הדפסה

הררי נ' מאמ פיננס @ השקעות בע"מ

בפני
כבוד ה שופט רונן אילן

מבקשת

מרים הררי

נגד

משיבה
מאמ פיננס @ השקעות בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לפסק דין הצהרתי לבטלות הסכם.
במהלך יולי 2012, עודה מאושפזת בבית החולים לאחר אירוע לב, חתמה המבקשת על שורה של מסמכים לפיהם לוותה, ביחד עם בנה, כספים מהמשיבה, התחייבה עימו בהשבתם ואף שעבדה את זכויותיה בדירתה כבטוחה. מספר חדשים לאחר מכן התברר שבנה של המבקשת נקלע לחובות ועזב את הארץ, כך שהמבקשת נדרשת לכבד את התחייבויותיה היא לפירעון החוב למשיבה.
על רקע זה עותרת המבקשת לפסק דין המצהיר על בטלות ההתקשרות עם המשיבה, כשלטענתה כלל לא הבינה וכלל לא הסכימה להתקשר בהסכם הלוואה עם המשיבה, אלא הולכה שולל תוך ניצול מצבה הרפואי והיעדר צלילות דעת בו הייתה שרויה. המשיבה מצידה כופרת בטענות המבקשת וטוענת שאין הן אלא ביטוי לניסיון לחמוק מההתחייבויות שנטלה על עצמה , כך שהמשיבה תיוותר בפני שוקת שבורה ובלא יכולת פירעון.
המחלוקת באשר למודעות המבקשת להתקשרות עם המשיבה על פי המסמכים עליהם חתמה – עומדת במוקד תביעה זו.
העובדות
המבקשת הינה אלמנה, ילידת 23.6.51, ו בעלת הזכויות בדירה בשכונת התקווה, ברח' המבשר 82, בתל-אביב (חלק מחלקה 69 בגוש 6135; להלן: "הדירה"). למבקשת בן, יהושע שי הררי (להלן: "שי"). המשיבה הינה חברה פרטית העוסקת בנכיון שיקים והעמדת הלוואות חוץ בנקאיות.
בשנת 2012 עסק שי בהפעלת קווי חלוקה. במסגרת עיסוקיו נוצר קשר בין שי לבין המשיבה ושי החל לבצע נכיונות שיקים אצל המשיבה. בחדש יולי 2012, או בסמוך לכך, פנה שי למשיבה ובקש ליטול הלוואה אשר נועדה, לפי מה שמסר למשיבה, להרחבת עסקיו. כבטוחה להשבת ההלוואה הציע שי את הדירה וציין כי הדירה מושכרת וכי אמו, בעלת הדירה, איננה מתגוררת בדירה אלא בדירתו שלו בראשון לציון. על רקע זה הוסכם בין שי למשיבה על העמדת הלוואה לשנה בסך של 580,000 ₪.
ב"כ המשיבה, עו"ד יאיר טוקר, ערך את מסמכי ההלוואה על בסיס הנתונים שקבל על ההסכמות עם שי. בנוסח הסכם ההלוואה שנערך כאמור, צוינו כלווים ביחד ולחוד הן שי והן המבקשת. עוד נקבע בנוסח הסכם ההלוואה כי כבטוחה להשבתה יימסר למשיבה שטר חוב וירשמו משכנתא על הדירה ואף משכון ברשם המשכונות, שכן טרם נעשתה פרצלציה לייחוד הדירה.

בעת שהושגו ההסכמות בין המשיבה לשי, הייתה המבקשת מאושפזת בבית החולים וולפסון בעקבות אירוע לבבי שעברה בתחילת יוני 2012 , וכך הובהר לנציגי המשיבה כי לשם קבלת חתימת המבקשת על מסמכי ההלוואה יש להגיע לבית החולים. כאשר התברר הדבר לב"כ המשיבה, עמד עו"ד טוקר על כך שלמעמד החתימה יגיע גם עו"ד מטעם הלווים, דהיינו מטעמם של שי והמבקשת. נוכח דרישה זו, פנה שי לעו"ד רונן וזינה (להלן: "עו"ד וזינה") ובקש שיגיע לבית החולים וולפסון כדי לבצע אימות חתימה על מסמכים.
