הדפסה

הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

בפני
כב' השופט ירון בשן

תובעים
1.הראל חברה לביטוח בע"מ
2.אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

נגד

נתבעת
אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה לפי צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשל"ח – 1977 (להלן: הצו) . הנתבעת טוענת להתיישנות והדיון פוצל כך שטענה זו תידון ראשונה.
ביום 7.9.1997 אירעה תאונת דרכים בהשתתפות רכב קל שהשימוש בו בוטח בידי התובעת (להלן: הראל) ורכב כבד שהשימוש בו בוטח בידי הנתבעת (להלן: אליהו). תביעת הניזוקה כנגד הראל התבררה בת"א (שלום כפר-סבא) 4667/98 וביום 21.1.2003 הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. על פי האמור בסעיף 1(ב) להסכם הפשרה, סכום הפשרה ישולם לידי הניזוקה תוך 30 ימים מיום קבלת האישור על הסרת העיקולים שהוטלו על כספי הניזוקה אצל הראל. משלא הוסר העיקול, פנתה הראל וביקשה הכרעה שיפוטית בדרך של טען ביניים . ביום 30.11.2004 חויבה הראל להעביר את כספי הפיצויים לצד שלישי בהתאם לתנאי השעבוד וה סכום הועבר ביום 26.1.2005. ביום 20.6.2010 הוגשה תביעה זו להשתתפות אליהו בסכום הפיצוי.

טענות הצדדים

לטענת הראל עילת תביעתה לא התיישנה ומועד ההתיישנות ביחס לכל אחד מהסכומים ששולם נמנה מיום תשלומו בפועל. לחלופין, טוענת הראל כי גם אם יש למנות את מועד ההתיישנות מיום מתן פסק הדין הרי שיש לראות בפסק הדין שניתן בטען הביניים כפסק הדין ממנו מונים את התקופה. לטענת הראל, המקור הנורמטיבי לחיוב אליהו מצוי בצו המחלק את נטל הפיצויים בין המבטחים ולא בעקרונות כלליים של סוברוגציה. עילה זו, היא עילה עצמאית וזכות התב יעה קמה רק עם תשלום הפיצויים לניזוק בפועל. הראל מפנה לאמור בע"א (ירושלים) 1152/00 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר ואח', לאמור בהמ' (ב"ש) 200/94 מדינת ישראל נ' הכשרת היישוב ולאמור בבר"ע 1750/07 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ. כן מפנה הראל לעקרון הכללי שנקבע בע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם שם נקבע שזכות ההשתתפות בין מעוולים היא זכות עצמאית ולא סוברוגטיבית. הראל מתבססת על שורה ארוכה של פסקי דין בהם נקבע שמנין הימים להתיישנות העילה בתביעה להשתתפות מתחיל מיום מתן פסק הדין שמחייב את המזיק שנתבע בפועל בפיצויו של הניזוק. רלוונטי ת במיוחד לענייננו ההלכה שנקבעה בע"א 493/64 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' קבוצת כנרת שם נקבע שזכות הה שתתפות קמה רק עם חיוב המזיק הראשון בתשלום פיצויים ובאמרת אגב, נאמר גם שזכות זו עשויה לקום בתנאים מסוימים רק ביום התשלום בפועל. בהתבסס על אמרת אגב זו, טוענת הראל כי יש למנות את תקופת ההתיישנות גם במקרה זה מיום התשלום בפועל. טענה זו נטענה בעיקר לנוכח המניעה האובייקטיבית לתשלום הפיצויים לידי הניזוקה כאשר על הפיצויים הוטל עיקול בידי צג שלישי. הראל תומכת טענה זו גם באמור בבר"ע (ת"א) 1750/07 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ שם נקבע כי מועד ההתיישנות נמנה בנפרד לגבי כל סכום ששולם מיום התשלום בפועל. זאת ועוד טוענת הראל שגם אם נמנה את מנין הימים לתקופת ההתיישנות מיום מתן פסק הדין המחייב בתשלום, התביעה לא התיישנה. לטענתה, פסק הדין שמקים את חובתה לתשלום הפיצויים הוא לא פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים בתביעת הניזוקה אלא פסק הדין שניתן בטען הביניים. לפני פסק הדין בטען הביניים, לא היה ניתן לשלם לניזוקה את הפיצוי וממילא לא השתכלל החיוב לתשלום הפיצויים בהתאם לאמור בסעיף 1.ב להסכם הפשרה .

