הדפסה

ועדה מקומית לתכנון צפת נ' כהן

בפני
כבוד ה שופט דניאל קירס

בעניין:

ועדה מקומית לתכנון צפת

המאשימה

נגד

1.יוחאי כהן (נמחק)
2.חנה כהן
ע"י ב"כ עוה"ד פתחי פוקרא

הנאשמים

הכרעת דין

1. בכתב האישום המתוקן (סריקה לתיק 27.7.2009), הופיעו תחילה, מתחת להגדרה "הנאשם", חנה כהן וכן יוחאי כהן (הוא בנה של חנה כהן ). נטען בכתב האישום המתוקן כי "הנאשם" נמנה על המפורטים בסעיף 208(א) ו-209 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. נטען, כי ביום 10.11.2005 או במועד סמוך נתגלה על ידי פקחי העירייה כי בוצעו באחריות "הנאשם" במקרקעין הידועים כחלקה 92 גוש 13074 רחוב האצ"ל 153/09, צפת, בנייה בסטייה מהיתר ובניית גג רעפים מעל מרפסת בשטח של 34 מ"ר + הקמת מהלך מדגרות בשטח 3 מ"ר. כן נטען כי "הנאשם" עושה שימוש בבניה האמורה ואחראי לה. נטען, כי הבניה והשימוש טעונים היתר אך נעשו ללא היתר. האישום בכתב האישום הוא לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה.

טענה מקדמית לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מגלות עבירה

2. יוחאי כהן נמחק מכתב האישום המתוקן ביום 25.1.2010. הנאשם היחיד שנותר בכתב האישום המתוקן היא חנה כהן (להלן: הנאשמת). הסנגור טען בסיכומיו כי כתב האישום אינו מגלה עבירה כלפי הנאשמת, שכן הטענות בכתב האישום נטענות נגד "הנאשם", כלומר – נגד יוחאי כהן שנמחק כאמור מכתב האישום. אין בידי לקבל טענה זו. הסנגור הנכבד הפנה לפסיקה לפיה את הבחינה האם העובדות המתוארות בכתב האישום מגלות עבירה (סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב-1982) יש לערוך מתוך כתב האישו ם ובו, מבלי להסתייע בחומר נוסף או ראיות (ת"פ (מחוזי י-ם) 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פס' 57 (7.11.1999); בענין פגם או פסול בכתב האישום לפי סעיף 149(3) לחוק הנזכר, ראו בג"ץ 5283/98 חדר נגד הרכב השופטים י' צמח, מ' נאור, מ' ארד, פ"ד נה(3) 721 (1998)). דווקא משום כך יש לדחות את טענת הסנגור לפיה העובדות בכתב האישום המתוקן (בשנית) אינן מגלות עבירה. עם מחיקת יוחאי כהן מכתב אישום, אמנם לא הוגש כתב אישום פיזי המתוקן בשנית; התיקון נעשה בפרוטוקול (ראו סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). על כן, על-פי כתב האישום המתוקן כפי שהוא היום (על דרך התיקון הנוסף בפרוטוקול), תחת הגדרת "הנאשם", יש לקרוא רק את שמה של חנה כהן, וכאמור, כל הטענות בכתב האישום מופנות נגד "הנאשם", קרי – חנה כהן.

לגוף האישום

הוכח כי הנאשמת הינה בעלים או משתמשת בפועל של המקרקעין לענין סעיף 208 לחוק התכנון והבניה

3. אין למעשה מחלוקת על כך שהמקרקעין מושא כתב התביעה הם של הנאשמת (ראו סעיף 39 לסיכומי הנאשמת). למען הזהירות אבהיר כי המאשימה ממילא הוכיחה זאת מעל לספק סביר. חנה כהן רשומה (יחד עם בעלה ציון ז"ל) בהיתר הבניה למרפסת (בלתי מקורה) כבעלת ההיתר (ת/1) . הנאשמת עצמה העידה בקשר ל"אישור לממד ולגשר – היתר" (פרוטוקול 1.6.2015 ע' 19 ש' 6), והסנגור הגיש העתק היתר זה , שהוא היתר לתוספת בניה, ממ"ד וגשר במקרקעין, בו רשומה חנה כהן (יחד עם בעלה ציון ז"ל) כבעלת ההיתר (נ/1). הנאשמת גם טענה בעדותה כי נוכח שינויים טופוגרפיים באזור, מהנדס העיר יחזקאל רובין אמר "תעשו מדרגות" (ע' 19 ש' 6-8). היא גם השיבה לשאלה מדוע "עשית" את הרעפים, כי "יש שלג וגשם ונפלתי ומאז אני נכה" (שם ש' 22-23). עוד מתארת הנאשמת את כתב האישום כתוצאה מסכסוך עם "השכן למטה" (ע' 19 ש' 29 – ע' 20- ש' 1-2). הנאשמת השיבה לשאלה האם את יכולה להיכנס לבית "שלך" חוץ מהמדרגות, כי מדובר בגישה היחידה (ע' 20 ש' 4-5).

