הדפסה

ועדה מקומית לתכנון דרום השרון נ' ברקן

בפני
כב' השופט אביב שרון

בעניין:

ועדה מקומית לתכנון דרום השרון

ע"י ב"כ עו"ד אבשלום אשוואל

נ ג ד

מרדכי ברקן

הכרעת דין

כתב האישום ויריעת המחלוקת
1. כנגד הנאשם – עורך-דין במקצועו – הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145 ו-204(א) יחד עם סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

2. על פי העובדות, ביום 6.9.12, נמצא כי הנאשם מבצע שימוש במקרקעין בכפר סירקין ( גוש 4049 חלקה 44) ללא היתר, כדלקמן:
א. בשטח של כ-88 מ"ר חלל גג שהוכשר לצורך שימוש למגורים.
ב. במבנה יביל בשטח של כ-14.4 מ"ר ששימש כמחסן ואשר הוצב ללא היתר כדין.
כתב האישום מתייחס למקרקעין הנזכרים לעיל, שהינם נחלה עליה בנוי בית צמוד קרקע ולצידו המבנה היביל.

3. הנאשם כפר בביצוע העבירה, הן ביחס להכשרת חלל הגג לצרכי מגורים והן ביחס להצבת המחסן היביל, וטען: "הכל קיים מלפני שנת 65'. לפני חוק תכנון ובניה ולכן אין צורך בהיתר. אני מדגיש כי השינויים שמתוארים בשימושים, נעשו לפני שנת 65'. אני טוען שהיה היתר כנראה" ( עמ' 3, ש' 11).
למעשה, הנאשם טען כי הבית נבנה לפני שנת 1965 ( מועד כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה); חלל הגג של הבית הוכשר למגורים בתקופה זו וכן, היה קיים במקום מבנה יביל; הבית נרכש על ידו בשנת 1997; על כן, לא נדרש היתר מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה.

4. לאור כפירת הנאשם במיוחס לו נשמעו הראיות בתיק.
מטעם התביעה העידו מר שמעון גוטקין ( מפקח בניה בועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון והאחראי על חקירת התיק); מר תמיר קוטה ( שמאי מקרקעין אשר הגיש בשם הנאשם ביום 12.10.08 חוות דעת שמאית בתמיכה להשגה שהגיש הנאשם למינהל מקרקעי ישראל על קביעת דמי הסכמה המגיעים למינהל עקב קניית הנחלה על ידי הנאשם); מר ויקטור פרג'ון ( פקח במחלקת גביה במועצה אזורית דרום השרון באמצעותו הוגשו שומות ארנונה ושרטוטי שטח הבית מהשנים 2000 ו-2011). כמו כן, הוגשה בהסכמה שומת מקרקעין מאת אגף שומת מקרקעין מיום 30.12.08, ביחס לנחלה בענין דמי ההסכמה למינהל.
הנאשם העיד להגנתו.

5. יצויין, כי עם תום פרשת התביעה העלה הנאשם טענת " אין להשיב לאשמה" לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], תשמ"ב-1982 וביום 16.2.15 נדחתה טענתו זו בהחלטה מנומקת.

ראיות התביעה
6. בהיעדר תיק בנין ( כאמור, הבית נבנה לפני שנים הרבה, ולא ניתן היה להתחקות אחר אחר תכנית הבית המקורית), ביקשה המאשימה להוכיח את עובדות כתב האישום על סמך ראיות נסיבתיות, כשטענתה היא כי חלל הגג הוכשר למגורים, ללא היתר, לאחר רכישת הבית על ידי הנאשם בשנת 1997, וכך גם המבנה היביל הוצב על ידו שלא כדין לאחר רכישת הבית.

7. להלן התשתית הראייתית שהציגה המאשימה לביסוס טענתה זו:

א. המפקח על הבניה, מר שמעון גוטקין, הודעת הנאשם והשתלשלות העניינים

הוגשה על ידי התביעה הודעת הנאשם מיום 14.11.12 ( ת/5) אשר נגבתה על ידי המפקח על הבניה, מר שמעון גוטקין, זאת ללא הסתייגות ומבלי שהועלתה על ידי הנאשם כל טענה בדבר קבילות ההודעה או משקלה. מההודעה עולה כי הנאשם נחקר כחשוד ותוכן האזהרה היה כמפורט במכתב ההתראה שנשלח לו מיום 11.9.12 ( ת/1), דהיינו כי הוא חשוד בביצוע עבירה של בניה ללא היתר לגבי "בניה של תוספת שטח של כ-88 מ"ר בחלל הגג בקומה א' (עליונה) במבנה מגורים" וכן "הצבת מבנה יביל בשטח כללי של כ-14.4 מ"ר המשמש כמחסן נמצא במקרקעין". עוד צויין במכתב ההתראה ( ת/1), כי ההפרש בגודל המבנה מתבסס על נתוני ארנונה משנת 2000 בהשוואה לנתוני ארנונה שנעשו עקב עדכון סקר מדידות משנת 2011.
בהודעתו, התייחס הנאשם לחשדות כנגדו ומסר כדלקמן: "אכן יש מגורים בחלל הגג ששיפצנו והפכנו אותם לאפשרות למגורים דבר שהיה קיים רק חלקית קודם לכן"; "באשר למחסן הוא הוצב בסביבות 2005 . ערכתי מפת מדידה ואני אגיש תכניות להסדרת החריגות בזמן הקרוב".
העד גוטקין העיד כי בעקבות תלונה אנונימית יצא לבדוק את נחלת הנאשם והיות ולמשק לא היה תיק בנין, ניסה להיעזר במחלקת הארנונה לצורך קבלת נתונים אודות שינויים שחלו בגודל הנכס ( עמ' 7-6). לדברי העד, משהתברר לו מנתוני השומה ממחלקת הארנונה כי חל גידול בשטח הבית, נשלח לנאשם מכתב ההתראה ת/1, בצירוף תמונות של הבית שצילם העד ( ת/3) וכן תשריט שערך ( ת/2).
לדברי גוטקין, מספר ימים לאחר משלוח מכתב ההתראה, שלח הנאשם לעד מכתב, ביום 18.11.12, בו הוא מעדכן "כי שכרנו את שירותיו של האדריכל חיים אמיר כדי שיגיש את כל התכניות הדרושות בחלקה זו. ביקשנו מחיים אמיר לפעול בזריזות מירבית, כך שהתכניות יוגשו בהקדם האפשרי" ( ת/4).
ואכן, ביום 30.1.13, הוגשה על ידי הנאשם לועדה המקומית לתכנון ובניה בקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין, המתייחסת, בין היתר, לשני הסעיפים שפורטו במכתב ההתראה – ראשית, הבית פוצל ל-2 יחידות מגורים, כאשר יחידה אחת כללה את קומת הקרקע ומדרגות המובילות לחלל הגג; שנית, המבנה היביל ( המחסן) סומן להריסה ( ראה הבקשה ת/7; עמ' 11).
בהמשך, ביום 9.6.13, הגיש הנאשם לועדה המקומית לתכנון ובניה הודעה בדבר משיכת הבקשה להיתר בניה, תוך שהוא מציין: "אבקש לא להעלות לדיון בוועדה את התוכניות של החלקה הנ"ל. צפוי שנבצע שינויים בתוכניות, כך שאין טעם להעלותם כעת לדיון" (ת/9).

