הדפסה

הררי נ' קרן מקפת- מרכז פנסיה ותגמולים א.ש בע"מ

03 נובמבר 2014

לפני:
כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

התובעת
רות הררי
ע"י ב"כ עו"ד דוד סער
-
הנתבעת
קרן מקפת – מרכז פנסיה ותגמולים א.ש בע"מ (בניהול מיוחד)
ע"י ב"כ עו"ד אלישע שור ו/או טלי היימן

פסק דין
זוהי תביעה למתן סעד הצהרתי הקובע, כי התובעת זכאית לתשלום פנסיית שאירים מהנתבעת (להלן: "מקפת") כאלמנה של המנוח, מר יעקב הררי ז"ל (להלן: "המנוח"), שנפטר ביום 25.12.10.

תמצית עובדות המקרה
1. הנתבעת הינה קרן פנסיה הפועלת על-פי תקנונה, שאושר ע"י משרד האוצר, בה המנוח היה חבר.

2. המנוח פרש לקצבת זקנה בחודש אוגוסט 1998, ומאז ועד לפטירתו קיבל ממקפת קצבת זקנה. לפי בקשתו בעת פרישתו, הופקדה פנסית הזקנה בחשבונו של המנוח בבנק הבינלאומי בהרצליה, אשר היה משותף לו ולתובעת.

3. בעת פרישתו התגורר המנוח יחד עם התובעת ברחוב בועז 12, רמת השרון.

4. חודשים אחדים לאחר פרישתו לפנסיה, עזב התובע את הדירה המשותפת לו ולתובעת. ביום 11.1.99 הודיע בכתב למקפת על שינוי מענו הרשום אצלה, מרחוב בועז 12 ברמת השרון לרחוב אבן שפרוט 17 בהרצליה (נספח נת/2).
5. ביום 3.12.07 התקבל במקפת מכתבה מיום 27.11.07 של האפוטרופוסית למנוח, בתו הגב' מאיה הררי, בו הורתה למקפת להעביר את קצבת הזקנה של המנוח לחשבון בנק אחר, בבנק דיסקונט. במכתב זה הודיעה גב' הררי כי כתובתו של המנוח לצורך משלוח דברי דואר היא רחוב אלחריזי 12 בתל אביב.

6. בחודש ספטמבר 2008 הגישה התובעת למקפת תביעה לתשלום קצבת זקנה עם פרישתה (התובעת גם היא מבוטחת בקרן). בתביעתה כתבה כי היא נשואה למנוח אשר חולה באלצהיימר וכן כי היא מתגוררת ברחוב בועז 12 ברמת השרון. התובעת בקשה להעביר את כספי הקצבה לחשבון המתנהל בבנק לאומי.

7. ביום 28.12.10 הודיעה בתו של המנוח גב' עינת הררי פרג כי ביום 25.12.10 המנוח נפטר.

8. ביום 17.2.11 פנתה התובעת אל מקפת בבקשה לקבלת פנסיית שאירים כאלמנה של המנוח . לבקשה צירפה התובעת תצהיר בו הצהירה כי המנוח והיא התגוררו בכתובות שונות מפאת מחלתו, וזאת החל משלהי שנת 1998 (העתק הבקשה צורף כנת/5).

9. נוכח מגוריהם הנפרדים של המנוח והתובעת, בקשה מקפת מהתובעת מסמכים נוספים, לצורך בדיקת זכאותה לקצבת שאירים וכן העתק התיק המשפטי הנוגע להליך הוצאת צו האפוטרופסות.

10. ביום 16.2.12 התקבל במקפת מכתבה של התובעת מיום 31.1.12 (נספח יג' לתביעה) אשר אליו צורפו המסמכים הנדרשים.

לאחר בחינת הנסיבות העובדתיות, כעולה מהמסמכים ובהתאם להוראות התקנון האחיד, קבעה מקפת כי אין להכיר בתובעת כ"אלמנה", כמשמעות מונח זה בתקנון האחיד,שכן לא התגוררה עם המנוח מ- 1998 עד ליום בו נפטר ולא ניהלה עמו חיים משותפים ולכן אין היא זכאית לקצבת שאירים. החלטתה של מקפת מיום 22.10.12 צורפה כנספח נת/12.

