הדפסה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה גליל עליון ראש פינה נ' אזולאי בית משה בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט ניר מישורי לב טוב

מבקשים

  1. אזולאי בית משה בע"מ
  2. ציון אזולאי

נגד

משיבה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה גליל עליון ראש פינה

החלטה

1. בפני בקשת הנאשמים / המבקשים (להלן : "המבקשים") להורות על דחיית מועד לביצוע הצו לאיסור שימוש שהוטל על הנאשמים במסגרת תיק עמ"ק 180/04 בבית משפט השלום בקריית שמונה ל 12 חודשים נוספים (לציין כי הבקשה הוגשה במסגרת תיק תו"ב 18388-09-10).

2. רקע :

כנגד הנאשמים התנהלו מספר הליכים . אביא בתמצית פירוט הליכים אלו ותוצאותיהם :

א. תיק עמ"ק 180/04 בית משפט השלום קריית שמונה –

בתאריך 23/5/06 הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן והורשעו בגין הקמת מתחם מסחרי במושב אליפלט בכך שביצעו עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר כמפורט להלן :

בניית סככה בשטח של כ – 100 מ"ר.
שימוש במבנה הקיים בשטח של כ – 500 מ"ר בסטי יה מהיתר.
שימוש במבנה הקיים (לול) בשטח של כ – 200 מ"ר בסטי יה מהיתר.
שימוש במקרקעין בשטח של כ - 4 דונמים לצורך אחסון חומרי בניין ללא היתר והכל לצורך ניהול עסק מסחרי ללא היתר כדין ותוך כדי פלישה למקרקעי ציבור (כביש בטחון).
כל זאת בשעה שייעוד הקרקע הינו חקלאי.

בתאריך 27/6/06 נגזר דינם של הנאשמים במסגרת הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים והוטלו על כל אחד מהנאשמים עונשים לרבות צו להריסת המבנים נשוא כתב האישום בתוך 12 חודשים מיום גזר הדין (להלן :"צו ההריסה") וכן צו איסור שימוש במבנים נשוא כתב האישום שיכנס לתוקפו 8 חודשים מיום גזר הדין (להלן :"צו איסור השימוש").

לציין כי בכל משך ניהול ההליך המשפטי היו הנאשמים מיוצגים על ידי סנגורם עו"ד זמיר וכי הצגת הסדר הטיעון , הרשעתם של הנאשמים וגזירת עונשם התנהלו בשתי ישיבות שונות.

על גזר דין זה לא הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

ב. תיק תו"ב 9047-06-08 בית משפט השלום קריית שמונה :

בתאריך 3/6/08 הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום נוסף המייחס להם עבירת אי קיום צו בית משפט לפי סעיפים 205, 210, 253 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965.
מעובדות כתב האישום עולה כי בהחלטת בית המשפט הנכבד מיום 27.6.06 (תיק עמ"ק 180/04 קריית שמונה) ניתן נגד הנאשמים גזר דין המצווה להרוס את המבנים ולסלקם מהמקרקעין ולהחזיר את המצב לקדמותו, וזאת לא יאוחר מתו ם 12 חודשים מיום גזר הדין, קרי עד ליום 26.6.07 , אלא א ם כן יינתן היתר למבנים עד לאותו מועד ( להלן "צו ההריסה"), וכן צו איסור שימוש שייכנס לתוקפו תוך 8 חודשים מיום גזר הדין, קרי החל מיום 27.2.07 אלא אם יהא בידי הנאשמים היתר בניה כדין (להלן "צו איסור שימוש") במקום הידוע גס כמושב אליפלט בגוש 13553 ו 13548 , חלקה 2 ,מגרשים 1,2 (להל"ן :" המקרקעין").
עד למועד הגשת כתב אישום לא הרסו הנאשמים את המבנים, ולא קיבלו היתר בניה, ובכך הפרו את צו ההריסה הנ "ל ב יודעין.