בחקירתו הנגדית שב וטען מר גוטקין כי בקביעת הפרשי שטח הבית הסתמך על שומת הארנונה מהשנים 2000 ו-2011, מדידות שמבוצעות על ידי מודדים ושעל סמכן משלם האזרח את מיסי הארנונה. לטענתו, לא נתקל בטעויות במדידות הנכסים משך כל שנות עבודתו, ובמקרה הנוכחי לא בדק את חומרי הגלם ( דפי עבודה, צילומים) שעל סמכם נקבעו השומות ( עמ' 14-13). משהוצגו לעד הבדלים של כמטר אחד במדידת ה"קונטור" של הבית בין תשריט הארנונה משנת 2000 לתשריט משנת 2011, לא ידע לומר ממה נבע הפער, וציין כי על פי נסיונו המונח ש.מ.מ. (שטח מרפסת מקורה) הוסף בתשריט של שנת 2011 בשל השינוי שנערך בין השנים 2000 ל-2011.
לגבי המבנה היביל, אף שלא היתה מחלוקת לגבי מיקומו והצבתו, נשאל העד שאלות רבות אודות שיטת המדידה בה נקט לגביו, מידת הדיוק והיעדר ניירות עבודה בנושא ( עמ' 24-22).

ב. השמאי תמיר קוטה, חוות דעתו וחוות דעת שמאית המינהל

השמאי תמיר קוטה הוזמן כעד תביעה בנוגע לשמאות מקרקעין שערך עבור הנאשם בשנת 2008 לצורך הגשת השגה למינהל מקרקעי ישראל בענין חישוב דמי ההסכמה המגיעים למינהל מאת הנאשם בעקבות רכישת הנחלה על ידו בשנת 1997. הוגשה חוות דעת שערך העד ביום 12.10.08 ( ת/10), ממנה עולה כי לצורך תיאור הנכס במועד הרכישה, הסתמך העד, בין היתר, על " עדות הקונה, עו"ד מוטי ברקן" (סעיף 4.2). וכך תיאר הנאשם את מצב הנכס בעת רכישתו בשנת 1997 :
"על החלקה קיים מבנה מגורים חד קומתי, קומת קרקע בשטח בנוי של כ-200 מ"ר כולל 40 מ"ר מרפסת מקורה ע"י גג בטון מתחת לרעפים". ובסעיף 7 לחוות הדעת נכתב: "מבנה המגורים: הובא בחשבון שיטחו של המבנה כ-200 מ"ר, הכולל 160 מ"ר שטח עיקרי בקומת הקרקע וכן, 40 מ"ר מרפסת מקורה... הובאה בחשבון העובדה, כי גובה התקרה בקומת הקרקע הינו 2.8 מ' שהינו גובה חריג וגבוה מהנורמה 2.5 מ' – 2.6 מ'".
זאת, בעוד שבתאור הנכס במצב הקיים ( שנת 2008) מסר הנאשם כי "על החלקה קיים מבנה מגורים צמוד קרקע. קומת קרקע בשטח בנוי של כ-200 מ"ר עם תקרת בטון מתחת לגג רעפי חרס אדום" ( סעיפים 4.1 ו-4.2).
גם בחוות הדעת של שמאית המינהל, אטל ריינס ( ת/15, עמ' 2, סעיף 1) – אשר הוגשה בהסכמה, ועל כן הנאשם מוחזק כמי שאינו חולק עליה – נרשם כי "כפי שמוסכם בין הצדדים, בית המגורים היה בשטח של 130 מ"ר+מרפסות מקורות בשטח 70 מ"ר. הבית חד קומתי, מחופה טיח ומקורה בגג רעפים".
מחקירתו הנגדית של מר קוטה עלה כי ככל שהשטח הבנוי של הבית בעת רכישתו ( שנת 1997) היה גדול יותר, כך הזיכוי מדמי ההסכמה יהיה גבוה יותר ( עמ' 19).
ולנסיונו של הנאשם לתאר מצב בו לא הצהיר בפניו בעת הכנת חוות הדעת כי הבית היה בן שתי קומות בעת רכישתו ובכך זנח אפשרות לקבל זיכוי כספי משמעותי, השיב:
ש. מה שאני רוצה לשאול – בסעיף 4.2. ב כשאתה כותב על שנת 97' ואתה מקבל את העדות מהנאשם, ממני, יש בית כרגע אני אומר לך את הסברה ואת מה שקיים – יש חלונות, יש בית מאבן, הייתי יכול אם אני לא עו"ד ובלי להטיל ספק באיזשהו לא יודע מי, יכולתי להגיד שיש שתי קומות, הייתי מקבל הנחה גדולה יותר, נכון?
ת. נכון. ככל ששתי הקומות היו בשנת 97' .
...
ש. אם אמרתי לך שהייתה קומה שניה אבל היא היתה מוזנחת לחלוטין, לא שווה במהות שלה ולא רוצה כסף שלא מגיע לי, האם זה אפשרי?
ת. איני יכול לדעת למה התכוונת, אם אמרת דבר כזה" ( עמ' 19).

ג. שומות הארנונה מהשנים 2000 ו-2011

באמצעות מר ויקטור פרג'ון, פקח במחלקת הגביה במועצה האזורית דרום השרון, הגישה התביעה את מסמכי שומת הארנונה הבאים:
שרטוט שטח המבנה משנת 2000 ( ת/13), ממנו עולה כי שטח הבית היה 231 מ"ר;
שרטוט שטח המבנה משנת 2011 ( ת/14), ממנו עולה כי שטח הבית היה 318.37 מ"ר;
הודעת שומה מתוקנת לשנת 2011 ( מיום 8.9.11) ( ת/12), ממנה עולה כי עודכן שטח הבית ( מ-231 מ"ר ל-319 מ"ר) וכי בעל נכס המעוניין להשיג על שומת הארנונה יכול לעשות כן, אם לדעתו נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. כמו כן, צויין, כי להודעת השומה המתוקנת צורף תשריט המדידה.
מר פרג'ון העיד כי לא נמצאה כל השגה מטעם הנאשם על שומת הארנונה או על המדידות שבוצעו לנכס. גם מר פרג'ון העיד כי לא נתקל בטעות של המודדים משך 11 שנים שהוא עובד במועצה ( עמ' 26-25). עוד העיד כי אינו יכול לאמת את הנתונים הכתובים בשומות, שכן לא הוא זה שביצע את המדידות בפועל ( עמ' 27).

