שלה (להלן – " הגב' אור").
כל אחד מארבעת התובעים עבד בחברה בתפקידים שונים כדלקמן:
התובע 1 (להלן: "מר טבקמן"), עורך דין בהכשרתו, עבד בתפקיד מנהל שיווק מיום 01.02.2010 ועד ליום 30.09.2010 ;
התובע 2 (להלן – " מר זילברמן"), רואה חשבון בהכשרתו, עבד בתפקיד סמנכ"ל כספים החל מיום 04.10.2009 עד ליום 01.06.2010;
התובעת 3 (להלן – " גב' אהרוני"), מהנדסת תוכנה בהכשרתה, עבדה בתפקיד סוכנת מכירות בחברה מיום 03.02.2010 ועד ליום 31.07.2010;
התובע 4 (להלן – " מר סוקולסקי"), שף מוסמך בהכשרתו, עבד בחברה כסוכן מכירות מיום 28.01.2010 ועד ליום 24.06.2010.

תביעת הזכויות
טענות התובעים
כאמור לעיל, כל אחד מהתובעים טוען לזכויות שונות המגיעות לו כתוצאה מתקופת עבודתו אצל הנתבעת וכתוצאה מסיומה. נפרט להלן ביחס לכל אחד מהתובעים את תמצית תביעתו ואת רכיביה.

מר טבקמן
לטענתו, סוכם בינו לבין הגב' אור כי בחודש הראשון יקבל שכר בסיס בסך 14,000 ₪ ולאחר מכן 15,000 ₪ וכן כי יקבל טלפון סלולארי והפרשות לקרן פנסיה. לאחר כשבועיים נתבקש למלא, בנוסף לתפקידו כמנהל תקשורת שיווקית, תפקיד של מנהל שיווק ומכירות. הוא נעתר לכך אך התנה זאת בשיפור תנאי השכר ההתחלתיים שסוכמו עמו, כאמור לעיל.
מקץ 3 חודשי עבודה, אישרה לו הגב' אור לטענתו את התנאים הבאים: רכב, קרן השתלמות, תשלום בונוס בסך של 50,000 ₪ בגין פרויקט "מגדל הצעירים" ותשלום בונוס בסך של 30,000 בגין פרויקט "אור על הפארק". עוד סוכם לדבריו, כי יקבל את תשלום הבונוסים עם מימוש האופציה ע"י הגב' אור , קרי, רכישת הקרקע. מר טבקמן פרט באוזני מר זילברמן את התנאים הנ"ל והלה הבטיח לו להמשיך את הטיפול מול הגב' אור.
ואכן, כעבור יומיים, קיבל מר טבקמן רכב וסבר כי יתר התנאים שהובטחו לו ישולמו אף הם, אלא שה גב' אור התחמקה לדבריו מלהעלות את הסיכומים על הכתב ובכל פעם שפנה אליה בעניין, דחתה אותו ב'לך ושוב'.
לפיכך, שלח בדוא"ל מכתב למוטי ( נספח ח' לכתב התביעה), מנהל הכספים שהחליף את מר זילברמן ודרש 60 ימי הודעה מוקדמת ו- 18 ימי חופשה. בסמוך לאחר משלוח המכתב הנ"ל, פיטרה אותו הגב' אור לאלתר וללא עריכת שימוע כדין, בטענה כי החברה שרויה בקשיים תזרימיים וכי אין עוד פרויקטים אחרים.
לאור האמור לעיל, תבע מר טבקמן תשלומים בגין הפרשות לקרן פנסיה, דמי הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים ללא שימוע, תשלום בגין שעות נוספות, בונוסים, הפרשי שכר בסיס, הפרשות לקרן השתלמות ו עמלת מכירה.

ב. מר זילברמן
מר זילברמן היה לטענתו שותף בכיר לניהול הכללי של הנתבעת 1, ובכלל זה עסק בגיוס עובדים ובפיטוריהם, ניהל משא ומתן עם שותפים עסקיים פוטנציאליים, והכל בהתאם להנחייתה של הגב' אור ובכפוף לאישורה הסופי.
לטענתו, סוכמו עמו תנאי העבודה הבאים: שכר בסיס בסך של 19,000 ₪ ברוטו, רכב, תשלום הוצאות טלפון סלולארי, ביטוח מנהלים, קרן השתלמות ותשלום בונוסים. ניסיונותיו לגרום לגב' אור לחתום עמו ועם יתר התובעים על הסכמי עבודה, זכו לדבריו ליחס מתחמק.
בפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 28.05.10 שמטרתה הייתה לחתום על הסכמי הבונוסים, שבה לדבריו הגב' אור והתחמקה בטענה כי היא ממתינה לסיומו של פרויקט "מגדלי הצעירים", אך יומיים לאחר מכן, ביום 01.06.10 הוזמן לביתה, שם היא הודיעה לו על פיטוריו לאלתר.
לאור האמור לעיל, תבע מר זילברמן פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בונוסים, תשלום בגין שעות נוספות ודמי הודעה מוקדמת.

ג. גב' אהרוני
גב' אהרוני הועסקה כסוכנת מכירות. לטענתה, עבדה שעות נוספות רבות ולא קיבלה על כך כל תמורה.
תנאי השכר שסוכמו איתה, באמצעות מר זילברמן , היו: שכר בסיס חודשי בסך 5,000 ₪ ברוטו ותשלום עמלות בסך של 0.3% מכל מכירת דירה. לדבריה, חרף כל ההבטחות, מעולם לא נחתם עמה הסכם עבודה.
לטענתה, ביום 09.02.10 ערכה הגב' אור פגישת סוכנים בביתה והודיעה כי כל סוכן יהיה זכאי לסכום קבוע בסך של 150,000 ₪ בגין פרויקט "מגדל הצעירים". לטענתה היא עצמה לא נכחה בפגישה הנ"ל אך מר זילברמן הודיע לה היא זכאית לקבלו , כפי שסוכם עם יתר הסוכנים.
ביום 25.02.10 בסמוך לפני שהתחיל כנס בגני התערוכה, נערכה פגישה במשרדה של הגב' אור עם סוכני המכירות ובמעמד זה היא הודיעה כי הוחלט בינה לבין שותפיה העסקיים, קבוצת חג'ג', להקצות סכום של 900,000 ₪ ל טובת חלוקת עמלות לסוכנים באופן שווה . סכום זה מהווה 0.1% מהיקף הפרויקט כולו (900,000,000 ₪).
כשהסוכנים מחו על כך, הודיעה להם הגב' אור כי כל הדירות צפויות להימכר בפרק זמן של שבוע ימים ועל כן הרווח מהעמלה בשיעור של 0.1% במקום 0.3% יהיה יפה מאוד. דא עקא, שמקץ חודש ימים, שבה הגב' אור וכינסה את סוכני ה מכירות על מנת להודיע להם ששיעור העמלה שוב שונה, באופן שכל סוכן יקבל 0.1% ממכירותיו האישיות ולא מסך כל המכירות.
ביום 22.04.10, לאחר שהגב' אור פיטרה מס' עובדים בחברה, היא זימנה אותה למשרדה והודיעה לה כי ביום ראשון הקרוב תחליף תפקיד ותחל לעבוד עם היועצת האישית שלה ועם ירון, מנהל הפרויקטים וכי תקבל לצורך כך קטנוע צמוד לשימושה הפרטי.
אלא שביום ראשון, חזרה בה הגב' אור מהצעתה והודיעה לה כי בנוסף לתפקידה כאשת מכירות, תבצע הגב' אהרוני שליחויות עבור החברה ועבור ירון. כשהתובעת ביקשה לברר עם מר זילברמן כיצד תתוגמל על העבודה הנוספת כשליחה ועל שעות העבודה שהיא תפסיד במכירת דירות, תשובתו הייתה כי יש לקיים שיחה עם הגב' אור.
רק ביום 31.05.10, כחודש לאחר מכן, התקיימה פגישה בין השתיים בנוכחות מנהלת המכירות, עמית, ובנוכחות מר זילברמן. בפגישה זו סוכמו התנאים הבאים: תגמול כספי חודשי בסך 3,000 ₪ בגין ביצוע השליחויות; התובעת תהיה רשאית לצאת פעם בשבוע בשעה 16:00 על מנת לראות את בנותיה (בפועל הגב' אור אישרה לה זאת רק ביום 07.06.10) וכן סוכם כי לאחר סיום פרויקט מגדלי ארלוזורוב ביום 20.06.10, ישובו הצדדים ויסכמו את תנאי העסקתה. לטענתה עבדה 12 עד 14 שעות ביום.
למחרת היום פוטר מר זילברמן ובמקומו הגיע מנהל כספים חדש בשם מוטי. לטענת התובעת, פרטי הסיכום בין הצדדים הועברו על ידה לידיעתו, אלא שהסתבר לה בדיעבד, כי התוספת לשכרה בסך של 3,000 ₪ הופחתה מהעמלות להן היא הייתה זכאית, וזאת בניגוד לסיכום עם הגב' אור. לטענתה, בחודשים מאי 2010 ויולי 2010 קיבלה תשלום בסך 3,000 ₪ עבור ביצוע השליחויות תחת הכותרת "עמלות".
ביום 04.07.10 ביקשה הגב' אהרוני מעמית, מנהלת המכירות, לצאת לשבוע חופשה לאחר עבודה אינטנסיבית ב חברה. עמית השיבה לה כי תחשוב על העניין ולמחרת בבוקר, זומנה הגב' אהרוני למשרדה, שם הודיעה לה עמית כי היא מפוטרת לאלתר.
עוד טענה התובעת, כי הובטח לה ע"י הגב' אור כי תקבל תשלום עבור העמלות להן היא זכאית עם כניסתו של הבנק המלווה לפרויקט "אור על הפארק" ביום 15.10.2010, וזאת חרף העובדה כי סוכם על מועד מוקדם יותר. סופו של דבר, לא הועבר לתובעת כל תשלום בגין העמלות שהובטחו לה.
לאור האמור לעיל, תובעת הגב' אהרוני פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, תשלום בגין שעות נוספות, תשלום בגין עמלות מכירה, הפרשות לגמל, הפרש שכר בסיס והחזר הוצאות טלפון ודלק.

ד. מר סוקולסקי
מר סוקולסקי התקבל לעבוד בחברה כסוכן מכירות ע"י מר זילברמן ותנאי השכר שסוכמו עמו לטענתו היו כדלקמן: שכר בסיס חודשי בסך של 5,000 ₪ וכן תשלום עמלה בגין 0.3% בגין מכירת כל דירה.
לטענתו, הגב' אור הפרה את התחייבויותיה לתשלום העמלה בשיעור שהתחייבה לו והפרה את התחייבותה לשלם לו עמלה בסך 150,000 ₪ בגין פרויקט "מגדלי הצעירים". עוד טען כי לא קיבל תמורה בגין עבודה בשעות נוספות וכי לא שולמו לו תשלומים סוציאליים שונים . לאור כל האמור לעיל, ולנוכח ההרעה המוחשית בתנאי העסקתו, לא נותרה לו ברירה אלא להתפטר בדין מפוטר. עוד הוסיף, כי הובטחה לו טלוויזיה LED 52 אינץ' עם זכייתו בתחרות הסוכנים של "אור על הפארק", אשר את שוויה הוא מעריך בסך של 15,000 ₪.
לפיכך, תבע מר סוקולסקי פיצויי פיטורים, עמלות מכירה, תשלום בגין שעות נוספות, דמי נסיעות ושווי טלוויזיה בסך 15,000 ₪.
התובעים טענו כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעות, שכן הגב' אור עשתה בו שימוש לרעה כדי לקפח א ותם וניהלה את עסקיה שלא בתום לב. עוד נטען, כי היא נושאת באחריות אישית מכוח חוק החוז ים לאור התחייבויותיה בכתב, בעל פה ובהתנהגות כלפיהם והוסיפו כי קיימת זהות בינה לבין החברה, שכן היא מחזיקה ב- 100% ממניותיה. את טענתם תמכו ב הוראות חוק נוספות ובפסיקת בתי המשפט ובתי הדין לעבודה.
טענות הנתבעות
הנתבעות הכחישו את כל טענות התובעים והקדימו וטענו כי מדובר בתובעים שלא הצליחו למצוא את מקומם בחברה, "נכשלו וסיימו את עבודתם במפח נפש" (סעיף 20 לכתב ההגנה).
עוד נטען, כי מר זילברמן הוא "הרוח החיה" מאחוריהם, וכי בניגוד למצגים שהציג בנוגע ליכולותיו המקצועיות, הוא נטל על עצמו משימות רבות, אך "הוכיח עצמו כמי שאינו מסוגל לעמוד בהן" (סעיף 26 לכתב ההגנה). עוד טענו, כי לאור תפקידו של מר זילברמן, חל עליו החריג הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן - " חוק שעות עבודה ומנוחה") ולכן הוא אינו זכאי לשעות נוספות וכי מעולם לא הובטחו לו בונוסים כלשהם.
ביחס למר טבקמן, טענו הנתבעות כי התגלו בתפקודו ליקויים וכשלים רבים וכי היעדר ניסיונו בתחום השיווק בלט כל הזמן. עוד נטען, כי מעולם לא דרש לחתום על הסכם עם החברה וכי לנוכח חוסר הצלחתו, הוחלט ביום 01.09.10 לסיים את עבודתו.
הנתבעות הטעימו כי ההחלטה הנ"ל לא הכתה אותו כרעם ביום בהיר, שכן קדמו לשיחה הנ"ל שיחות קודמות בו הובעה בפניו חוסר שביעות רצון מתפקודו. יתר דרישותיו הכספיות של מר טבקמן – הוכחשו.
בנוגע לגב' אהרוני, טענו הנתבעות כי היא נדרשה להפגין אחריות, יוזמה, יצירתיות, תושייה ויכולת קבלת החלטות בתוקף תפקידה כמוכרת בכירה ויחסי העבודה עמה הסתיימו בפיטורים בהסכמה.
לגבי דרישותיה הכספיות, נטען כי אכן בהתחלה הובטחו עמלות מכירה בסך 150,000 ₪ ואולם לאחר מכן, ולאור תיאום עם קבוצת חג'ג', שהייתה שותפה לפרויקט, "ובמטרה שלא להפלות בין סוכני המכירות בין הקבוצות, נקבע תשלום של 0.1%" והגב' אהרוני הסכימה לכך (סעיף 86 לכתב ההגנה). מעבר לכך, הכחישו הנתבעות את כל יתר טענותיה.
באשר לטענותיו של מר סוקולסקי, נטען כי הוא ביקש להתפטר מיוזמתו לאור העובדה שלא הסתדר עם מנהלו הישיר, מר חיימי ובשל הרגשת הניתוק שהרגיש מגרושתו ומילדיו, המתגוררים בצפון הארץ. עוד הוסיפו, כי הוא קיבל הצעה לנהל את הלונה-גל בטבריה וכי התנאים שהוצעו לו שם , כמו גם המיקום, התאימו למצבו המשפחתי.
יתר טענותיו של מר סוקולסקי הוכחשו ונטען כי גם עליו חל החריג לשעות עבודה ומנוחה, לאור עבודתו כמוכר בכיר הנהנה מאמון רב כאשר לא התבצע כל פיקוח על עבודתו.
הנתבעות הכחישו את כל יתר טענות התובעים, ובכלל זה את הטענה כי נסיבות המקרה מצדיקות הרמת מסך.