הוכח כי הנאשמת בנתה את גג הרעפים ללא היתר

4. למרות שהנאשמת העידה כי מי שבנה את המדרגות מושא כתב האישום היה בעלה ז"ל, היא נשאלה בעדותה "יש לנו רעפים למה עשית אותם", והיא השיבה "יש שלג וגשם ונפלתי ומאז אני נכה. יש לי אישורים רפואיים" (ע' 19 ש' 22-23). בכך הודתה הנאשמת שהיא ביצעה את בניית הרעפים מושא כתב האישום.

5. העדר היתר בניה הוא בגדר יסוד שלילי, ודי במידה זעירה של הוכחה כדי לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד (ראו למשל תו"ב 6008-04-09 ועדה מקומית לתכנון מורדות הכרמל נ' קסלסי, פס' 10 (19.5.2011). "...די בדרך כלל בכך, שהנאשם לא הציג היתר – או לא טען לקיומו כאשר נתבקש לעשות כן – בעת שהוחשד בכך שאין בידו ההיתר הדרוש, כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה; ובאם לא תובא ראיה נוספת לסתור – תהפוך זו לראיה מספקת לביסוס הרשעה") יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי1708 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) ; ראו והשוו ע"פ (נצ') 1432/03עוואדה לבניין בע"מ נ' מע"מ נצרת, פ"ד תשס"ג(2) 817, 825 (2004); רע"פ 7863/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (27.9.2004) ; מ"ח 7122/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 4 (15.12.2004). הנאשמת לא עשתה זאת וגם לא טענה שיש בידיה היתר לגג הרעפים.

6. הסנגור טוען כי גג רעפים נכלל במסגרת תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (הידוע גם בשמות "רפורמת המרפסות" או "רפורמת הפרגולות"). על-פי הטענה, אמנם גג הרעפים בענייננו נבנה לפני התיקון, אולם מדובר בתיקון מקל בחקיקה, כך שחל סעיף 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ויש להחיל על הנאשמת את התנאים לפי התיקון. הסנגור טען לרשימה של תנאים בהם צריך גג רעפים לעמוד בהתאם לתיקון (קיימת זכות בניה, גג הרעפים בנוי בגבולות קווי הבניין ולא חורגים מהם, לא היתה התנגדות, לא היתה פגיעה בשכנים וקיים היתר בניה למרפסת) . לטענתו גג הרעפים בענייננו עומד בתנאים אלה ועל כן יש לזכות את הנאשמת בענין הגג. אין בידי לקבל את הטענה. הסנגור לא הפנה, בענין טענתו לרשימת תנאים לבניית גג רעפים, לסעיף חוק מסוים כלשהו שנחקק במסגרת תיקון 101, והוא גם לא הפנה לאף תקנה בתקנות התכנון והבניה ( עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות הפטור), או לכל הוראה אחרת בחקיקת התכנון והבניה. עיון בתקנות הפטור מעלה כי ניתן להחליף רכיב באותו מקום שבו היה רכיב קודם לכן, לרבות רעפים (תקנה 20(א) לתקנות הפטור); אולם מדובר בענייננו לא בהחלפת גג קיים מעל המרפסת, אלא בבניית גג רעפים כאשר ההיתר שהיה בידי הנאשמת היה למרפסת בלתי מקורה. כן נקבע בתקנות הפטור כי ניתן להקים גגון בפטור מהיתר (בתנאים המפורטים שם); דא עקא, אותו פטור מתייחס לגגון הבנוי מחומרים קלים בלבד (תקנה 11(ב) לתקנות הפטור). "חומרים קלים" מוגדרים בתקנה 1 כחומרים שמשקלם אינו עולה על 50 קילוגרם למטר מרובע ברכיב מבני מישורי, כגון גבס, עץ, זכוכית, אלומיניום, פלדה, פולימרים למיניהם, או חומרים דומים אחרים"). הנאשמת לא טענה כי הרעפים בענייננו מהווים "חומרים קלים".