עו"ד וזינה נעתר לבקשה וכך הגיעו לבית החולים וולפסון ביום 10.7.12 כל המעורבים בעסקה: שי, עו"ד וזינה, עו"ד טוקר ועובד המשיבה – אביש י כהן. במהלך פגישה זו הוצגו מסמכי ההלוואה בפני המבקשת והמבקשת חתמה על כל המסמכים שהוצגו לה. כך נחתמו באותו מעמד הסכם הלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה") למתן הלוואה בסך 580,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), שטר חוב, ושטר משכנתא לרישום משכנתא על הדירה (להלן: "המשכנתא") כבטוחה לטובת המשיבה. על יסוד מסמכים אלו בקשו נציגי המשיבה לרשום את המשכנתא , אך רשמת המקרקעין בקשה שיבוצע תיקון בשטר המשכנתא. לבקשתה איפוא, נערך תיקון והמסמך המתוקן הובא שוב לבית חולים וולפסון 5 ימים לאחר מועד החתימות הראשון, כדי שהמבקשת תחתום פעם נוספת. גם במעמד החתימה השני נכחו בנוסף לשי גם עו"ד טוקר ועו"ד וזינה. כלל המסמכים עליהם חתמה המבקשת בקשר עם ההלוואה יכונו להלן לשם הנוחות: "מסמכי ההלוואה".
על בסיס מסמכי ההלוואה העמידה המשיבה לשי את ההלוואה וזה, כאמור , התחייב להשיבה בתוך שנה. מספר חדשים לאחר העמדת ההלוואה, בינואר 2013, עזב שי את הארץ, ככל הנראה על רקע הסתבכות כלכלית וחובות אליהם נקלע. כ- 4 חדשים לאחר מכן, ביום 30.5.13, פנתה המבקשת בהמרצת פתיחה זו ובקשה להצהיר על בטלותם של כלל מסמכי ההלוואה.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
המבקשת עותרת לפסק דין המצהיר על בטלו תם של מסמכי ההלוואה, לרבות המשכנתא, הסכם ההלוואה, שטר החוב ו כל יתר מסמכי הלוואה עליהם חתמה .
לטענת המבקשת, כאשר חתמה על מסמכי ההלוואה היא סברה שהיא חותמת על מסמכים לשם השלמת רישום ירושת בעלה המנוח, שכן שי נטל על עצמו את הטיפול ברישום הירושה. לא נאמר לה כלל שהיא מתקשרת בהסכמים בקשר להלוואה או לרישום משכנתא על הדירה והיא לא העלתה על דעתה שזו תכלית המסמכים הללו.
עוד טוענת המבקשת כי נוכח מצבה הרפואי בעת שחתמה על המסמכים השונים, היא כלל לא הייתה בצלילות דעת ולא יכולה הייתה להבחין בטיבם האמיתי, ולא כל שכן שלא הייתה לה "גמירות דעת" להסכים לרישום משכנתא ולהתחייב בקשר עם ההלוואה. המשיבה למעשה ניצלה בחוסר תום לב את המצב בו הייתה כדי להטעותה ולהחתימה על מסמכים שאת מהותם כלל לא הבינה ולתוכנם מעולם לא הסכימה.
בנוסף, טוענת המבקשת לפגמים ניכרים בהסכם ההלוואה המצדיקים את ביטולו, ובהם ריבית חריגה שאיננה חוקית, תאריכים שגויים וציון מקום החתימה ברמת גן במקום המקום הנכון בו נחתמו בית החולים בחולון.
לפי עמדת המשיבה אין כל בסיס לתביעה ואין היא אלא ביטוי לניסיון לשלול מהמשיבה את זכותה להיפרע על ההלוואה שהעמידה.