11. מכאן התביעה להכיר בתובעת ולהצהיר עליה כאלמנתו של המנוח הזכאית לפנסיית שאירים.

טענות הצדדים
12. לטענת התובעת, בשנת 1997 חלה המנוח במחלת הדמנציה הפרונטלית (שהינה וריאנט של מחלת האלצהיימר) בעודו כבן 59 שנים בלבד. כתוצאה מהמחלה החל התובע להתנהג "שלא כדרכו", התנהגויות אשר התבטאו בעצבנות, רוגז , חוסר ריכוז ודיכאון.

המנוח ובני המשפחה לא היו מודעים תחילה כי המנוח אכן סובל מהמחלה ולא הבינו כראוי את תסמיניה. בני המשפחה ייחסו את התנהגויות המנוח לפיטוריו מעבודתו.

כחלק מאותה התנהגות שונה ולא מוסברת, החליט המנוח באוקטובר 1998 כי הוא שוכר דירה לעצמו, אך מעולם לא עזב את התובעת ואת בני המשפחה, לא הפריד רכוש ולא ניהל חיי שיתוף עם אשה אחרת.

13. התובעת טוענת כי עזיבת המנוח את הדירה המשותפת הייתה ביטוי נוסף של מחלתו ולראיה מפנה למסמכים רפואיים בהם נקבע בין היתר כי "בלתי שפוי בדעתו" כבר משנת 1997.

14. התובעת מוסיפה, כי למרות המגורים הנפרדים היא והמנוח המשיכו לנהל מערכת יחסים טובה וחברית. המנוח הרגיש בבית התובעת כביתו, היה ברשותו מפתח לדירה, הוא היה מגיע לארוחות שישי ולעיתים גם באמצע השבוע וכיו"ב.

בשנת 2001 עקב התדרדרות במצבו קיבל המנוח היתר להעסקת עובד זר. כאשר התובעת ובנותיה הן שטיפלו בהשגת אישור להעסקת עובד זר.

בשנת 2006 חלה החמרה ניכרת במצבו של המנוח והתובעת ובנותיה הגישו בקשת אפוטרופסות. כמו כן החליטו כי הטיפול המיטיב במנוח יהיה בדירתו הפרטית כשצמודים אליו עובד זר ובני משפחתו ולא במוסד סיעודי ומכיוון שהדירה ששכר לא התאימה למצבו, שכרו התובעת ובנותיה דירת קרקע עבור המנוח בתל אביב.

15. לטענת התובעת, משהיה המנוח במצב סיעודי מלא בשנים שלפני פטירתו וביתר שאת, בחמש השנים האחרונות לחייו, אין זה סביר כי היא תידרש למגורים משותפים עמו בשנים שטרם פטירתו, כשמצבו הרפואי לא אפשר זאת.

מעבר לכך, טוענת התובעת, כי במידה והמנוח הי ה משוכן במוסד סיעודי, לא הייתה נשללת קצבתה, ולכן אין להענישה על שהעדיפה להעניק למנוח את הטיפול הטוב ביותר עבורו, בביתו באמצעו העסקת עובד זר שצמוד אליו 24 שעות ביממה.

16. לשיטת התובעת, בהתאם למכלול הטיעונים הנ"ל, לאור המחלה ממנה סבל המנוח, לאור טיפולה המסור של התובעת ובנותיה במנוח, אשר בשנותיו האחרונות היה חולה סיעודי, יש לראות בה כ"אלמנת המנוח" וכמי שזכאית לקצבת שא ירים מהקרן.

17. לטענת הנתבעת, עזיבת המנוח את הדירה המשותפת לו ולתובעת ופרידתם זה מזו לא נעשו בשל כורח. בעת שנפרד המנוח מהתובעת, היה מודע למעשיו.

מצבו הרפואי לא מנע ממנו רצון חופשי ויכולת לקבל החלטות מושכלות בקשר עם חייו. התובע בחר בחירה מודעת לעזוב את ביתו מתוך כוונה ברורה לחיות בפירוד מהתובעת.