דיון והכרעה

נדון להלן בתביעתו של כל אחד מהתובעים בנפרד

דן טבקמן
כאמור לעיל, מר טבקמן עבד כמנהל שיווק מיום 01.02.2010 ועד ליום 30.09.2010.
בעדותה בפנינו, העידה הגב' אור כי תנאי העסקתו סוכמו בנספח דן/1 לתצהירה. בהתאם להסכם הנ"ל, זכאי מר טבקמן ל- 18 ימי חופשה, טלפון, חניה, ביטוח מנהלים וקרן השתלמות. עוד סוכם כי שכרו ברוטו יעמוד על 14,000 ₪ (כולל נסיעות) וכי יהיה זכאי להחזר שיחות טלפון בסך 250 ₪.
כשנשאלה האם הפרישה לו ל"ביטוח מנהלים" השיבה הגב' אור: "אני לא יודעת, אני לא סוכנת ביטוח. הכל היה באחריותו של רותם שהיה מנהל הכספים, אני לא אחראית על זה" (עמ' 50 מול שורות 5-6). כשנתבקשה להציג אסמכתא כלשהי, השיבה כי אין בידיה, וכדבריה: " אם צריך נציג" (עמ' 50 לפרוטוקול מול שורה 10).

השכר הקובע
אין חולק, כי סוכם ששכרו של מר טבקמן יועמד על סך של 14,000 ₪ ברוטו כולל נסיעות (דן/1). לטענתו הובטח לו ע"י מר זילברמן כי שכרו יועלה בתום החודש הראשון לעבודתו לסך של 15,000 ₪.
בתצהירו, הסתמך מר טבקמן על המכתב (נספח 1 לתצהירו), ששלח בדוא"ל למוטי, מחליפו של מר זילברמן, ביום 27.07.2010, בו חזר על התנאים שסוכמו עמו, ובין היתר, העלאת שכרו החודשי ל- 15,000 ₪.
על מנת לסתור את האמור בנספח 1 הנ"ל, היו הנתבעות צריכות לזמן לעדות את מוטי, כדי שיכחיש שקיבל את המכתב, ולמצער, ייתן הסבר מדוע מכתב זה לא נענה ע"י הנתבעות במטרה להעמיד את מר טבקמן על טעותו לכאורה, אלא שמוטי לא הוזמן לעדות.
הלכה היא שהימנעות מהעדת עד שנמצא בשליטת בעל הדין "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..." (י. קדמי על הראיות, חלק שלישי ( תשס"ד), עמ' 1650).
הגב' אור טענה בתצהירה, כי מעולם לא אישרה את ההעלאה האמורה והתחייבותו של מר זילברמן אינה מחייבת אותה, אלא שטענה זו סותרת את טענותיה האחרות, לפיהן מר זילברמן הוא זה שהיה אחראי על תנאי העסקת העובדים, לרבות חתימה על הסכמי עבודה איתם.
לאחר ששקלנו את העניין, אנו סבורים, כי טענתו של מר טבקמן כי הובטח לו סכום של 15,000 ₪ החל מהחודש השני להעסקתו, לא נסתרה. לפיכך, ובהיעדר ראיה לסתור, אנו קובעים כי שכרו הקובע של מר טבקמן הוא בשיעור של 15,000 ₪. הואיל ולא נטען בפנינו ע"י מי מהצדדים מהו שווי הנסיעות שנכלל בסכום זה, אנו קובעים כי השכר הקובע לחישוב זכויותיו של מר טבקמן הנו 1 5,000 ₪.

הפרשי שכר בסיס
לאור קביעתנו לעיל, מר טבקמן זכאי להפרשי שכר בסיס בסך 1,000 ₪ עבור כל אחד מ- 7 חודשי עבודתו הנותרים בנתבעת 1, ובסה"כ – 7,000 ₪.

הפרשות לגמל
הנתבעות הודו כי מר טבקמן זכאי להפרשות לפנסיה ואולם חלקו על הסכום הנתבע על ידו בסך של 5,250 ₪. לטענתן, משהתחיל לעבוד ביום 01.02.10, והואיל ובהתאם לצו ההרחבה בדבר פנסיית חובה מיום 01.01.2008, הוא זכאי להפרשות בשיעור כולל של 5% בתום 6 חודשי עבודה בלבד , היינו מיום 01.09.2010 ועד למועד פיטוריו ביום 30.09.10.
מן האמור לעולה, כי מר טבקמן זכאי להפרשות לפנסיה בגין החודשים אוגוסט-ספטמבר 2010 בסך של 1,500 ₪ (5% X 1 5,000 ₪ X 2) .

הודעה מוקדמת
בהתאם לגרסתו של מר טבקמן, הודעת הפיטורים נמסרה לו ע"י הגב' אור "סביב יום 28-29 לאוגוסט 2010 לערך" (סעיף 16 לתצהירו).
אין חולק כי מועד פיטוריו בפועל היה 30.09.10 ומכאן, אנו מקבלים את טענת הנתבעות כי ניתן לו חודש ימים כהודעה מוקדמת. יתרה מזאת, בסעיף 30 לתצהירו מודה מר טבקמן כי שהה במשרד במסגרת תקופת ההודעה המוקדמת.
זכאותו של מר טבקמן היא ל- 11 ימי הודעה מוקדמת בלבד , וזאת בשים לב לעובדה שהועסק בחברה במשך 8 חודשים (כולל תקופת ההודעה המוקדמת).
לאור האמור לעיל, ומשהוכח כי קיבל חודש הודעה מוקדמת, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

פיצוי בגין היעדר שימוע
טענתו של מר טבקמן כי לא נערך לו שימוע כדין עובר לפיטוריו, לא נסתרה. אין בידינו לקבל את טענתה של הגב' אור, לפיה נערכו עמו שיחות רבות וכי ההודעה על הפיטורים לא נחתה עליו כרעם ביום בהיר.
הלכה פסוקה היא, כי הזכות לשימוע היא אבן יסוד בשיטתנו המשפטית והיא מעוגנת בעקרון תום הלב החל ביחסי עבודה. מעקרון זה נגזרת חובת המעסיק לברר לעומק את עניינו של העובד המועמד לפיטורים, את הסיבות לפיטוריו ואת האפשרות לבחון את המשך העסקתו.
חובה זו מוגשמת בדרך של מתן זכות לעובד להשמיע את טענותיו בטרם פיטוריו, על מנת שתתקבל החלטה מבוססת, מושכלת ומאוזנת בעניין העסקתו של העובד, לאחר שמיעת עמדתו זכות השימוע חלה הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי (ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 455 (2003); ע"ע (ארצי) 415/06 דני מלכה נ'  שופרסל בע"מ (15.7.07) ; ע"ע (ארצי) 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמוד תורה נ' עובדיה בינון (21.8.08)).
בנוסף, הלכה היא שככל שהטענות המופנות כלפי העובד קשות יותר, כ ך גוברת החובה לערוך לו שימוע ולתת לו את האפשרות להתגונן כראוי אל מול טענות המעסיק השוקל את פיטוריו.
לא הוצגה בפנינו כל ראיה לפיה אכן נערך הליך מסודר של שימוע ולכן גם אם נקבל את טענתה של הגב' אור כי הביעה בפניו את אי שביעות רצונה מעבודתו, אין הדבר מהווה תחליף לזימונו לישיבת שימוע, כמתחייב.
לאור האמור לעיל, ובשים לב לתקופת העסקתו של מר טבקמן בחברה, אנו פוסקים לו פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 15,000 ₪.

קרן השתלמות
בהתאם לנספח דן/1, סוכם עם מר טבקמן כי יופרשו לו כספים לקרן השתלמות. בסעיף 40 לתצהירו טען, כי הדבר הובטח לו החל מהחודש החמישי להעסקתו ועל כן הוא זכאי להפרשות בגין 4 חודשים בסך כולל של 4,500 ₪.
כאמור לעיל, מר טבקמן הועסק 8 חודשים בלבד (כולל חודש הודעה מוקדמת) ולכן הוא זכאי לסכום של 3,375 ₪ ( 15,000 ₪ X 7.5% X 3) .

שעות נוספות
לטענת מר טבקמן הוא זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות בסל של 77,281.71 ₪, וזאת משום שלטענתו עבד, לפי דרישתה של הגב' אור, כל יום החל מהשעה 10:00 ועד שעות הלילה " 21:00-24:00 בהתאם לעומסי העבודה" (סעיף 30 לתצהירו). בסעיף 4 לת צהירו צרף טבלה שערך, ובה פירוט שעת הגעה, שעת יציאה ופירוט השעות הנוספות.
הנתבעות טענו מנגד כי בתוקף תפקידו הבכיר כמנהל שיווק, "תפקיד שנמצא בצמרת ההירארכיה בחברה" (סעיף 34.1 לתצהירה של הגב' אור ), הוא לא היה זכאי לתשלום שעות נוספות וכי שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו. כראיה צרפה לתצהירה את נספח דן/3 – דוחות הנוכחות לחודשים פברואר, מרץ, אפריל, יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר 2010, מהם עולה כי מר טבקמן הוא זה שדיווח על שעות עבודתו.
על גבי הדוחות נערכה תרשומת בכתב יד כדלקמן :
על דוח שעות חודש פברואר נרשם "לפי הצהרה של דן בטלפון הוא עבד חודש מלא. גלינה 08.03.2010"; בדוח אין פירוט כלשהו של שעות כניסה ויציאה;
על גבי דוח חודש מרץ נרשם: "עבדתי חודש מלא ללא ימי חופש". הואיל ואין חתימה והכתוב מנוסח בלשון מדבר, לא ברור האם הדבר נרשם ע"י גלינה מפיו של מר טבקמן או שמא הוא עצמו רשם זאת;
על גבי דוח השעות של חודש אפריל 2010, נרשם בכתב יד: "עבדתי חודש מלא כולל ערבי חג ללא חופשות (לא זוכר מה זה...) " – (ההדגשה במקור – א.ש.). בחודש זה קיים רישום של שעת יציאה בלבד ביום 11/4 (20:44) וביחס לימים 12, 13 ו- 14 בחודש מצוינות שעות כניסה ויציאה, וכן סיכום של שעות העבודה: 10:30 שעות עבודה , 12:00 שעות עבודה ו- 12:26 שעות עבודה , בהתאמה. בימים 18 ו- 19 בחודש מצוינת שעת כניסה בלבד ואילו בימים 25 ו- 26 בחודש מצוינות שעות כניסה ויציאה, לפיהן מר טבקמן עבד 11:49 שעות ו- 11:03 שעות עבודה , בהתאמה. ביום 29 בחודש מצוינת שעת יציאה בלבד (20:47).
בדוח יוני 2010 קיים רישום מלא רק לגבי ה- 3 בחודש (9 שעות ו- 20 דקות עבודה) ונרשם בכתב יד: "עבדתי חודש מלא ללא חופשה. היה חצי יום מילואים 9.6" [חתימה].
בדוח חודש יולי אין כל רישום של שעות עבודה ומצוין בכתב יד:
"04-8-10 לא לקחתי ימי חופש בחודש זה. [חתימה] דן טבקמן".
בדוח חודש אוגוסט 2010 מצוין כי נלקחו 5 ימי חופשה מיום 15.08 עד 19.08 והדבר אף נרשם בתחתית העמוד בחתימה הנחזית להיות חתימתו של מר טבקמן: "סה"כ 5 ימי חופש בחודש אוגוסט [חתימה]".
בדוח חודש ספטמבר לא מצוין דבר.
מן המקובץ עולה, כי מר טבקמן הוא אכן זה שדיווח על שעות העבודה שלו. לעיתים רחוקות באמצעות החתמת כרטיס נוכחות וברוב המקרים, באמצעות דיווח עצמי או טלפוני למנהלת החשבונות.