לטענת המשיבה, חתמה המבקשת על כל מסמכי ההלוואה בדעה צלולה, במודעות מלאה לתוכנם, ולאחר שנעתרה לבקשת בנה, שי, לסייע לו בקבלת הכספים להם נזקק לצורך עסקיו. המשיבה מדגישה כי נציגיה עמדו על כך שבמעמד החתימה יהיו נוכחים שי ועורך דין מטעמו, שיוודאו כי המבקשת מבינה ומסכימה ל התחייב בקשר עם ההלוואה והמשכנתא. כך אכן נעשה, ואין כל יסוד לניסיון המבקשת לחזור בה מהתחייבותה.
ממילא שהמשיבה דוחה גם את יתר טענות המבקשת לפגמים במסמכי ההלוואה ומבקשת לדחות את התביעה.
המבקשת תמכה את גרסתה בתצהירה ובחוות דעת מומחה של ד"ר ברנט ארמנדו (להלן: "ד"ר ברנט"). המשיבה תמכה את גרסתה בתצהירי משה מארי (מנהל המשיבה), אבישי כהן (עובד המשיבה), ועו"ד יאיר טוקר. בנוסף, זומן למתן עדות והעיד עו"ד וזינה. בדיון אשר התקיים ביום 4.2.15 נחקרו העדים ובתום הדיון ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.
דיון
בליבת טענות המבקשת עומדת הטענה לבטלות כל המסמכים עליהם חתמה בקשר עם ההלוואה, שכן היא כלל לא הבינה את משמעותם וכלל לא הסכימה לתוכנם. טענה זו הינה למעשה הטענה המכונה "לא נעשה דבר".
עקרון העל של דיני החוזים בישראל כולל את החופש להחליט עם מי להתקשר בחוזה אם בכלל להתקשר בחוזה. על מנת שחוזה יחייב מבחינה משפטית נדרש שתתקיים הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב. המבחן הבוחן את קיומה של אותה הסכמה שבלעדיה לא יתכן חוזה, גמירות הדעת, הינו מבחן אובייקטיבי. הדגש במבחן זה הוא על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה.
על אף זאת, מכירה הפסיקה במקרים בהם אף שהנסיבות החיצוניות, האובייקטיביות, יעידו על הסכמה וגמירות דעת, יועדף הרצון הפנימי, הסובייקטיבי ותתכן תוצאה שלפיה המבחן הסובייקטיבי יביא לתוצאה שלפיה החוזה בטל. מצב בו ניתנת עדיפות לרצון הפנימי ולהיעדר רצון להתקשר בחוזה, על פני החזות החיצונית של אותה הסכמה - מכונה טענת "לא נעשה דבר" (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית [פורסם בנבו] 6.8.07).
תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות: קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה; והעדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה. במסגרת התנאי הראשון על הצד הטוען זאת להוכיח קיומו של שוני מהותי או קיצוני בין המסמך עליו חתם ובין המסמך עליו האמין שחתם, או, למשל בטענת כפיה, כי הכפיה לא רק פגעה ברצונו החופשי של החותם אלא שללה אותו לחלוטין. במסגרת התנאי השני על הטוען זאת להראות כי לא התרשל בעצמו כשלרוב משמעות יסוד זה היא כי לא יוכל צד שחתם על חוזה מבלי שטרח לקוראו להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר (ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד (1) 304, 310).
באשר למישור הראייתי, ברי כי מדובר בטענת הגנה ועל כן נטל ההוכחה של יסודות הטענה מוטל על כתפי צד לחוזה המבקש להשתחרר מהקיום החוזי בטענה שלא נעשה דבר. נטל ההוכחה בעניין זה הוא כבד יותר מן נטל הרגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו [פורסם בנבו] 12.6.00).
המבקשת טוענת לבטלות כל המסמכים עליהם חתמה בקשר עם ההלוואה.