ביום 7/10/08 הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום.
בתאריך 5/5/09 נגזר דינם של הנאשמים והוטלו על מבקש 2 עונשי מאסר מותנה וחתימה על התחייבות כספית.

לציין כי המבקשים היו מיוצגים לכל אורך ההליך בידי עו"ד יאיר רונן.

ג. תיק תו"ב 18388-09-10 בית משפט השלום קריית שמונה :

בתאריך 13/9/10 הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם ביצוע העבירות הבאות :

אישום ראשון - הפרת צו שיפוטי :
למרות האמור בצו ההריסה ובצו איסור השימוש הנ"ל, ולמרות שלא השיגו היתר לבניה ולשימוש
מיום כניסת הצווים לתוקף ועד ליום 24/8/2010 , לא ביצעו הנאשמים את צו ההריסה ולא הפסיקו את השימוש במקרקעין ובמבנים ,נהפוך הוא, הם ביצעו עבודות בניי ה נוספות כאמור באישום השני.

עוד מואשמים הנאשמים בכד שממועד גזר הדין הנ"ל ואילך עשו במקרקעין שימוש חורג, לצורך
עסק של מכירת חומרי בניין וציוד בנין ואחסונם (להלן: השימוש).

אישום 2 - ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר :
ביום 24/8/10 או בסמוך לכך, בוצעו במקרקעין הנמצאים במושב אליפלט והידועים כגוש 13556 , חלקה 4 עבודות בנייה ש ל קונסטרוקציה ממתכת בגודל של כ – 200 מ"ר בחזית המערבית של מבנה קיים ללא היתר בנייה ובניגוד ליעוד הקרקע שהוא לחקלאות ולדרך (להלן: העבודות).

. עוד מואשמים הנאשמים בכך שבמועד הנ"ל השתמשו בקונסטרוקציה הנ"ל במקרקעין ו"שימוש חורג", הנאשמים היו חייבים להשיג היתר לעבודות ולשימוש ואף על פי כן, העבודות והשימוש בוצעו ללא היתר, בידיעת הנאשמים.

לאור האמור לעיל הואשמו הנאשמים בביצוע עבירות ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר, כשהעבודות והשימוש טעונים היתר - עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965 , ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית - עבירה לפי סעיף 204 (ב) לחוק התכנון
והבנייה התשכ"ה- 1965 , שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה - עבירה לפי סעיף 204 (ג) לחוק התכנון ו הבנייה התשכ"ה - 1965 וכן אי קיום שני צווי בית משפט –הריסה ואיסור שימוש -עבירות לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 .

בתאריך 25/1/11 הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעובדות כתב האישום והורשעו בדין.
במסגרת גזר הדין שניתן ביום 14/11/13 הוטלו על הנאשמים עונשים לרבות הטלת מאסר מותנה, קנסות , חתימה על התחייבות כספית וחילוט התחייבות.
על גזר דין זה הוגשו ערעורים על ידי המבקשים והמשיבה לבית המשפט המחוזי (ע"פ 53074-12-13 – ערעור המשיבה וע"פ 53160-12-13 – ערעור המבקשים).

במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי בערעורים עולה כי הערעורים ההדדיים בגין גובה הקנסות שהוטלו נדחו אך ערעור המשיבה בג ין אי הפעלת המאסר המותנה התקבל באופן שהוטלו על המבקש 2 , שלושה חודשי מאסר והופעל מאסר מותנה בן 9 חודשים בחופף. סה"כ הוטלו על מבקש 2, תשעה חודשי מאסר בפועל.

לציין כי המבקשים היו מיוצגים לכל אורך ההליך, הן בפני בית משפט השלום (עו"ד יאיר רונן) והן בבית המשפט המחוזי (עו"ד שושני ומשעלי).

עוד לציין כי ביום 23/6/14 עתר מבקש 2 לביטול תוספת הפיגורים שצבר ובקשתו נדחתה על ידי מותב זה בהעדר נסיבות מיוחדות שיצדיקו ביטול התוספת ולאחר שהנאשמים לא שילמו הקנסות שהטיל עליהם בית המשפט בהליכים השונים במהלך השנים האחרונות.

