הדפסה

ועדה מקומית לתכנון עמק חפר נ' לוקוב

בפני
כב' השופטת חנה קיציס
מאשימה
ועדה מקומית לתכנון עמק חפר

נגד

נאשם
עידו לוקוב

החלטה

בפני בקשת הנאשם לביטול כתב האישום שהוגש כנגדו בשל היותו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. כן מבוקש להורות על מחיקת סעיפים מכתב האישום מחמת הפגמים שנפלו בו.

כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירה של הפרת צו שיפוטי שניתן במסגרת תיק עמ"ק 30437/05. כמו כן הואשם הנאשם בביצוע עבודות בניה הטעונות היתר, ללא היתר, ועשיית שימושים חורגים תוך הפרת צו הפסקה מינהלי. עבירות לו יוחסו לנאשם מכוח היותו בעל הזכויות, המחזיק והאחראי על הנחלה שנמצאת בגוש 8355 חלקה 5 מגרש 555 בכפר ויתקין.

הוריו של הנאשם, סילביה לוקוב ומאיר לוקוב ז"ל, היו בעלי הזכויות בנחלה מס' 113 בכפר ויתקין הכוללת גם את חלקה 5 בגוש 8355.

ביום 31.5.95 העבירו הוריו של נאשם את מלוא זכויותיהם בנחלה לנאשם וחתמו, בין היתר, על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עוה"ד שמעון לפידות לבצע את העסקה. כמו כן חתמו ההורים על שטרי העברת זכות שכירות בנחלה אל הנאשם. למחרת נחתם בין ההורים ולנאשם הסכם פנימי לפיו ההורים ימשיכו להתגורר בבית המגורים המצוי בנחלה (נספח א' לבקשה).
עו"ד לפידות דיווח על העסקה למינהל ולרשויות המס וכן נרשמה הערת אזהרה לטובת הנאשם על הנחלה.

ביום 20.8.95 הודיעו ההורים לעו"ד לפידות כי הם מבטלים את ייפויי הכוח שניתן לו להעברת הזכויות בנחלה על שם הנאשם ואימו של הנאשם מסרה למינהל מכתב המודיע על ביטולו של ייפוי הכוח.

ביום 28.8.95 נפטר אביו של הנאשם.

בשנת 1998 הגיש הנאשם תביעה לבית משפט לענייני משפחה נגד אימו שעניינה השלמת העסקה והעברת הזכויות בנחלה על שמו ולמתן הצהרה כי ההסכם הפנימי בינו לבין הוריו תקף במערכת היחסים ביניהם בלבד ואינו מחייב את המינהל (תמ"ש 29620/98).

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת הנאשם וביום 5.12.02 ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת חנה ריש-רוטשילד בו קבעה כי "בענייננו זכאי התובע כי הזכויות בנחלה תועברנה לשמו במלואן וכי יינתן פסק דין המצהיר כי התחייבויותיו כלפי הנתבעת בכל הנוגע לבית המגורים תקפות ביחסים שבינו לבין הנתבעת ובמישור זה בלבד". על יסוד קביעה זו ניתן צו המורה לנתבעת לעשות כל מעשה ופעולה הדרושים לצורך השלמת העברת הזכויות בנחלה על שם התובע לרבות "משיכת" המכתב שנשלח למינהל. בנוסף נקבע כי ככל שיידרש הדבר, יהיה התובע זכאי להיעזר בייפוי הכוח שהופקד בידי עו"ד לפידות.

בשנת 2006 פנה ב"כ הנאשם בבקשה להשלמת העברת הזכויות בנחלת ההורים על שם הנאשם, בהסתמך על פסק הדין מיום 5.12.02, אך המינהל דחה את בקשת הנאשם. עם זאת, בחודש אוגוסט 2009 אישר המינהל את הטיפול בהעברת הזכויות בכפוף לכך שהחוזה החכירה יתוקן וזכות תירשם ביחס לחלקה 5 בלבד וללא חלקה 41. בהתאם לדרישת המינהל נמחקה החכירה על חלקה 41 תוך שימוש בייפוי הכוח הבלתי חוזר וביום 26.5.10 הודיע ב"כ הנאשם למינהל על המחיקה ודרש את השלמת העברת הזכויות בנחלה.