ראיות הנאשם וגירסתו
8. הנאשם העיד – תוך שהוא מקריא מן הדף ( עמ' 6, ש' 11) – כי רכש את הנחלה בשנת 1997 ובסמוך לכך ביצע שיפוצים יסודיים בבית. לטענתו, הבית היה ועודנו בהגדרתו בית חד קומתי.
הנאשם הגיש תמונה של הבית משנת 1998, בעת השיפוצים ( נ/3). לדברי הנאשם, מהתמונה ניתן להתרשם כי הבית בן שתי קומות. לתמיכה בטענתו כי השיפוץ בוצע בשנת 1998, הגיש הנאשם אישור תשלום לחברת החשמל מיום 24.8.98 עבור ביצוע עבודות חשמל בבית ( נ/4).
עוד הגיש הנאשם הסכם טיח על עבודות פנים בבית שערך עם טייח ביום 21.12.98 ( נ/5).
לבקשת הנאשם, הוצא על ידי בית המשפט צו המורה למועצה האזורית דרום השרון להמציא לו את המסמכים המקוריים ( מדידות, דפי עבודה, צילומים) עליהם ביססה את שומות הארנונה ( עמ' 28). המועצה האזורית מילאה אחר הצו והנאשם קיבל לידיו תמונות וכן תשריט מדידה לשנת 2002. מתשריט המדידה מיום 21.2.02 עולה כי שטח הבית שצויין היה 329 מ"ר ( נ/6) (עמ' 8-7).

9. לדברי הנאשם, משהגיע הפקח גוטקין לביתו, הוא אירח אותו, הראה לו את הבית וטען בפניו כי אמנם הבית שופץ, אך מאז ומתמיד היה בן שתי קומות, כאשר בקומה העליונה היו מגורים. לגבי המבנה היביל, הסביר הנאשם לגוטקין כי "היו לנו מאות מטרים של מבני עזר, הורדנו אותם, במקום אחד מהם שהיה גדול שמנו קראוון קטן של אחסון של מבנה עזר. באותו מקום שמתי את הקראוון הזה. אין שם מזגן ולא כלום. חשבתי להוריד אותו ואולי אני אוריד אותו" ( עמ' 9).
לטענת הנאשם, הוא סיפר לפקח גוטקין שמה שמעניין אותו בשלב זה הוא להוסיף חניה בצד המזרחי של הבית ולהוסיף פרגולה בצד המערבי של הבית. הפקח טען בפניו כי לא יוכל לעשות זאת בהיעדר תיק בנין ועל כן, עליו להגיש תכניות של " מצב קיים" ולאחר שיאושרו, יוכל להוסיף פרגולה וחניה מקורה ( עמ' 9). לדברי הנאשם, בעודו מכין את החומר, קיבל בהפתעה את מכתב ההתראה ( נ/1) וזומן לחקירה. הנאשם סיפר כי החקירה לא היתה פורמלית, אלא מעין " שיחה" שנמשכה כשעה, במסגרתה חזר והסביר לגוטקין את שהעיד עליו עד כה, "דיברתי איתו שעה וכל מה שיוצא מההודעה שלי זה חמש שורות". הנאשם הודה כי "נכון שהפקח העיד פה ולא שאלתי אותו מדוע תמצת בחמש שורות שיחה של שעה... נכון שאני עורך דין, אני אמרתי את זה בתחילת הדיון הקודם ואני חוזר ואומר, אני עורך דין. מעולם לא עסקתי בנושאים פליליים, מעולם לא עסקתי בתכנון ובניה, אני עורך דין של הייטק, של פטנטים... אולי אני סנדלר שהולך יחף. לא לקחתי ייעוץ משפטי אז אני עוד יותר סנדלר" ( עמ' 10-9).
הנאשם התכחש לדברים שנרשמו, לכאורה, מפיו בהודעתו ת/5. כך טען שלא אמר למפקח כי ערך מפת מדידה. באשר לתיבה " תכניות להסדרת החריגות", ניסה להסביר הנאשם:
"החריגות בכלל בזמן אמת, ולא קפץ לי לעין משהו מוזר. דיברתי ומה שעניין אותי זה לבנות את החנייה המקורה והפרגולה שלא נמצאות בבית היום. האם זו הכוונה שהוא כתב את המילה ' חריגות' ולא אני.. אישרתי את זה אבל לא התכוונתי למילה חריגות. כנראה מה שהתכוונתי אז... אולי הוא ניסה להפיל אותי בפח וכתב מילה שאני לא אמרתי ולא השתמשתי במילה הזאת. אני התכוונתי לבנות חנייה מקורה ופרגולה. אני ניסיתי לעשות תכניות שאותן חריגות יהיו, אני לא יודע, למרות שזה נשמע קצת מוזר. לא שמתי לב למילה הזאת" ( עמ' 10).
משתהה בית המשפט מדוע לא הטיח הנאשם טענות כבדות משקל אלה בחוקר גוטקין, השיב: "לשאלת בית המשפט – לא עימתתי אותו עם הנקודה הזו. יכול להיות שלא עשיתי חקירה נגדית מספיק טובה" ( עמ' 10).

10. הנאשם טען כי בעקבות חקירתו אצל המפקח גוטקין, החליט להגיש את הבקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין ( ת/7). לגבי חזרתו מן הבקשה בחלוף מספר חודשים, הסביר הנאשם כי אכן חזר בו מחתימתו ומהבקשה, שכן לאחר שקיבל לידיו את כתב האישום נשוא התיק דנן, "התעמק" בתכנית שהגיש האדריכל לועדה והבין שהאדריכל סימן את כל הבית בצבע אדום, צבע המייצג בניה חדשה. האדריכל הסביר לנאשם כי בתכנית שהגיש, הוא פיצל את הבית ל-2 בתים, צירף את המרפסת והפרגולה, וכך צפוי הנאשם לקבל אישור ללא כל תוספת תשלום ( עמ' 12).
וכך הנאשם – "אחרי שקיבלתי כתב אישום שאלתי על מה חתמתי בתכניות, הוא אמר שאתה בונה בית חדש שמחולק לשני בתים צמודים, מבקש חנייה ופרגולה והכל יאושר ובא גואל לישראל. אמרתי אני מיד מבטל את כל ההגשה... נחרדתי שחתימתי מתנוססת על מסמך שאינו אמת. מה אני הולך לבנות שם בית חדש?" ( עמ' 12).
לדברי הנאשם, אנשי הועדה אמרו לו שהתכנית היחידה שתעבור היא כזו שאינה אמת וכי הוא צריך לחתום עליה, אך הוא אינו יכול לחתום על דבר שאינו אמת ( עמ' 12).