הוכחו בענין הנאשמת יסודות סעיפים 204 ו-208 בגין בניית המדרגות

7. בניגוד למה שמשתמע מטענות המאשימה, הנאשמת לא הודתה כי היא עצמה בנתה את המדרגות. היא טענה מפורשות כי בעלה ז"ל בנה אותן (ע' 19 ש' 13-14). עם זאת, הנאשמת נמנית עם האנשים שאותם ניתן להאשים בגין בניית המדרגות, וזאת לפי סעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה, מכוח זיקתה אל המקרקעין כפי שכבר נקבע לעיל. גם בענין המדרגות לא הצביעה הנאשמת על היתר בניה, ועל כן הרימה המאשימה את נטל הראיה להוכיח העדר היתר. הנאשמת לא טענה וממילא לא הוכיחה את יסודות ההגנה לפי סעיף 208(ב) לחוק (יסודות מצטברים בדבר אי ידיעה בדבר העבודה ונקיטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה). אעיר בבחינת למעלה מן הצורך כי עולה בבירור מעדותה של הנאשמת כי היא כן ידעה על בניית המדרגות, עוד לפני ביצוע העבודה ("יש אישור לממד וגשר – היתר.... מהנד ס העיר יחזקאל רובין אמר תעשו מדרגות לפתור את הבניה [צ"ל הבעיה]" (ע' 19 ש' 6-8). מכאן שהוכחו בענין הנאשמת יסודות סעיפים 204 ו-208 לחוק התכנון והבניה בקשר לבניית המדרגות.

8. הסנגור טוען כי עומדת לנאשמת הגנת הצידוק בקשר למדרגות. ההיתר אפשר בניית גשרון. לטענת הנאשמת עיריית צפת בצעה עבודת חפירה, דבר שגרם לשינוי משמעותי לטופוגרפיה של השטח, לרבות יצירת הפרש גובה ובמפלס של שטח האדמה. לטענת הנאשמת, לא היתה לבעלה ז"ל ברירה אלא לבנות מדרגות במקום הגשרון לצורך מימוש זכות יסוד בסיסית של גישה וכניסה לבית, שהיא הכניסה היחידה. דין טענת הצידוק להידחות. סעיף 34יג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע:

צידוק
34יג. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:
(1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו;
(2) עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין;
(3) במעשה הטעון לפי דין הסכמה, כאשר המעשה היה דרוש באופן מיידי לשם הצלת חיי אדם, שלמות גופו, או מניעת נזק חמור לבריאותו, ואם בנסיבות הענין לא היה בידו להשיג את ההסכמה;
(4) עשהו באדם בהסכמה כדין, תוך פעולה או טיפול רפואיים, שתכליתם טובתו או טובת הזולת;
(5) עשהו תוך פעילות ספורטיבית או משחק ספורטיבי, שאינם אסורים לפי דין ואינם נוגדים את תקנת הציבור, ובהתאם לכללים הנהוגים בהם.

אף אם אניח כי כל טענותיה העובדתיות של הנאשמת בענין זה נכונות, אין בהם כדי לקיים אף אחת מהחלופות בסעיף 34יג המצוטט.