לפי גרסת המבקשת, כאשר הגיעו למיטתה בבית החולים שי ואנשים נוספים אותם לא הכירה, היה מצבה הרפואי קשה, דעתה לא הייתה צלולה והיא לא הייתה במצב המאפשר להבין את תכלית המסמכים עליהם חתמה. כשהיא במצבה זה, כך לגרסתה, היא בכלל סברה שהמסמכים קשורים לירושת בעלה המנוח בה טפל שי. איש לא הסביר לה והיא כלל לא הבינה, ודאי שלא הסכימה, להתקשר בהסכם שלפיו היא כביכול לווה כספים מהמשיבה. כלומר, המבקשת טוענת שנוכח המצב בו הייתה בעת חתימת מסמכי ההלוואה, מצב של היעדר צלילות דעת, נשלל לחלוטין רצונה החפשי להתקשר עם המשיבה בהסכם כלשהו.
לפי גרסת המשיבה, טרם חתימת המבקשת על מסמכי ההלוואה ולרבות המשכנתא, הוסברה לה היטב משמעות חתימה, והמבקשת חתמה רק לאחר שהבינה והסכימה להתחייבות שבאה לכדי ביטוי במסמכי ההלוואה.
הראיה המרכזית עליה מבססת המבקשת את גרסתה הינה חוות דעתו של ד"ר ברנט.
ד"ר ברנט הינו מומחה בתחום הגריאטריה ורפואה פנימית. ד"ר ברנט לא טפל כלל במבקשת בעת שחתמה על מסמכי ההלוואה ולמעשה פגש בה לראשונה ביום 23.4.13, כשהגיעה אליו לקראת הכנת חוות הדעת. את חוות דעתו באשר למצב המבקשת בעת חתימת הסכם ההלוואה מבסס לפיכך ד"ר ברנט בעיקר על התיעוד הרפואי באותה תקופה. לפי הממצאים שהוא מביא בחוות דעתו, בתקופה הרלוונטית (יולי 2012) התאוששה המבקשת מניתוח לב פתוח שעברה ביום 6.6.12, וסבלה מחום גבוה, אנמיה, רמת נתרן ירודה ואפשר שגם מהתייבשות. עוד מצא ד"ר ברנט כי בעת אשפוזה טופלה המבקשת במספר תרופות (ובהן: Gastro, Bondormin Vaben, Cardiloc ו- Digoxin) אשר מוכרות ככאלו שעלולות להביא את המטופל למצב של דליריום (משמע: מצב של חשיבה לא מאורגנת, חוסר תשומת לב ופגיעה ברמת ההכרה). נוכח שילוב זה של נתונים, מגיע ד"ר ברנט למסקנה שבעת חתימתה על מסמכי ההלוואה הייתה המבקשת במצב של דליריום, שלכן לא הייתה צלולה בדעתה ולא הבינה את משמעות המסמכים עליהם חתמה. דא עקא, שמכלול הראיות שהוצגו ועדות ד"ר ברנט במהלך חקירתו הנגדית מקשים על קבלת מסקנתו.
ראשית, כאשר מתברר כי ד"ר ברנט בדק את המבקשת לראשונה חדשים רבים לאחר האירועים הרלוונטיים, לא ברור כיצד זה לא הובאה ולו ראיה אחת ישירה, אובייקטיבית, של מי שהיה עם המבקשת בתקופה הרלוונטית ואשר יכול לתמוך במסקנתו של ד"ר ברנט . המבקשת הרי הייתה מאושפזת בבית החולים ומטופלת על ידי צוות רפואי וסיעודי, ברם אף לא אחד מאלו שטפלו בה זומן להעיד על מצבה בעת האשפוז. אפילו מי מבני משפחתה של המבקשת (ולמבקשת ילדים נוספים זולת שי – עדות המבקשת בעמ' 43; ש' 10 בפרוט' ) לא זומן למתן עדות.
שנית, מתברר שבגיליונות הרפואיים מאשפוז המבקשת מצוין במפורש שהמבקשת צלולה בדעתה, אוכלת, יורדת ממיטתה, מתניידת וכיו"ב סממנים שאינם מתיישבים עם מסקנתו של ד"ר ברנט (ראה העדות בעמ' 11 – 12 בפרוט') . כל שהשיב ד"ר ברנט נוכח רישום זה הוא היעדר אמון ברישום שנעשה על ידי הצוות הסיעודי. טענה זו לא ניתן לקבל. רישום זה, אפילו לא נעשה על ידי הצוות הרפואי אלא על ידי הצוות הסיעודי סותר את מסקנת המומחה. רישום זה חייב, לפחות, בדיקה מקיפה יותר מול הצוות הסיעודי וכזו לא עשה ד"ר ברנט. למעשה, בעדותו התברר שמצא פעם אחת, ברישום ביום 8.7.12, כי המבקשת "עירנית לסירוגין" אבל כל שעשה נוכח זאת הוא "לפרש את הכתוב" (עמ' 11; ש' 20 – 29 בפרוט').