18. תנאי זכאותה של אלמנה לקצבת שאירים נקבעו בתקנון קרן הפנסיה, המהווה הסכם אישי בין המבוטח למבטחים. התובעת אינה עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון משלא התגוררה עם המנוח במשך 12 השנים שקדמו למועד פטירתו ,ומשהוכח כי לא היו בני זוג אלא להלכה בלבד. השניים ניהלו חיים נפרדים בדירות נפרדות ולא ניהלו משק בית משותף.

המסגרת הנורמטיבית
19. המנוח נפטר ביום 25.12.10. במועד זה היה בתוקף התקנון האחיד, מהדורה 7.1 מחודש דצמבר 2010 (להלן: "התקנון"). "אלמנת פנסיונר", כהגדרתה בפרק ההגדרות בתקנון האחיד (פרק א') היא:
"אלמנת פנסיונר – בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

  1. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;
  2. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת".

אשר להגדרה של המונח "בת זוג", קובע התקנון, כי מדובר באחת משתי אלה:
"1. אשתו של מבוטח או פנסיונר;
2. ...".

20. בעניינה של התובעת רלוונטית החלופה הראשונה להגדרת "אלמנת פנסיונר", שכן המנוח החל לקבל קצבת זקנה ממקפת החל מיום 1.8.98 ואין חולק כי התובעת הייתה בת זוגו לפני פרישתו לקצבה.

דיון והכרעה
21. כאמור, הסוגיה בתיק זה הינה, האם התובעת זכאית, בנסיבות העניין, לתשלום קצבת שאירים מהנתבעת, כ"אלמנתו של הפנסיונר", כמשמעות מונח זה בתקנון.

יצוין כבר בשלב זה כי הקרן מחויבת לפעול כלפי מבוטחיה אך ורק על פי הוראות תקנונה, ואינה רשאית ליתן זכויות העולות על הקבוע בתקנון ולהפלות בין מבוטחיה (בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411). שיטת הפנסיה שביסוד קרנות הפנסיה החברתיות מושתתת על מספר עקרונות, וביניהם עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי, עקרון השוויון והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה, תוך התחשבות בטובת כלל מבוטחי הקרן (דיון (ארצי) נא/7-6 מרים זיו נ' מבטחים בע"מ , פד"ע כג 493, 496; ע"ע 600026/07 מבטחים נ' פיורסט מיום 22.10.03).

הלכה פסוקה היא, כי אין קרן הפנסיה רשאית להעניק גמלה החורגת מתקנותיה שכן "חסד" לאחד הוא על חשבון (דב"ע מב/7-1 גזית נ' נציב שירות המדינה, פד"ע י"ג 397 בעמ' 404 ).

22. בהתאם להגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" חייבת הייתה התובעת להוכיח, שני תנאים מצטברים, על מנת שתביעתה תתקבל: האחד, כי הייתה אשתו של המנוח ביום בו נפטר, תנאי שאין עליו עוררין שהוא מתקיים, והשני, כי גרה עמו במשך שנה אחת רצופה, עד ליום בו נפטר.

אין מחלוקת, כי התובעת והמנוח לא גרו תחת אותה קורת גג כ-12 שנה ברציפות.

23. אלא שהתובעת טוענת כי חרף עובדה זו, היו היא והמנוח בני זוג לכל דבר ועניין וכי לא היה כל "פירוד של קבע" ביניהם.

בני הזוג, כך לטענת התובעת, היו נשואים זה לזה ומעולם לא נפרדו, לא התגרשו, לא הגישו בקשת גירושין ואף לא חשבו או תכננו להתגרש. השניים אף לא ערכו הפרדות רכושיות למיניהן, חיו חיי שיתוף, חיים זוגיים, אוהבים ומשותפים משך 36 שנה. יתר על כן מהעת בה חלה המנוח ועזב את הדירה, התובעת ובנותיה החלו לטפל במנוח באופן יומיומי ואינטנסיבי ביותר. כך כל תקופת מחלתו ועד למועד פטירתו.