טיעוני המבקשים :

בבקשתם מיום 24/8/14 ובנסותם להסביר השיהוי בן 7 השנים בהגשת הבקשה טענו המבקשים כי השיהוי הרב נעוץ בכך ש"המבקשים לא היו ערים לכך שהמשך פעילותם, גם תוך המשך ההליכים המשפטיים בעניינם מהווה הפרה של הצו, ורק עם מעבר הייצוג בתיק לבאי כוחם הנוכחיים הופנתה
תשומת לבם לכך, ומיד הוחל בהכנת הבקשה. "

המבקשים טוענים כי הם מקיימים במבנים פעילות של מסחר בח ומרי בניין ואינסטלציה וכי פעילות זאת הותרה בעבר במסגרת היתר לשימוש חורג וקבלה ר ישיון עסק כדין.
המבקשים מאשרים כי מדובר במבנה ששימש בעבר לול אך לפי תקנון המושב אין עוד להשתמש בו
כך אלא יש להסב אותו לשימוש אחר דוגמת השימוש בו בפועל, אשר לטענתם אינו פוגע בצביון המושב.

עוד טוענים המבקשים כי קיימות תכניות לפיהן יוצע כי לגבי חלק מהשטח במושב הכולל את המבנים ישתנה הייעוד לתעשייה ומסחר, כך שהפעילות בפועל תתאים לייעוד החדש ולא יהיה צורך בהיתר לשימוש חורג.

עוד טוענים המבקשים כי הגישו בקשה לשימוש חורג אשר האופק הת כנוני שלה הינו גבוה וכי סביר להניח שתאושר בקרוב.

המבקשים מוסרים כי הינם מעסיקים כיום 22 עובדים ומשמעות דחיית הבקשה הפסקת פעילותם של המבקשים במקום ופיטוריהם של כל העובדים .

לאחר שהוגשה תגובת המשיבה הגישו המבקשים תשובתם לתגובה זאת בלא שהוגשה בקשה לבית המשפט וללא שבית המשפט התיר הגשתה של תגובה.
בתשובה זו נמסר כי ביום 3/7/14 הנפיקה הועדה שוברי תשלום למבקש 2 לצורך השימוש החורג והוא שילמם. הועדה עצמה התנתה הדיון בבקשת המבקשים לקבלת היתר לשימוש חורג בתשלום הפיקדון ופיקדון זה אכן שולם. למרות זאת החליטה הגב' לירן שוורץ , בודקת התוכניות שהבקשה לא תידון וזאת למרות התחייבות הועדה. המבקשים טוענים כי מן הראוי היה שהועדה תשלח פקח שיכין דו"ח עבור הועדה לצורך בחינת הבקשה לשימוש החורג. החלטת הועדה שלא לדון מבקשת לחסום את דרכם של המבקשים להגשת ערר בפני ועדת ערר או בית משפט לעניינים מנהליים.
על פי החוק אין לוועדה זכות שלא לדון והיא רשאית לדחות או לאשר הבקשה המונחת בפניה.

בתאריך 31/8/14 הגישו המבקשים בקשה לארכה ארעית לביצוע צו הפסקת השימוש.
בנימוקי הבקשה נרשם כי עו"ד אלדד שוהם המשמש כמהנדס המשיבה מסר לו טלפונית כי "בקשת ארכת המועד לצו הפסקת שימוש" תידון בישיבתה הקרובה של הועדה וזאת לאחר שב"כ המבקשים הלין על ההודעה כי הבקשה לא תידון. לאור כך מבקשים המבקשים ליתן אורכה עד לאחר קבלת ההחלטה.