התשתית המשפטית
ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). לאחר התיקון, קובע סעיף 26 ב (א) כי " תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש (סעיף 26 ב' ל חוק הגנת השכר).
 עוד קובע הסעיף כי:
(ג)   בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או 24פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת.
כאמור, לא נחתם חוזה העסקה עם מר טבקמן ואף לא נמסרה לו הודעה לעובד, וזאת בניגוד לדין.
מעבר לכך, לא הוכח בפנינו כי תפקידו של מר טבקמן בהיררכיה התאגידית היה כזה שמן הראוי להחריגו מהוראות החוק, שכן לא מצאנו כי המדובר בעובד בתפקיד הנהלה או בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ולחילופין, עובד שתנאי עבודתו ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו.
באשר לתחולת החריג הראשון נקבע בפסיקה, כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד" (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (14.10.07) ).
בענייננו, לא הוכח כי תפקידו של התובע דרש מידה מיוחדת של אמון אישי. באשר לחריג השני, אף הוא אינו חל במקרה דנן, שכן בהתאם לפסיקה השאלה שעל בית הדין לבחון אינה האם לנתבעת היה למעשה פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של התובע, אלא האם תנאי העבודה ונסיבותיה, אפשרו פיקוח כאמור.
עם זאת, מדוחות הנוכחות עולה תמונה כי שעות העבודה פורטו רק בימים בהם מר טבקמן עבד שעות נוספות (5 ימים באפריל 2010).
בכל יתר החודשים מר טבקמן לא דיווח על שעות נוספות, הגם שלא הייתה כל מניעה מצדו לעשות כן, אילו רצה, שכן, כפי שהודגם לעיל, הוא זה שדיווח על שעות עבודתו, הן טלפונית והן באמצעות החתמת שעון נוכחות.
אכן, כדברי מר טבקמן, לאחר תיקון 24 לחוק, נטל ההוכחה לגבי שעות העבודה מוטל על כתפי המעסיק , אך המעסיק יוצא ידי חובתו ע"י הצגת דוחות הנוכחות, כפי שנעשה במקרה זה.
משהוכח כי מר טבקמן עצמו נהנה מהפריבילגיה לדווח על שעות עבודתו כראות עיניו, ומשהוכח כי אכן דיווח על 5 ימים בהם עבד שעות נוספות, אין לנו אלא להניח כי בחודש בו לא נרשמו על ידו שעות נוספות, הוא אכן לא עבד מעבר ליום עבודה רגיל.
לאור האמור לעיל, אנו פוסקים לטובתו בגין עבודה בשעות נוספות את הסכומים הבאים, כשהבסיס השעתי הועמד על 80.6 ₪ (חילוק שכרו בסך 1 5,000 ₪ ל- 186 שעות חודשיות):
בגין 12/4 – 2 שעות נוספות בשיעור 125% וסה"כ 201.50 ₪;
בגין 13/4 - 2 שעות נוספות בשיעור 125% + 1.5 שעה בשיעור 150% וסה"כ (201.50 ₪ + 181 ₪) וסה"כ – 382.50 ₪ ;
בגין 14/4 - 2 שעות נוספות בשיעור 125% + 2 שעות בשיעור 150% וסה"כ (201.50 ₪ + 242 ₪) וסה"כ – 443.50 ₪;
בגין 25/4 - 2 שעות נוספות בשיעור 125% + 1 שעה בשיעור 150% וסה"כ (201.50 ₪ + 121 ₪) וסה"כ – 322.50 ₪;
בגין 26/4 - 2 שעות נוספות בשיעור 125% + 0.5 שעה בשיעור 150% וסה"כ (201.50 ₪ + 60.45 ₪) וסה"כ – 262 ₪
סה"כ בגין שעות נוספות – 1, 612 ₪.

בונוסים ועמלות מכירה
אכן, אין חולק בין הצדדים כי מר טבקמן שימש כמנהל שיווק ואכן, מעיון בסיכום תנאי העסקתו עם מר זילברמן (דן/1) עולה כי לא נזכרה זכאות לבונוסים או עמלות מכירה. יחד עם זאת, הגב' אור עצמה אישרה בעדותה כשנשאלה על נקודות שסוכמו בינו לבין מר זילברמן: "... יתכן שסוכמו דברים נוספים אני לא מתמצאת בזה. דן סיים את עבודתו וביקש להמשיך את עבודתו עוד חודש ולקבל רכב, והוא קיבל למרות שגם זה לא סוכם" (עמ' 50 לפרוטוקול מול שורה 16 ואילך).
אין חולק כי למשך שבועיים ימים עשה מר טבקמן פעילות נוספת. לטענתו, עסק במכירות של דירות בשני הפרויקטים (מגדל הצעירים ואור על הפארק) ומכאן גם ההתחייבות שניתנה לו ע"י הגב' אור לקבלת העמלות בסך כול ל של 80,000 ₪.
ביום 27.07.2010 אף שלח דוא"ל למוטי, בו חזר על התנאים שסוכמו עמו, לטענתו, בין היתר, בונוס בסך של 80,000 ₪ בגין שני הפרויקטים: מגדל הצעירים (50,000 ₪) ופרויקט אור על הפראק (30,000 ₪). (נספח 1 לתצהירו).
הגב' אור טענה בתצהירה כי מר טבקמן מעולם לא שימש מנהל מכירות ולא סוכן מכירות, גם לא באופן זמני למשך שבועיים, כטענתו, ולכן תפקידו לא היקנה לו מלכתחילה זכאות לקבלת בונוסים. ביחס לנספח 1 לתצהירו, טענה (לראשונה) כי הוא מזויף.
כאמור לעיל, הנתבעות לא הביאו כל ראיה לסתור את האמור בנספח 1 הנ"ל, על אף שלא הייתה כל מניעה מצדן להעיד את מוטי. לפיכך, ובהתאם להלכה הנוהגת, הדבר פועל לחובתן.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי טענתו של מר טבקמן בנוגע לזכאותו לבונוס בסכום כולל של 80,000 ₪, לא נסתרה. לעניין שכלולה של הזכות, לא הובאה כל ראיה לסתור את טענת התובעים, כי בזמנים הרלוונטיים, כבר היה ברקע הדברים בנק מלווה (ראו פירוט בחלק הדן בתביעתו של מר סוקולסקי להלן).
לאור כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכותו של מר טבקמן סך של 80,000 ₪ בגין בונוסים/עמלות מכירה.

סיכומו של דבר
מר טבקמן זכאי לסכומים הבאים:
הפרשי שכר - 7,000 ₪;
הפרשות לגמל – 1,500 ₪;
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – 15,000 ₪;
הפרשות לקרן השתלמות - 3,375 ₪;
תשלום בגין שעות נוספות - 1,612 ₪;
תשלום בגין בונוסים - 80,000 ₪
סה"כ - 108,487 ₪
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

מר זילברמן
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין
לטענתו של מר זילברמן, לאחר ששב והפציר בגב' אור כי ייחתם עמו הסכם עבודה, נקבעה בין השניים פגישה סופית ביום 28.05.10 על מנת לחתום על הסכמי הבונוס שלו, אולם היא לא הגיעה לפגישה והודיעה כי הנושא יידחה עד שהפרויקט המכירות של "מגדלי הצעירים" יסתיים כעבור חודש (סעיף 13 לתצהיר). יומיים לאחר מכן, ביום 01.06.10 זומן לביתה, שם הודיעה לו, ללא כל התראה , כי הוא מפוטר לאלתר.
למחרת היום, קיבל הודעת פיטורים בה נכתב: "בהמשך לשיחה שנערכה עמך בתאריך 01.06.2010 במשרדי החברה, הנני לאשר כי ביום 02.06.10 פוטרת מעבודתך עקב שינויים בארגון החברה..." (נספח ג' לתצהיר זילברמן).
לטענת הגב' אור, הפיטורים נעשו בהסכמה ומתוך הבנה הדדית ו"כי הנושא של שימוע כלל לא עלה על הפרק בשיחותינו אז" (סעיף 27 לתצהירה). הגב' אור אף אישרה כי מר זילברמן העלה דרישה לקבלת בונוס בשיעור 60,000 ₪ וכי היא ס ירבה לכך כמו גם לבונוס בסך 50,000 ₪. בעדותה בפנינו חזרה על כך (עמ' 55 לפרוטוקול מול שורות 21-22).
מעיון במכתב ששלח מר זילברמן לגב' אור בדוא"ל ביום 10.04.2011 (נת/1 להלן – " המכתב מיום 10.04.11"), עולה כי יש לבכר את גרסתה של הגב' אור ביחס לנסיבות סיום העסקתו של מר זילברמן. בשל חשיבות העניין, נביא את תוכן המכתב כלשונו:

"לענבל, רציתי להודות לך על הדרך הנעימה בה בחרת להפסיק את ההתקשרות בינינו בביתך בתאריך 1 ביוני 2011. אני רוצה להודות לך על תקופת העבודה שלנו ביחד, אני מרגיש שתרמתי לחברה ועשיתי את המיטב שיכולתי אני מקווה שאת שותפה להרגשה זו. למדתי הרבה במהלך תקופה זו.

אני גם רוצה להודות לך על החודש הודעה מוקדמת שנתת לי, על שהשארת לי את הרכב בתקופה זו ובמיוחד על הבונוס בסך 50,000 ₪ שאישרת לי.
אשמח לעמוד לרשותך ולרשות המחליף שהבאת בכל מה שתצטרכו.
בברכה, רותם"

לשון המכתב מלמדת כי פיטוריו של זילברמן אכן נעשו בהסכמה, או לכל הפחות, "בדרך נעימה", כפי שהוא עצמו בחר לנסח.
לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את גרסתה של הגב' אור כי סיום יחסי העבודה נעשה בהסכמה ודוחים את תביעתו של מר זילברמן לקבלת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

עמלות/בונוסים
לטענת מר זילברמן , בתום שיחת הפיטורים בביתה של הגב' אור ביום 01.06.10, היא הבטיחה לו כי תשלם לו על חשבון הבונוסים סך של 60,000 ₪ ודמי הודעה מוקדמת בגובה חודש ימים. אלא שלאחר מכן היא התחמקה והודיעה לו שתעביר לו תשלום בסך 50,000 ₪ בלבד. בסופו של דבר, חזרה בה גם מהתחייבות זו וסירבה לשלם לו דבר.
להוכחת טענותיו, צרף מר זילברמן הודעת דוא"ל מיום 04.07.10 אל מוטי שהחליפו בתפקיד ואל גלינה מהנהלת החשבונות, ובה כתב:
"... בשיחת הפיטורין שלי עם ענבל בחודש יוני 2010, הובטח לי על ידה כדלקמן:

  1. הודעה מוקדמת לתקופה של חודש ימים.
  2. בונוס בסך 50,000 ש" (ללא התניות).

בתודה, רותם".
ביום 22.07.10 שלח מכתב תזכורת בדוא"ל למוטי, ובו הלין כי קיבל דמי הודעה מוקדמת בגין 8.5 ימים בלבד, ולא 30, כפי שהובטח וכי עניין הבונוס בסך 50,000 ₪ טרם הוסדר. כאמור לעיל, על מנת לסתור את האמור במכתב זה, היה על הנתבעות להעיד את מוטי, דבר שלא נעשה.
מר זילברמן שב על דרישתו לקבלת בונוס בסך 50,000 ₪ במכתבו מיום 10.04.11. בחקירתה הנגדית טענה הגב' אור כי אינה זוכרת אם השיבה למכתב זה או לא, אך טענה כי התקיימה בינה לבינו פגישה לאחר מכן בנוכחות דורית ובה נאמר לו בצורה "מפורשת וחד משמעית" שהיא לא מאשרת לו בונוס (עמ' 20 ואילך).
בעדותה בחקירה ראשית בפנינו, אישרה הגב' קובליו כי לא היתה נוכחת במעמד הפגישה שהתקיימה בין מר זילברמן לבין הגב' אור בביתה, במהלכה הובטח לו, לדבריו, בונוס בסך 50,000 ₪ (עמ' 39 לפרוטוקול מול שורה 4-5). עוד העידה כי לראשונה נחשפה לנושא הבונוסים כאשר כתב התביעה התקבל (עמ' 40 לפרוטוקול מול שורה 8). יצוין, כי בחקירתה הראשית לא נשאלה על פגישה נוספת שהתקיימה בין השניים בנוכחותה, בה הודיעה הגב' אור למר זילברמן, כד בריה, כי אינה מאשרת את הבונוס.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי טענתו של מר זילברמן בנוגע להתחייבות לשלם לו בונוס בסך 50,000 ₪, לא נסתרה.
אין בידינו לקבל את תביעתו לפסוק לטובתו תשלום בונוסים נוספים מעבר לאמור לעיל, וזאת משום שלא הונחה בפנינו תשתית ראייתית מספקת לכך שהנתבעות קיבלו את הצעתו או התחייבו בדרך כלשהי לשלם לו בונוסים במתווה שהוצג בנספח 3 לתצהירו.
יש להניח, כי אילו האמין מר זילברמן כי הנתבעת 1 אכן חבה לו בונוס מעבר לסך של 50,000 ₪, חזקה עליו שהיה מעלה דרישה זו על הכתב כפי שעשה ביחס ליתר דרישותיו.
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה, למעט ביחס לבונוס בסך של 50,000 ₪, אותו אנו פוסקים לטובתו.