11. לטענת הנאשם הוא הרוויח מכך שמשנת 2002 עד שנת 2011 לא חייבה אותו המועצה בסכום הארנונה הריאלי. כאשר קיבל את התוספת בארנונה משנת 2011 החל לשלם את הסכום הריאלי ( עמ' 13).

12. בחקירתו הנגדית, הסביר הנאשם כי שכר את שרותיו של השמאי קוטה לצורך הורדת דמי ההסכמה, שכן ברגיל אלה משולמים על ידי המוכר, ואולם במקרה דנן, מוכרת הבית נפטרה ועל כן, ובמסגרת הנסיונות לרשום את הנחלה על שמו, נאלץ הוא לשלם את דמי ההסכמה ( עמ' 15). הנאשם הסתייג מהאמור בסעיף 4.2. ב לחווות דעתו של השמאי תמיר קוטה ( ת/10) וטען שאינו זוכר מה היה בדיוק בבית ( עמ' 16). הנאשם טען כי אינו זוכר את החלוקה הפנימית של הבית בעת שקנה אותו, אולם הוא "יודע שהיתה קומה שניה כי יש גג בטון על כל הקומה. אני יודע שגרו שם והיו זורקים הרבה דברים, שיפצנו את זה והבית נראה בסדר" ( עמ' 16).
ובהמשך – "ש. יכול להיות כשאתה טוען שהשתמשו בעליית הגג, יכול להיות שהשתמשו לאחסנה של ציוד, תחליף לבויידם?
ת. כאשר קנינו אני לא זוכר פרטי פרטים, ראינו שיש בית, יש קומה שניה, ידענו שזה פוטנציאל לשפץ את הכל ולהפוך למסודר. להפוך אותו ליותר מתאים.. בקומה ראשונה לטעם שלי לא הייתי גר שם. היה בית מאוד ישן, כנראה משנות ה-30... כל הבית היה קיים עם תקרת בטון, זה מה שהיה חשוב לנו, אפשרות למגורים, שיפצנו והעברנו את החשמל והצנרת מחדש" ( עמ' 17).

13. הנאשם השיב כי מלבד הטייח שנטל חלק בשיפוץ הבית, "היו הרבה בעלי מקצוע שם". הנאשם אף אישר כי "היו גם הסכמים על עבודות אחרות. פה מה שיש לי זה הקבלות של הטייח. כנראה שיש לי כמה הסכמים נוספים, על עבודות נוספות..." ( עמ' 20). משנשאל הנאשם אם בהסכם שערך עם קבלן השיפוצים ניתן להבין טוב יותר את מצבו של הבית עובר לשיפוץ, השיב: "לקראת הדיון היום לא התייחסתי לזה בכלל. לטעמי הספיק להראות את התמונה. לא נכנסתי ולא בדקתי את כל ההסכמים האחרים. יש לי חומר נוסף" ( עמ' 20).
לשאלה מדוע לא הביא את אשתו לעדות אודות מצב הבית עובר לשיפוצו, השיב הנאשם כי היות ולהבנתו כתב האישום מייחס לו שימוש שלא כדין בעקבות הגידול בשטח הנכס בשנת 2000 והואיל והתמונה נ/3 סותרת זאת, הרי שהוא לא זקוק לדבר מה נוסף ( עמ' 21).
לגבי חתימתו של הנאשם על הבקשה להיתר ( ת/7), טען הנאשם: "חתמתי בשוגג. מה אתה רוצה ממני?.... בלי לקרוא. חשבתי שזה מתייחס לאישור של הפרגולה והחנייה בלבד" ( עמ' 22).
משתהה התובע מדוע בפרק של מהות הבקשה נרשם " מהות הבקשה בית מגורים דו משפחתי מבוקש" ואין זכר לפרגולה או חניה, השיב הנאשם: "הגיש האדריכל את הכל. הוא אמר אתה רוצה פרגולה וחנייה, אני צריך להגיש על כל הבית" ( עמ' 22).
משנשאל הנאשם מדוע לא הביא את האדריכל לעדות על מנת לאמת גירסתו, השיב כי סבר שכל כתב האישום מתבסס על ת/13 (תשריט ארנונה משנת 2000) ועל כן, לא ראה בכך צורך ( עמ' 24).

סיכומי התביעה
14. ב"כ המאשימה ביקש להרשיע את הנאשם במיוחס לו. לטענתו, הוכח כי הנאשם עשה שימוש חורג בחלל הגג ( הכשרתו למגורים) ללא היתר. עוד הוכח כי הנאשם הציב את המבנה היביל ללא היתר.
לטענתו, במקרה דנן, רכש הנאשם בית שהיה בו חלל גג, וביצע " סגירה של המרפסת", באופן שבוצעו בבית עבודות שהכשירו את חלל הגג לצורך מגורים – כל זאת כשהדבר טעון היתר ל"שימוש חורג", כנדרש בתקנה 1 לתקנות התכנון והבניה ( עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967. אף אם תתקבל הטענה כי המבנה קיים מלפני 1965, אין הדבר פוטר מהחובה לקבלת היתר, שכן לפני כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה חלה פקודת בנין ערים (1936) ומכוחה נדרש היתר.

15. לענין הצבתו של המבנה היביל – הנאשם הודה בעדותו בבית המשפט בפה מלא בהצבת המחסן; גם בהודעתו ( ת/5) אישר כי המחסן הוצב על ידו בשנת 2005; כמו כן, מחוות דעתו של השמאי קוטה ( עמ' 5) עולה כי מבני העזר שהיו קיימים בעת רכישת הנחלה הם מבני משק גדולים בשטח כולל של כ-200 מ"ר הבנויים רצפת בטון וקירות במלוקים וקונסטרוקציות פלדה – דהיינו, אין המדובר במבנה נשוא כתב האישום.