בתאריך 14/9/14 הגישו המבקשים בקשה שניה לארכת מועד ארעית . הנימוק שניתן לבקשה זו הינה העובדה כי טרם נקבע מועד לדיון בבקשה. בתאריך 16/9/14 צירף ב"כ המבקשים את ההודעה בדבר בקשה לשימוש חורג וביקש מתן החלטה בבקשה לארכת מועד ארעית.

טיעוני המשיבה :

המשיבה אשר פירטה ההליכים המשפטיים שהתנהלו בשנים האחרונות כנגד המבקשים ואשר פורטו לעיל טוענת לשיהוי בלתי סביר של 7 שנים בהגשת הבקשה וזאת בלא כל הסבר סביר ובשעה שהמבקשים היו מיוצגים בכל ההליכים המשפטיים.

המבקשים לא הגישו ערעור על החלטות בית המשפט , לא הגישו בקשות למתן אורכה לביצוע צו איסור השימוש והמשיכו לרמוס הוראת בית המשפט ברגל גסה ולעיני כל.

הבקשה הוגשה בניגוד לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט - 2008 (להלן: התקנות) ותוך כדי המשך הפרת הצו במקביל לניהול ההליכים בתיק זה.

המשיבה סבורה כי יש לדחות הבקשה על הסף בשעה ש הבקשה אינה עומדת בדרישות ובתנאי הסף שנקבעו בתקנות:
היא הוגשה ללא תגובת המאשימה (בניגוד לתקנה 3), לא צורפו לבקשה כל ההליכ ים הפליליים (בניגוד לתקנה 2(ב) , לא צורפו לבקשה כל הליכי הרישוי (בניגוד לתקנה 2(ג) .

טענת המבקשים כי לא היו ערים לחובתם לכבד צו שיפוטי הינה משוללת כל הגיון ומיתממת בשעה שהתנהלו כנגדם הליכים שיפוטיים רבים והכל כאשר הם מיוצגים.

לחילופין טענה המבקשת כי יש לדחות הבקשה גם לגופו של עניין.
המשיבה טוענת כי אין באף אחת מטענות המבקשים ממש, ויתרה מכך, אין בהן כדי להצדיק עיכוב
ביצוע של צו איסור השימוש במקרה חמור זה.

המבקשים פועלים בחוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים בשעה שגם מבדיקת מפקח הוועדה, עולה שהשימוש במקום נמשך באין מפריע גם במקביל להגשת בקשה זו. המשיבה הציגה ראיות לכך מיום 14/8/14.

עד עצם היום הזה הנאשמים לא החלו לשלם את הקנסות שהוטלו עליהם, ואשר
ביצועם לא עוכב ולא התבקש עיכובם בשום שלב, אשר נושאים תוספות פיגורים.

המשיבה טוענת להעדר אופק תכנוני ממשי בשעה שהכשרת השימושים אינה בהישג יד
המשיבה מאשרת כי ביום 29/6/99 קיבל אביו של הנאשם 2 היתר לשימוש חורג במבנים חקלאיים קיימים בשטח כולל של 941 מ"ר לשלוש שנים, דהיינו עד ליום 29/6/2002 , שאז פג תוקפו. מאז לא חודש ולא מוצה כל הליך תכנוני בהקשר זה במהלך 12 השנים שחלפו.

רק לאחרונה, בחודש מאי 2014, לאחר הדיון בשני הערעורים ובטרם ניתן פסק דינו של בית
המשפט המחוזי , הגיש המבקש 2 בקשה נוספת שכותרתה "בקשה לשימוש חורג ממבנה
משק למסחר בשטח של 117.92 מ"ר , בקשה לשימוש בקרקע לאחסנה בשטח 335.95 מ"ר" (הבקשה לשימוש חורג").

בדיקה ראשונית של הבקשה אל מול המצב בשטח מעלה כי אינה כוללת מבנה - סככה בשטח של כ - 480 מ"ר שמשמש את בית העסק, השימוש החורג בקרקע לאחסנה אינו מתמצה בשטח שהתבקש אלא גם מחוץ לגבול המגרש, קיימים במגרש מבנים שהוספו להם תוספות ללא היתר ומבנים ללא היתר כלל.
המשיבה מוסרת כי בודקת התוכניות מהוועדה, הגב' לירון שוורץ, הודיעה לנאשמים, שעד להסדרת חריגות הבנייה והשימושים החורגים לא תיבדק הבקשה ולא תשובץ לדיון.