הודעה מוקדמת
נקדים ונציין כי לא מצאנו תימוכין לדרישתו של מר זילברמן לקבל 60 יום הודעה מוקדמת. מעבר לכך, מעיון במכתב מיום 10.04.11 מגלה כי קיבל חודש הודעה מוקדמת ואף הודה לגב' אור על כך. אין חולק, כי הסכום שקיבל (בהתאם לתלוש השכר שצורף לתצהירו) עולה על זכאותו על פי דין ביחס לתקופת עבודתו בנתבעת 1.
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתו לקבלת דמי הודעה מוקדמת.

שעות נוספות
לטענת מר זילברמן הוא החל את עבודתו בשעה 09:00 וסיים אותה בין 21:00 ל- 02:00 בהתאם לעומס העבודה (סעיף 38 לתצהירו).
לתצהירו צרף טבלת שערך ביחס לשעות הנוספות שעבד וכן דוחות נוכחות לחודשים 11/09 עד 05/10. בהתאם לחישוב שהציג, הוא זכאי לסך של 50,329 ₪.
הנתבעות לא הציגו תחשיב נגדי אלא דבקו בטענתן, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו לאור העובדה שמילא תפקיד בכיר בחברה. בסעיף 33 לתצהירה, טענה הגב' אור, כטענת נגד לדחות ולרישומים שהציג מר זילברמן, כי לא הייתה הקפדה בשעון הנוכחות.
אין לנו אלא לחזור על מה שנכתב לעיל בעניינו של מר טבקמן לעניין חובת המעסיק לנהל רישום קפדני של נוכחות עובדיו, לאור תיקון 24 לחוק.
איננו מקבלים את טענת הנתבעות כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על מר זילברמן. כאמור, לא נחתם עמו חוזה, וזאת בניגוד לדין. מכאן, שלא הוצגה כל ראיה של ממש שממנה ניתן ללמוד כי הדבר אכן סוכם עמו, וכי ניתנה לו תמורה מיוחדת או גלובאלית בגין עבודה בשעות נוספות. כל שנטען, כי בהיותו סמנכ"ל כספים, ולאור בכירות המשרה, הוראות החוק לא חלות עליו.
לא נעלמה מעינינו העובדה כי מר זילברמן לא דרש את הרכיב הזה במכתביו למוטי או לענבל ונשאלת השאלה, האם לא ניתן להקיש על היעדר זכאותו לכך, בהתאם לכלל שהנחה אותנו בפסיקת בונוס בסך 50,000 ₪.
התשובה לכך שלילית שעה שמדובר בשכר עבודה שהנו רכיב קוגנטי שלא ניתן להתנות או לוותר עליו. לפיכך, ומשלא הוצג כל חישוב נגדי ע"י הנתבעות, אנו פוסקים לו את מלוא הסכום שנתבע על ידו בגין רכיב זה בסך של 50,329 ₪.

סיכומו של דבר
מר זילברמן זכאי לסכומים הבאים:
בונוסים – 50,000 ₪;
תשלום בגין שעות נוספות – 50,329 ₪;
סה"כ - 100,329 ₪
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

גב' אהרוני
פיטורים שלא כדין
לטענת הגב' אהרוני, היא פוטרה לאלתר ללא שימוע ובשל היותה אם וזאת לאחר שביקשה לצאת לחופשה בת שבוע .
מעיון במכתב הפיטורים שנמסר לה עולה כי הוא הודפס ביום 07.07.10 וכי נאמר בו, בין היתר: "בהמשך לשיחה שנערכה עימך בתאריך 06.07.2010 במשרדי החברה, הנני לאשר כי ביום 06.07.10 פוטרת מעבודתך עקב שינויים בארגון החברה. בהתאם להסכם בין שני הצדדים תקופת הודעה מוקדמת תימשך עד 31.07.10..."
לדבריה, הגיעה למשרדי החברה ביום 09.08.10 על מנת שמכתב הפיטורים יתוקן, באופן שיירשם שמועד סיום העבודה הוא 31.07.10, ולא כפי שנכתב, וזאת בהתאם לסיכום עמה.
בחקירתה הכחישה הגב' אהרוני כי ביקשה להתפטר וכי מכתב הפיטורים הוצע לה לבקשתה, כפי שטענו הנתבעות. עוד טענה כי הסיבה לפיטוריה הייתה עובדת היותה אם.
הנתבעות הכחישו את טענותיה של הגב' אהרוני וטענו כי לעובדת היותה אם לא היה כל קשר לסיום עבודתה, שכן היא זו שביקשה התפטר מהעבודה.
לאחר ששבנו ועיינו בכתבי הטענות ובפרוטוקול הדיון, אין בידינו לקבל את טענתה של התובעת כי פוטרה בשל הורותה, וזאת משום שלא הונחה בפנינו תשתית ראייתית מספקת לכך. יחד עם זאת, אינינו מקבלים את טענת הנתבעות כי הגב' אהרוני התפטרה מרצונה, וזאת לאור מכתב הפיטורים שהוציאה הנתבעת, ובו נכתב כי הגב' אהרוני מפוטרת בשל מה שהוגדר "שינויים בארגון החברה", הגם כי ברי, כי לא זו הייתה סיבת הפיטורים האמיתית.
אין חולק כי לגב' אהרוני לא נערך שימוע. הנתבעת לא הכחישה זאת מן הטעם שטענה שהגב' אהרוני היא זו שבחרה לסיים את יחסי העבודה.
לפיכך, ומשקבענו בהסתמך על מכתב הפיטורים שניתן לה, כי היא פוטרה, אין מנוס מלקבוע כי לא נערך לה שימוע כדין ועל כן היא זכאית לפיצוי.
בשים לב לתקופת עבודתה של הגב' אהרוני (כ-6 חודשים) ולשכרה, אנו פוסקים לה סכום של 8,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.

שעות נוספות
לטענת הגב' אהרוני היא זכאית לשלום בגין שעות נוספות בסך של 91,003 ₪, וזאת בהסתמך על חישוב שערכה ( נספח 4 לתצהירה).
הנתבעת טענה כי שעות עבודתה של הגב' אהרוני לא חרגו ממספר שעות העבודה של יום רגיל, למעט כנסים ואירועי מכירה מיוחדים (סעיף 18 לתצהיר הגב' אור) וכי היא נטלה הפסקות רבות . עוד נטען, כי היא זו שבחרה לקבוע לעצמה פגישות בשעות הערב וכי בהתאם לדוחות הנוכחות שצורפו לחודשים אפריל-יולי 2010, הגב' אהרוני נמנעה מלהקליד את שעות עבודתה ולכן התחשיב מטעמה "אינו מדויק ואינו אמתי" (סעיף 17 לתצהיר הגב' אור).
עיון בדוחות הנוכחות שצרפה הגב' אהרוני לתצהירה מלמד כי בחודש 04/10 לא מילאה דיווח יומי אלא כתבה על גבי דו"ח השעות : "עבדתי כל החודש כולל ימי שישי עד 17:30" ובאופן דומה נהגה בדו"ח 05/10.
בדו"ח 06/10 מופיעות שעות הכניסה מודפסות ובכתב יד, לסירוגין. בהתאם לכך, הופק דוח נוסף, ובו הוקלדו כל התרשומות בכתב יד. בדו"ח חודש 07/10 קיים דיווח חלקי בלבד ביחס ל- 8 ימי עבודה.
מן האמור לעיל, עולה תמונה כי הגב' אהרוני דיווחה על שעות העבודה היומיות שלה באופן לא סדיר. לעיתים החתימה כרטיס עבודה בבואה לעבודה ובצאתה ממנה ולעיתים הסתפקה בדיווח חודשי בסגנון: "עבדתי כל החודש".
לא מצאנו בתצהירה כל הסבר מניח את הדעת מדוע רק בחודש יוני 2010 מצאה לנכון לדווח על שעות עבודתה באופן מלא, ואילו בשאר החודשים הסתפקה בדיווח כולל. יתרה מכך, לא מצאנו כל הסבר מדוע לצד הערותיה המילוליות באותם חודשים בלתי מפורטים, לא נרשם כי עבדה שעות נוספות.
לפיכך, בהתאם לדוחות הנוכחות, הוצגה לנו ראיה ביחס לעבודה בשעות נוספות לגבי חודש יוני בלבד. משלא הוצע כל הסבר מדוע ביחס ליתר החודשים אין דיווח כאמור, ומכיוון שאין חולק שהגב' אהרוני היא זו שהייתה אחראית על דיווח שעותיה, לא מצאנו לאמץ את הדוחות שערכה בדיעבד מבלי שהוצגה כל אסמכתא תומכת לכך.
בחודש 06/10 כאמור לעיל, בהתאם לדו"ח הנוכחות, עבדה הגב' אהרוני 36 שעות נוספות בערך של 125% ו- 44 שעות נוספות בערך של 150%.
אין חולק כי משכורתה החודשית הייתה בסך 5,000 ₪. בהתאם לתלושי השכר שצרפה הגב' אהרוני, עולה כי בחודשים מאי ויולי 2010 קיבלה סך של 3,000 ₪ שהוגדרו "עמלות מכירה" (יצוין, כי הגב' אור צרפה לתצהירה רק את תלוש השכר של חודש מאי 2010).
הואיל וגם עם הגב' אהרוני לא נחתם הסכם עבודה ולא ניתנה הודעה בכתב על תנאי העסקה, בניגוד לדין, אנו קובעים כי הנתבעות לא הרימו את נטל ההוכחה כי התשלום בסך 3,000 ₪ אכן שולם ע"ח עמלות מכירה, כפי שטענה הגב' אור בתצהירה.
לפיכך, אנו קובעים כי שכרה הקובע של הגב' אור בחודשים הנ"ל עמד על סך 8,000 ₪, ומכאן שערך שעת עבודה שלה הנו 43 ₪.
לאור האמור לעיל, בגין 36 שעות נוספות בערך של 125%, זכאית הגב' אהרוני לתשלום של 1,935 ₪ (36X43X125%), ואילו בגין 44 שעות נוספות בערך של 150%, זכאית היא לסך של 2,365 ₪.
סה"כ בגין שעות נוספות זכאית הגב' אהרוני לסך של 4,300 ₪.

עמלות מכירה
במכתב ההתראה ששלחה הגב' אהרוני לגב' אור ביום 28.08.10, דרשה, בין היתר, לקבל תשלום בגין עמלות מכירה בסך של 42,450 ₪ וצרפה למכתבה דו"ח עמלות שהוגש לטענתה לעמית, עוזרתה של הגב' אור.
בתצהירה טענה כי עמלת המכירה שהובטחה לה עם תחילת עבודתה ע"י מר זילברמן היתה בשיעור 0.3% מהמכירות שתבצע, אך הדבר שונה באופן חד צדדי ע"י הגב' אור והועמד על 0.1%, שגם אליו התכחשה הגב' אור בסופו של דבר.
אין חולק, כי הגב' אהרוני אכן זכאית לקבלת עמלות בגין מכירות. טענתה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעות, כי שולמה לה תוספת למשכורת בסך 3,000 ₪ ע"ח עמלת מכירות. השאלה בה עלינו להכריע היא אפוא מהו שיעור העמלה לו זכאית הגב' אהרוני ומאיזה סכום יש לגזור אותו.
הגב' אהרוני הציגה תחשיבים שונים, לפי 0.3% ותבעה סך של 183,150 ₪, יחד עם זאת, לא הניחה כל הסבר מדוע לאחר סיום עבודתה, דרשה סכום של 42,450 ₪ בלבד.
לפיכך, ובהיעדר ראיה אחרת לסתור, אנו מאמצים את סכום העמלות שהגב' אהרוני דרשה במכתבה בסמוך לאחר שפוטרה ופוסקים לטובתה סכום של 42,450 ₪.