אחת התמיכות שמוצא ד"ר ברנט למסקנתו הייתה הטענה שהמבקשת לקתה בחום גבוה במהלך אשפוזה, אך במהלך עדותו חזר בו ד"ר ברנט מטענה זו הודה כי לא ניתן לקבוע שהמבקשת לקתה בחום גבוה (עמ' 13 בפרוט').
ד"ר ברנט מצא שהמבקשת טופלה באמצעות Cipralex. תרופה זו בכלל מיועדת לטיפול בדיכאון אולם ד"ר ברנט סבור שהשימוש בה מעיד על טעות של הצוות הרפואי, שזהה סימני דליריום כסימני דיכאון. לא ברור כיצד יכול ד"ר ברנט לייחס טעות שכזו לצוות רפואי בלא לנסות כלל לברר את העובדות מול הצוות הרפואי, בלא כל תיעוד שיתמוך בכזו מסקנה וכאשר התיעוד, כאמור, בכלל סותר את מסקנתו של ד"ר ברנט.
בעת בדיקתה של המבקשת, לא מצא ד"ר ברנט כל סימן לדליריום (עמ' 16; ש' 23 בפרוט').
במהלך החקירות הנגדיות, התפרצה המבקשת פעמיים במהלך עדותו של עו"ד וזינה , וטענה שאין אמת בגרסתו על אודות ההסברים וההבהרות שניתנו לה בעת שחתמה על מסמכי ההלוואה (עמ' 21; ש' 20 וכן עמ' 25; ש' 19). המבקשת גם העידה כי היא זוכרת את מעמד החתימה, זוכרת את עו"ד וזינה ואף זוכרת שלחצה את ידו (עמ' 44; ש' 4 בפרוט'). משמע, לפי גרסת המבקשת נראה שהיא זוכרת היטב את מעמד החתימה, אלא שלא ברור כיצד מתיישבת עמדה זו עם חוות הדעת של ד"ר ברנט. לא ברור כיצד זוכרת המבקשת כך את מעמד החתימה, אם לשיטת ד"ר ברנט היא הייתה בכלל במצב של "דליריום" ופחות מכך ברור כיצד אין למצב זה התייחסות בחוות הדעת.
לא זו בלבד שקשה לקבל את מסקנתו של ד"ר ברנט כשלעצמה, אלא שהראיות שהציגה המשיבה סותרות ל חלוטין את ממצאי ד"ר ברנט.
לפי גרסת המשיבה, חתמה המבקשת על מסמכי ההלוואה מרצונה החפשי, כשלפי כל הסימנים מאופן התנהגותה ברור היה שהיא צלולה לחלוטין בדעתה, מבינה את משמעות חתימתה ומסכימה ליטול על עצמה את ההתחייבויות הגלומות במסמכי ההלוואה. גרסה זו נתמכת בראש ובראשונה במסמכי ההלוואה, המבטאים בלשון ברורה לחלוטין כי עסקינן בהלוואה שניטלת ולא בשום עניין הקשור לירושה או עיזבון בעלה המנוח של המבקשת. גרסה זו אף נתמכת בעדותם של עובד המשיבה, אבישי, וב"כ המשיבה, עו"ד טוקר, שנכחו בעת חתימת המבקשת על מסמכי ההלוואה.