עוד מציינת המשיבה כי מעבר למבנים הנזכרים בסעיפים (א) - (ג) לכתב האישום, בסעיף 2(ד) מיוחס למבקשים שימוש ב כ 4,000- מ"ר נוספים של קרקע חקלאית.

המבקשים לא צירפו כל אסמכתאות או תכניות מוצעות, והטענות לפיהם ייעוד הקרקע עומד בפני שינוי נותרו סתמיות ולא מבוססות.

תכלית החוק מחייבת ביצוע צווים במועדם, למעט בנסיבות חריגות שאינ ן מתקיימות בענייננו .

בתגובתה לבקשה למתן ארכה ארעית שהגישו המבקשים הגיבה המשיבה כי אין כל הליך שכזה בחוק התכנון והבניה וכי מה לנו בדחיה ארעית כאשר הצו אינו מקוים זה שנים רבות ?
הועדה הפנתה תשומת לב המבקשים כי בקשתם לוקה בליקויים לרבות השמטת שימוש חורג בשטח בנוי של 4000 מטרים אך המבקשים עומדים על קבלת החלטה בבקשתם למרות הליקויים הנ"ל. הודע לב"כ המבקשים כי אין בדיון בבקשתם משום "אופק תכנוני" וכי הליקויים בבקשה שהוגשה משליכים על הסיכוי לקבלתה. כמו כן, גם אם היתה הבקשה מוגשת כראוי הרי שמדובר בהליכי רישוי שהינם אך בראשית הדרך , הבקשה טעונה אישורי גורמים נוספים לאור הצורך בשינוי ייעוד קרקע ועשויים לארוך פרק זמן ארוך מאוד.

דיון והכרעה :

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשות להידחות.
תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצידורלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, באופן שיאפשר לבית המשפט לקבל תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה.
בעניין זה ניתן להפנות לפסק דינה של כב' השופט אסתר הלמן בעפ"א 112/10 מדינת ישראל, הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נגד גבריאל נחמיאס (מחוזי נצרת) מיום 09.05.2010 :
" תקנה 6 לתקנות קובעת בצורה מפורשת, כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בכך הביע מתקין התקנות עמדתו, כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראות התקנות ואין להתיר סטייה מהן כדרך שגרה וללא נימוק מיוחד ומשכנע" (ההדגשות במקור)
במקרה שלפניי, התעלמותם של המבקש ים מקיומן של תנאי הסף כמפורט בתקנות , עומד בסתירה לתכלית הוראת החוק. נכון הוא הדבר, כי אין המדובר בפרוצדורה שאין לסטות ממנה ואין גם מחלוקת שלבית המשפט נתונה הסמכות להפעיל את שקול דעתו ולבחון מתי ניתן לסטות מדרישות התקנות, אך זאת ניתן לעשות רק מנימוקים מיוחדים וזאת מבלי לבטל את דרישות החוק לעמוד בכל תנאי הסף להגשת בקשות מסוג זה (ראה בעניין זה ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל).
בתגובת המשיבה, היא העלתה רשימה של סעיפים בהם לא עמד המבקש כדרישת התקנות.
המבקשים לא הביאו כל טעמים לאי הגשת הבקשה בהתאם לתנאי הסף כקבוע בתקנות באף אחת מן הבקשות שהוגשו בפני . למעלה מכך, לא שוכנעתי מדוע המבקשים לא הגיש ו בקשתם במועד אלא בשיהוי בלתי סביר בן שבע שנים , תקופה ארוכה מאוד לאחר שצו איסור השימוש כבר נכנס לתוקף. כמו כן, לא הועלה כל נימוק מדוע לא צורפה לבקשה תגובתה של המשיבה.
7. הלכה ידועה היא, כי על המבקש לעכב ביצוע צו איסור השימוש, בהתאם לסעיף 207 לחוק, להראות כי קבלת ההיתר הינה בהישג יד (ראה ע"פ 654/10 אורה מושב עובדים להתיישבות ואח' נ' מדינת ישראל) לעניין בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה בהתאם להוראות סעיף 207 לחוק התכנון והבניה .
כלל ידוע הוא, כי רק בנסיבות מתאימות, כשהדבר אינו גורם עוול לבעל הדין האחר, ראוי הוא, שהשופט יסטה מכללי הפרוצדורה על מנת להגשים את הצדק (ראה בעניין זה רע"פ 3877/93 אבנרי נ' מדינת ישראל). אך יחד עם זאת, גם לגמישות הדיונית יש להציב גבול, ואין לקבל מצב של פריצת כל מועד וכל כלל בלא הצדקה וללא סייג "שכן בכך "יוקרבו" יתרונותיו הרבים של סדרי הדין, על מזבח תיקון מחדליו של בעל הדין במקרה הבודד" (ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל, מוזכר לעיל).