הפרשות לגמל
בתצהירה חישבה הגב' אהרוני את זכאותה להפרשות לגמל בשיעור 5% בהסתמך על משכורתה החודשית בסך 5,000 ₪ בתוספת הבונוסים להם היא זכאית לפי שכר חודשי של 20,332 ₪.
אין בידינו לקבל את הבסיס לחישוב שהציגה. הבסיס צריך להיות ביחס להכנסתה הקובעת במהלך חודשי העסקתה, קרי: בגין החודשים פברואר-מרץ-אפריל 2010 – 15,000 ₪ (5,000 X 3); בגין החודשים מאי-יוני-יולי – 24,000 ₪ (8,000 ₪ X 3) ובגין הבונוס – 42,450 ₪. סה"כ ההכנסה הקובעת לעניין הפרשות לגמל – 81,450 ₪ X 5% = 4,072 ₪.
לאור האמור לעיל, אנו פוסקים לטובת הגב' אהרוני סך של 4,072 ₪ בגין הפרשות לגמל.

הפרשי שכר בסיס
לטענת הגב' אהרוני, החברה שילמה לה בחודש פברואר 2010 סך של 3,625 ₪ בלבד במקום 5,000 ₪ ובחודש יוני 2010 לא שילמה לה סך של 3,000 ₪ בגין תוספת השליחויות, אשר קיבלה בחודשים מאי ויולי.
הנתבעות טענו כי הגב' אהרוני לא עבדה באופן מלא במהלך חודש פברואר 2010 וטענו כי זו הסיבה ששכרה נפל מ- 5,000 ₪. הנתבעות אף הפנו לדוחות שהגב' אהרוני עצמה צרפה.
יצוין, כי אף צד לא הציג בפנינו את דוח הנוכחות לחודש פברואר 2010 ואילו בהתאם לדוח הנוכחות שערכה הגב' אהרוני בעצמה, עולה כי נעדרה יומיים בלבד ב- 4.2 וב- 8.2. לאור האמור לעיל, ובהיעדר ראיה לסתור מטעם הנתבעות, אנו פוסקים לגב' אהרוני את מלוא ההפרש שבין 5,000 ₪ ל- 3,625 ₪, היינו סך של 1, 375 ₪.
ביחס לתשלום סך של 3,000 ₪ בגין חודש יוני 2010, משקיבלנו את טענתה של הגב' אהרוני כי אין המדובר בתשלום ע"ח עמלות, אלא בתוספת על המאמץ המיוחד שהשקיעה כשליחה, ובהיעדר כל הסבר מטעם הנתבעות מדוע שולם סך של 3,000 ₪ ע"ח עמלות ומהו הסכום שנותר לכאורה לתשלום בגין עמלות, לאחר תשלום זה, אנו קובעים כי טענתה של התובעת כי מדובר בתוספת מאמץ על עבודת השליחות , לא נסתרה.
לא נעלם מאתנו מכתבה בדוא"ל של עמית גודלביץ' מיום 07.06.2010 אל גלינה בו, מדווחת הגב' גודלביץ' כי בהתאם לסיכום של הגב' אהרוני עם הגב' אור סוכם על תוספת של 3,000 ₪ ע"ח עמלות, אלא שהואיל והגב' גודלביץ' לא הובאה לעדות, החלטנו לבכר מבחינה ראייתית את עדותה של הגב' אהרוני על פני האמור במכתב זה .
לאור האמור לעיל, הגב' אהרוני זכאית לסך כולל של 4,375 ₪ בגין הפרשי שכר .

החזר הוצאות
לטענת הגב' אהרוני, היו לה הוצאות בסך 314.70 ₪ בגין הוצאות טלפון ודלק שלא שולמו לה. לתצהירה צרפה אסמכתאות.
הנתבעות טענו כי עד להגשת התביעה, הגב' אהרוני לא הציגה את הקבלות בגין הוצאות שהיו לה בעין ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. לגופו של עניין, לא הגב' אור לא התכחשה לעצם זכותה של הגב' אהרוני לקבל השבה של הסכום. לפיכך, אנו פוסקים לטובתה סך של 314.70 ₪.

סיכומו של דבר
הגב' אהרוני זכאית ל סכומים הבאים:
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – 8,000 ₪;
תשלום בגין שעות נוספות – 4,300 ₪;
תשלום בגין עמלות – 42,450 ₪;
תשלומים לגמל - 4,072 ₪;
הפרשי שכר בסיס - 4,375 ₪;
החזר הוצאות - 314.70 ₪
סה"כ - 63,511.70 ₪
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

מר סוקולסקי
פיצויי פיטורים
אין חולק כי מר סוקולסקי עבד 5 חודשים בנתבעת 1. לטענתו התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
יש להניח כי הוראות סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 מוכר לתובע ובאי כוחו ולכן עצם הדרישה לקבלת פיצויי פיטורים תמוהה. הזכות לפיצויי פיטורים קמה לעובד מסוגו של סוקולסקי רק לאחר שמלאה שנה לעבודתו ואחת היא, אם הזכאות קמה מכוח פיטורים או התפטרות מזכה.
לאור האמור לעיל, תביעתו של מר סוקולסקי ברכיב זה – נדחית.

שעות נוספות
לטענת מר סוקולסקי הוא עבד כל יום החל משעות הבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרות, אך לא קיבל תמורה בגין שעות נוספות. בהתאם לחישוב שצרף לתצהיר, הוא זכאי לתשלום בסך 128,130 ₪.
מדוחות הנוכחות (חודשים מרץ עד יוני 2010) שצרפה הגב' אור לתצהירה, עולה כי מר סוקולסקי מילא את דוחות הנוכחות באופן ידני והמידע הוזן לאחר מכן למערכת.
בהתאם לתלוש השכר של חודש 02/2010, קיבל מר סוקולסקי תשלום בגין שעות נוספות בסך של 714 ₪.
בהתאם לדוח חודש 03/10 עבד מר סוקולסקי 11:30 שעות כמעט בכל יום, היינו 2 שעות נוספות בשיעור 125% ועוד 1 שעה בשיעור 150%. סך השעות הנוספות שעבד בחודש מרץ: 42 שעות נוספות בשיעור 125% ו- 21 שעות נוספות בשיעור 150%.
סך השעות הנוספות שעבד בחודש אפריל: 20 שעות נוספות בשיעור 125% ו- 9 שעות נוספות בשיעור 150%.
סך השעות שעבד בחודש מאי: 28.5 שעות נוספות בשיעור 125% ו- 11.5 שעות נוספות בשיעור 150%.
בחודש יוני קיים תיעוד רק לגבי יום אחד (16.06.10) ובו עבד 2 נוספות בשיעור 125%.
שכר הבסיס שלו הועמד על 5,000 ₪ ולפיכך, שווי שעת עבודה שלו – 27 ₪. בהתאם, הואיל ועבד סך כולל של 92.5 שעות נוספות בשיעור 125%, הוא זכאי לסך של 3,122 ₪. הואיל ועבד 41.5 שעות נוספות בשיעור 150%, הוא זכאי לסך של 1,681 ₪.
סה"כ בגין עבודה בשעות נוספות, זכאי מר סוקולסקי לסך של 4,803 ₪.

עמלות מכירה
אין חולק, כי מר סוקולסקי קיבל עמלות בסך כולל של 12,000 ₪ (בחודש מאי ובחודש יוני 2010).
לטענתו, הוא זכאי לקבל עמלה בסך של 18,159 ₪ בגין מכירת 4 דירות בפרויקט אור על הפארק ולעמלה בסך 150,000 ₪ בגין מכירת 26 דירות בפרויקט מגדלי הצעירים. לחילופין לעמלה בשיעור 0.3%, היינו – 104,475 ₪.
בנוסף, טען כי הוא זכאי לעמלת מכירה בשיעור 22,500 ₪ בגין דירות שנמכרו, אך הקונים חזרו בהם והגב' אור החזירה להם את המקדמות בסך 50,000 ₪ ששילמו.
לחיזוק טענתו הפנה לכתב ההגנה מטעם הנתבעות, שם הן מודות בזכאותו לקבל עמלה בשיעור 0.1% בסכום של 37,800 ₪.
הנתבעות טענו כי אין בסיס לטענתו של מר סוקולסקי כי הוא זכאי לעמלה בשיעור 0.3% ביחס לשני הפרויקטים, כי אם רק לגבי פרויקט אור על הפארק ואילו ביחס לפרויקט מגדל הצעירים, זכאי הוא לעמלה בשיעור 0.1% (סעיף 16 לתצהיר הגב' אור).
עוד טענו, כי מלכתחילה בדקו האם ניתן לשלם סך קבוע של 150,000 ₪ למוכר בכיר, אך לאחר מכן, לאור תיאום עם קבוצת חג'ג', שהיתה שותפה לפרויקט, נאלצו להעמיד את שיעור העמלה על 0.1% בלבד.
עוד טענו כי הזכאות לקבלת עמלות משתכללת רק עם כניסתו של בנק מלווה לפרויקט. לתצהירה של הגב' אור צרפו מסמך (רונן/2), אשר לפיו אושר רק חצי מפרויקט מגדלי הצעירים ולכן לא השתכללה הזכות לקבלת מלוא העמלה.
כאמור לעיל, לא נחתם עם מר סוקולסקי הסכם כלשהו ולחילופין, גם לא ניתנה לו הודעה על תנאי העסקתו, כמתחייב מהדין.
לא מצאנו ראיה כלשהי שתהלום את טענת הנתבעות לפיה הוא היה זכאי לעמלה בשיעור של 0.3% רק על פרויקט אור על הפארק ולא על פרויקט מגדלי הצעירים. בהיעדר ראיה לסתור, ומשהנתבעת 1 חדלה מלהעלות על הכתב את ההסכם עמו, ומשלא הוצגה כל ראיה שיהיה בה כדי להוות הסבר להבדל בין שני הפרויקטים, אנו מבכרים את גרסתו כי סוכם עמו על עמלה בשיעור 0.3% על שני הפרויקטים.
בסעיף 32 לתצהירה, טענה הגב' אור כי לכל היותר, זכאי מר סוקולסקי לעמלה בסך של 1,080 ₪ בגין פרויקט אור על הפארק, וזאת לאחר ניכוי הסכום של 12,000 ₪ שכבר קיבל וכי בגין פרויקט מגדלי הצעירים אינו זכאי לעמלה כלל.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבעות כי מר סוקולסקי אינו זכאי לעמלות בגין פרויקט מגדלי הצעירים, ונסביר.
כאמור, בהיעדר הודעה על תנאי עבודה או הסכם עבודה מפורט, כנדרש על פי דין, אין לקבל את טענת הנתבעות כי תנאים מסוימים, שכלל לא הועלו על הכתב, לא השתכללו לכדי חיוב.
בחקירתה הנגדית העידה הגב' אור לשאלה האם אין בנק מלווה: " כן. אני יכולה להביא אישור מהבנק שאין אישור לפרוייקט" וכשנשאלה מדוע לא הביאה לעדות את עופר הורוביץ מבנק מזרחי טפחות (נספח רונן/2) השיבה: "תפנה אליו במייל לשאול אותו והוא ישיב לך שלא שוחררו כספים..." ( עמ' 64 לפרוטקול מול שורה 21 ואילך).
לאור האמור לעיל, ובהיעדר כל ראיה לסתור, אנו קובעים כי טענתו של מר סוקולסקי כי ניתן ליווי בנקאי לפרויקט, לא נסתרה.
כך הגב' קובליו העידה כי נסגר הסכם ליווי לפני הגשת התביעה ואף הוסיפה, כי קיבלה טלפון מעיתונאית שאמרה לה שמתבשלת תביעה. "צלצלתי לשרון ואמרתי לה למה תביעה? סגרנו את הליווי הבנקאי ויושב מנהל הכספים עם ענבל ומחשב את העמלות המגיעות..." (עמ' 45 לפרוטוקול מול שורה 27 ואילך).
הנה כי כן, מר סוקולסקי זכאי לקבלת עמלות משני הפרויקטים גם יחד. אנו דוחים את דרישתו לקבל עמלות בגין מכירות שבדיעבד בוטלו ושאין חולק, כי סכום ההפקדה הושב להם ע"י הנתבעת 1. הדעת נותנת כי הזכות לעמלה תשתכלל בגין עסקה שנסגרה ושהנתבעת 1 עצמה מרוויחה ממנה, ולא ביחס לעסקאות שמסיבה כזו או אחרת לא יצאו אל הפועל.
לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעתו של מר סוקולסקי בחלקה ופוסקים כי הוא זכאי לעמלה בסך 18,159 ₪ בגין פרויקט אור על הפארק ו- 104,475 ₪ בגין פרויקט מגדלי הצעירים. מסכום זה יש לנכות סך של 12,000 ₪ שקיבל ובסה"כ זכאי הוא בגין רכיב זה לסך של 110,634 ₪.

נסיעות
מר סוקולסקי דרש תשלום נסיעות בסך של 5,027 ₪, וזאת על בסיס חישוב של נסיעות מביתו בצפון למשרדי הנתבעת. לטענתו, קיבל סכום בסך של 200 ₪ בלבד.
הגב' אור בתצהירה הודתה כי הוא זכאי להפרש בסך 1,338 ₪, וזאת בהתאם לחישוב המתבסס על תשלום נסיעות יומי מקסימלי בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, וזאת במכפלת ימי עבודתו.
הצדק עם הנתבעות. אכן, בהיעדר הסכמה מטיבה אחרת, זכאי מר סוקולסקי להחזר המקסימאלי הקבוע בחוק בצו ההרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. לפיכך, תחשיבן של הנתבעות מקובל עלינו, ובניכוי הסכום ששולם לו, אנו פוסקים לו סך של 1,338 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה.