בעקבות בקשה זו זומנה ישיבה ליום 21.11.10 בה נכחו היועצת המשפטית של המחוז ומנהלת המחלקה החקלאית. בישיבה זו הוחלט כי הזכויות בנחלה יועברו על שם הנאשם תוך שבועיים בהתאם לפסק הדין וכי המינהל ייתן הודעה בכתב לאימו של הנאשם ולאחותו בדבר העברת הזכויות. הודעה זו נשלחה ביום 2.12.10. ביום 16.1.11 המציאה אימו של הנאשם למינהל מכתב התנגדות להעברת הזכויות על שם הנאשם בטענה כי היא מתעדת לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 28.2.11 הגישה אימו של הנאשם לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לרישום העברת אזהרה לטובתה ולטובת אחות הנאשם על סמך פסק הדין. ביום 1.3.11 דחה כב' השופט יהורם שקד את הבקשה.

לאור מכתבה של אם הנאשם למינהל הודיע המינהל לנאשם ביום 7.3.11 כי הוא מתנגד להעברת הזכויות על שמו, ובין טעמיו מפרט המינהל כי הוא לא צד לפסק הדין ולכן הוא אינו מחייב אותו. לאור התנגדות המינהל הגיש הנאשם ביום 10.7.11 תובענה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה למתן סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם כבעל הזכויות בנחלה (תמ"ש 13983-07-11). בדיון שהתקיים ביום 23.10.11 בפני כב' השופט יהורם שקד ניתן פסק דין בהסכמה לפיו הנחלה כולה תועבר על שם הנאשם וב"כ הצדדים מונו ככונסי הנכסים לביצוע העברת הזכויות.

ביום 26.10.11 פנה ב"כ הנאשם מתוקף תפקידו ככונס הנכסים במכתב למנהלת המחלקה החקלאית במינהל והודיע לה על פסק הדין המוסכם ועל סמך הסכמת הצדדים ביקש להסדיר את העברת הזכויות. ביום 21.12.11 השיב במינהל כי לצורך העברת הזכויות הוא זקוק למספר אישורים ובנוסף נטען כי בנחלה קיימים שימושים ובניה ללא היתר ועל כן המינהל פועל להזמנת שומה לדמי שימוש ראויים בגין השימושים החורגים. ביום 30.5.12 העביר ב"כ הנאשם את כל האישורים הדרושים שהתבקשו, אך בקשה זו סורבה.

לאור סירוב המינהל פנה ב"כ הנאשם ביום 20.5.13 לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן הוראות מתוקף תפקידו ככונס נכסים, להורות למינהל לרשום את הנחלה על שם הנאשם. לאחר הגשת הבקשה החל המינהל לקדם את בדיקת התוכניות לרבות הפל"ח. כתימוכין צירף הנאשם את מכתבו למינהל מיום 4.8.13 אליו נלוו התוכניות שנחתמו על ידי הוועדה פעם נוספת ביום 29.7.13.

בחודש אוקטובר 2012 הוגש כתב האישום בתיק זה.

טענות הנאשם

לטענת הנאשם, נפל פגם או פסול בכתב האישום בסעיפים 3ב, 3ג ו- 3ח המייחסים לנאשם הפרה של צו בית משפט נוכח אי קיום צו ההריסה וצו איסור השימוש שהוצא לגבי המבנים המצויים בנחלה. לגירסתו, צווים אלו ניתנו כנגדו אימו, ולא כנגדו, לאחר שהודתה בהסדר הטיעון כי היא מחזיקה במבנים המצויים בנחלה והורשעה על סמך הודאה זו.