עם זאת ולאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות שהגישו המבקשים, חלקן אף ללא קבלת אישור כנדרש מאת בית המשפט להגשתן וכן בתגובות המשיבה והמסמכים שצורפו באתי לכדי מסקנה כי דין הבקשות להידחות גם לגופן וזאת מהטעמים הבאים :

א. המבקשים פעלו בחוסר ניקיון כפיים ותוך שיהוי בלתי סביר וזאת בעת שהגישו לראשונה הבקשה לעיכוב ביצוע צו שיפוטי אך בשנת 2014 , שבע שנים תמימות לאחר שהצו נכנס לתוקפו (עוד בשנת 2007). אין בידי לקבל הסבר המבקשים כי לא הבינו שיש לכבד צו איסור השימוש. זאת בשעה שהיו נוכחים בעת מתן גזר הדין , היו מיוצ גים בכל ההליכים, נדונו בגין הפרתם של צווים שיפוטיים, הגישו אף ערעור בגין גזר הדין שהוטל על מבקש 2 בדין הפרתם של הצווים וכל אותה עת לא הבינו כביכול כי אמורים לקיים צו שיפוטי.
עוד עולה מעיון בטענות המשיבה והראיות שהביאה כי כל אותם שנים המשיכו המבקשים לעשות שימוש בבניה נשוא ת.פ 180/04 לצרכים מסחריים תוך רמיסה של הוראות בית המשפט. הם המשיכו לעשות כן גם לאחר שמבקש 2 נדון למאסר מותנה בגין אי קיום צו שיפוטי ואף לאחר שנגזר על מבקש 2 עונש מאסר בפועל אותו עתיד לרצות בתקופה הקרובה.
מן הטענות שהובאו בפני והמסמכים עולה כי היתר זמני משנת 1999 עד שנת 2002 לשימוש חורג לא חודש מעולם ולא התבקש לחדשו ומכאן כי אין למבקשים אלא להלין על עצמם בנושא זה. כל טענות המבקשים לפיהן פעלו כשורה ולפי מצוות המושב לשינוי הייעוד משוללות כל ראיה או ביסוס חוקי באשר המושב אינו רשות תכנונית ובוודאי אינו מאשר בניה שלא כדין או שימוש בסטייה מהיתר.

חוסר ניקיון הכפיים של המבקשים מקבל ביטוי מוחשי באי קיום הוראות בית המשפט וזאת גם על רקע אי תשלום קנסות ותוספת פיגורים שהוטל ו עליהם בהחלטות שיפוטיות ומכאן אני למד שהחלטות בית המשפט אינן נר לרגלי המבקשים , בין אם אלו הינם צווים שיפוטיים שהוצאו כנגד המבקשים ובין אם אלו עונשים בדמות קנסות ועונש מאסר מותנה שהוטלו על המבקשים ו אשר לא כובדו.