24. לטענת התובעת, עזיבתו של המנוח את הדירה המשותפת בשלהי שנת 1998 , הייתה חלק מתסמיני המחלה ממנה סבל. מחלת ה"דמנציה הפרונטלית" מאופיינת בסימפטומים ראשוניים הקשורים על פי רוב בשינויים באישיות, ביכולת השיפוט , בכישורי התכנון והתפקוד החברתי. התובעת מפנה לדברים שנכתבו באתר מחלת האלצהיימר שם נאמר בין היתר כי החולים במחלה עשויים לעשות החלטות לא נבונות בכל הקשור למשפחה וכי רגשותיהם יכולים להראות לאחרים כמנותקות מהסיטואציה בה הם נמצאים ( נספח ו/1 לתצהיר התובעת).

התובעת מדגישה, כי המנוח אובחן על ידי ד"ר קדרון כ"בלתי שפוי בדעתו" וזאת משנת 1997 ( נספח ה' לתצהירה) ונקבעו לו אחוזי נכות על ידי המל"ל כבר בשנת 1998 (נספחים ז'1, ז'2 לתצהיר התובעת).
25. בניגוד לעמדת התובעת, הוצגו מטעם מקפת מסמכים רפואיים אחרים המלמדים על תמונת מצב שונה. כך בתעודת רופא מיום 9.11.01 החתומה בידי ד"ר מרק וייזר, מומחה בפסיכיאטריה צוין כי המנוח "משתף פעולה. המודע צלול" (נת/11).

בנוסף ובהתאם לסיכומי פגישותיו של המנוח עם ד"ר טוביה יצחקי (נת/8) אשר התקיימו במהלך שנת 1998 התגלתה אצל המנוח ירידה בזיכרון אשר באה לביטוי באיחורים לפגישות, בשכחה של פגישות, בבעיות בהתמצאות בזמן ובמקום. לא נמצאו אצל המנוח קשיים בניהול חשבונות הבית, בתפעול מחשב ובביצוע מטלות. בסיכום פגישה מיום 25.9.98 נכתב כך: "למנוח יש חיכוכים רבים עם אשתו – מחפש לצאת לדירה נפרדת".

סמוך לאחר מכן, מימש המנוח את רצונו ועבר לגור בנפרד מהתובעת, בעיר אחרת.

התובעת הודתה כי בתקופה שלאחר פיטוריו, בחודש אוקטובר 1997 ועד לעזיבתו את הדירה המשותפת, היו ביניהם חיכוכים והיא "כעסה עליו" (סע' 7 ו- 26 לתצהיר התובעת).

מאישור העסקת עובד זר (צורף כנספח ח' לכתב התביעה) עולה , כי ה בקשה הוגשה רק בשנת 2000, כך שככל הנראה עד לשנה זו היה התובע עצמאי. כמו כן בהתאם למכתבה של ד"ר קדרון מיום 23.1.01 (נספח ו' לכתב התביעה) , רק בשנת 2001 הומלץ למנות למנוח אפוטרופוס, המלצה שאינה עולה בקנה אחד עם הקביעה כי המנוח בלתי שפוי בדעתו מאז 1997.

26. עולה אם כן, כי קיים ספק ממשי באשר להשפעת המחלה על ההחלטה של המנוח לעזוב את דירתו המשותפת עם התובעת והיותה הגורם להיפרדותם של בני הזוג.

מכל מקום, הפירוד של בני הזוג, גם אם החל בגין נסיבות בריאותיות, הרי שהוא הוביל בסופו של יום לפירוד כלכלי ומהותי . כבר נאמר כי " אין צורך לכן שקשר הנישואין יסתיים כדת וכדין. די בכך שבני זוג ייפרדו פרידה של קבע על מנת לקבוע שבן הזוג שהוא שאיר של בן זוג שנפטר לא יהא זכאי לגמלת שאירים. זאת מאחר וכאשר בני הזוג אינם חיים חיי שיתוף אין האחד נהנה מהכנסות בן זוגו במהלך חייו. התכלית של גמלה לשאיר אינה מתקיימת". (ע"ע 209/05 שטיינר נ' הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 12.1.06).

