הדפסה

הרשקוביץ נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

ועדת ערר על פי חוק נכי רדיפות הנאצים בפני:
כב' השופטת רחל גרינברג , יו"ר
ד"ר נעמי אפטר, חברה
עו"ד דן יערי, חבר
העורר
סמי הרשקוביץ

נגד

המשיבה
משרד האוצר - הרשות לזכויות ניצולי השואה

<#1#>
נוכחים:
העורר ובא כוחו עו"ד יואב ברקאי
ב"כ המשיבה עו"ד עודד סמל ועו"ד ליאת דמרי

פרוטוקול

ב"כ המשיבה:
מדובר בערר על פי חוק ההטבות. סוגיה דומה תלויה ועומדת בפני בית משפט העליון בעניין דידי יגר. העורר היה בן 9 בתום הרדיפות שטוען היום שהוא היה במקום מחנה מוכר, הוא טוען כי יש להכיר בו כזכאי לתגמולים מכוח חוק ההטבות. העובדה כי העורר פנה לוועידת התביעות ולא טען כי הוא קיבל תגמולים בגין עבודה אלא רק בגין עוצר. הגענו להסכמה לפיה נמתין לתוצאות פסק הדין מבית משפט העליון בעניין תיק יגר. בית המשפט העליון יגדיר מה זה "מחנה כפיה". התייצב העורר, אני סבור כי אין טעם לשמוע אותו, חברי סבור כי יהיה נכון לשמוע את עדותו. ניתן לוועדה להחליט בעניין זה. אני לא מתנגד לשמיעת העורר אך אני לא רוצה לטרטר אותו שוב.

העורר:
אני אדם בן 80 קטוע רגל, אני ניצול שואה אני הייתי במחנה כשהייתי ילד. כאשר התחילה מלמחלת עולם השניה, לקחו אותי ואת אימי למחנה העבודה בזמן ה גרמנים, הלכתי עם טלאי צהוב גם האחיות שלי, הגענו לשם זרקו אותנו למן צריף כזה, זרקו אותנו לפיאטה ניאמנץ זרקו אותנו לשמה, כעבור שלוש שבועות שחררו אותנו אבי נשאר שם בעבודת פרך ואנחנו חזרנו הביתה, היה שם מקום שפעם היה בית סוהר לאסירים והסתרנו עצמנו כיהודים כדי שלא יהרגו אותנו. אוכל אמא שלי היתה קופצת בלילה לבית חמש דקות והיה לנו רק מלפפונים חמוצים זה מה שאנחנו אכלנו. והיום כואב לי שבשביל כמה גרושים אני צריך להגיע לפה.
נולדתי בבוקרסט. סנעו לפיאטה ניאמנץ. מכיוון שההורים שלהם רצו להיות ולקחו אותנו לשם ושם קרה מה שקרה עם הסגר ושם היינו כל המלחמה.
חקירה נגדית
ש. אחיות בן חיים?
ת. רק אחות אחת, שמעתי שעכשיו היא באיזה מוסד שמה הרשקוביץ נינה. היא היתה מתגוררת בלוד ועכשיו היא באיזה מוסד ככה שמעתי, 5 שנים אין לנו קשר. והאח השני נפטר מסרטן לפחות לפני 12 שנה.
ש. אתה טוען שהיית במחנה מעצר בפיאטה ניאמנץ?
ת. כן, קראו לזה מחנה פרך
ש. אם אגיד לך שבפיאטה לא היה מחנה שעבדו בו, זה לא היה מקום סגור?
ת. זה היה מקום סגור. היינו שם במשך 3 שבועות ואח"כ שחררו אותי ואת אימי ואת האחיות ואבי הנתבע שאר לעבוד בפרך.
ש. אתם ראיתם את אבא שלך?
ת. לא ראינו, אני יודע שהוא נשאר שם כי הוא לא חזר הביתה, לא ראינו אותו. פחדנו לצאת החוצה מהמקום הזה שסיפרתי לך כדי שלא יהרגו אותנו הגרמנים.
ש. איפה הייתם מוסתרים?
ת. היה שם מקום איפה שפעם ה יה בית סוהר של אסירים, מרתף ענק ושם היינו משהו כמו 30 יהודים
ש. למה לא כתבת את זה בתביעה שלך?
ת. בסדר תכתבו, יכול להיות ששכחתי להגיד את זה.
ש. אתה מאשר שזאת התביעה שלך, וזאת החתימה שלך?
ת. כן
ש. זאת התביעה שהגשת, אתה לא טענת את הטענה שהתחבאתם?
ת. אתה לא מאמין לי? אני באתי לפה לשקר? אני לא רוצה להיזכר בימים האלה.
ש. למה לא סיפרת שהתחבאתם?
ת. לא עונה.
ש. במקום הזה שאתה אומר שהייתם שם בפיאטה ניאמנץ, שם סיפרת בהצהרה שלך היו עוד אנשים שהכרתם?
ת. היינו מעל 30 איש למטה במרתף.
ש. לפני המרתף?
ת. היו המון שם.
ש. תן לי דוגמא למישהו שאתה זוכר?
ת. אני לא יכול להגיד במדויק כי הייתי בן חמש. אני לא יכול לזכור. כשהייתי בגיל 5, היום אני יכול לזכור?
ש. איפה היתה כל המשפחה הקרובה שאתם אומרים שעברתם לשם כדי להיות קרובים אליהם?
ת. אתה שואל על יתר המשפחה איפה היו, אני יודע איפה אנחנו היינו. היתה מלחמה ולא חיפשנו אחד את השני הדאגה שלנו היתה זה להישאר בחיים. לא לחפש נניח אמא את אחותה.
ש. אתה כתבת שאתם עברתם כדי להיות קרובים למשפחה?
ת. עובדתית זה נכון כל מה שאני כתבתי.
ש. כלומר לא ראיתם את המשפחה המורחבת שלכם?
ת. לא ראיתי. מכיוון שהיינו סגורים על מנת שאם היינו יוצאים החוצה גרמנים היו יוצאים החוצה והורגים אותנו
ש. אם כתבת בהצהרתך שכל המשפחה ה מורחבת היינו בפיאטה ניאמנץ כלומר לא ראית אף אחד?
ת. לא, לנו היה בית בשכירות שם אבל לא נכנסו שם כי הגרמנים התחילו להיות אכזריים ופחדנו ואז 30 ומשהו איש נכנסו למקום הזה, במלחמת העולם השניה כל אדם היה באיזה חור על מנת להציל את עצמו ולא משנה אם זה היה ביוב. רצית להציל את החיים שלך.
ש. אז לא הייתם בבית הזה?
ת. לא.
ש. אתה כתבת את זה, אני מראה לך "פרצו נאצים לבית הורי עצרו את כל בני הבית"?
ת. בסדר עצרו אותנו ולקחו אותנו למחנה עבודה כמו שסיפרתי קודם
ש. לשאלת בית המשפט מאיפה המלפפונים החמוצים?
ת. ברומניה היה נהוג שלבעל הבית תהיה צנצנת גדולה של חמוצים. הבית הכוונה זה לבית שגרנו בשכירות, לא גרנו בדירה של השכירות. גרנו שם בבית סוהר הזה בחור הזה. לא היה לנו אוכל. אמי היתה יוצאת החוצה מבית הסוהר הזה לכמה שניות פותחת את הדלת מביאה כמה חמוצים כדי שיהיה מה לתת לילדים.
ש. כמה זמן הייתם שם?
ת. 4 שנים
ש. והמלפפונים הספיקו ל – 4 שנים ?
ת. לא, אח"כ עזרנו אחד לשני אם מישהו היה יוצא החוצה ומביא אוכל היינו מחלקים את זה אחד לשני. ככה היינו חיים, שרדנו.
ש. אתה אומר היום שבאתם למרתף, זו פעם ראשונה שאתה מעלה את הטענה הזו?
ת. יכול להיות ששכחתי.
ש. אתה גם לא כתבת את זה, כאשר עוה"ד פנה בשימך בספטמבר 2013 הוא לא כתב שהיית במרתף הוא כתב שהיית באזור הגטו הפתוח, אז איפה הגטו ואיפה המרתף?
ת. אנחנו גרנו בדירה בשכירות, כאשר הנאצים התחילו להיות אכזרים כל אחד התחיל לרוץ שמאלה וימינה על מנת למצוא מסתור, ואז מצאנו עם עוד 30 מצאנו את המרתף כאשר התברר שבמרתף יש כל קיר עובי כזה ופעם זה היה בית סוהר ושם היינו חיים, זה מה שהציל אותנו.

ב"כ המשיבה:
לא מתועד היסטורית שהותם של משפחות בפיאטה. כל עובר כל התביעות ועררים. אני מפנה לפסק דין בעניין פלונית בפני בית משפט העליון שאמר שלא כל מקום שכתוב שמה של עיר זה מחנה. אני הייתי מקבל את הגרסה אלמלא כל הסתירות ואלמלא העובדה ההיסטורית שאנחנו לא מכירים כינוס כזה של יהודים בפיאטה ניאמנץ. אנחנו יודעים ועל פי הרשימה ורציתי להסב את תשומת לב ה וועדה לעובדה שחברי שמנהלים את התיקים של חוק ההטבות, אינם מציגים את כל הרשימה במלואה. זה מאוד הכרחי. אני מציג את הרשימה וזה ה מקום שאליו נלקחו יהודים במרחק של למעלה מ – 60 ק"מ שמוכר ע"י קרן סעיף 2.

<#2#>
החלטה
לבקשת ב"כ העורר שמענו את עדותו של העורר, על מנת שלא להטריחו להופיע נוספת בפני הוועדה.
אנו מקבלים את בקשת ב"כ הצדדים לדחות את המשך הדיון עד למתן פסק דין עקרוני בבית משפט העליון כפי שציין עו"ד סמל.
מזכירות הוועדה תקבע את המשך הדיון לסוף פברואר 2015.
<#3#>
ניתנה והודעה היום ט' כסלו תשע"ה, 01/12/2014 במעמד הנוכחים.

רחל גרינברג , שופטת