ב. בעפ"א (מרכז) 9264-10-08 - מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז מרכז נ' מאיר עזורי ואח', תק-מח 2008(4), נקבע בנוגע לעיכוב תוקפו של צו הריסה שיפוטי :
"יישומם של דברים אלה על ענייננו מעלה, כי בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם להאריך את המועד לביצועו של צו הריסה, אם לאו, בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 207 לחוק התכנון, שומה עליו לבחון בעיקר שני שיקולים מרכזיים. האחד -הסיכוי הריאלי כי תוך זמן סביר יינתן היתר בנייה; האחר - איזון בין טובת הפרט לבין טובת הכלל.
השיקול הראשון מבין השניים פועל בעליל לחובת המשיבים. אין חולק שהמצב דהאידנא הוא שהקמתו של גן האירועים והפעלתו מנוגדות לתכניות המתאר החלות על המקרקעין. אמנם כן, המשיבים חפצים להביא לשינוי בתכניות אלו, ובקשה שהגישו לשם כך לא מכבר זכתה, לפי הטענה, לברכת הדרך מן הוועדה המקומית. אלא שבכך לא סגי שכן הוועדה המקומית אינה מוסמכת בכגון דא. הסמכות להביא לשינוי בתכנית החלה על המקרקעין דנן, נתונה בידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. לטענתם המשיבים, בכוונתם להגיש בקשה נוספת, אך אין לדעת מהי אותה בקשה ואימתי תוגש. כל אלו מלמדים יחדיו כי האור אינו מצוי בקצה המנהרה. היפוכו של דבר. העובדה שמזה למעלה משלוש וחצי שנים, מאז מתן הצווים, מנסים המשיבים להתאים את תכניות המתאר למצב בשטח, אך ללא הועיל, מצביעה על דלות סיכוייהם של המשיבים לקבל את ההיתר המיוחל בתוך זמן סביר. ברע"פ 3146/07 ג'דיר נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 12.4.07, קבע כב' השופט א' לוי:

"במקרה דנן, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל"."

בבוחני את טיעוני הצדדים והמסמכים שהוגשו הגעתי לכדי מסקנה כי לא הוכח בפני שקיים במקרה זה "אופק תכנוני" המצדיק עיכוב ביצועו של צו איסור השימוש וכי קבלת ההיתר אינה "בהישג יד" . אין בידי לקבל טענת המבקשים כי די בקיום דיון בוועדה בבקשתם והפצת הודעה לציבור כמתחייב בחוק התכנון והבניה כדי לשמש אינדיקציה לאותו "אופק תכנוני" כאמור בדרישות החוק והפסיקה. במקרה זה הודיעה הוועדה "ברחל בתך הקטנה" למבקשים כי הבקשה שהוגשה לוקה בליקויים קשים, הינה חסרה וכי הסיכוי כי תתקבל הינו נמוך מאוד בשל כך אך המבקשים עמדו על עריכת דיון בבקשה כמות שהיא וסיבותיהם עימם. עוד מקבל אני את ההערכה כי גם אם היתה הוועדה מאשרת הבקשה מדובר היה בהליך רישוי ממושך מאוד המותנה באישורי גורמים נוספים באשר נדר ש שינוי ייעוד הקרקע.
קביעה כי עצם עריכת דיון בבקשה בפני הוועדה משמעה "אופק תכנוני" , היתה מרוקנת את הוראות החוק מתוכן. בנקודה זו נתתי משקל מכריע לשיהוי הרב והבלתי סביר בו פעלו המבקשים בהתנהלותם בהגשת הבקשה לבית המשפט וכן התנהלותם בהגשת הבקשה בפני הוועדה ובהתעלם מהערות הוועדה.
כמו כן לא מצאתי ברישיון העסק שניתן למבקשים משום אינדיקציה כלשהי לסיכוי בקבלת בקשתם המאוחרת לקבלת היתר לשימוש חורג.
עוד אציין בהקשר זה כי לגבי חלק מהמקרקעין אשר נאסר השימוש בהם בהחלטת בית המשפט במסגרת גזר הדין בתיק 180/04 כגון השימוש במקרקעין בשטח של כ - 4 דונמים לצורך אחסון חומרי בניין ללא היתר והכל לצורך ניהול עסק מסחרי ללא היתר כדין ותוך כדי פלישה למקרקעי ציבור (כביש בטחון) לא הוגשה עד היום בקשה למתן היתר ומכאן כי אין כל ספק שבעניינם כלל לא ניתן לטעון לאותו אופק תכנוני או היתר בהישג יד.