לחלופין, הראל טוענת לקיום חוזה מכוח הנוהג לפיו חברות ביטוח מונות את תקופת ההתיישנות מיום התשלום בפועל. את טענתה זו מבססת הראל על עדותה של עוה"ד יפעת גל-עברון שהעידה שבמספר לא מבוטל של תיקים נמנה מועד ההתיישנות מיום התשלום בפועל בהתאם להסכמה שבין הראל לבין אליהו. תצהירה של העדה לווה בהעתקים של התכתבויות באותם התיקים שיתמכו בטענתה. העדה אף הצביעה על הליכי בוררות שהתקיימו במקרה אחר בין הצדדים שם הראל טענה להתיישנות ואילו אליהו טענה שיש למנות את מועד ההתיישנות מיום התשלום בפועל. אליהו מושתקת מלטעון טענה הפוכה בהליך זה. הראל מתייחסת לעדותה של עוה"ד רויטל קולר מטעם הנתבעת. לטענתה, עדותה של עו"ד קולר לא נתמכה בראיות חיצוניות ובהתייחסות למקרים קונקרטיים אחרים.

טענה ברוח דומה נשמעה מפי הראל ולפיה אליהו מושתקים מלטעון טענת התיישנות גם מכוח דוקטרינת ההשתק שיפוטי. הראל טוענת בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 513/89 Interlego נ' Exin-Lines, פ"ד מח(4) 133 שצד שטענתו התקבלה בהליך אחד, מושתק מלטעון טענות הפוכות בהליך אחר. הראל מצביעה על הרחבת העקרון כך שיחול גם על עמדת בעל דין בהליך מנהלי מעין שיפוטי מול המוסד לביטוח לאומי בת"א (מחוזי חיפה) 1072/04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ. הראל מצביעה על הליך הבוררות האמור כדי לבסס את טענתה שאליהו מנסה לטעון בהליך זה טענות הפוכות לטענותיה בהליך הבוררות, דבר שיש למנוע בהתאם לעקרונות ההשתק השיפוטי.

בהתאם לאמור לעיל, טוענת הראל שעילת התביעה לא התיישנה ויש לחייב את אליהו בהשתתפות בסכום הפשרה בסך 167,136 ₪ ששולם ביום 26.1.05 בעקבות פסק הדין שניתן ביום 30.11.04 ובהשתתפות בסכום ששולם לידי המוסד לביטוח לאומי ביום 18.6.03.