טלוויזיית LED 52 אינטש
לטענת מר סוקולסקי הוא זכאי לשווי הפרס שהובטח לו בזכות זכייתו בתחרות מכירת דירות בפרויקט אור על הפארק.
הנתבעת לא הכחישה את עצם הזכאות אך טענה כי דובר על טלוויזיה ולא על טלוויזיה מהסוג הנטען על ידו (סעיף 18 לתצהיר הגב' אור). עוד טענה כי מר סוקולסקי ביקש להמיר את הטלוויזיה בחופשה באילת וכי היא הסכימה לכך, אלא שהוא לא תיאם כל תאריך לחופשה ולבסוף, נסע עם בתו לחופשה בים המלח על חשבון החברה, לאחר התפטרותו.
בהתאם לנספח רונן/1, עולה כי בימים 24 ו- 25 ביוני הוזמן חדר במלון ישרוטל, בין היתר גם למר סוקולסקי בעלות של 1,700 ₪. התפטרותו של מר סוקולסקי היתה כאמור ביום 24 ביוני.
לא הובאו בפנינו ראיות, האם נסיעה זו היתה במקום הנסיעה שהובטחה לו, אם לאו. כך או כך, אין בידינו לקבל את תביעתו ברכיב זה משום שלא הובאה כל ראיה לשווי השוק של הטלוויזיה שלדבריו הובטחה לו. כך גם לא הובאה ראיה ביחס לשווי חופשה חלופית באילת.
לאור האמור לעיל, ומשנטל ההוכחה בעניין זה על מר סוקולסקי, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

סיכומו של דבר
מר סוקולסקי זכאי לסכומים הבאים:
תשלום בגין שעות נוספות – 4,803 ₪;
תשלום בגין עמלות – 110,634 ₪;
נסיעות - 1,338 ₪;
סה"כ - 116,775 ₪
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

התביעה להרמת מסך
המסגרת הנורמטיבית
בפסק דין מקיף שיצא מלפני בית הדין הארצי לעבודה ביום 04.12.14, סקר כב' השופט רבינוביץ את העקרונות המנחים בדוקטרינת הרמת המסך בכלל, ובעולם דיני העבודה בפרט (ע"ע 3903-0511 פאולינה איפראימוב ו- 3 אח' נ' ר-צ פלס טבע"מ ו- 2 אח'). נביא להלן את עיקרי ההלכה:

עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד, הוא כלל יסוד בדיני החברות ולפיו "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין" (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות - אילת בע"מ, מיום 17.12.02, להלן - פרשת זילברשטיין).
לצד עקרון זה, התפתחה תחילה בפסיקה ולאחר מכן עוגנה בחוק, הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361-362, להלן – פרשת מוברמן).
בהוראת סעיף 6 ל חוק החברות, תשנ"ט-1999, נקבעו המקרים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, באופן שנקבע כי הרמת מסך תיעשה במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או במקרים בהם נעשה מעשה שפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. עוד נקבע כי במסגרת השיקולים אם להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין היתר, לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה.
בתחום משפט העבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, ונקבע כי מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה.
בפסק הדין בעניין ע"ע 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד (16.2.2012), נקבע כי מקרה של חוסר תום לב מובהק בא לידי ביטוי בהקמת חברות סדרתית.
עוד נקבע כי במקרה בו מוכחת התנהלות בה מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה קמה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות.
האפשרות שניתנת לבית המשפט לבצע הרמת המסך, נובעת מעיקרון העל של תום לב. מעצם החובה לנהוג בתום לב ובהגינות, נדרש כי האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד לא תוכל לשמש ככסות לנהוג בדרך שאיננה תמת לב.
במשפט העברי מעוגן עיקרון תום הלב, במשפט שיש בו סיכום של התורה כולה על רגל אחת והוא "ואהבתך לרעך כמוך". מכוח עקרון זה המציב את הנורמה 'שמה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך', מושתתת חובת תום הלב על פני כלל העיסוקים של החברה האנושית, ובהפרתה של חובה זו יש את האפשרות הניתנת לבתי המשפט לסכל זאת, באמצעות הכלי של הרמת המסך.

ומן הכלל את הפרט

נבחן להלן, לאור עקרונות אלו, האם הוכח בפנינו כי נסיבות מקרה זה מצדיקות היעתרות לבקשת התובעים.

נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר ששבנו ובחנו את חומר הראיות שהוצג בפנינו, הגענו למסקנה, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולכן דין בקשתם להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעות – להידחות, ונבאר.
אין חולק כי בהיותה בעלת המניות היחידה בחברה, הגב' אור היא המוציאה והמביאה בחברה. השתכנענו כי כל החלטה בעלת משמעות, ובכלל זה העסקת עובדים בתפקידים בכירים, כפופה להחלטתה הסופית.
התמונה שהצטיירה בפנינו ואשר עוברת כחוט השני בעדויותיהם של כל התובעים היא כי הגב' אור היא זו שהתחייבה בשם החברה לשלם לתובעים סכומי כסף שונים, לרבות עמלות ותנאי שכר שונים והכל במטרה להמריץ אותם לעבוד ולמכור. עוד הסתבר כי הגב' אור נהגה בדיעבד להתכחש להתחייבויותיה, שמעולם לא הועלו על הכתב.
חרף האמור לעיל, לא השתכנענו כלל ועיקר כי ההתחייבויות שפיזרה ביד רחבה היו התחייבויות אישיות שלה או התיימרו להיות כאלה. התמונה שהצטיירה בפנינו היא כי ההתחייבויות ניתנו בתוקף תפקידה כמנהלת הכללית בחברה.
יתרה מכך, לא נטען וממילא לא הוכח, כי הגב' אור פעלה באחד מהאופנים שמצביעים על עירוב נכסיה האישיים עם נכסי החברה וכך גם לא הוכח כי ניהלה את החברה בדרך מכוונת של תרמית.
התחייבויות שנותן מנהל בחברה מתוקף תפקידו, כאשר ברור לעובדים כי אין כוונה שיממש אותן על חשבונו הפרטית, אינן מקימות עילה להרמת מסך, כי אם להגשת תביעה כספית כנגד החברה בגין הפרת התחייבויותיה, כפי שנעשה במקרה זה.
אין בידינו לקבל את טענת התובעים, כי הגב' אור עשתה שימוש באישיותה הנפרדת של החברה במטרה לקפח את זכויותיהם כעובדים או כדי לסכל את כוונת דיני העבודה. לא נעלמה מעינינו הטענה, שלא הוכחשה, שחלק מהפגישות נערכו בביתה של הגב' אור, ואולם, אין בידינו להלום את הטענה כי יש לראות בכך אינדיקציה כלשהי לנטילת אחריות אישית מטעמה.
כך, גם אין בידינו להלום את טענת התובעים בסיכומיהם, לפיהם הגב' אור "נהנית באופן מלא מאי תשלום כספים וזכויות סוציאליות לעובדים, בניגוד להסכמים עימם" וכי סכומים אלה נותרים "בכיסה של הנתבעת", כדברי התובעים (סעיף 231 לסיכומי התובעים).
עוד לא נעלמה מעינינו הטענה כי אחריותה האישית של הגב' אור נובעת מהוראותיו של סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – " חוק הגנת השכר"). הטעם לכך הנו כי מדובר באחריות פלילית לעבירות של נושא משרה בתאגיד על חוק הגנת השכר וברי, כי אין להקיש מכך לגבי אחריותו האזרחית, ובוודאי שאין בהוראת הסעיף כדי לגבור על הדוקטרינות הנוהגות בתחום דיני הרמת מסך. הוא הדין לגבי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, אשר נזכרו בסיכומיהם של התובעים כמקור הנורמטיבי לחיובה האישי של הגב' אור.
כאמור לעיל, לדידנו, מדובר על התחייבויות בתחום החוזי, שהגב' אור הפרה כלפי התובעים, בתוקף תפקידה כמנהלת כללית בחברה ואין להקיש מכך לעניין התרופות להן זכאים התובעים מהוראות חוק שמטילות אחריות פלילית על נושאי משרה בכל הקשור להפרה של חוקים קוגנטיים.
אכן, אחדים מרכיבי התביעה, כגון שעות נוספות, הנם קוגנטיים ואולם קיימת מחלוקת לגבי עצם הזכאות להם, ובמקרה דנן, האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעים לאור התפקידים שמילאו בנתבעת, אם לאו. אין הדבר דומה להימנעות עקבית של מעסיק מלשלם לעובד תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, מקום בו אין מחלוקת משפטית לגבי עצם הזכאות.
לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הגב' אור באופן אישי בחובותיה של החברה ועל כן, התביעה האישית כנגדה – נדחית.

תביעת לשון הרע

הרקע להגשת התביעה
ביום 04.02.11, יומיים לאחר שהוגשה תביעת הזכויות של התובעים, התפרסמה בעיתון "דה-מרקר" כתבה שכותרתה :
"אור סיטי מנוהלת בדרך של כיבוי שריפות"
בהמשך הכתבה נכתבו הדברים הבאים:
חמשת העובדים טוענים כי ענבל אור מתנהלת באופן אימפולסיבי והחלטות שמתקבלות תוך שניות ספורות הסותרות החלטות קודמות, או זלזול בעובדים
...
התנהלות העבודה של החברה היא בדרך של כיבוי שריפות" אומרים התובעים, "אין הליך של ניהול חברה, אין חשיבה לטווח הרחוק וחלוקת עבודה מסודרת. ברגע שקורה משהו היא מקבלת החלטה אחת ואגע לאחר מכן היא מקבלת החלטה אחרת הסותרת אותה (להלן – " הפרסום")

בסמוך לאחר פרסומה של הכתבה, הגישו החברה והגב' אור כנגד הנתבעים תביעה כספית ע"ס 2,550,000 ₪ בבית המשפט המחוזי בתל אביב לפי חוק איסור לשון הרע בבית המשפט המחוזי (ת"א 18029-02-11).
לטענתן, במסגרת הפרסום הנתבעים צוטטו כשהם "מבזים, מכפישים ופוגעים בשמן הטוב של התובעות" (סעיף 19 לתביעת לשון הרע), וזאת על רקע סיום יחסי העבודה בין הצדדים ומתוך מטרה לנקום ולהרע לתובעות. עוד טענו כי הפרסום הנ"ל נועד לשוות לתביעה שהגישו לבית הדין לעבודה נפח ופרסום נוספים, על חשבון שמן הטוב.
בכתב התביעה טענו, כי נכון למועד הגשתו, אין להן אפשרות להעריך את נזקיהן "ואולם ברור כי הנזק שנגרם והנזק שעלול להיגרם לתובעות בעקבות פרסום הראיון והפרסום המעוול הוא נזק כספי גדול מאוד" (סעיף 32 לתביעת לשון הרע).
בכתב ההגנה מטעם, הכחישו הנתבעים את עצם הפרסום וטענו לחילופין, כי האמירות שיוחסו להם בכתבה אינן עול ות כדי לשון הרע; עוד טענו כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית לאור פיטוריהם ללא שימוע וללא קבלת יתר הזכויות המגיעות להם. הנתבעים הוסיפו כי עומדת להם הגנה נוספת שכן הפרסום נעשה תוך כדי הדיון המשפטי המתנהל בין הצדדים וכי בכל מקרה עומדת להם הגנת אמת בפרסום ועניין ציבורי וכן הגנה של מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו.