16. לענין הכשרת חלל הגג כשטח למגורים – הנאשם הודה בהודעתו ( ת/5) כי חלל הגג שופץ והפך למקום מגורים, כשבעבר שימש " חלקית" למגורים; חזקה על הנאשם, כעורך דין ותיק ומנוסה, שכל מילה היוצאת מפיו בחקירה מדודה ושקולה; המפקח גוטקין כלל לא נחקר אודות נסיבות גביית גירסת הנאשם וזה לא חלק על תוכנה של האימרה; שתי השמאויות שהוגשו בהסכמת הנאשם – ת/10 ו-ת/15 – מדברות על מבנה חד-קומתי, כששטח המבנה הוא כ-200 מ"ר ( בנוי 170-160 מ"ר ומרפסת 40-30 מ"ר); אם נכונה טענת הנאשם כי בשנת 1997 שטח הבית היה גדול ב-88 מ"ר – הרי היה מציין זאת על מנת להפחית את דמי ההסכמה שעליו לשלם למינהל. והרי לצורך כך הוגשה ההשגה מטעמו למינהל – להפחית מדמי ההסכמה. אין המדובר בהפרש זעום בן מספר מטרים, כי אם בתוספת שטח משמעותית שיש לה השפעה ישירה על התשלום אותו נדרש לשלם הנאשם; יש לדחות טענת הנאשם כאילו זנח זכותו להפחית מדמי ההסכמה, שכן ענין לנו בנאשם מחושב מבחינה כלכלית, בקיא בענייני היתרים ובקשות והוא אף ניהל הליכים בענין היטלי השבחה (עמ' 19 לפר'); הנאשם נמנע מלהביא עדים שיתמכו בגירסתו ( אשתו, האדריכל שהגיש את הבקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין ת/7) ואף נמנע מלהגיש מסמכים מהותיים ( הסכם עם קבלן השיפוצים לאחר רכישת הבית). חלף זאת, בחר להגיש הסכם עם טייח ( נ/5) שלא ניתן ללמוד ממנו מאום על מבנה הבית; מסמכי הארנונה ( ת/13, ת/14) אינן הראיות העיקריות העומדות כנגד הנאשם, אלא יש לראות בהן ראיית סיוע לכך שחלל הגג הוכשר לשימוש לאחר רכישת הבית; לענין משיכת הבקשה להיתר בניה ושימוש במקרקעין שהגיש הנאשם ( ת/7) ושנמשכה על ידו מספר חודשים לאחר מכן, הרי שגירסתו של הנאשם לפיה לא ידע על מה הוא חותם תמוהה ביותר ומשיכת הבקשה לאחר הגשת כתב האישום נעשתה על ידי הנאשם כדי שזו לא תשמש ראיה כנגדו – כל זאת כאשר הנאשם הגיש את הבקשה בסמוך לאחר חקירתו באזהרה בגין תיק זה וכשכותרתה " בית מגורים דו משפחתי". על רקע אלה, גירסתו של הנאשם לפיה הגיש את הבקשה כדי לקבל היתר להוספת " חניה ופרגולה" אינה הגיונית.

סיכומי הנאשם
17. הנאשם ביקש להורות על זיכויו.
לענין הכשרת חלל הגג כשטח למגורים – טען הנאשם כי על פי תקנות התכנון והבניה ( בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 נקבע בתוספת השלישית, כי "קומה", לצורך חישוב שטחי בניה ושיעורי אגרות למתן היתר, הינה "חלל המשתרע בין שתי רצפות סמוכות הנמצאות זו מעל זו, וגובהו אינו קטן מ-2.50 מטרים" ואילו "עליית גג" מוגדרת כ"חדר או חלל הנמצא מתחת לגג ובקרבתו, שתנועת אדם אפשרית על רצפתו, ויכול שגגו יהיה משופע". משכך, מבחינה חוקית, אין קומה שניה בבית, אלא יש עליית גג. על כן, תיאורו של השמאי קוטה את הבית במועד רכישתו, שנת 1997, כ"חד קומתי" הוא נכון.
הנאשם מאשר כי שטח הבית על פי ת/13 (מדידה לצורך חישוב ארנונה משנת 2000) עמד על 231 מ"ר, אלא שלטענתו התשריט משנת 2002 ( נ/6) מדבר על שטח של 329 מ"ר, כ-10 מ"ר יותר מהתשריט משנת 2011 ( ת/14), שדיבר על 319 מ"ר – עובדה שלמאשימה אין כל הסבר לגביה.
עוד הפנה הנאשם לצוי ארנונה של רשויות מקומיות שונות ( חדרה, 2000; דרום השרון, 2010; יסוד המעלה, 2014) וטען כי כל רשות מקומית קובעת את שיטת החיוב בארנונה בצורה שונה. למשל, בשנת 2010 חייבה מועצה אזורית דרום השרון בארנונה כל עליית גג, בין אם שימשה למגורים, לאחסון או לכל שימוש אחר. כך גם בענין מועצה מקומית יסוד המעלה בשנת 2014. לעומת זאת, בחדרה בשנת 2000 הוחשב רק מחצית השטח של עליית גג המשמשת למגורים או לאחסון לצורך גביית הארנונה. הנאשם מניח כי צו ארנונה של המועצה האזורית דרום השרון לא חייב בארנונה ביחס לעליית הגג עד שנת 2011.
הנאשם טען כי משלא הרימה המאשימה את הנטל הראייתי המוטל עליה, הוא אינו מחוייב להביא עדים מטעמו, כמו למשל, לענין שיפוץ הבית והיקפו. זאת בהינתן תמונות של הבית מזמן השיפוץ (1998) וההסכם עם הטייח.

18. לענין הצבת המבנה היביל – הנאשם הסכים כי " אין מחלוקת שהנאשם העמיד את המבנה היביל הזה" (עמ' 38, ש' 8); לטענתו, אין להסתמך על דברי העד גוטקין ועל המדידות שביצע שכן אלה אינן מדוייקות ולא הוצגו דפי העבודה שלו; הנאשם העלה טענה לפיה גם אם ביצע שימוש במבנה זה, הרי שקודם לכן, עמד באותו מקום מבנה ישן, שהוצב במקום לפני שנת 1965, ועל, משהניח במקומו את המבנה החדש, תוך שהוא עושה בו אותו שימוש, לא עבר עבירה של שימוש ללא היתר. בטיעונו זה, הסתמך הנאשם על פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 9316/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח' נ' איתן בכור ואח' (5.3.08), לפיו אושרה בדיעבד הקמתו מחדש של מבנה בשטח 100 מ"ר שהחליף מבנה ישן בשטח של 60 מ"ר.

דיון והכרעה
19. לאחר ששמעתי את העדים, לרבות הנאשם, ועיינתי במוצגים ובפרוטוקול הדיון באתי לכלל מסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את עובדות כתב האישום, דהיינו שהנאשם, לאחר רכישת הבית בשנת 1997 הכשיר את עליית הגג בבית, בשטח של כ-88 מ"ר, לצורך שימוש למגורים, ללא היתר. כמו כן, עשה הנאשם שימוש ללא היתר במבנה היביל בגודל של כ-14.4 מ"ר שהוצב שלא כדין.