אליהו טוענת שאם יאמץ בית המשפט את טענות הראל, יווצר מצב אבסורד בו מבטחת הרכב הקל תוכל לעולם לשמור בידה את השקל האחרון והתביעה לא תתיישן לעולם. גישה זו, חותרת תחת עקרון הודאות ושומטת את הקרקע מתחת להגיונו של מוסד ההתיישנות. לטענתה, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הגשת התביעה כנגד מבטח הרכב הקל בהתבסס על ההלכה הכללית שנקבעה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים שם נקבע כי מנין ימי תקופת ההתיישנות לענין תשלומי איזון מתחיל מיום הגשת התביעה כנגד בעל הקרקע הזוכה. לטענת אליהו, עקרון זה זכה ליישום גם בברע (ת"א) 1750/07 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ שם נקבע כי עילת התביעה להשתתפות בין המבטחות התגבשה ביום הגשת תביעת הניזוק או ביום בו הכירה מבטחת הרכב הקל בחבותה, הראשון מבין שניהם. לחלופין, טוענת אליהו כי יש למנות את מנין הימים להתיישנות לכל המאוחר מיום חיוב מבטחת הרכב הקל בתביעת הניזוק. אליהו מתבססת על האמור בע"א 1607/08 גזית נ' בית יערה בע"מ שם נקבע שהמועד הקובע לעניין התיישנות תביעת שיבוב הוא מועד חיוב המזיק הראשון בתביעה העיקרית, דהיינו ביום מתן פסק הדין כנגדו. אליהו מצביעה גם על ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפשרה כדי לטעון על הודאה בחיוב כבר במועד זה. מרגע ההודאה, יש למנות את מנין הימים מיום פסק הדין לכל המאוחר והתביעה התיישנה גם ביחס לסכומים ששולמו לידי המל"ל. לחלופין, טוענת אליהו שיש למנות את תקופת ההתיישנות מיום קבלת דרישת המל"ל לשיפוי במשרדי הראל. תביעת המל"ל מבוססת על עילה חוזית לפי הסכם שנכרת בין חברות הביטוח לבין המל"ל. על פי תנאי החוזה, משתכלל החיוב ללא תלות בקשר הסיבתי במועד התשלום. בכל הנוגע למעמדו של פסק הדין בטען הביניים טוענת אליהו שהלכה היא שהחיוב נוצר במועד מתן פסק הדין בתביעה המקורית ואין בטען הביניים כדי להשפיע על מנין ימי ההתיישנות. טענה זו מבוססת על ההלכה שנקבעה בע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר ובע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש. בכל הנוגע לקיומו של מנהג טוענת אליהו שהראל לא הצליחה להוכיחו. לטענת אליהו, דווקא העובדה ששאלה דומה עלתה בהליכים האחרים מחזקת את הטענה ששאלת ההתיישנות שנויה במחלוקת מתמשכת בין חברות הביטוח מבלי שהדבר יוסדר בנוהג כזה או אחר. על כל פנים, גם אם במקרים בודדים הייתה הסכמה למנות את תקופת ההתיישנות מיום התשלום בפועל, לא ניתן ללמוד מהם על הסכמה גורפת גם בתיקים אחרים.
הכרעה
הראל תובעת השתתפות בסכום הפיצויים ששילמה במישרין לניזוקה ישירות ובסכום ששילמה למל"ל (בשל סכומים ששילם המל"ל לניזוקה). נטען שהתביעה התיישנה. בע"א 9413/03 ‏ אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ''ד סב(4) 525 נקבע כי "סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. למושג "עילת תובענה" עשויות להיות משמעויות שונות בהקשרים שונים. משמעותו של מושג זה לצורך התיישנות מושפעת מתכליותיו של מוסד זה, ובין היתר, מן הנטייה להחיל את ההתיישנות על דרך הצמצום, כדי לתת ביטוי לזכות הגישה לערכאות של בעל דין לצורך בירור זכויותיו המהותיות במשפט... המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו".
תביעה זו הוגשה על פי צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשל"ח – 1977. תקופת ההתיישנות תמנה מהמועד שבו קמה לה ראל זכות תביעה עצמאית מכוח הצו, אך הצדדים חלוקים בזיהוי מועד זה ולא מצאו הלכה מחייבת בענין. בבר"ע 1750/07 (מחוזי ת"א) המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, נדונה השאלה, ונדחתה במפורש הטענה שמרוץ ההתיישנות מתחיל עם אירוע תאונת הדרכים עצמה. נקבע כי זכות ההשתתפות בין חברות הביטוח היא זכות עצמאית ולא ניתן להתייחס אליה כאל זכות סוברוגטיבית לאור העובדה שלניזוק ברכב הק ל אין עילה כנגד מבטחת הרכב הכבד: "ההלכה הרווחת היא, כי מועד היווצר העילה במקרה בו מדובר בתביעת שיפוי, להבדיל מתביעת תחלוף, הוא מיום התשלום, לאחר שנקבעה חבותו של התובע ונקבע גובה הנזק ... מירוץ התיישנות יתחיל רק עם התגבשותה של עילת תביעה קונקרטית, שמכוחה, יכול מבטח הרכב הקל להגיש את תביעתו, וזו, לא תקום בידו טרם קביעת עצם החיוב והיקפו, המהווים רכיבים חיוניים לביסוס התביעה. "