תמיכה לגרסה זו ניתנה על ידי עו"ד וזינה, אשר הגיע לבית החולים לפי בקשת שי ונכח אף הוא בעת חתימת המבקשת. עו"ד וזינה העיד במפורש כי המבקשת ידעה בדיוק על מה חתמה (עמ' 18; ש' 26 בפרוט') וכי הבינה שהיא חותמת על מסמכים לפיה ם תמושכן הדירה כיוון שרצתה לעזור לבנה, שי (עמ' 21; ש' 24 בפרוט'). לטענת המבקשת לא ידע כלל עו"ד וזינה מה תוכן המסמכים עליהם חתמה המבקשת, אלא שעו"ד וזינה לא נתבקש כלל לערוך מסמכים אלו. עו"ד וזינה התבקש אך ורק לוודא, כגורם חיצוני שלא קשור למשיבה, כי המבקשת צלולה בדעתה וחותמת מרצונה החפשי וכך עשה. עו"ד וזינה איננו נציג המשיבה, אין לו כל קשר למי מהמעורבים בתביעה, והגיע למעמד החתמת המבקשת כי נתבקש לעשות כן על ידי שי כנגד שכר. לא מצאתי בנסיבות אלו סיבה שלא ליתן אמון בעדותו.
אם כך, טענתה העיקרית של המבקשת לביסוס הטענה לבטלות מסמכי ההלוואה – הופרכה. המבקשת טענה כי הייתה במצב של היעדר צלילות שנוצל כדי להחתימה על מסמכי ההלוואה, אך גרסה זו לא הוכחה ואף הופרכה, כאשר התברר שהמבקשת חתמה על מסמכי ההלוואה בצלילות דעת מלאה ומרצונה החפשי .
זאת ועוד, אם טוענת המבקשת שלא הבינה כלל שהיא חומת על מסמכי ההלוואה, נשאלת השאלה על מה סברה המבקשת, לשיטתה, כי היא חותמת.
לפי גרסת המבקשת, היא סברה שמדובר במסמכים הקשורים לעיזבון בעלה המנוח. גרסה זו מעוררת קושי כשלעצמה. בעלה המנוח של המבקשת נפטר ביום 4.2.07 (לפי צו הירושה – נספח ז' לתצהיר המבקשת). לא ברור , והמבקשת לא מסבירה, מדוע זה פתאום היא מתבקשת לחתום על מסמכים בהקשר זה ביולי 2012.
המבקשת מפנה לבקשה לרישום צו ירושה מיום 26.6.12 (נספח ז' לתצהיר המבקשת) אך טוענת שכלל לא חתמה על הבקשה והיא כלל איננה מוכרת לה. במצב זה רק גוברת התהייה, שאם לא ידעה המבקשת כלל על הטיפול בירושת בעלה המנוח, מצופה היה שתסביר כיצד זה עלתה סוגיה זו ביולי 2012.
כאשר המבקשת טוענת שסברה שהיא חותמת על מסמכים שקשורים בירושת בעלה המנוח, אך איננה מנסה כלל להסביר על מה, בדיוק, סברה שהיא חותמת כ- 5 שנים לאחר פטירתו, קשה ליתן אמון בגרסתה.
רק להשלמת התמונה יצוין שממילא לא עומדת המבקשת גם בחלקה השני של הטענה. החלק הבוחן את זהירותה היא בחתימת מסמכי ההלוואה.
המבקשת הצהירה במפורש שכלל לא קראה את המסמכים עליהם חתמה (סעיף 9 בתצהיר המבקשת) וכך אף העידה (עמ' 45; ש' 9 – 14 בפרוט'):
ש. יש לך בעיות בהבנת קרוא וכתוב?
ת. לא.
ש. את טוענת שלא קראת את המסמכים שחתמת עליהם של מר וזינה?
ת. לא.
ש. אפילו לא את הכותרת?
ת. לא.
הנה איפה, מודה המבקשת במפורש כי התרשלה. כי כלל לא טרחה לקרוא את מסמכי ההלוואה ואפילו את כותרת המסמכים לא קראה. למעשה, אפילו הייתה מוכיחה המבקשת את חלקה הראשון של הטענה, די ברשלנות זו כדי להביא לדחיית הטענה.