27. בבואנו לבחון האם בני זוג נפרדו פרידה של קבע עלינו לבחון שאלה זו לאור הנסיבות ותכליתו של החוק. הנסיבות עשויות להיות שונות. ...עלינו על כן לבחון את הנסיבות לאור תכליתו של החוק. לאחר מכן עלינו לאזן בין הנסיבות התומכות בתכליתו של החוק לאלה המצביעות כי ההתנהגות נגדה את תכליתו. מבחינת תכלית החוק יש לבחון האם הייתה קיימת בין בני הזוג עובר לפטירת אחד מהם תלות כלכלית לשם הקיום היומיומי. יש לבחון האם רק נסיבות מחלה וחוסר יכולת אובייקטיבית לחיות ביחד היא שגרמה לפירוד במגורים אך הלכה למעשה נמשך הקשר הכלכלי והרגשי בין בני הזוג". (ענין שטיינר לעיל).

בע"ע 244/08 מד"י – הממונה על תשלום הגמלאות נ' יהודית מילוא (מיום 31.12.08), אליו מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, גם שם נקבע כי יש לבחון את סוגיית התלות הכלכלית: " בבואנו לבחון את השאלה האם התקיימה במקרה הספציפי "פרידה של קבע" אם לאו, לעניין זכאותה של המשיבה לגמלת שאירים, עלינו ליתן את הדגש לתכליתו של החוק. ביסודה של תכלית קצבת השאירים ניצבת סוגיית התלות הכלכלית. מטרת החוק, כאמור לעיל, הינה להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס".

28. כאמור, לאחר שמיעת העדויות ועיון בכלל הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר רציף ויחסי שיתוף בין התובעת למנוח ב- 12 השנים שקדמו למועד פטירתו, כך שגם אם נקבל את טענת התובעת באשר לסיבה בעטיה עזב המנוח את הדירה המשותפת, הרי משלא הוכח קיומו של משק בית משותף, דין התביעה להידחות.

29. הוכח, כי החל משנת 1998 היה נתק כלכלי בין בני הזוג. בעוד המנוח קיבל את פנסיית הזקנה שלו ממקפת ואת קצבת הנכות מהמוסד לביטוח לאומי לחשבון בנק שהתנהל בבנק הבינלאומי הראשון, הרי שהתובעת קיבלה את משכורתה מאוניברסיטת תל אביב לחשבון בנק שהתנהל בבנק לאומי לישראל ( נספח א' לסיכומי התובעת, נספח ז'3 לתצהיר התובעת) . אף בתקופה שהחשבונות היו משותפים, כל אחד השתמש בחשבון אחד באופן בלעדי ( ראה גם עמ' 5 לפרוט' ש' 18-23 וכן עמ' 18 לפרוט' ש' 5-7).

30. עוד הוכח, כי בשנת 2002 ביקשו בנותיו של המנוח למנותן כאפוטרופסיות של המנוח, בעוד התובעת התנגדה למהלך. באותה העת פתחה התובעת חשבון בנק נפרד על שמה בלבד בבנק לאומי ( נספח א' לסיכומי התובעת) .

31. כמו כן לא הובאה כל ראיה לכך שהתובעת תמכה במנוח מבחינה כלכלית או להיפך כי המנוח תמך בה. למעשה בשנת 2003 בעת שלפי הטענה היה המנוח בלתי כשיר, העבירה התובעת את הדירה המשותפת לבעלותה הבלעדית (נת/14). התובעת העידה תחילה כי ירשה את חלקו של המנוח בדירה לאחר פטירתו ורק לאחר שעומתה עם הכתוב בנוסח הרישום שהוצג בפניה, הודתה בכך (עמ' 10 לפרוט' ש' 27; עמ' 11 ש' 1-14).