אין לי כמובן אלא להצטרף לאמירה, שבתביעה להשתתפות עילת התביעה אינה באה לעולם, ומ רוץ ההתיישנות אינו מתחיל, בטרם התגבשה עילת התביעה ו ידוע הנזק. אך האם אכן הכרחי הוא, ש מבטחת הרכב הקל תשלם בפועל את הפיצוי כתנאי להגשת תביעתה ? בית-המשפט המחוזי לא קבע עמדה מפורשת בשאלה זו ובפסקה 10 לפסק-דינו הזכיר חלופות שונות של לוח הזמנים האפשרי לתחילת מרוץ ההתיישנות. נראה שהדגש הושם על ה מועד שבו היה למבטחת הרכב הקל חוב שאינו שנוי במחלוקת כלפי הניזוק – ולכן גם ידיעה של הסכום ש תוכל לדרוש ממבטחת הרכב הכבד. דברים אלה, כמובן, נגזרים מלשון סעיף 2 לצו (שב ינתיים הוחלף בנוסח דומה ) שחל על ענייננו: " ארעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק שהמבטחים של הרכב הקל התחייבו בתשלומם עקב התאונה..."
הצו לא נקט לשון "השבה" (של מה שכבר שולם) גם אין בו רמז לקשר בין חובת מבטח הרכב הכבד לשלם למבטח הרכב הקל, לבין פעולה כלשהי שביצע בפועל מבטח הרכב הקל. כל שנדרש כדי ליצור את חובת התשלום של מבטח הרכב הכבד ה וא שמבטח הרכב הקל "התחייב" בתשלום פיצוי.
הסדר זה שונה מההסדר החל על תביעות השבה, או שיבוב, שבהן קיום עילת התביעה תלוי בכך שהתובע הקדים ושילם בפועל את הפיצוי לניזוק. שוני זה הולם את השוני בין סוגי התביעות והשוני באינטרסים המוגנים בהסדרים המשפטיים השונים . די אם נזכיר, שלניזוק אין עיל ת תביעה משלו נגד מבטחת הרכב הכבד. הצו בא להסדיר יחסים בין שני מבטחים המוחזקים כסולבנטיים. אפילו תשולם ה"השתתפות" לפני שהניזוק פוצה בפועל, אין הדבר מסכן אינטרס כלשהו.
לפי לשון הצו קמה חובת ההשתתפות של אליהו מהמועד שבו "התחייבה" הראל לשלם פיצויים בשל התאונה. מהי אותה "התחייבות"? השימוש בבנין "התפעל" מעט מבלבל (ואכן, בצו משנת 2001 כבר נאמר "חייבים" במקום "התחייבו" ). "התחייב" בעברית הוא גם המצב הסביל ש ל מי שמצא עצמו מחוייב, וגם המעשה הפעיל שבו הוא נוטל על עצמו מחויבות. והנה, כאשר הראל נטלה על עצמה חיוב לשלם פיצוי לניזוקה (בהסכם פשרה שקיבל תוקף פסק-דיןׂ) היא העמידה עצמה תחת שתי המשמעויות הללו של "התחייבות". מאותה שעה ע מדה הראל בפני ודאות שעליה לשלם סכום מדוייק. זה היה חוב שאינו עוד במחלוקת . בהסכם הפשרה נקבע סכום החיוב לאחר הפחתת תגמולי המל"ל. לא רק שיש בכך הודאה משתמעת של הראל בחובתה לשלם למל"ל (תשלום שכעת היא תובעת השתתפות בו ), אלא גם הודאה משתמעת בידיעת סכום מדויק. בצידה של הודאה זו היתה תמורה, הפחתה זהה ומקבילה של סכום הפיצוי ששולם לניזוק עצמו. לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1959, זהו המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בנוגע לסכום ששולם למל"ל. המסקנה: במועד פסק-הדין ביום 21.1.03 התגבשה עילת התביעה של הראל בטענת "ההשתתפות". כשהוגשה תביעה זו ביום 20.6.10 היא כבר התיישנה.
הראל טענה שאליהו מנועה מלטעון את טענת ההתיישנות בשל קיומו של נוהג בין חברות הביטוח, או בשל מניעות משפטית, שבהליך אחר הסתמכה אליהו על טענה הפוכה.
סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 העוסק ב"השלמת פרטים" קובע כי " פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה לפי המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." מכאן, ש"נוהג " הוא ביטוי להסכמה חוזית שקיומה נלמד ל א מהחוזה הכתוב, אלא מהפרקטיקה. בהעדר הוראה מפורשת בחוזה, מניח הדין שהצדדים התכוונו שהחוזה ביניהם יכלול גם את הפרקטיקה הרגילה הנוהגת ביניהם או באותו סוג חוזים. והנה, סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה". משמע, חוק ההתיישנות הכיר בזכותם של הצדדים להסכים חוזית על הארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק אך הגביל זאת בהגבלה צורנית חמורה: שהדבר מחייב חוזה נפרד (דהיינו, שלא ניתן להוסיף זאת כאחד מתנאים רבים לחוזה אחר) ובכתב. דרישת סעיף 19 לא מ תיישבת עם טענה שתקופת ההתיישנות הוארכה באמצעות "נוהג" - הסכמה חוזית לא כתובה הנלמדת מהפרקטיקה.