ההליכים בבית המשפט המחוזי
בעקבות בקשת הנתבעים לסלק את התובענה על הסף, ה גישה הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן – " ההסתדרות") בקשה להצטרף לבקשת הסילוק על הסף כידיד בית משפט . בהחלטתה מיום 04.05.11, נענתה רשמת בית המשפט המחוזי, כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט, ל בקשת ההסתדרות וזו הגישה נייר עמדה מטעמה ביום 21.06.11.
עמדת ההסתדרות הייתה כי התביעה הנה חלק מתופעה של הגשת תביעות לבתי מש פט אזרחיים שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה בין מעסיק לבין נושאי משרה אצלו ואף כנגד עובדים ונציגי עובדים, וזאת כחלק מטקטיקה שמטרתה לייצר לחץ נגדי כנגד תביעות לגיטימיות של עובדים.
תביעות אלה, טענה, הנן תביעות סרק טורדניות שנולדו מתוך אסטרטגיה להעניש את העובדים שעומדים על זכויותיהם, תביעות הידועות בכינוין – SLAPP ( Strategic Lawsuit Against Public participation).
ביום 04.07.2011 התקיים דיון בבקשה לסילוק על הסף בפני כב' השופטת יהודית שבח וביום 07.07.11 ניתנה החלטתה (להלן – " החלטת כב' השופטת שבח").
מפאת חשיבותה לממצאנו ולהחלטתנו אנו, נביא את עיקריה להלן :
האמירות המיוחסות לתובעים לא נאמרו תוך כדי דיון משפטי;
הרושם הראשוני המתקבל מסמיכות הזמנים בין הגשת התביעה לזכויות בבית הדין לעבודה, לבין הגשת תביעת לשון הרע מעוררת רושם ראשוני שאכן מדובר בתביעה אסטרטגית;
האמירות המיוחסות לתובעים אינן כה חמורות, ספק אם הן עולות כדי לשון הרע והדעה כי מדובר בהבעת דעה בלבד מתקבלת על הדעת;
מנגד, התובעים החמיאו לנתבעת 2 וציינו כי יש לה המון קסם וכריזמה וכי היא משרה ביטחון שהיא יודעת מה היא עושה ולאן היא הולכת ולכן תשיג מה שהיא רוצה;
המשקל שהנתבעות מייחסות לאמירות "פושרות" למדי מפי התובעים הזוטרים, כמו גם הנזק שיטען שעלול להיגרם בעטיין, תואר על דרך ההפרזה וההגזמה, ולא כצעקתה.
מועד הגשת תביעת לשון הרע, מרמז על "בהילות חשודה" או על רצון לייצר משקל נגד לתביעה בבית הדין לעבודה, שכן הנתבעות עצמן טוענות כי נזקן טרם התגבש;
הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, תוך הוספת סכום של 50,000 ₪ על הסכום המירבי הנתון לסמכותו של בית משפט השלום, בהינף קולמוס וללא כל פירוט המרמז על מרכיבי הנזק ופשרו, "מטה לכאורה את הכף לעבר טענת הנתבעים לפיה נועדה התביעה לאלצם להוציא ממון רב, שאין להם, ובכך לגרום להם לאוזלת יד ולייאוש, לדחוק אותם לפינה ולגרום להם לוותר על תביעותיהם" (מול שורה 18 ואילך).
"... יש למגר מן השורש תביעות בלתי כנות ואין לאפשר לתביעות שהופכות את בית המשפט לכלי משחק אסטרטגי, לחצות את סף ההיכל ולבוא בשעריו" (מול שורה 24 ואילך).
רבים הסימנים כי מדובר בתביעה שמאפייניה הם תביעה שהוגשה ככלי נשק אסטרטגי, שכן אין זה סביר כי חברה המעידה על עצמה שהנה "מהחברות המובילות בארץ בייזום ושיווק פרוייקטים בנדל"ן" תינזק בצורה כה קשה, כמתואר בתביעה, מדברים שאמרו עליה עובדים שפוטרו, ושאיש לא שמע עליהם, ולפיהם היא פועלת בשיטה של כיבוי שריפות;
מדובר במובהק בסכסוך שמסור לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, וזאת לאור תיקון 38 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.
לאור כל האמור לעיל, הורתה כב' השופטת שבח על העברת התיק לבית דין זה והשיתה על החברה ועל הגב' אור הוצאות משפט בסך 35,000 ₪.

דיון והכרעה

התשתית המשפטית
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – " חוק איסור לשון הרע"), קובע כי לשון הרע הוא דבר אשר פרסומו עלול להשפיל אדם או תאגיד בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחס ות לו; לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו או לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
במהלך השנה האחרונה יצאו שני פסקי דין מלפני בית הדין הארצי שעניינם עוולת לשון הרע באספקלריה של דיני עבודה. הראשון, ניתן ביום 31.03.15 (ע"ע 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון ואח' – להלן – " פרשת פלאפון") והשני ביום 30.04.15 (ע"ע 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ ו- 2 אח') ובו, למעשה, שב בית הדין הארצי על העקרונות שקבע בפרשת פלאפון ויישם אותם על עובדות המקרה שהובאו בפניו.
נביא להלן את התשתית המשפטית שהונחה בפסיקתו של בית הדין הארצי :
חוק איסור לשון הרע נועד ליצור איזון בין הזכויות המתנגשות בפרסום דברים העולים כדי לשון הרע. הזכות לשם טוב אל מול הזכות לחופש הביטוי. זכויות אלה נגזרות מעיקרון העל של כבוד האדם, ומצויות בבסיסה של מערכת זכויות היסוד במשטר דמוקרטי (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך (18.9.14); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004)).
השקילה והאיזון בין הזכויות המתנגשות באים לידי ביטוי בהוראות החוק עצמו, בהגדרת מרכיבי ההגדרות "לשון הרע" ו"פרסום" ובפריסת ההגנות השונות הניתנות למפרסם, כמו גם בפרשנות שהעניקה הפסיקה לחוק.
בתביעת לשון הרע שעילתה נוצרה במסגרת יחסי עבודה, יש להוסיף למערכת האיזונים הנ"ל גם את המאפיינים הייחודיים של יחסים מסוג זה ולהתחשב בכך שמקום עבודה הוא מקום בו העובדים שוהים שעות רבות מדי יום, ויש חשיבות לאפשר בו שיח פתוח, גלוי ויום-יומי.
במקביל לצורך לאפשר לממונה להעיר לכפופים לו, מבלי שיתלווה לכך חשש מפני תביעות לשון הרע (ע"ע ( ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.15)) , יש במקביל לקחת בחשבון את פערי הכוחות הקיימים לרוב בין צדדים לחוזה עבודה, ואת חובות תום הלב וההגינות המוגברות המאפיינים את מערכת היחסים.
בעת בחינתה של תביעת לשון הרע יש לבחון בשלב ראשון את משמעותו האובייקטיבית של הביטוי, ולקבוע אם מדובר ב"לשון הרע" בהתאם להגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק ותכליתה כפי שפורשה בפסיקה (ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי (4.8.08)).

ומן הכלל אל הפרט

נקדים ונדון בשאלת אחריותם של הנתבעים לפרסום. ככל שנמצא כי חלה עליהם אחריות, נפנה לדון בשאלה האם מדובר בפרסום לשון הרע, כהגדרתו בחוק וככל שנמצא כי התשובה לכך חיובית, נפנה לדון בהגנות השונות להן טענו הנתבעים ובשאלת הנזק הנטען .

לשאלת אחריות הנתבעים
כל אחד מהנתבעים הכחיש כי אמר את המשפט שצוטט בכותרת הכתבה: "אור סיטי מנוהלת בדרך של כיבוי שריפות". לעומת זאת, הכתבת, הגב' נחום, שעדותה היתה אמינה בעינינו, בעיקר משום שאין לה כל עניין בתובענה, אישרה כי לא בדתה את הציטוט מלבה וכי הדברים נכתבו כפי שנאמרו בפניה ע"י הנתבעים. עוד אישרה כי הוחלט שלא לייחס אמירות מסוימות לאומריהן, וזאת לאור סיכום מוקדם בין מערכת העיתון לבין הנתבעים ובא כוחם.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים, כי יסוד הפרסום לא הוכח לגביהם רק מן הטעם שכל אחד מהם הכחיש את עצם אמירתו.
בעדותה בפנינו, שפכה הגב' נחום אור על נסיבות כתיבתה של הכתבה והסבירה כי על בסיס התביעה שהוגשה לבית הדין לעבודה הוחלט לעשות כתבה מורחבת שתכלול ראיון עם העובדים. הפגישה עצמה נערכה במשרדו של ב"כ הנתבעים, עוה"ד תדהר צור.
הגב' נחום העידה כי אינה זוכרת מי אמר מה וכי אין ייחוס דברים ספציפיים לדובר מסוים וזאת בהתאם להסכמה בין מערכת העיתון לבין הנתבעים ובא כוחם כי הדוברים לא ייחשפו בשמם ביחס לכל אמירה.
יחד עם זאת, הבהירה, כי הדברים אכן נאמרו, וכדבריה: "... לשאלה האם נאמר או לא נאמר, אין ספק שאכן נאמר. אנחנו עורכים כתבות, משכתבים כתבות אבל לא ממציאים ציטוטים" (עמ' 117 לפרוטוקול מול שורה 22 ואילך). בהמשך הבהירה כי הציטוטים מתייחסים בעיקר לעובדים.
בחקירתה הנגדית, הבהירה כי מי שבחר את כותרת הכתבה הם סגן העורך ועורכת המגזין וכדבריה: "... עבר זמן וכתבה זו עברה הרבה עיניים. מדובר בסגן עורך ועורכת הסופ"ש..." (עמ' 118 מול שורה 26 ואילך).
הנה כי כן, ומשלא הוצגה בפנינו ראיה לסתור, אין לנו אלא לקבל את דבריה של הגב' נחום ולקבוע כי מן הראוי בנסיבות אלה לייחס את האמירות לכל הנתבעים, ביחד ולחוד.

הפרסום – הבעת דעה לגיטימית
מקובלת עלינו עמדת הנתבעים כי הדברים שיוחסו להם בכתבה אינם עולים כדי לשון הרע, כמשמעותו בחוק, ונבאר.
בטרם נפנה לבחון את האמירות עצמן, חשוב לזכור את הרקע לדברים ואת הקשרם. בהתאם לעדותה של הגב' נחום, הכתבה היתה ביקורתית ולא מפרגנת, וזאת לנוכח תופעת קבוצות הרכישה, שעיתון דה-מרקר עקב אחריה וביקר אותה.
לשאלה מדוע נבחר הציטוט ככותרת, השיבה כי הדבר נעשה על רקע "גל של תקשורת מאסיבית גם שלנו דה-מרקר נגד קבוצות רכישה כשהטענה שתמיד חזרה בכל הכתבות היתה שקבוצות הרכישה מתנהלות בצורה לא אחראית ואני מניחה שזה פחות או יותר כמעין עובדה לדברים שתמיד נטענו על ידי העיתון" (עמ' 119 מול שורה 7 ואילך).
כשנשאלה האם לדעתה הכתבה מאוזנת, השיבה: "הכתבה היא לא מפרגנת חד משמעית. האם היא מאוזנת, אני חושבת שהראיון עם העובדים היה סביר. הכוונה, עובדים לא יצאו ספציפית נגד האישיות אלא נראה לי שהם יצאו נגד ההתנהלות שהיתה קלוקלת ובעייתית. אני חושבת שהרעיון (צ"ל – "הראיו ן" – א' ש' ) עצמו עם העובדים היה ראיון שקול " (עמ' 119 לפרוטוקול מול שורה 18 ואילך).
עוד העידה כי הגב' אור הגיעה למשרדי העיתון משום ש"היא לקחה באופן אישי את הכתבות שהתפרסמו. היה פרויקט ספציפי ששוק על ידה באותה תקופה מגדל ארלוזורוב/מגדלי הצעירים, כפי שקוראים לזה. אנחנו לא פרגנו לפרויקט ועל בסיס זה הגיעו איומים ופגישה" (עמ' 120 לפרוטוקול מול שורה 23 ואילך). בחקירתה החוזרת אישרה כי מדובר על שתי כתבות שונות והפגישה אליה התייחסה בעדותה נוגעת לכתבה אחרת שהתפרסמה בעיתון.
כידוע, קנה המידה לבדיקת תוכנו של הפרסום הנו אובייקטיבי ולא תלוי באופן בו הנפגע עצמו פרש אותו. בהקשר זה, אין לנו אלא להצטרף, בכל הכבוד הראוי, למסקנותיה של כב' השופטת יהודית שבח, אשר הגדירה את האמירות כ"פושרות" וקבעה כי ספק אם הן עולות כדי לשון הרע וכי הדעת נותנת כי מדובר בהבעת דעה בלבד.
אמת, קביעותיה של כב' השופטת שבח נאמרו בזהירות המתחייבת מהשלב המקדמי בו הובא התיק בפניה, ואולם, לאחר שמותב זה שמע את הראיות בתיק וקרא את כל כתבי הטענות, אין לנו אלא להצטרף לדעתה ולקבוע כי אכן הוקמה מהומה רבה על לא מאומה בשל אמירות ביקורתיות שנמצאות לחלוטין במתחם הלגיטימי של הבעת דעה.
קבלת עמדת התובעות משמעה החלת נורמה האוסרת על עובד להעביר ביקורת לגיטימית ורלוונטית על מעסיקו לשעבר, בנסיבות בהן פוטר לאלתר ללא קבלת זכויות שונות ולאחר שפנה לבית הדין למיצוי סעדיו.
זאת ועוד. מהראיות שהובאו בפנינו בתביעת הזכויות, עולה תמונה שאינה שונה באופן מהותי מ המתואר בביקורת שהוטחה בה ובחברה בכתבה, ונפרט.
בתביעת הזכויות הוכח בפנינו, כי הגב' אור אימצה לעצמה מנהג נפסד של הפרת התחייבויות שנתנה לעובדיה וכי קבלת ההחלטות בעניינם היתה תזזיתית, אימפולסיבית ונעדרה התחייבות לטווח ארוך. עמדנו על כך בחלק הדן בתביעת הזכויות ואין לנו אלא לשוב ולהפנות את הקורא לקביעותינו .
אין לתמוה אפוא כי לנוכח התנהלותה של הגב' אור, יצאו התובעים באמירות המיוחסות להם. נביא להלן מספר דוגמאות:
בסעיף 10 לתצהירו, הביא מר זילברמן 9 מקרים בהם התנהלותן של החברה ושל הגב' אור היתה, לדעתו, בדרך של "כיבוי שריפות", ובכלל זה: עיכוב תשלום משכורות לעובדים; תשלום משתנה עבור ימי מחלה; קניית רכב מסוג מרצדס באופן פתאומי; ביטול דיוני בוררות ברגע האחרון; עיכוב תשלום לנותן שירות; קליטת מספר עובדים גדול יותר מאשר משרדי החברה יכולים להכיל מבחינת עמדות עבודה; אי תשלום זכויות סוציאליות; תשלום מע"מ ברגע האחרון ושינוי הבונוס שהובטל לעובדים בסך 150,000 ₪.
עוד הפנה מר זילברמן לאופן שבו בחרו הנתבעות לנסח את סעיף 32 לכתב ההגנה בתביעת הזכויות, שם נכתב, בין היתר שהחברה נאלצה לשכור במקביל להעסקתו אצלה עורכי דין ורואי חשבון "כדי לבצע/לתקן ו"לכבות שריפות" של נושאים שהיו כולם באחריותו של מר זילברמן שכשל מלמלא אותם".
מר סוקולסקי טען כי במהלך 5 חודשי עבודתו בחברה התחלפו 3 מנהלי מכירות, איש יחסי ציבור והוחלף משרד פרסום והתחמקותה של הגב' אור לחתום על הסכמי עבודה.
הגב' אהרוני הביאה כדוגמה את התנהלת החברה מול סוכני המכירות בקשר לאחוזי הרווח בפרויקט ארלוזורוב; ההתנהלות מולה בנוגע לשכר ולאופנוע; תוספת תשלום שהובטחה אך לאחר מכן הופיעה בתלוש השכר כעמלת מכירה ועצם פיטוריה בשל היותה הורה.
בעדותה בפנינו, הוסיפה הגב' א הרוני, כי הלינה בפני הכתבת שהגב' אור הבטיחה עמלות ו"כל שני וחמישי היא שינתה את הסכומים..." (עמ' 114 לפרוטוקול מול שורה 22); נתנה לה אופנוע למרות שהיא אשת מכירות וימים אחדים לאחר מכן הודיעה לה שהיא שליחה, וכדבריה: "היא כל פעם שינתה את מה שהיא קבעה והחליטה" (עמ' 114 לפרוטוקול מול שורה 25 ואילך).
הנה כי כן, האמירות המיוחסות לנתבעים לא נאמרו בחלל ריק ולא במנותק מהמציאות שנכפתה על כל אחד מהם בזמן עבודתו בחברה .
לעניין האמירה עצמה: "התנהלות בדרך של כיבוי שריפות", ייאמר, כי איננו סבורים כי המדובר באמירה שלילית בהכרח. התובעות עצמן טענו זאת ביחס לעצמן בסעיף 32 לכתב ההגנה מטעמן בתביעת הזכויות, שם הסבירו זאת בצורך שנוצר "לכבות שריפות" כדי לתקן לכאורה את מעשיו של מר זילברמן.
אין להוציא מכלל אפשרות, כי בתקופות מסוימות ולנוכח נסיבות דינמיות ומשתנות בעולם העסקים , אין למנהל ברירה אלא להתנהל בדרך של "כיבוי שריפות" בניהול חברה . האמירה כשלעצמה אינה בהכרח בעלת קונוטציה שלילית.
כך או כך, לא הוכחו בפנינו יסודות העוולה, קרי, לא הובאו ראיות כי הדברים נאמרו מפי הנתבעים במטרה להשפיל את הגב' אור או את החברה, לבזותן, לשים אותן ללעג או לפגוע במשלח ידן.
מדובר בכתבה עיתונאית בעלת עניין ציבורי ובאמירות ביקורתיות כלפי החברה והעומדת בראשה מפיהם של ארבעה עובדים שפוטרו שלא כדין. אין להסכים עם ההנחה כי בנסיבות אלה, נאסר על הנתבעים להביע את דעתם.
לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את טענותיהם של הנתבעים, לפיהן אין המדובר בלשון הרע. נוסיף כי גם אילו היינו קובעים אחרת, הרי שמדובר בלא יותר מאמירה פוגענית ברף הנמוך ביותר במדרג וגם אז היו הנתבעים נהנים כנראה מהגנת אמת בפרסום.
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעים כי הם חוסים בצלה של ההגנה שהדברים נאמרו במסגרת הליך משפטי. אנו דוחים טענה זו ולאור התוצאה אליה הגענו, לא נרחיב את היריעה מעבר לכך שנצטרף, בכל הכבוד הראוי, לאמור בהחלטה של כב' השופטת יהודית שבח בעניין זה.
משזו המסקנה אליה הגענו, מתייתר מטבע הדברים הצורך לדון בשאלת הנזק.