32. ההיבט הכלכלי הוא רק פן אחד של הניתוק שנוצר בין בני הזוג. הוכח כי בני הזוג לא קיימו יחסים של שיתוף וקרבה כמו שמבקשת התובעת להציג. משנת 2001 טופל המנוח על ידי עובד סיעודי בדירתו בהרצליה. אמנם התובעת טענה כי היא ובנותיה היו צוות שטיפל בתובע במשותף תוך חלוקת כוחות, אך מן הראיות עולה כי בעיקר הנטל נשאו הבנות ובעיקר הבת מאיה . בתו של המנוח הגב' עינת הררי-פרג, היא זו שחתומה על הסכם ההעסקה של העובד ולא התובעת (נת/13 ). הוכח כי הבת מאיה הייתה אשת הקשר בחשבון הבנק של המנוח (נספח י' לתצהיר התובעת) והיא שדאגה לכל ענייניו הכספיים.

בשנת 2006 הועבר המנוח לדירה המתאימה לצרכיו. דירה זו נשכרה ליד מגורי הבת מאיה הררי בתל אביב ולא בסמוך למגורי התובעת. התובעת העידה, כי לא חיפשה דירה למנוח בעיר מגוריה רמת השרון אלא רק בעיר הרצליה וכי למעשה מי שחיפש את הדירה היו הבנות מאיה ועינת (עמ' 14 ש' 28 עמ' 15 ש' 7-8) , והבת מאיה היא שחתומה על הסכם השכירות (שם ש' 9-10). אף העדה ד"ר אילנה בבלי, חברתה של התובעת העידה , כי ראתה עם התובעת שתי דירות בלבד בהרצליה וכי הבנות מצאו לו דירה בתל אביב (סעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית ).

33. בשנה זו הגישה התובעת עם בנותיה, בקשה למנותן כאפוטרופוס על המנוח, במסגרתה ביקשו, כי לבנות תהיינה סמכויות לחוד לגופו ולרכושו של המנוח, בעוד שהבנות והתובעת מסכימות למינוי משותף לשלושתן עם סמכויות ביחד לגופו ולרכושו של המנוח ( נספח ב' לתצהיר הבת עינת הררי- פרג, סעיף 5 לבקשה למינוי אפוטרופוס). נראה כי הכוונה הייתה שלא יתאפשר לתובעת לקבל החלטות באופן עצמאי באשר למנוח.

לכך מצטרפת אף העובדה כי הבת מאיה, אשר התגוררה בסמוך לאביה וטיפלה בו ובכל ענייניו הכלכליים, לא הגישה תצהיר התומך בעמדתה של אמה התובעת. התובעת טענה כי הדבר נעוץ בנסיבות אישיות ובאופיה של מאיה אשר מבקשת שלא להיחקר בבית המשפט מפאת ביישנותה – אך בנסיבות הדברים שתיקתה של הבת אומרת דרשני.

34. מעבר לכך, לא נטען וממילא לא הובאה כל ראיה לכך, כי התובעת ביקרה את המנוח בתדירות קבועה. התובעת לא העידה לעניין זה דבר וחצי דבר למעט גרסתה כי ביקרה את המנוח לאחר העבודה וכי המיקום של הדירה שנשכרה עבורו בתל אביב נקבע בין היתר בשל נוחותה להגיע לדירה ממקום עבודתה בקו אוטובוס אחד.

ד"ר בבלי העידה, כי לעיתים הסיעה את התובעת לדירתו של המנוח בתל אביב ומפאת מצוקת חניה, המתינה לה ברכב (סעיף 20 לתצהיר) מעדות זו משתמע כי ביקורים אלה, נמשכו זמן קצר בלבד בעת שהגב' בבלי ממתינה לתובעת במכוניתה.

טענותיה של התובעת, כי קשריה עם המנוח לא נותקו מעולם אין בהן להצביע על ניהול משק בית משותף, אלא לכל יותר, על קיומם של יחסים טובים וחבריים ביניהם.