כמו כן טוען הנאשם כי סירובו של המינהל לחתום על תוכניות הבניה שאושרו על-ידי הוועדה הוא המכשול היחידי שניצב בינו לבין הוצאת היתרי הבניה למבנים המצויים בנחלה.

עוד מלין הנאשם על כך שכתב האישום הוגש כנגדו בלבד, מבלי לכלול את אימו, ובכך יש משום אכיפה בררנית שאינה מוצדקת. במיוחד כאשר לתפיסת המינהל יש לראות את הנחלה כמקשה אחת, ועל כן נקיטת הליך פלילי כנגד חלק מהנחלה בלבד אינה מתיישבת עם מדיניות המינהל.

בתשובתו לתגובת המאשימה מוסיף הנאשם וטוען כי העמדתו לדין בגין הפרת צווים שיפוטיים שלא הוטלו עליו מהווה פגיעה בכללי היסוד של המשפט הפלילי ועומדת בסתירה לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי.

בנוסף מדגיש הנאשם בתשובתו כי המינהל טרם הסדיר את רישום הזכויות על שמו, וגם לאחר רישום הזכויות בנחלה, תהא זכאית אימו להתגורר ולהחזיק כל ימי חייה בבית העיקרי בנחלה ובשטח של 800 מ"ר מסביבו כולל המבנים נשוא הצווים. עוד הוא מציין כי חתימתו על הבקשות להסדרת הבניה בנחלה נעשית על פי ייפוי כוח בלתי חוזר שניתן על ידי הוריו במסגרת עסקת המכר של הנחלה.

טענות המאשימה

בהתאם להחלטתי מיום 30.9.13 הגישה המאשימה תגובתה, ובה נטען כי בקשת זו של הנאשם הוגשה לאחר שבקשתו לעיכוב הליכים נדחתה על ידי היועמ"ש ביום 9.7.13. עוד טוענת המאשימה כי מבדיקה שנערכה על ידה התברר כי במהלך שנת 2009 הגיש הנאשם שלוש בקשות להיתר כאשר שתי בקשות לא קודמו מחודש אוקטובר 2009 והבקשה הנוספת לא קודמה משנת 2010.

על יסוד ממצאים אלו טוענת המאשימה כי הנאשם בחר שלא לקדם את עניינו ולהגיש לוועדה את האישורים הדרושים, ואין כל ממש בגירסתו כי חתימת המינהל היא זו שמונעת את מתן ההיתר המבוקש. משנה תוקף למסקנה זו מוצאת ב"כ המאשימה בטענת הנאשם כי לאחרונה קיבל המינהל הנחייה לפעול לרישום הנאשם כבעל הזכויות בחלקה.

בנוסף טוענת המאשימה כי בדיקה נוספת שנערכה העלתה כי הנאשם טרם השלים את כל דרישות הוועדה לצורך הסדרת המבנים אשר אינן תלויות באישור המינהל, וכך לשם המחשה היא מציינת כי הנאשם טרם המציא אישור ממשרד הבריאות או ממחלקת הגבייה בגין חיובים בהיטלים שונים.

אשר לטענת הנאשם בדבר פגם או פסול בכתב האישום מפנה המאשימה לבג"צ 43/70 בו נקבע, לגישתה, כי צווי הריסה ואיסור שימוש תקפים כלפי כולי עלמא וכוחם יפה אף אם התחלף בעל הזכויות בנחלה. משכך היא טוענת כי ניתן לייחס לנאשם הפרה הצווים השיפוטיים גם אם צווים אלו הוצאו בעקבות הרשעתה של אימו בתיק הקודם.

