הדפסה

ורדי נ' חב' א.ב. שיקום נתניה 1997 בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט ארז יקואל – סגן הנשיא ה

מבקש
מאיר ורדי

נגד

משיבים

1. חב' א.ב. שיקום נתניה 1997 בע"מ

2. שאול בוארון

3. יהודית בוארון

4. אורן בוארון

5. שאול נבון

6. לילך נבון

החלטה

לפניי בקשה לפי הוראת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה"), לכפות על המשיבים באמצעות קנס, לקיים את פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט זה ביום 14.12.2014 (להלן: " פסק הדין").

המבקש מסתמך על אחת מהוראת פסק הדין, לפיה: "ניתן בזאת צו מניעה קבוע שלפיו נאסר על הנתבע או מי מטעמו להטריד את התובע בכל דרך שהיא בין במישרין ובין בעקיפין" (ר' עמ' 13 שו' 33 לפסק הדין). לטענתו, חרף הוראה זו, המשיבים מטרידים אותו, פוגעים בפרטיותו ומונעים שקט ומנוחה בביתו. מובהר כי המשיבים מנהלים הוסטל לפגועי נפש בבניין סמוך לבית המבקש , המאוכלס, כנטען, בכמות אנשים חריגה וגדולה מהמותר על פי דין, מקום ממנו עולים רעשים רמים, עשן סיגריות ותאורה חזקה. לדידו של המבקש, הדיירים יושבים במשך שעות רבות במרפסת ההוסטל הקרובה לביתו והתנהלותם המטרידה מזכירה בית קפה, מועדון, או בית שעשועים אשר פועל ללא הרף. בכך, טוען המבקש כי המשיבים מטרידים אותו בניגוד להוראות פסק הדין.

המבקש מדגיש כי התנהלות המשיבים גורמת פגיעה בכבודו, בפרטיותו ובקניינו על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב -1992; כי היא מנוגדת להוראות החוק למניעת מפגעים תשכ"א – 2961 ולהוראות תקנות למניעת מפגעים ( מניעת רעש) התשנ"ג 1992; מנוגדת להנחיות ראש אגף רעש במשרד לאיכות הסביבה ומהווה מטרד לפי חוק העונשין, התשל"ז - 1977. עוד טוען המבקש כי המשיבים הקימו את ההוסטל ללא רישיון, בניגוד לחוק ובחריגת בניה לתוך שטחו הפרטי ואף סיפחו לעצמם שביל צדדי המהווה חלק מהרכוש המשותף.

המבקש מצרף לבקשתו חוות דעת מקצועית של מומחה מהנדס אקוסטיקה, מר עמוס יפה, מיום 6.4.15 וכן תצהירים נוספים של דיירים בשכונה ותמליל הקלטה ביחס לדברי איום ואלימות שהופנו כלפיו לכאורה.

המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי ההוסטל פעיל מזה עשור בהתאם להוראת סעיף 63 א' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, במסגרת שילוב אוכלוסיות חריגות בקרב הקהילה. המשיבים מפנים לפסק דין מיום 31.10.2012 בת"א 7299/07 שנוהל בין הצדדים, לפיו טוענים כי המבקש הוא שמפר את תכנית הבניין האזורית. עוד סוברים המשיבים כי הם מילאו אחר הוראות פסק הדין כמתחייב ואין מקום להפעיל את הוראות הפקודה בעניינם .

המשיבים מתנגדים אף לנטען בחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש וסבורים כי לא הוכח שהרעש העולה מפעילות ההוסטל הוא בלתי סביר, אסור כלשהו על פי דין, נעשה בשעות חריגות, או על ידי מכשור רועש. עוד מפנים לנוסח חוות הדעת, הרשומה באופן מסויג ומתבססת " על פי דברי המזמין בלבד".

המבקש, בתשובתו, מצרף חוות דעת נוספת של המומחה מטעמו, שב על טענותיו שבבקש תו ומפנה לכתב התביעה ביחס לחריגות בנייה כדי לבסס את המטרד הנטען על ידו. המבקש עותר לצירוף קלטות המוכיחות כי הרעש העולה מן ההוסטל הוא בלתי סביר זאת. לדידו, די באלו ובעדויות שכנים נוספים, כדי להוכיח מטרד המתקיים בעננינו .

בטרם דיון בבקשה, עתר המבקש להוסיף לבקשה דיירים מסוימים בהוסטל כמשיבים, בטענה כי הם היוצרים את הרעש הנטען. לשיטתו, יש לחייבם באופן אישי כיוון שלפי הצו שניתן בפסק הדין, אין להטרידו " בכל דרך שהיא בין במישרין ובין בעקיפין".

בדיון שהתקיים ביום 16.9.15 הדגיש המבקש כי בתביעתו עתר למניעת מטרדים באופן כללי, ביניהם המטרד מושא הבקשה, גם אם זה לא הוגדר במפורש ( ר' סעיף 37 ד' לכתב התביעה). כמו כן, טען כי פסק הדין כלל לא יושם במלואו, כך שפרגולת העץ לא הוסרה לפי היתר הבניה והמרפסות עודן בנויות בניגוד לחוק התכנון הבנייה. המשיבים שבו על טענותיהם.

לאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים ושמעתי את עמדותיהם בדיון שנערך מלפניי - נחה דעתי כי לאור מכלול נסיבות העניין דין הבקשה להידחות. להלן הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.

הוראת סעיף 6 לפקודה קובעת, כך:
"(1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה...".
אמצעי האכיפה שבסעיף 6 לפקודה צופים פני עתיד ומהווים אמצעים שיוריים שאין מקום להפעילם כשישנה דרך חילופית להשיג את תכלית האכיפה ( ר' רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט (4) 29, 57-58 (2004); ספרו של א' הרנון, בזיון בית המשפט על ידי אי-ציות, בעמ' 275).

הלכה פסוקה היא שאין לאכוף צו במסגרת הליכי ביזיון בית משפט, אלא אם הוא מצווה במילים חד משמעיות את הדבר אשר חייב להיעשות. צו שאינו ברור, שלשונו סתמית והוא חסר בהירות, אינו יכול להיות בר אכיפה לפי סעיף 6 לפקודה (ר' רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיה (1985) בע"מ נ' מכ"ש מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מה(1) 617).

יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"כדי שבית המשפט יעניש אדם על שאינו ממלא אחר הצו, שניתן על ידו, צריך לצוות במילים חד משמעיות את אשר חייב להיעשות. מכל מקום, בבואו לפרש את הצו אין בית משפט נזקק, בדרך כלל, לראיות חיצוניות, לכוונת בעלי הדין או לכוונת בית המשפט. כך משום שההליכים על פי פקודת ביזיון בית משפט הם מעין פליליים, והנתבע הנאשם עומד בחזקה של מי שלא הפר את הצו " ולא מן הסיבה בלבד שלא הבין ( או לא יכול להבין) את משמעותו...הליכי ביזיון האזרחי נועדו להתברר במהירות וביעילות, ללא טרחה יתירה ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין" (ר' ספרי של מ' קשת, ביזיון בית משפט, בע"מ 110)
בעניינו, התביעה העיקרית עסקה בעיקרה בחריגות בנייה בין צדדים ובפרט מיקומו של קיר ואופן בניית פרגולה מעץ על ידי המשיבים. התביעה התקבלה בחלקה ונקבע כי המשיבים פלשו לשטחו של המבקש בבניית הקיר ובאופן התקנת הפרגולה. הוריתי להרוס את הקיר, להסיר חלק מהפרגולה שנמצא מעבר לקו הגבול לפי תכנית המתאר המקומית ואסרתי על המשיבים או מי מטעמם לכסותה.

במסגרת כתב התביעה עתר המבקש, בין היתר, גם למתן צו מניעה בעניין " מטרדים נוספים", כך: "למנוע מהנתבעים ו/או מי מטעמם ביחד ולחוד שפיכת מים אל שטח הבניין ולמנוע גרימת המטרדים ומטרדים נוספים אצל התובע" (ר' סעיף 37 ד' לכתב התביעה).

למעט עתירת המבקש " למנוע מטרדים נוספים" בכתב התביעה, לא פורטו אותם מטרדים נוספים במסגרת ההליך ואף לא ניתנה התייחסות כלשהי בפסק הדין למטרדים נוספים. אם כן, עתירת המבקש ביחס " למטרדים נוספים" נותרה עמומה, מעורפלת ולא ברורה. המשיבים לא יכלו לשטוח תגובתם ביחס לאלו או להתנגד לה, כך שבפועל הם כלל לא ידעו ולא יכלו לדעת לאיזה מטרדים נוספים מתכוון המבקש. במצב דברים זה סברו מלומדים, כך:

"נתבקש סעד שאינו ברור די צרכו – אף הצו שיינ תן יהיה כזה. כאן ראוי להוסיף ולהדגיש: יש שהצו ברור, אך אינו מפורט די צרכו. צו כזה ייחשב אף הוא לצד שאינו מרור די צרכו, ולא יהיה ניתן לאכיפה על פי סעיף 6 לפקודה. מכלל צו שאינו ברור משתמע גם צו שאינו מפורט דיו. כלליות פוגמת באפשרות אכיפתו. לכן אם עותר, תובע או מבקש ביקשו סעד שאינו מפורט דיו, סעד כללי מידי, סעד הצהרתי וכיוצא בכך, אין להם להליך אלא על עצמם, על כי בבוא היום לא יהיה בידם כדי לגרום לאכיפתו." (ר' ספרו של א' קשת הנ"ל , בע"מ 118)

למעלה מן הצורך אציין, כי התרשמתי שהמטרדים עליהם דובר בסעיף 37 ד' לכתב התביעה, לא נקשרו לרעש בלתי סביר כלשהו. בקשר להשמעת איומים, ניתנה התייחסות במסגרת פסק הדין אך לא נקבע ממצא פוזיטיבי בעניין של מטרד, למעט דחיית התביעה ביחס לנזקים שנגרמו לכאורה ביחס לחומה, בניית והריסת לוחות, העסקת מאבטחים, מנופאי ופועלים ( ר' פסקה 26 לפסק הדין).