התביעה הוגשה מטעמים טקטיים בלבד
לאחר שנפרשה בפנינו כל מסכת הראיות, הגענו לכדי מסקנה כי אכן בפנינו לא יותר מאשר תביעת סרק שכל תכליתה להטיל מורא על הנתבעים.
יש לתמוה על כך שהתובעות לא הפנימו דבר מהחלטתה של כב' השופטת שבח, המדברת בעד עצמה, אלא בחרו להמשיך ולנהל תביעת סרק ראוותנית ודרמטית עד לסופו המר של ההליך.
מצאנו כי הגשת התביעה במועד בו הוגשה, לערכאה אליה הוגשה ובסכום שעליו הועמדה, וכל זה על רקע האמירות המיוחסות לנתבעים, מלמדת כי הדרך אצה לתובעות להציב מכשול, או לכל הפחות תמרור אזהרה בפני הנתבעים, לאחר שאלה הגישו כנגדה את תביעת הזכויות ימים אחדים קודם לכן בבית הדין לעבודה .
מצאנו כי סכום התביעה מאולץ, מלאכותי, ובעיקר חסר כל קשר עם המציאות. וממה נפשך? אילו היה ממש בתביעה, ולמצער, אילו התובעות עצמן סברו באמת ובתמים כי יש ממש בתביעה, חזקה עליהן שהיו ממתינות לגיבוש נזקיהן בטרם אצה להן הדרך להגיש תביעה ראוותנית.
השילוב של הוספת 50,000 ₪ באופן מלאכותי לתביעה (למרות ההצהרה כי הנזק טרם התגבש), רק בשביל להיכנס בשעריו של בית המשפט המחוזי, מצביע כי מדובר בתביעה טקטית בלבד.
חיזוק לכך אנו מוצאים בעובדה שעד היום, ארבע שנים תמימות מאז הגשתו, כתב התביעה לא תוקן ונותרה ההצהרה כי הנזקים טרם גובשו. למותר לציין, כי התובעות לא הביאו כל ראיה ואף לא בדל ראיה לנזק כלשהו.
בתצהירה, טענה הגב' אור כי הפרסום הסב לתובעות "נזק עצום ורב, יש בו עדין כדי לפגוע במוניטין שלהן, לפגוע במעמדן ובשמן הטוב, ומטרתו לפגוע בעסקיהן של התובעות עם ציבור העוסקים בנדל"ן וצמרת העסקים בישראל וציבור לקוחותיהן הקיימים והעתידיים" (סעיף 43 לתצהיר).
עוד טענה כי בעקבות הפרסום "ובמשך חודשים לאחר מכן נדרשנו לתת הבהרות לעשרות לקוחות שפנו אלינו וביקשו הבהרות. נדרשנו להפעיל מערך יחסי ציבור בעלויות כבדות מאוד על מנת להפיג את החשש אצל הציבור הרחב בכלל וציבור לקוחותינו בפרט" (סעיף 45 לתצהיר).
בחקירתה הנגדית, אישרה כי מצבה של החברה היום ביחס לשנת 2012 "פחות או יותר אותו דבר" (עמ' 71 לפרוטוקול מול שורה 27) וס ירבה לספק נתונים נוספים כלשהם. כשנשאלה מדוע לא צרפה כל ראיה לתמיכה בטענתה כי נגרם לחברה נזק בשיעור של 2,550,000 ₪, השיבה: "הנזק שנגרם הוא לא נזק שמכומת בסכום שנתבע, אלא הוא הרבה יותר גבוה מזה. הנזק שנגרם הוא תדמיתי מול הבנקים, מול רוכשים שגרמו לביטולים, מול רוכשים שביטלו עסקאות ורוכשים פוטנציאליים שהיו אמורים להגיע ולסגור עסקאות ואם בית המשפט יבקש להוכיח הדבר, אני אביא הוכחות כתובות לכך לנזקים האדירים שנגרמו לי" (עמ' 73 לפרוטוקול מול שורה 10 ואילך).
ובכן, בהיותן מיוצגות, חזקה על התובעות שידעו שבית הדין אינו 'מבקש' להוכיח דבר אלא מצפה כי מגיש התביעה יביא ראיות לנזקים שלטענתו נגרמו לו בשלב המתאים לכך בניהול ההליך המשפטי. לפיכך, לא נותר לנו אלא להניח שאין בידי הגב' אור כל הוכחה לנזק, גדול כקטון.
הגב' אור אף אישרה בחקירתה הנגדית, כי לא כל הצרות שהתרגשו על ראשן של התובעות מקורן באמירות של הנתבעים בכתבה ו כשנשאלה לסיבות שבעטין פרויקט בבלי, שעלותו נאמדה בכמיליארד ₪ לא קם בסופו של דבר, השיבה: שהדבר נבע "בגלל הרבה מאוד דברים, וחלק מזה כנראה זה בכלל הנתבעים שהלכו והתלכלכו עלי בטלוויזיה וגרמו לי לנזק תדמיתי וכספי עצום" (עמ' 73 לפרוטוקול מול שורה 28 ואילך).
למותר לציין, כי אין בתביעה דנן ולא כלום עם פרסום כלשהו בטלוויזיה המיוחס למי מהתובעים, כי אם רק לכתבה בעיתון דה מרקר .
גם הגב' קובליו שהעידה מטעמה נשאלה האם היא זוכרת איזה נזק נעשה לחברה בעקבות הפרסום והשיבה: "נזק תדמיתי. זה פגע במכירות. בחודשים שלאחר מכן היה צריך להצטדק. מיד אחרי הפרסום התחלנו לקבל טלפונים מלקוחות מה קורה בחברה" (עמ' 43 לפרוטוקול מול שורות 3-4).
כאמור לעיל, דבר מכל האמור לעיל לא הוכח בפנינו בראיות כלשהן, ולו בקירוב. לאור האמור לעיל, לא מצאנו לנכון להידרש למשקל שאנו מייחסים לעדותה של עוה"ד קובליו, אשר סירבה לתת תצהיר, וכל זאת לאור העובדה שהודתה כי בדיון שהתקיים בתביעת לשון הרע ביום 04.07.11 הופיעה בבית הדין כנציגת החברה, כי בעבר היתה חברה של הגב' אור וכי בתקופת עבודתה בחברה קיבלה תמורה כספית עבור הפניית תיקים משפטיים של החברה לעו"ד חיצוני.

אחרית דבר

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן:
הנתבעים אחראים לפרסום האמירות שיוחסו להם בכתבה;
האמירות הנן הבעת דעה ביקורת לגיטימית ואינם עולות כדי לשון הרע;
גם אילו קבענו כי מדובר בלשון הרע, הרי שמדובר במדרג הנמוך ביותר מבחינת עוצמת האמירות ועומדות לנתבעים ההגנה של אמת בפרסום.
הוכח כי התביעה הוגשה אך ורק על מנת להרתיע את הנתבעים, אשר הגישו תביעה כספית בגין זכויותיהם כעובדים, ימים מספר קודם לכן.
התביעה הוגשה על סכום של 2,550,000 ₪, וזאת ללא צידוק ובהיעדר כל ביסוס ראייתי מינימאלי. הדבר מצביע על כך שהתובעות החליטו לעשות שימוש בהליכים המשפטיים ככלי ניגוח טקטי בתובעים.
בית דין זה סבור, כי יש להוקיע את התופעה ולשרש אותה ממחוזותינו ואין דרך יעילה לעשות כן זולת פסיקת הוצאות ראויות. אין צורך להכביר מילים, כי זמן שיפוטי הוא משאב יקר מציאות, וכי עשיית שימוש לרעה בו, באה בהכרח על חשבונם של מתדיינים אחרים הממתינים זמן רב מאוד לבירור עניינם.

סוף דבר
התביעה להרמת מסך בתביעה הכספית כנגד הנתבעת 2 - נדחית.
תביעת הזכויות מתקבלת כנגד הנתבעת 1 בלבד.
הנתבעת 1 תשלם לכל אחד מהתובעים את הסכומים שנפסקו לטובתו כדלקמן:
מר דן טבקמן – 108,487 ₪;
מר רותם זילברמן – 100,329 ₪;
גב' שרון אהרוני - 63,511.70 ₪;
מר רונן סוקולסקי - 116,775 ₪.
הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בנוסף לסכומים דלעיל, תשלם הנתבעת 1 לכל אחד מהתובעים 10,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד (סה"כ 40,000 ₪) . סכום זה נקבע על ידינו בהתחשב בעובדה שהתביעה להרמת מסך כנגד הגב' אור נדחתה, שאם לא כן, היינו פוסקים סכום גבוה יותר.
תביעת לשון הרע נדחית על ראשה וכל חלקיה. הנתבעות תשלמנה, ביחד ולחוד, ל-4 התובעים שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 250,000 ₪.
כל הסכומים דלעיל, ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ו, (15 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

בנימין זהר
נציג ציבור עובדים

אורן שגב, שופט

שאול שני
נציג ציבור מעסיקים