כמו כן משיגה המאשימה על טענת הנאשם בדבר אכיפה בררנית. לעמדתה, הנאשם נמצא כאחראי לביצוע העבודות והשימוש החורג בשטח הנחלה תוך הפרת הצווים השיפוטיים, כאשר הבקשה להכשרת העבודות והשימוש במבנים הוגשו מטעמו, ובמיוחד בשים לב לעובדה כי הנאשם פועל לרישום כלל הזכויות בנחלה על שמו והליך זה נמצא בשלבי הסיום. זאת ועוד נטען כי הנאשם עצמו הפר את הצו השיפוטי שהוצא בתיק בב"נ 3580-05-12 בעקבות שיפוץ שביצע במבנה נשוא סעיף 3א לכתב האישום אשר יועד להריסה על פי גזר הדין הקודם. לכך מבקשת המאשימה להוסיף כי הנאשם לא הגיש בקשה בהתאם לסעיף 207 לחוק התכנון והבניה להאריך את המועד לביצוע הצווים ותחת זאת המשיך לבצע את העבודות והשימוש החורג בנחלה.

דיון

טענתו של הנאשם לעניין פגם שנפל בכתב האישום מתמקדת בסעיפים 3ב, 3ג ו- 3ח לכתב האישום:

"ב. במהלך הביקורת נמצא כי נעשה שימוש למגורים במבנה לול בשטח של כ- 25 מ"ר ובסככה מקונס' ברזל שמקורה בפח גלי בשטח של 26 מ"ר הצמודה למבנה הלול ממערב – ללא היתרים כדין, חרף קיומו של צו ביהמ"ש אשר הורה על צו הריסה והתאמה להיתר של מבנה זה בגז"ד".

"ג. במהלך הביקורת נמצא כי נעשה שימוש במבנה לול למגורים בשטח של כ- 27 מ"ר ובפרגולה מקורה ברעפים בשטח של כ- 15 מ"ר הצמודה אליו – ללא היתרים כדין, חרף קיומו של צו ביהמ"ש אשר הורה על צו הריסה והתאמה להיתר של מבנה זה בגז"ד".

"ח. הפרת צו ביהמ"ש שהורה לנאשם לסלק מהמקרקעין שני מחסנים ניידים בשטח של כ- 6 מ"ר שהוצבו במקרקעין ללא היתר. במהלך הביקורת נמצא כי הנאשם לא ביצע את הצו והוא ממשיך ועושה שימוש בשני המחסנים האלה ללא היתר".

עיון בכתב האישום שהוגש כנגד הנאשם (נאשם 2 בתיק הקודם) וכנגד אימו של הנאשם ואחותו (נאשמות 1 ו-3 בהתאמה) בתיק עמ"ק 30437/05, מלמד כי סעיפים 3ב ו- 3ג לכתב האישום בתיק דנן מתייחסים בהלימה לאמור בסעיפים 2.1 ו- 2.2 לכתב האישום בתיק הקודם. עוד ניתן ללמוד כי סעיף 3ח לכתב האישום הנוכחי תואם את האמור בסעיף 2.8 לכתב האישום בתיק הקודם.

מפרוטוקול ישיבת ההקראה שנערכה ביום 28.11.06 בתיק עמ"ק 30437/05, עולה כי המאשימה ביקשה לתקן את כתב האישום באופן שיוסף סעיף 5 ובו יירשם כי האמור בסעיפים 2.1, 2.2 ו- 2.8 לכתב האישום מיוחס לנאשמת 1 ויתר סעיפי כתב האישום מיוחסים לנאשם 2. תיקון זה ניתן כמבוקש ובהמשך הודו הנאשמים 1 ו-2 (הנאשם ואימו) בעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן והורשעו בעבירות המיוחסות להם.

בישיבה זו הודיעה ב"כ המאשימה לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון שהוצג בפניו, ובית המשפט אימץ את עסקת הטיעון והורה על הוצאת הצווים המבוקשים, ובין היתר לגבי המבנים נשוא סעיפים 2.1, 2.2 ו- 2.8 לכתב האישום (סעיפים 1, 2 ו-3 לגזר דינה של אם הנאשם).