אעיר בבחינת למעלה מן הצורך, כי נכון אני להניח כי לא ניתן היה לבנות את הגשרון (וראו עדותו של המפקח מטעם המאשימה – בבחינת התרשמותו של אדם שנכח במקום בלבד ולא כעדות מומחה בענין האפשרות ההנדסית לבנות את הגשרון – לפיה לא ניתן היה לבנות את הגשרון במקום נוכח הפרשי גבהים (ע' 16 ש' 13-19)). לטענת הסנגור, הנאשמת העידה כי הכניסה שבה נבנו המדרגות מושא כתב האישום מהווה הכניסה היחידה לביתה (פס' 40 לסיכומי הנאשמת; פרוטוקול ע' 20 ש' 4-5). הנאשמת העידה כי מדובר בכניסה היחידה לביתה בחקירה חוזרת, לאחר שהיא כבר אישרה בחקירה נגדית כי לפני שבנו את המדרגות הם נכנסו דרך כניסה אחרת. הנאשמת טענה , בענין הכניסה האחרת, כי "היא לא שימושית" , וכי "היא בוטלה. יש שם מריבות כל היום צעקות" וכי "נוח לי [בכניסה מושא המדרגות] לחניה לאוטו" (ע' 20 ש' 9-15). הנאשמת, אשר הודתה בקיומה של כניסה אחרת, לא הביאה כל ראיה לטענתה לפיה הכניסה האחרת בוטלה. גם לא נהיר מהי נפקות המריבות והצעקות הנטענות ונוחות החניה, שכן אם כטענת הנאשמת בעדותה כבר אין כניסה אחרת, לא נדרש כל הסבר נוסף בענין. איני נותן אמון בטענה בעלמא לפיה הכניסה האחרת בוטלה; ייתכן והנאשמת מעדיפה את הכניסה מושא המדרגות לאור נוחות החניה והרצון שלא להיתקל במריבות או צעקות. אולם, גם אם מדובר בכניסה יחידה (ואף אם אוסיף טענה שלא טענה הנאשמת במסגרת טענת הצידוק, בענין הצורך בגישה נוחה לביתה נוכח נכותה), היה על הנאשמת להגיש בקשה להיתר למדרגות במקום הגשרון. אני פטור מלדון בשאלה התיאורטית האם היתה קמה לנאשמת הגנה מן הצדק אם היה מדובר בכניסה יחידה, העירייה היתה הופכת את בניית הגשרון לבלתי אפשרית והנאשמת היתה מגישה בקשה להיתר למדרגות, ולאחר חלוף זמן סביר בנסיבות הענין (גם אם זמן סביר היה קצר בנסיבות אלה), המדרגות היו נבנות גם אם טרם יצא היתר. שכן הנאשמת לא טענה ולא הוכיחה כי היה כל ניסיון לפעול כדין ולהגיש בקשה להיתר למדרגות לפני בנייתן , וטענת הצידוק נדחית.

9. הסנגור טען לאכיפה בררנית, שכן, לטענתו, מאז תיקון 101 לחוק התכנון והבניה לא הוגשו כתבי אישום בגין "סגירת מרפסות". אני דוחה את הטענה. ראשית, קבוצת השוויון של הנאשמת אינה מי שהוגש נגדו כתב אישום אחרי תיקון 101; כתב האישום (המתוקן) הוגש נגדה בשנת 2009. שנית, לא מדובר כלל בענייננו ב"סגירת מרפסת" במובן של סגירת מרפסת מקורה בקירות; מדובר בבניית גג רעפים מעל מרפסת בלתי מקורה בהיקף של כ-34 מ"ר. שלישית, גם אם יש מקום לראות בבניית גג הרעפים "סגירת מרפסת", הנאשמת הועמדה לדין לא רק בגין כך אלא גם בגין בניית המדרגות ללא היתר.

10. גם לא מצאתי מקום לבטל את כתב האישום נוכח טענותיה הנוספות של הנאשמת בענין הגנה מן הצדק. הנאשמת טוענת שיש לבטל את כתב האישום עקב הזמן הרב שחלף מיום גילוי העבירות ומיום הגשת כתב האישום. אמנם חלפו כמעט 10 שנים מאז גילוי העבירות. אולם, מתוך תקופה זו, בירור המשפט התעכב במשך כ-3.5 שנים עקב בקשה לעיכוב הליכים שהוגשה בידי הנאשמת ונדחתה (30.5.2011 – 4.11.2014). גם התקופה הנותרת היא תקופה ארוכה, אולם אין בה כדי להצדיק ביטול כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק.

11. הנאשמת טוענת כי יש מקום לבטל את כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק כי היא אלמנה בת כ-65 שנים, המוכרת כנכה בשיעור 100% בגין שורה של מחלות, לרבות בבלוטת התריס, בעיות שמיעה, קטרקט בשתי העיניים (כאשר בעין אחת היא כמעט איבדה את הראיה באופן מוחלט), כאבים כרוניים בברכיים המונעים ממנה ללכת באופן חופשי עד כדי קושי לבצע מטלות יומיומיות, פסוריאסיס, ודיכאון קשה שבגינו היא מטופלת תרופתית . הנאשמת הגישה מסמכים רפואיים התומכים בטענות אלה. נטען כי במצב זה, על רקע אופי העבירות בהן מואשמת הנאשמת, הרשעתה תהווה סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מצבה הרפואי של הנאשמת, בו אין להקל ראש, בוודאי יהווה שיקול משמעותי לקולא במסגרת הטיעונים לעונש. אולם לא מצאתי הצדקה לבטל בגינו את כתב האישום.

12. סוף דבר, הנני מרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ו , 16 נובמבר 2015, במעמד הצדדים

דניאל קֵירֹס, שופט