כך ניתן לסכם את הראיות שהוצגו. המבקשת טוענת לבטלות כל מסמכי ההלוואה שעליהם חתמה וטוענת שכלל לא הבינה ולא הסכימה להתקשרות זו. הנטל להוכיח טענה זו מוטל על המבקשת ומדובר בנטל כבד במיוחד. המבקשת טוענת שהייתה במצב של היעדר צלילות דעת אלא שטענה זו הופרכה. המבקשת טוענת לשוני קיצוני בין המסמכים עליהם חתמה לאלו עליהם סברה שהיא חותמת, אלא שגם טענה זו הופרכה בהיעדר כל ניסיון לפרט על מה סברה המבקשת שהיא חותמת. בנוסף, שומה היה על המבקשת להראות שלא התרשלה בעצמה, וגם בנטל זה לא עמדה. המבקשת העידה שכלל לא קראה את מסמכי ההלוואה, והרי צד להסכם איננו יכול לחמוק מהתחייבויות בטענה שכזו.
למעשה, מהראיות שהוצגו נוטה הכף למסקנה לפיה הבינה וידעה המבקשת על מה חתמה. נראה שהמבקשת בקשה לסייע לשי, סמכה עליו ובטחה בהבטחותיו ולכן גם הסכימה לחתום על מסמכי ההלוואה .
לפיכך, אני דוחה את טענות המבקשת, מקבל את גרסת המשיבה, וקובע כי המבקשת חתמה על מסמכי ההלוואה מרצונה המלא והיא מחויבת בגינם לכל דבר ועניין.
עוד טוענת המבקשת כי נתגלו פגמים בהסכמי ההלוואה.
לא מצאתי ממש בטענות אלו. המבקשת מנסה לטעון שאין ראיה שבכלל ניתנה הלוואה אך מידע זה בכלל מצוי בידי שי, זה שקבל את ההלוואה לעסקיו. לא ברור כיצד יכולה המבקשת לטעון שלא נתקבלה הלוואה כשאין לה ולו ראיה אחת מצידו של שי לתמיכה בטענה שכזו.
המבקשת טוענת כי לפי ההסכם בכלל אמורים היו שי והמבקשת להשיב ההלוואה ביום בו ניתנה וכן שיש סתירות באשר לתכלית ההלוואה, אלא שאלו נראות על פניהן כטעויות סופר ותו לא.
המבקשת טוענת להפרת חובת הגילוי הרובצת על המשיבה כמי שהעמידה הלוואה חוץ בנקאית, ובפרט כאשר המבקשת מוגדרת כלווה כשבפועל איננה אלא ערבה. אלא שכך הצהירה המבקשת (סע' 8 בתצהיר המבקשת): "אני אישה פשוטה, לא בקיאה בפרוצדורות ובסדרי משפט, ונטתי להאמין שבני שי ועורכי הדין שהביא מייצגים אותי נאמנה". משמע, בכל הכרוך בהתקשרות עם המשיבה נתנה המבקשת אמון מלא בשי. כך לעניין המסמכים עליהם חתמה. כך גם לעניין תנאי ההלוואה, הריבית, ההחזרים וכיו"ב. המבקשת לא קבלה הסברים שכן לא בקשה כלל הסברים. והמבקשת לא בקשה הסברים שכן בטחה בבנה, שי. לא ניתן איפה לקבל בדיעבד טענה על אי מתן הסברים במצב זה.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
אכן, ניתן להבין לליבה של המבקשת, אשר מוצאת עצמה נאלצת לפרוע חובות שיצר בנה במסגרת עסקיו ועלולה במצב זה גם לאבד את הדירה אשר שעבדה כבטוחה. עם זאת עילה בדין להצהרה על בטלות ההסכם עליו חתמה המבקשת – איין, וגרסתה לפיה כלל לא הסכימה ולא הבינה על מה חתמה איננה אמינה וודאי שלא הוכחה.
אשר על כן אני דוחה את התביעה.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין שכר עדותו של עו"ד וזינה וכן גם בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. לא מצאתי מקום להשית על המבקשת את תשלום שכר עדותו של עו"ד טוקר שהיה ב"כ ה משיבה בעריכת מסמכי ההלוואה.
ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ו, 07 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.