עולה מן המקובץ לעיל כי האישומים נשוא סעיפים 2.1, 2.2 ו- 2.8 לכתב האישום הקודם יוחסו לאימו של הנאשם, ולא לנאשם, ועל יסוד הודאתה בעובדות הנטענות בסעיפים אלו היא הורשעה ובגזר דינה הוצאו הצווים המבוקשים בסעיפים אלו.

לטענת המאשימה כאמור צו איסור שימוש חורג במקרקעין, בדומה לצו הריסה, הם צווים שצמודים לנכס המקרקעין, ולא לבעל המקרקעין שנגדו ניתן הצו.

עמדה זו של המאשימה מוצאת אחיזה בפסיקה וכך נפסק בע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עיזבון המנוחה רחל גלמבוצקי, פ"ד נח(5) 34, עמ' 46 כי ניתן לנקוט באמצעי האכיפה המנויים בחוק התכנון והבניה גם במקרה שבעל מקרקעין שהורשע הלך לעולמו, שכן מדובר בעבירה נמשכת שניתן להגיש בכל עת כתב-אישום חדש בגינה, כל עוד נמשך השימוש החורג בלא היתר. עוד צוין לעניין זה כי צו איסור השימוש הינו "צמוד לנכס המקרקעין, ולא לבעל המקרקעין שנגדו ניתן הצו. צו כזה, בדומה לצו הריסה, פועל כלפי כולי עלמא, וכוחו יפה אפילו התחלף בעל הזכויות במקרקעין" כפי שנקבע לעניין צו הריסה בבג"צ 43/70 מזרחי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד כה(1) 182.

לטעמי, אין מקום בשלב זה לקבוע כי לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד המבקש בגין הפרת הצו כאשר תחולתו של הצו כלפי מי שזכאי היה להירשם כבעלים ונוהג במקרקעין מנהג בעלים-תתברר בהוכחות.

מאידך מצאתי מקום לקבל את טענת הנאשם בעניין אכיפה בררנית; הרציונל העומד מאחורי הטענה לאכיפה בררנית הוא האינטרס לשמור על התנהלות עניינית ושוויונית של מערך התביעה והאכיפה. על כן, הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. הפגיעה (ראו: בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד מד(2) 485).

עם זאת, לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, אף בהתקיים דמיון בין עניינם, תהווה אכיפה בררנית פסולה המקימה עילה של הגנה מן הצדק. הכלל הוא כי כל עוד לא הוכח שההימנעות מהעמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית, נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים – אין באכיפה חלקית כזו, אף שהיא פוגעת במידה מסוימת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים, ובין בדרך של השוואת מצבם של אלה שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין (ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל (10.3.08).

הנאשם, בענייננו, טוען כי המאשימה פעלה באופן לא שוויוני עת נקטה בהליך הפלילי הנוכחי כנגדו בלבד במנותק מאימו אשר הורשעה עימו ואשר דינם נגזר יחד על יסוד עסקת טיעון משותפת.

המשיבה בתגובתה אינה מציגה ולו ראשיתה של תשיבה מדוע מצאה לנכון להשמיט את האם מכתב האישום. העובדה כי על אותו צו ואותה עבירה הוגש כתב אישום רק כנגד המבקש היא הנותנת כי מתקיימת אפליה פסולה בינו לבין אימו. בהעדר הסבר כלשהוא מטעם המשיבה המסקנה היא כי השמטת האם מקורה בשיקולים זרים.
איני סבורה כי סירוב המינהל לרשום את העברת הזכויות , או הקשיים שהערים על המבקש בטיפולו בבקשת ההיתר מביא לפסילת כתב האישום; מדיניות נטענת זו איננה רלוונטיות לפעולות האכיפה של המאשימה בהתאם לחוק התכנון והבניה .

לאור האמור, אני מורה על מחיקת סעיפים 3ב' 3ג' ו3ח' לכתב האישום.

ניתנה היום, ט' טבת תשע"ד, 12 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.