פסק הדין מעלה כי ידועה העובדה שהמשיבים מפעילים את ההוסטל מזה עשור ולא ברור אימתי נוצר לראשונה המטרד הנטען בדבר רעשים רמים, עשן הסיגריות או התאורה החזקה ממרפסת ההוסטל. לא ברור גם מדוע מטרד זה לא נכלל באופן מפורש בכתב התביעה או למצער במהלך בירור התובענה, עד למתן פסק הדין.

אם כך, טענות המבקש ביחס להוסטל ובעניין המטרד הנטען, הנן טענות חדשות שלא התבררו בתביעה העיקרית, לא מוצו טענות הצדדים בעניין זה ולא הוכרעה המחלוקת בפסק הדין, מכוחו עותר המבקש לצו דרסטי בעל גוון פלילי על פי הוראות הפקודה.

בדיון מסוג זה על פי הפקודה, אין מקום לשמוע עדים ולברר סוגיות שבמומחיות בדבר מטרד נטען העולה מן ההוסטל שמפעילים המשיבים. ככל שקיימות למבקש טענות ביחס לאי קיום הוראות פסק הדין ( הסרת קיר; הסרת חלק מפרגולת העץ וכיסוי הפרגולה), הוא רשאי לפנות בבקשה מפורטת או בהליכים המתאימים.

אשר לטענת המבקש למטרד בדרך של איומים וסחיטה - המבקש צרף לבקשתו שתי חוות דעת שנערכו על ידי הגב' רחל בירנבוים מטעמו בצירוף תמליל שיח ות טלפון. הראשונה, נערכה ביום 21.8.14 שם נשמע משיב 2 לכאורה אומר את הדברים הבאים: "אני אוכיח לך מה זה בן זונה. אני מבטיח לך וואלה אתה תמות. אני אקבור אותך יא זבל אחד, בן זונה. חכה, תראה, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. עד עשיו הייתי נחמד." (להלן: "השיחה הראשונה").

השיחה השנייה, נערכה כנטען לאחר שניתן פסק הדין, ביום 21.12.14, שם הוחלפו בין השניים הדברים הבאים:

"בוארון: אתה תיתן לי חצי מיליון שקל. מאיר: אני מבקש בלי אלימות, אני מבקש בלי אלימות. בוארון: תן לי חצי מיליון שקל. מאיר: אני גם אני גם יאבד את העשתונות בוארון: אני מת שתרביץ לי, אני מת שתרביץ לי, מתי שאתה רוצה.
(לא ברור) בוארון: מתי תעשה את זה? מתי? מאיר: עזוב אותי, עזוב אותי. תקשיב לי טוב [סוף הקלטה]" (להלן: " השיחה שנייה")

המשיבים הצביעו על מועדי חוות הדעת ביחס למועד מתן פסק הדין וטענו כי ההקלטות אינן רלוונטיות לצו שניתן מאוחר להן. עוד התכחשו המשיבים לשיחות בכללותן וטענו לזיופן על ידי המבקש. מעבר לנטען, לא הוגשה חוות דעת נגדית ולא התבקשה חקירת גב' בירנבוים על חוות דעתה.

למבקש הזכות הברורה לפנות לרשויות במישור הפלילי לבירור תלונתו בגין איומים כאלו ואחרים, ככל שהוא מוצא לנכון, אך לא ראיתי לנכון לייחס גם להיבט זה של הבקשה את הסנקציות הדרסטיות שבפקודה. הדיון בבקשה כלל לא התמקד בעניין איומים והטרדות במובנן זה. עיקרו עסק ברעש הנטען מהמרפסת בהוסטל, בריחות והאורות העולים ממנה ובזכות המשיבים להפעיל את ההוסטל בסמיכות לביתו של המבקש. גם בדיונים שהתנהלו לאחר הגשת הבקשה, שררה בראשון אווירת פיוס בין הצדדים ו בשניהם לא ניתנה התייחסות קונקרטית לנושא.

בנוסף, השיחה הראשונה בין הצדדים נערכה חודשים רבים בטרם ניתן פסק הדין ונחזה כי תמלילה היה מצוי ביד י המבקש עוד בזמן כשההליך העיקרי התברר . בנקל יכול היה המבקש להביא את העניין לדיון מפורש עובר למתן פסק הדין , אך הוא בחר שלא לעשות כן. ביחס לשיחה שנייה, התקשיתי לקבוע ממצאים חד משמעיים אשר למועד עריכת ה למול מועד מתן פסק הדין, לנוכח סמיכות הזמנים ביניהם והעדר ר איות בעניין זה. לא שוכנעתי כי השיחה השנייה נערכה לאחר מתן פסק הדין על מנת לגבש את הזיקה המתבקשת בין ההטרדה הנטענת לבין הצו שניתן בפסק הדין.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ – הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.
לידיעת הצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשע"ו, 10 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.