35. תכליתה של קצבת השארים, כפי שצוין לעיל, היא לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה עובר לפטירתו, ולמנוע מחסורו הכלכלי, עמד על כך בית המשפט העליון בציינו:
"חוק הגמלאות נועד להבטיח תנאי קיום של כבוד לעובד המדינה הפורש, ולאחר מותו, להבטיח את קיומם הכלכלי של שאיריו. הוא נועד להגן על רמת החיים של עובד המדינה לאחר פרישתו, ועל זו של בני משפחתו הסמוכים על שולחנו ותלויים בו לכלכלתם.
במסגרת הדאגה לרווחתו של עובד המדינה לאחר פרישתו, פרש החוק את הגנתו גם על שאיריו, הסמוכים על שולחנו ערב פטירתו, לבל ידעו מחסור. אכן, קצבת שאירים נועדה לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה עובר לפטירתו, ולמנוע את מחסורו הכלכלי (דב"ע (ארצי) נו/05-109 מנדלבאום נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 427 (1999); דב"ע (ארצי) נג 7/6 בטר נ' קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז 135, 140-141 (1995)). כבר נפסק כי:
"נקודת המוצא להכרעה תהיה מטרתו של החוק, שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ואשר נועד, בין היתר, להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס" (ע"ע (ארצי) 183/99 אהרון נ' הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע לז 396, 403 (2002), להלן: ע"ע אהרון).
ובמקום אחר נכתב:
"חוק הגמלאות הוא חוק מתחום המשפט הפומבי-מנהלי, ובא להבטיח למדינה שירות של מנגנון יציב ובלתי-תלוי במקורות זרים לעת פרישתו מהשירות, ובמקביל – להבטיח לעובד המדינה קצבה לאחר פרישה, ולשאיריו – קצבה עם מותו של העובד" (דב"ע גזית, עמ' 405).
המטרה הכלכלית-סוציאלית היא המונחת ביסוד חוק הגמלאות. תכלית זו היא הניצבת גם ברקע הזכות לקצבת שאירים, הנתונה לבן הזוג של הנפטר". (בג"צ 4193/04 שרה אודיה גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 20.6.10).

36. על תכליתה זו של קצבת השארים עמד גם בית הדין הארצי בפסיקתו. (דב"ע (ארצי) נז/6-2 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' צילה כוכבי מיום 29.7.97; עע (ארצי) 38555-07-11 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים בע"מ נ' א. א. מיום 25.08.13).

בפסק דין אחר התייחס בית הדין הארצי לעובדת היותם של בני הזוג נשואים וקבע כי למרות עובדה זו תכלית הקצבה אינה מתקיימת בעניינם:
"תכלית זו של הקצבה והתלות הכלכלית במקורות הקיום של המנוח אינן מתקיימות בעניינם של המערערת והמנוח, אשר אמנם היו נשואים במשך שנים רבות אך למעשה חיו בנפרד במשך כארבע עשרה שנים לפחות, עד למותו של המנוח בשנת 2004"
(עע (ארצי) 42498-07-11 תרצה אבגין נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ , מיום 31.12.12) .

37. הנה כי כן, התכלית העומדת בבסיסה של קצבת האלמנה היא לאפשר לבן הזוג הנותר בחיים, אשר ניהל חיים משותפים ומשק בית משותף עם המנוח, להמשיך ולקיים את חייו, מבלי שתגרם פגיעה במצבו הכלכלי כפי שהיה ערב מותו של בן הזוג.

ניהול משק בית משותף מצביע על קיומה של זוגיות והסתמכות כלכלית אשר עשויה להיפגע כתוצאה מפטירתו של אחד מבין הזוג וליצור מחסור כלכלי אצל האחר.

38. בענייננו, כפי שתואר לעיל, בני הזוג חיו בנפרד משך 12 שנים קודם פטירתו של המנוח. בני הזוג התגוררו בדירות נפרדות, בערים שונות, קיימו משקי בית נפרדים, ניהלו בפועל חשבונות בנק נפרדים ולא היו שותפים בתחום כלשהו.

התובעת לא נסמכה על שולחנו של המנוח ומכאן כי לא נתקיימה התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס תשלום קצבת השאירים.

סיכום
39. בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ה (03 נובמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .