הדפסה

הרשנזון נ' עופר

בפני
כב' השופט אייל דורון

התובע
אבי הרשנזון, ת.ז. XXXXXX511
ע"י עוה"ד שושנה זילבר

נגד

הנתבעת
עליזה עופר, ת.ז. XXXXXX302
ע"י עוה"ד ענאן אבו רחמון ואח'

פסק דין חלקי

מונחת בפניי בקשת הנתבעת למחיקה על הסף של סעד הפינוי וסילוק היד מכתב התביעה (בקשה מס' 13 בתיק) .

תמצית הרקע העובדתי –

הנתבעת הינה דיירת מוגנת מזה למעלה מ- 40 שנים, מאז שנת 1971, בדיר ה המצויה בקומת קרקע של בניין ברח' הפועל בחיפה. התובע רכש זכויות בבניין בשנת 2006.

בשנת 2008 הגיש התובע לבית משפט השלום בחדרה תביעה לסילוק ידה של הנתבעת מן הדירה וכן תביעה כספית בסך כ-20,000 ש"ח . תביעתו של התובע נדחתה (לבד מחיוב כספי בסך 224 ₪) והתובע חוייב לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

ביום 7.2.11 שב התובע והגיש, הפעם לבית משפט זה, את התביעה הנוכחית, בה תבע פינוי וסילוק יד של הנתבעת מן הדירה וכן תביעה כספית בסך כ- 3,500 ₪ . התביעה החלה דרכה בהגשת בקשה למתן צו עשה זמני בה נתבקש בית המשפט להורות על פינוי הנתבעת מן הדירה בדחיפות, בקשה שנדחתה בהחלטה מנומקת עוד בטרם היתה הנתבעת מיוצגת.

ביום 29.5.11 הגישה הנתבעת כתב הגנה.
ביום 2.4.12 הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו (ביום 29.4.12 הגיש תצהיר משלים) .
ביום 9.7.12 הגישה הנתבעת תצהירי עדות ראשית מטעמה.

ביום 11.7.12 התקיימה ישיבת קדם משפט שלישית ומסכמת, שבסיומה נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 6.6.13 וליום 9.6.13.

מסתבר כי זמן קצר לאחר ישיבה אחרונה זו, ביום 22.7.12, חתם התובע על שני הסכמי מכר, האחד בנוגע לדירת הנתבעת והאחר בנוגע לשאר הדירות בבניין, ומכר את מלוא זכויותיו בבניין. מועד מסירת החזקה מאת התובע לידי הרוכש, לרבות בדירה נשוא התביעה, נקבע ל- 31.8.12.

הנתבעת טוענת כי מאחר וכיום התובע כבר איננו בעל הזכויות בבניין ו/או בדירה, אין עוד מקום לדיון בתביעתו לפינוי וסילוק יד, בשל שורה של טעמים המפורטים בבקשתה המנוסחת כדבעי, בראש ובראשונה מן הטעם של העדר מעמד לתובע בדירה נשוא התביעה והעדר יריבות.

הבקשה הוגשה ביום 5.3.13 ובאותו יום ניתנה החלטה לפיה תגובה ותשובה לתגובה יוגשו בהתאם למועדים הקבועים לתקנות, ובהתחשב בפגרת הפסח יובא התיק לעיוני ביום 14.4.13.

התובע לא הגיש תגובה תוך המועד הקבוע בתקנות, ואף לא בסמוך לאחר מכן.
בהחלטה מיום 14.4.13 הוריתי לנתבעת להגיש אישורי מסירה תוך 7 ימים.
ביום 21.4.13 הוגשה תגובה מטעם התובע.
לבקשה לא צורפה בקשה להארכת מועד ולא פורט בה כל טעם להגשת התגובה באיחור.

במסגרת התגובה, אישר התובע כי אכן מכר את הזכויות בבניין, לרבות בדירה נשוא התביעה. לטענתו עשה כן בשל התנהלותה של הנתבעת והטירדה הרבה שזו גרמה לו. לטענת התובע, הרוכש פעל בשיתוף פעולה מלא יחד עם ב"כ הנתבעת ונעשו מאמצים קדחתניים לגבש פתרון מחוץ לכותלי בית המשפט, לרבות מציאת דירה אחרת אשר תועבר לבעלות הנתבעת, אך הנתבעת סירבה לכל פתרון. לטענת התובע, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מצד ב"כ הנתבעת (כך!) שכן ידוע היה לב"כ הנתבעת על ההליכים והנסיונות למציאת פתרון והוא אף נטל חלק בהם.
התובע טען בתגובה כי אין מקום לחייבו בהוצאות הן מאחר והבקשה הוגשה בחוסר תום לב תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הן מאחר ולנתבעת לא נגרמו כל הוצאות שכן ב"כ הנתבעת מייצג אותה במסגרת פרוייקט "שכר מצווה".

לסיכום טען התובע כי הוא מוכן לכך שהתביעה תימחק כולה ללא צו להוצאות, אך אם בית המשפט לא ייעתר לבקשתו זו, הוא מבקש לתקן את כתב תביעתו ולתבוע את כל הנזקים שנגרמו ועדיין נגרמים לו ע"י הנתבעת.

במסגרת התשובה לתגובה טענה הנתבעת כי היא שילמה לב"כ הנתבעת שכר טרחה בסכום של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ. שכר הטרחה שולם בתשלומים, מתוך קצבת זיקנה בסך 2,700 ₪ לחודש. התשובה לתגובה נתמכה בתצהיר הנתבעת, וצורף אליו הסכם שכר הטירחה וכן מסמכי ם מהמל"ל. הנתבעת הבהירה כי הייצוג לא נעשה במסגרת פרוייקט "שכר מצווה" או פרוייקט כלשהו. הנתבעת ציינה כי שכר הטרחה מכסה הן את הייצוג בתביעה זו והן את הייצוג בתביעה שהגיש כנגדה התובע לבית הדין לשכירות, אולם שם היה ההליך קצר ופשוט, והתובע אף חוייב שם בהוצאות בסך 1,200 ₪ בלבד, ולכן טענה כי עיקר סכום שכר הטרחה מתייחס לייצוג בתביעה זו.

הנתבעת שמה דגש בתשובה לתגובה על נושא המועד בו נחתמו הסכמי המכר. לטענתה, אף שהתובע ידע כי הוא עומד לחתום על הסכם מכר הוא נמנע מצמצום נזקי הצדדים, לא יידע את בית המשפט ולא מנע את המאמץ והטרחה בה נשאו הנתבעת וב"כ הנתבעת לשם עריכת תצהירי עדות ראשית.

הנתבעת אישרה כי אכן נוהל מו"מ בינה ובין הרוכש לדיור חילופי, מו"מ שלא צלח, אך טענה כי אין בעובדה זו כדי להשפיע על השיקולים למחיקת סעד הפינוי מכתב התביעה. הנתבעת טענה כי משמסכים התובע למחיקת סעד הפינוי , הרי שיש למחוק אותו ואין להתנות זאת בתנאים. הנתבעת התנגדה לאפשרות לתיקון התביעה, דבר אשר יהפוך את התביעה לתביעה אחרת לחלוטין ויחייב קיום הליכים מקדמיים פעם נוספת.

לבסוף הביע ב"כ הנתבעת מחאתו בגין ייחוס חוסר תום לב לו באופן אישי.

כפי שעולה מן הכותרת בה הוכתרה ההחלטה, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל.

ברור כי כלל לא ניתן לדבר על תביעת פינוי וסילוק יד מצד התובע, לאחר שהתובע איננו בעל זכויות כלשהו בנכס שלגביו מתבקש סעד הפינוי והסילוק.

למעשה, גם התובע מבין כי אין כל מקום להותרת סעד הפינוי בתביעתו על כנו, ולא בכדי הוא מסכים למחיקת התביעה כולה. אלא שהוא מתנה זאת בכך שלא ייפסקו כנגדו הוצאות.

דומני כי אין מקום להעמדת תנאים מצד התובע. אילו היה התובע פועל כראוי, כפי שמצופה מבעל דין לנהוג, היה עליו לפנות לבית המשפט, לכל המאוחר, בסמוך לאחר חתימת הסכמי המכר, בבקשה מתאימה כפי שימצא לנכון אשר תיתן ביטוי למצב הדברים העובדתי החדש. בין השאר רשאי היה התובע לבקש כי יימחק סעד הפינוי, או כי תימחק התביעה כולה, וכי הדבר ייעשה ללא צו להוצאות. אך משהתברר כי אין עוד מקום לסעד הפינוי, ברור כי יש למחוק אותו מן התביעה, ולכל היותר ניתן לעשות כן תוך קבלת בקשת התובע, אילו היה מגיש כזו, כי הדבר ייעשה ללא צו להוצאות. בכל מקרה, אין מקום להתנות את האחד באחר.