כבר כאן יצויין, כי התרשמותי מהנאשם לא היתה חיובית. הנאשם העיד בפניי ארוכות ואף ניהל את הגנתו מבלי להסתייע בסנגור, כך שהתרשמותי ממנו היתה בלתי אמצעית וישירה. בניגוד לנסיונו של הנאשם להציג עצמו כחסר נסיון בתחום הפלילי ובתחום דיני התכנון והבניה, התרשמתי כי הנאשם מתמצא בהליכי המשפט השונים, בקיא בהוראות החוק הרלוונטיות ומבין במאטריה הנדונה. פעולותיו ומעשיו במסגרת תיק זה, כפי שיפורט להלן, יעידו על כך. מדובר בנאשם שהינו עורך דין במקצועו, בעל ותק מקצועי של למעלה מ-20 שנים, וטענותיו בדבר היעדר נסיון בחקירות, אי הבנה בהקשר של מסירת גירסה בחקירה תחת אזהרה ואי הפניית שאלות לעדים מהותיים במהלך המשפט בנקודות השנויות במחלוקת, רחוקות מן המציאות. כך גם טענותיו של הנאשם בנוגע לחתימה מצידו על טופס הודעתו ועל מסמכים רשמיים המוגשים לועדה לתכנון ובניה, מבלי שקרא אותם או הבין תוכנם ומבלי שעמד על נפקותם.

הכשרת הגג כשטח למגורים
20. מחוות דעתו של השמאי קוטה ( ת/10) – חוות דעת שהוזמנה על ידי הנאשם בשנת 2008 לצורך הגשת השגה למינהל על גובה דמי הסכמה שעליו לשלם – עולה, כי הנאשם עצמו תיאר לשמאי קוטה את הבית ואת שטחו, כפי שנרכש בשנת 1997. הנאשם תיאר את הבית כ"מבנה מגורים חד קומתי, קומת קרקע בשטח בנוי של כ-200 מ"ר כולל 40 מ"ר מרפסת מקורה ע"י גג בטון מתחת לרעפים". מדברים מפורשים אלה עולה בעליל כי דובר בבית חד קומתי, הכולל מרפסת מקורה. לא עולה קיומה של קומה עליונה, או של קומה נוספת, או של עליית גג, לא כל שכן עליית גג שנעשה בה שימוש לצורך מגורים, וששטחה נלקח בחשבון או הוסף לשטח הבית.
ודוק: לנאשם אינטרס כלכלי ברור להביא להפחתה בגובה דמי ההסכמה שעליו לשלם למינהל. זאת בהינתן שדמי ההסכמה אמורים היו להיות משולמים על ידי המוכרת, אולם עם פטירתה, ועל מנת לקדם את הליכי רישום הנחלה על שם הנאשם, נטל הנאשם על עצמו את ענין התשלום. כלום יעלה על הדעת שהנאשם יימנע מלהוסיף לשטח הבית את שטחה של הקומה העליונה שלדבריו כבר אז היתה קיימת ושימשה למגורים, כשהוספת שטח זה תביא להפחתת דמי ההסכמה? נראה שהתשובה לכך ברורה. אין כל הגיון שהנאשם יפעל בניגוד גמור לאינטרס כלכלי שלו.
הנאשם מודע לעובדה זו וההנחות שהניח בשאלותיו לשמאי קוטה – לפיהן נמנע, לכאורה, מלספר לו על קיומה של קומה שניה בשל היותה " מוזנחת לחלוטין" או " לא שווה במהות שלה" "ולא רוצה כסף שלא מגיע לי" – אף הן מנוגדות לכל הגיון ולשכל הישר.

21. בענין זה יוסף, כי בידי הנאשם היתה האפשרות להציג המצב לאשורו נכון למועד הרכישה, זאת באמצעות הצגת הסכם המכר, אשר בודאי כלל פירוט נאות של מבנה הבית על המפרט הטכני שלו. עיון בנ/5 (ההסכם שערך הנאשם עם הטייח) מלמד שהנאשם, ביסודיות רבה, יודע לרדת לפרטי פרטים בנסחו הסכמים, וכך יש להניח, נעשה גם לגבי הסכם מכר הבית, שהינו הסכם מהותי יותר וחשוב יותר. ואולם, הנאשם נמנע מלהציג את הסכם המכר, וטעמיו עימו.
עוד יצויין, כי הנאשם אף בחר שלא להגיש את ההסכם שנערך עם קבלן השיפוצים שביצע את השיפוץ היסודי בבית לאחר רכישתו. גם כאן, ולאור הפירוט הרב בהסכם עם הטייח, יש להניח בסבירות גבוהה, שבהסכם זה ניתן היה להתחקות אחר שטחו של הבית והמפרט הטכני המדוייק של הבית בעת רכישתו ועובר לשיפוצו.
תמונת הבית בעת שיפוצו, נ/3, אינה יכולה לסייע לנאשם, שכן לא ברור מה היה מצבו של הבית עובר לשיפוץ, מה הוסף לו בשיפוץ, ואילו עבודות בוצעו בנוגע לקומה השניה או לעליית הגג.

22. טענתו של הנאשם להבדלים בהגדרות בין " עליית גג" ל"קומה" כאמור בתקנות התכנון ובניה ( בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, הבדלים המסבירים את בחירתו של השמאי קוטה לכתוב בחוות הדעת בית " חד קומתי", אינה יכולה לעמוד. השמאי קוטה כלל לא נשאל על ידי הנאשם על הבדלי המינוחים ואם התכוון, בכוונת מכוון, לדקדק בחוות דעתו במינוח " קומה", בהתייחסו לחלל שמתחת לגג הבית. אין להניח שקוטה השתמש בלשון משפטית טהורה או כי היה מודע להוראות התקנות אליהן מפנה הנאשם, בבחרו להשתמש במונח " חד קומתי". יתרה מזו, הנאשם בעצמו במהלך הדיונים בתיק זה השתמש בעירבוביה, פעם במונח " חלל גג" ופעם במונח " קומה".

23. לאור האמור לעיל, ועל סמך הצהרתו של הנאשם לשמאי קוטה, שהינו שמאי מטעמו, אשר ערך חוות דעת שמאית עבורו, ניתן לקבוע כי בעת רכישת הבית על ידי הנאשם, בשנת 1997, היה הבית חד קומתי, קומת קרקע בשטח בנוי של כ-200 מ"ר כולל 40 מ"ר מרפסת מקורה ולא היתה בו קומה שניה או עליית גג שהיתה ראויה למגורים או ששימשה למגורים בפועל.

24. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא בהודעתו של הנאשם ( ת/5). בהודעה זו הודה הנאשם כי " עשינו שיפוץ פנימי וחיצוני בסמוך למועד הרכישה. אכן יש מגורים בחלל הגג ששיפצנו והפכנו אותם לאפשרות למגורים דבר שהיה רק חלקית קודם לכן... ערכתי מפות מדידה ואני אגיש תכניות להסדרת החריגות בזמן הקרוב".
כפי שצויין קודם לכן, הנאשם עורך דין ותיק במקצועו, מודע למשמעויות החקירה תחת אזהרה, מוזמן לחקירה לאחר שקיבל מכתב התראה כחודשיים קודם לכן ( נ/1) ואף מוקרא לו תוכן האזהרה כמפורט במכתב ההתראה. לאחר כל אלה, בחר הנאשם למסור, מרצונו הטוב והחופשי, את הדברים המופיעים בהודעתו. אין לקבל את טענות " הזוטא" שהעלה הנאשם בעדותו בנוגע לחקירתו על ידי המפקח גוטקין. לא עולה על דעתי, כי הנאשם לא אמר את המילה " חריגות" וכי גובה ההודעה בדה מילה זו מליבו, כשחתימתו של הנאשם מתנוססת בתחתית ההודעה. עוד לא מתקבל על הדעת כי הנאשם סבר לגבי חקירתו שמדובר בענין לא פורמאלי או ב"שיחה".
אף אינני מקבל את טענתו של הנאשם לפיה כל " השיחה" עם המפקח גוטקין נסבה ברובה על כוונתו של הנאשם לבנות " חנייה מקורה ופרגולה". ראשית, הנאשם הוזמן לחקירה תחת אזהרה בנושא " חריגות" הבניה ועל כך נסבה הודעתו ת/5 ומה בין חנייה מקורה ופרגולה לבין חריגת בניה או שימוש ללא היתר לגביהם נקרא הנאשם להיחקר; שנית, העד גוטקין לא נשאל על ידי הנאשם ולו שאלה אחת אודות נסיבות גביית ההודעה, אודות שיחה מקדימה שהתקיימה ביניהם, או אודות " התייעצות" שערך עימו לגבי הגשת בקשה לקבלת היתר בנוגע לחנייה מקורה ופרגולה.
משכך, ינתן למשקל הודעת הנאשם מלוא המשקל הראייתי.

25. כהמשך טבעי להודעת הנאשם מיום 14.11.12 ( ת/5) – אשר מהווה לטעמי יותר מראשית הודאה – ועל רקע דבריו של הנאשם בהודעתו בדבר כוונתו " להגיש תכניות להסדרת החריגות", ביום 30.1.13 הגיש הנאשם לועדה לתכנון ובניה בקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין ( ת/7). תאור הבקשה הוא " בית מגורים דו משפחתי מבוקש". הבקשה חתומה על ידי הנאשם, אם כי לטענתו נוסחה בידי אדריכל והוא כלל לא הבין תוכנה ומשמעותה.
בעוד שבפועל, מדובר בבקשה הכוללת תכנית לפיצול הבית לשני בתים צמודים תוך הצהרה שמדובר בבניה חדשה, ולצורך קבלת היתר, טען הנאשם כי בזמן אמת חשב כי הבקשה מוגשת לצורך קבלת היתר לחנייה מקורה ופרגולה ( עמ' 11, ש' 18; עמ' 12, ש' 9; עמ' 22, ש' 13). עוד טען, כי עם קבלת כתב האישום, שב ובדק ביתר תשומת לב את שנרשם בבקשה ( עליה חתם), ונחרד לגלות כי האדריכל כלל בה פרטים שאינם אמת, כגון פיצול הבית, הצהרה על בניה חדשה וכדומה. משגילה זאת, משך את הבקשה ( ת/9).
הודאתו של הנאשם בקיומן של חריגות בפני המפקח גוטקין, הבטחתו כי יגיש תכניות להסדרת החריגות, הגשת הבקשה לועדה לתכנון ובניה כעבור חודשיים וחצי כשהנאשם, עורך דין במקצועו, חתום על הבקשה ומצהיר על אמיתות תוכנה – כל אלה אינם מתיישבים עם גירסתו המיתממת של הנאשם לפיה כלל לא ידע על מה חתם או כי " חתם בשוגג, בלי לקרוא" (עמ' 22, ש' 10).
זאת ועוד, הימנעותו של הנאשם מלהביא את האדריכל שהכין עבורו את הבקשה להיתר ואשר יכול להעיד על ההשתלשלות העובדתית דלעיל, תפעל לרעתו.

26. לסיכום ענין זה, הודעתו של הנאשם ( ת/5) מהווה ראשית הודאה ואף מעבר לכך; גירסתו לפיה לא סבר שמדובר בחקירה וכי לא אמר את הדברים המיוחסים לו בהודעה – נדחית; הגשת הבקשה להיתר בסמוך לאחר חקירתו מחזקת את האמור בהודעתו לפיה יפעל להסדרת החריגות; גירסתו לפיה כלל לא ידע מה כללה הבקשה להיתר וכי חתם עליה בשוגג, מבלי לקרוא ומבלי להבין תוכנה – נדחית.

27. באשר למדידות לצורך קביעת שומות הארנונה ( ת/13, ת/14, נ/6) – אכן, אלה הוגשו בהסכמה ולכאורה, האמור בהן מעיד על אמיתות תוכנן. ואולם, לא הוברר עד תום – ובמידה הנדרשת בהליך הפלילי – מה היתה השתלשלות המדידות המדוייקת ומה הוא ההסבר לפער ולשוני בין המדידה שבוצעה בשנת 2000 ( ת/13, 231 מ"ר) לבין המדידה שבוצעה בשנת 2002 ( נ/6, 329 מ"ר) (ובשנת 2011 ( ת/14) 319 מ"ר).
לצורך כך, היה על המאשימה להביא לעדות את המודד ( גטניו ברני) או לפחות את דפי העבודה שעל סמכם נקבעו המדידות האמורות, ככל שאלה קיימים. מכל מקום, מהתשריט שעליו כיתובים בכתב יד ( נ/6) ומהמייל הנילווה לו ( נ/8) לא ניתן להבין פשר ההבדלים בשטח הנמדד, וכנראה שהמסמכים המקוריים הנוגעים לענין זה אינם בנמצא.

28. ואולם, אין חולק כי על פי ת/12 (הודעת שומה מתוקנת לשנת 2011) שטח הבית נכון ליום 8.9.11 הוא 319 מ"ר, זאת בהיעדר השגה או ערעור מצד הנאשם לגבי קביעה זו. שטח זה שונה וגדול מהותית משטח הבית בעת קנייתו, עליו הצהיר הנאשם בפני השמאי קוטה כעולה מחוות דעתו ת/10 (200 מ"ר כולל 40 מ"ר מרפסת מקורה).
משכך, הוכח כי חל גידול בשטח הבית, ובהיעדר טענה להרחבת הבית – או כל הסבר אחר לאותו גידול – הרי שהגידול בשטח הוא בהכרח בחלל הפנים. לענין זה, ראה גם מענה הנאשם לכתב האישום לפיו הוא לא חלק כי הוא עושה שימוש למגורים בשטח חלל הגג בן ה-88 מ"ר.