"נוהג" הוא ביטוי לפרקטיקה נפוצה. כדי להוכיח את קיומו יש להראות שמדובר בדפוס פעולה חוזר, רצוף, נפוץ בין אותם צדדים, או בחוזים מאותו סוג. הראל לא הוכיח ה קיומה של פרקטיקה כזאת. העדה מטעם הראל ידעה מכלי ראשון על מעט מדי מקרים לאורך תקופת זמן קצרה מדי. היא ידעה לספר על פעם או פעמיים שהגישה אישית דרישה לתשלום תביעה שהתיישנה (ונענתה בחיוב). היא לא ידעה לומר בכמה תיקים נענתה בעצמה לדרישות הפוכות. ממילא לא ברור על סמך מה יכולה היתה לומר "אני יכולה לומר שבהתנהלות היום יומית שלנו ההתיישנות היא ממועד התשלום וזה הנוהל עם הרוב המכריע של חב 'הביטוח". אלא, שבטרם ניגשים לברר מהו הנוהג בכלל ענף הביטוח, מחייב סעיף 26 לחוק החוזים לבחון את הנוהג בין אותם צדדים. כאן שמטה העדה את הקרקע מתחת לטענת הראל: "אני חושבת שכמעט רק אליהו היום מנהלת ויכוחים או התדיינות בנושא השתתפות התיישנות ממתי, ואני יכולה לומר שאני לא ראיתי טענות כאלה מחברות ביטוח גדולות אחרות. זה הנוהג בין חברות ביטוח ". ובמקום אחר: "אמרתי שהיא מתנהלת שלא לפי הנוהג בין חברות הביטוח". הדברים ברורים: גם לשיטת הראל, אליהו אינה נוהגת כשאר חברות הביטוח. אפילו הן מסכימות ל"נוהג" היא אינה שותפה לו. המסקנה: אין "נוהג" כזה ביחסי הראל ואליהו.
הראל גם טוענת שאליהו מנועה מלטעון כיום כי אין למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התשלום בפועל, שכן זו היתה עמדתה בהתדיינויות אחרות בין אותם צדדים וכ ך גם טענה במפורש במסגרת בוררות ביניהם. עיון במסמכים שצורפו מצביע על התנהלות פרגמטית של הצדדים בהליכים שונים, נוכח חוסר הבהירות בהלכה המשפטית ולא על עמדה משפטית עקבית ומגובשת. עיון בעמדת אליהו בבוררות (מכתב מיום 20.9.11) מעלה את העובדות הבאות: תאונה התרחשה בשנת 2001. התביעה נגד אליהו הוגשה במאי 2007 וסולקה בנובמבר 2007. תביעת אליהו להשתתפות עפ"י הצו נדחתה ע"י הראל בטענת התיישנות. אליהו טענה שעד שלא התגבשה עילת תביעתה לא היתה יכולה לשלוח להראל את ה דרישה לפי הצו והדבר קרה רק עם ביצוע התשלום.
ניכר, שהעובדות באותה בוררות, שונות מאוד מהעובדות בתביעה שבפני כעת. בשל כך נזקקו הצדדים לאבחנה משפטית פחות מדויקת מהאבחנה הנדרשת בענייננו. לצורך הבירור אם בשנת 2011 התיישנה תביעה עפ"י הצו, אין כל הבדל אם מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד התשלום בנובמבר 2007, או מעט קודם, כאשר הסכימו אליהו והניזוק על סכום הפיצוי. אכן, אליהו לא ערכה אבחנה כזאת – שלא היתה נחוצה ב בוררות והיא כן נחוצה בהליך זה. אף אין זה ברור שאבחנה כזאת היתה קיימת עובדתית באותו מקרה: אין בפני כל מידע על המועד החלופי שבו יכולה היתה אליהו להוכיח "ידיעת" הסכום הנכון, זולת מועד התשלום. משמע: לא מדובר בטענות משפטיות "סותרות" כפי שהדבר עלול להראות בבדיקה שטחית של הטקסט, אלא ברמות חידוד שונות של הניתוח המשפטי.
בכל זאת, ניתן ללמוד מאותו הליך בוררות על השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. העדה מטעם הראל טענה במשפט, שקיים נוהג בין חברות הביטוח והראל נוהגת על-פיו. והנה, אף שתביעה זו הוגשה בשנת 2010, התברר שבנובמבר 2011 דחתה הראל תביע ה של אליהו עפ"י הצו בטענה שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התאונה (טענה שנדחתה במפורש בבר"ע 1750/07 שצוטטה קודם) ולא ממועד התשלום. הראל עצמה החזיקה בעמדות משפטיות סותרות בהליכים שונים. הראל לא קיימה בעצמה ביחסיה עם אליהו את מה שלטענתה הוא "נוהג" בין חברות הביטוח. המסקנה: אין נוהג כזה ביחסי שתי החברות - שתיהן פעלו במרוצת הזמן לאור הידיעה שהסוגיה שנויה במחלוקת - ואליהו אינה מנועה מלעמוד בהליך זה על עמדתה המשפטית.
התביעה שהתיישנה, נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪.
ניתן היום, י"ד אדר תשע"ג , 24 בפברואר 2013 , בהעדר הצדדים.