אולם בנסיבות העניין, סבורני כי גם יש מקום לחיוב התובע בהוצאות בהן נאלצה הנתבעת לשאת לצורך הגנתה מפני התביעה. המדובר בהוצאות ששולמו בפועל ע"י הנתבעת ואין סיבה כי הנתבעת תצא בחסרון-כיס כאשר התובע פעל, לאחר הגשת התביעה, מטעמיו, באופן המייתר את עילת התביעה המרכזית בתביעתו.

למעלה מן הצורך אעיר כי ההגיון מורה שחתימה על הסכמי מכר לרכישת זכויות בבניין, בוודאי בבניין כגון זה נשוא התביעה (שהדירות בו מושכרות, שנעשתה בו בניה ללא היתר, וכיו"ב) איננה נעשית מהיום למחר. הדברים טעונים בדיקה יסודית של מסמכים, בדיקת מצבו התכנוני של הנכס, החלפת טיוטות של הסכמי המכר, ועוד כיוצא באלה פעולות האורכות זמן. שני הצדדים בתיק נדרשו לתצהירי עדות ראשית בהיקף נרחב. הדעת נותנת כי יש ממש בטענת הנתבעת ולפיה במועד עריכת התצהירים מטעמה, בוודאי במועד הגשת התצהירים מטעמה, יכול היה הנתבע לפעול לצמצום נזקי הצדדים.

אינני רואה כל מקום לתיקון התביעה בגדרי החלטה זו, על סמך אמירה בעלמא, מבלי להבהיר במה דברים אמורים. ההלכה בנוגע לתיקון כתבי טענות היא אמנם ליברלית, אולם אין מקום להורות על תיקון תביעה, כאשר לא ברור מהו בדיוק התיקון המתבקש, אם בכלל. ככל שתוגש בקשה לתיקון התביעה, זו תידון לגופה.

אפילו היה התובע מגיש בקשה מסודרת לתיקון התביעה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה: ראשית, ברור כי בשלב דיוני מאוחר זה לא היה מנוס מביטול ישיבות ההוכחות שנקבעו מבעוד מועד. שנית, ברור כי גם אילו היה ניתן לתובע היתר לתבוע מן הנתבעת בגדרי תביעה זו סכומים נוספים, היה מקום להורות על מחיקת סעד הפינוי וסילוק היד. שלישית, בשלב זה כבר נגרמו לנתבעת הוצאות במסגרת הגנתה מפני תביעת הפינוי.

טרם סיום אעיר כי לא ברור לי מדוע ראה לנכון התובע לייחס חוסר תום לב לב"כ הנתבעת באופן אישי. על פני הדברים נראה ברור למדי כי הסכמי המכר הגיעו לידיו במסגרת מגעים כאלו ואחרים שנוהלו, או שמא אף עודם מתנהלים, בין הנתבעת לרוכש, באמצעות ב"כ הנתבעת. מגעים מעין אלה, כאמור, לא הוכחשו. הגשת הבקשה ע"י ב"כ הנתבעת בנסיבות שנוצרו לאחר מכירת הזכויות בדירה ע"י התובע היתה, לטעמי, מתבקשת.

סיכומו של דבר –
הבקשה מתקבלת.
אני מורה על מחיקת סעדי הפינוי וסילוק היד (סעיפים 56(א) ו- 56(ה)) מכתב התביעה.
אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,170 ₪.

בנוסף, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הצורך בעריכת והגשת התשובה לתגובה, בסכום כולל של 1,170 ₪. מוטב היה אילו היה התובע מגיב לבקשה באופן שונה ואלמלא היה מאלץ את הנתבעת להגיש תשובה לתגובה כפי שהוגשה.

ברם, התנהלותו של התובע רלבנטית לא רק במישור היחסים בינו ובין הנתבעת. כאמור, היה על התובע, ביוזמתו, להגיש בקשה כזו או אחרת זמן רב קודם להגשת הבקשה ע"י הנתבעת, ולהביא לידיעת בית המשפט את העובדה כי התביעה, כפי שהיא מונחת בפני בית המשפט, אינה רלבנטית עוד. משלא הובא הדבר לידיעת בית המשפט, נוצר מצב דברים שבו במשך חודשים ארוכים קבועות בתיק שתי ישיבות הוכחות, "על חשבון" מתדיינים אחרים, כשלמעשה אין בהן צורך. עתה, בסבירות גבוהה, עלולים שני מועדים אלו לרדת לטמיון. מן הראוי לשדר מסר ברור שבתי המשפט אינם מוכנים להשלים עם התנהלות מעין זו. אני מחייב את התובע לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום כולל של 1,000 ₪.

כל הסכומים אותם חוייב התובע לשלם ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ג, 01 מאי 2013, בהעדר הצדדים.