29. משהוכח גידול בשטח ביתו של הנאשם ממועד רכישתו ועד לשנת 2011 ( מבלי שבוצעה בו הרחבה), ומשהוכח ( כעולה מהודעת הנאשם ומחוות דעת השמאי) כי הנאשם הכשיר את חלל הגג למגורים – דבר שלא היה קיים או ש"היה קיים רק חלקית קודם לכן"), הרי שאין נפקות לצוי הארנונה שצירף הנאשם בדבר השיטות השונות לגביית ארנונה במועצות המקומיות השונות.

30. לאור הראיות שהובאו לעיל, המצביעות על הגדלת שטח הבית על ידי הנאשם לאחר רכישתו והשיפוץ היסודי שעבר ( על דרך הוספת שטח למגורים בין קומת הקרקע לחלל הגג), או למצער על תחילת שימוש בשטח זה לצורך מגורים ( כשאפשרות זו לא היתה קיימת או היתה קיימת " חלקית"), הוכח כי הנאשם הוא זה שהחל לעשות שימוש בשטח למגורים, ויש לדחות טענתו כי מדובר בשימוש שנעשה עוד טרם רכישת הבית על ידי הנאשם וטרם כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה בשנת 1965.

31. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע:
"145(א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:
(1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה;
(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;
בפסקה זו –
'שינוי פנימי' – שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;
'דירה' – חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר;
(3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית".
סעיף 204( א) לחוק התכנון והבניה קובע:
"204 (א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו".

תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה ( עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 קובעת:
"אלה העבודות בקרקע ובבנין והשימושים בהם הטעונים היתר לפי פרק ה' לחוק כדי להבטיח ביצוע כל תכנית:
שימוש חורג".

והמונח " שימוש חורג" מוגדר בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה –
"'שימוש חורג', בקרקע או בבנין – השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על-פי כל חוק הדן בתכנון ובניה".

32. אין מחלוקת כי הנאשם מעולם לא הגיש בקשה להיתר להשתמש בקומה העליונה לצרכי מגורים. אף אם היה בחלל הגג שימוש חלקי כלשהו, כטענת הנאשם בהודעתו, היה עליו, לאחר השיפוץ היסודי של הבית ויצירת שטח נוסף למגורים כאמור, להגיש בקשה להיתר לשימוש למגורים. משלא עשה כן, הרי הוא מבצע שימוש חורג במקרקעין.

33. לאור האמור לעיל, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145, 204( א) יחד עם סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

הצבת המבנה היביל
34. כאמור, הנאשם הודה בהודעתו ת/5 כי הציב את המבנה היביל בשנת 2005. גם במסגרת עדותו בבית המשפט ובסיכומיו הודה כי הציב את המבנה היביל, אולם הוסיף טענה לפיה המבנה הוצב על ידו במקום מבנה אחר, ישן, שהיה מוצב באותו מקום קודם לכן. משכך, אין הצבת המבנה החדש טעונה היתר. לענין זה הסתמך הנאשם על פסק הדין בעע"מ 9316/05.
טענה זו יש לדחות – ראשית, הנאשם כלל לא העלה בהודעתו ת/5 את הטענה כי המבנה היביל שהציב בשנת 2005 בא במקום מבנה ישן אחר שהיה מוצב במקום; שנית, מחוות דעתו של השמאי קוטה ( ת/10) עולה כי הנאשם עצמו תיאר את סביבת הנכס – "על החלקה קיימים שני מבני משק גדולים בשטח כולל של כ-200 מ"ר הבנויים ריצפת בטון וקירות בנייה קשיחה מבלוקים וקונסטרוקציות פלדה" ( עמ' 5 לחווה"ד). מה בין אלה לבין מבנה חדש, קטן, ששטחו כ-14.4 מ"ר?; שלישית, אף אם הציב הנאשם את המבנה היביל במקום מבנה ישן שעמד במקום, עדיין לטעמי, היה עליו לקבל היתר כדין. יש לקרוא את פסק הדין אליו הפנה הנאשם על רקע עובדותיו ונסיבותיו המיוחדות – דובר שם במשפחה שגורמי התכנון והבניה החליטו להפקיע את בית המגורים שלה לצורך הקמתו של פארק. בית משפט קמא קיבל עתירתה וביטל את החלטת ההפקעה. בערעורם בבית המשפט העליון טענו גורמי התכנון והבניה כי שטח הבית המקורי שנבנה ברשיון היה 60 מ"ר ואילו הבית בשטחו הנוכחי (100 מ"ר) נבנה שלא כדין. מפסק הדין עולה כי בשנת 1974 פנתה המשפחה וביקשה לבנות בית תחת הצריף הקטן בו התגוררה. לאחר סירוב העיריה, אחד ממהנדסי העיר קבע כי אין מקום לשפץ את מבנה העץ, אלא יש להקימו מחדש, וכך נעשה. בנסיבות אלה, ומשנקבע כי העיריה לא נקטה בשום פעולה מאז, לא ניתן עתה, למעלה מ-30 שנה לאחר מכן, לקבל טענות גורמי התכנון באופן ש-60 מ"ר משטח הבית יוותר על כנו ואילו ליתרת הבית תיקבע תקופה לשימוש חורג, שבסיומה תיהרס. על כן, קבע בית המשפט את שטח הבית כפי שהוא במציאות, אולם הטעים כי אין בכך משום מתן אישור לבניה ללא היתר (ראה סעיפים 7, 21-20 לפסק הדין).
עניינו שונה בתכלית מנסיבותיו של פסק הדין אליו הפנה הנאשם.

35. עוד טען הנאשם כי אין לסמוך על מדידות המבנה שביצע המפקח גוטקין. ואולם, בהיעדר מחלוקת על קיומו של המבנה, כנצפה בתמונות ת/3 וכעולה מהודעת הנאשם – ומשלא הביא הנאשם מדידה מטעמו, אף שבנקל היה יכול לעשות כן – לא ראיתי לפקפק אחר המדידה שביצע המפקח גוטקין.

36. לאור האמור לעיל, יש להרשיע את הנאשם גם בשימוש במבנה היביל ששטחו כ-14.4 מ"ר ללא היתר כדין.

סוף דבר
אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ה , 02 אפריל 2015, במעמד הצדדים.