ג. ב"כ המבקשים טען כי דין דחיית הבקשה כדין פיטוריהם של 22 עובדים ממקום עבודתם. בתי המשפט נדרשים לא אחת ליתן דעתם לטיעון זה בשעה שעסקים מופעלים תוך ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה ובשעה שהמדינה מבקשת להפסיק ביצוען של העבירות משמע הדבר סגירת העסק.
כב' השופט י' דנציגר קבע ברע"פ 2763/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם,
"באשר לטענת המערערת כי המגמה בפסיקה הינה שלא למהר לסגור עסקים פעילים המעסיקים עובדים, משלמים מיסים וכן הצבעתה על התוצאות הלא רצויות שייגרמו עקב דחיית הערעור, גם דינה להידחות. חשוב לציין כי אינני מקל ראש כלל וכלל בכך שעובדי גן האירועים יאבדו את מקום עבודתם וכן כי מדובר באזור ללא אפשרויות תעסוקה חלופיות רבות, אולם מדינת ישראל הינה מדינת חוק ויש לפעול בתוך המסגרת הנורמטיבית ולא מחוצה לה. המערערת הורשעה על פי הודאתה ועל כן, עליה לשאת בעונשה. בית משפט זה אינו יכול לתת יד לאיון העונש על ידי השהייתו עוד ועוד. פרק הזמן שחלף מיום בקשתה החמישית להארכת מועד תחילת ביצוע הצו ועד ליום הדיון בבית המשפט המחוזי, היה ארוך מפרק הזמן שתכננה המערערת לקבל לשם אישור תכניתה".

יתרה מכך, שימוש חורג ובניגוד לצו שיפוטי מסכן את באי המקום, בין אם אלו הם עוברי האורח המגיעים למבנה המסחרי לצורך רכישת מוצרים או עשיית עסקאות כלכליות ובין אם אלו העובדים עצמם הנתונים בסכנה מתמדת. אל לו לבית המשפט לאפשר מצב דברים זה , קל וחומר כאמור בהמשך לדברים לעיל בנוגע להיעדר אופק תכנוני.
ד. לאור כל האמור לעיל ולאור קביעתי בגין שיהוי בלתי מוצדק וחוסר תום לב בו נקטו המבקשים בהתנהלותם המשפטית מחד ובהתנהלותם בשטח מאידך , היעדר אופק תכנוני והיתר בהישג יד וקביעתי כי אין בעצם קיום דיון בוועדה משום אופק שכזה , אין בידי להיעתר לבקשה למתן "ארכה למועד ארעית" שאינה מן המניין , שלא על פי סדרי דין נהוגים ואף אינה מצדיקה הפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט או שדינה להתקבל מטעמי צדק. כאן המקום לציין כי אין דין צו איסור שימוש כצו הריסה באשר דחיית בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה הינה החלטה שהינה על פי רוב בלתי הפיכה בעוד שהמבקשים יוכלו להמשיך ולהפעיל עסקם עם קבלת ההיתר המבוקש, באם יתקבל היתר זה וכאשר יתקבל.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשות שהוגשו בפני.
המזכירות תסרוק החלטה זו לתיק עמ"ק 180/04 ותעביר ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אלול תשע"ד, 20 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.