הדפסה

הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אסם והחברות השלובות בע''מ ח.פ. 520026063 ואח'

בפני
כב' השופט א. סלאמה, סגן נשיא

התובעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ג'סאן אגברייה ואח'

נגד

הנתבעות

  1. אסם והחברות השלובות בע''מ ח.פ. 520026063
  2. התעשיה האוירית לישראל בע"מ ח.פ 520027194
  3. בנק דיסקונט לישראל בע''מ ח.פ. 520007030

ע"י ב"כ עוה"ד עופר רון

פסק דין

בתיק זה הסכימו הצדדים למתן פסק דין מנומק על סמך חומר הראיות שבתיק, לאחר הגשת סיכומי טענות בכתב, וללא שמיעת עדים.

עסקינן בתביעה כספית בסך 22,283 ₪, שהגישה התובעת נגד הנתבעים ועניינה השבת כספים שלטענתה שולמו להם ביתר.

יצוין, כי בקשה לסילוק התביעה על הסף שהגישו הנתבעים (במסגרתה טענו לחוסר סמכות עניינית), נדחתה על ידי, כמפורט בהחלטה מיום 2/4/13.

מטעמי נוחות, התובעת תיקרא להלן גם "הפניקס"; הנתבעת מס' 1 תיקרא להלן גם "אסם"; הנתבעת מס' 2 תיקרא להלן גם "התעשייה האווירית"; הנתבע מס' 3 יקרא להלן גם "בנק דיסקונט".

טענות התובעת בתמצית

אסם

ביום 2/11/06, הגישה אסם כנגד הפניקס תביעת שיבוב בבית משפט השלום בחיפה (במסגרת ת.א. 20077/06) בה עתרה לקבל בחזרה כספים ששילמה לעובדת שלה שנפגעה בתאונת עבודה, מכח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964 (להלן: "חוק ההטבה").

ביום 16/5/07, נתן בית המשפט (כב' השופט שמעון שר) את פסק דינו לפיו דחה את התביעה וחייב את אסם בתשלום הוצאות בסך 1500 ₪ בתוספת מע"מ (להלן "פסק הדין הראשון").

על פסק הדין הראשון הגישה אסם ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, ערעור אשר התנהל בתיק ע"א 4608/07, ואוחד עם ערעורים אחרים.

ביום 21/7/08, נתן בית המשפט של הערעור פסק דינו לפיו, כלשונה של התובעת, "קיבל את ערעור אסם וקבע את העקרונות לחישוב תביעתה של אסם והחזיר את התיק לבית משפט שלום, מה גם שבית המשפט לערעורים קבע שאין צו להוצאות" (להלן: "פסק הדין הראשון במחוזי").

לאחר פסק הדין הראשון במחוזי ומאחר והצדדים היו חלוקים בעניין יישום עקרונות החישוב שנקבעו שם, נתן בית משפט השלום בתאריך 03/12/08 פסק דין משלים לפיו חייב את הפניקס לשלם לאסם סך של 13,028 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 1500 ₪ בתוספת מע"מ. בנוסף, דחה בית המשפט את בקשתה של אסם להשבת שכר הטרחה שנפסק לחובתה בפסק הדין הראשון בקובעו כדלקמן; "באשר להשבת שכר הטרחה הרי הדבר לא נקבע במסגרת פסק הדין המחוזי ואין אני יושב ערכאת ערעור על עצמי" (להלן "פסק הדין המשלים").

אסם לא אמרה נואש ולאחר פסק הדין המשלים, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה שהוגדרה כ"בקשת הבהרה או תיקון פסק-דין", בה עתרה להורות לפניקס להחזיר לה הן את סכום ההוצאות בו חויבה בפסק הדין הראשון (עת נדחתה תביעתה) והן את סכום אגרת הערעור ששילמה.

בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 29/12/08, דחה את הבקשה, בקובעו, בין היתר, כי אי התייחסותו לעניין זה בפסק הדין הראשון בערעור אינה השמטה מקרית; "חשוב שנבהיר כי לא מדובר בהשמטה מקרית שכן הערעור נתקבל רק בחלקו..." (להלן "החלטת המחוזי מיום 29/12/08").

לפי הפניקס, מקביעה זו ברור, אפוא, שחיובה של אסם בהוצאות שנפסקו לחובתה בפסק הדין הראשון, לא בוטל, נותר כל כנו ואינו תלוי בתוצאה זו או אחרת.

ביום 11/3/09, נתן בית משפט השלום החלטה לתיקון טעות סופר בפסק הדין המשלים, לפיה, הפרשי הצמדה וריבית ישולמו לאסם מיום 17/5/00 ועד יום התשלום המלא בפועל.

הפניקס טוענת, כי בהתאם לפסק הדין המשלים והחלטתו של בית משפט השלום, שילמה לאסם ביום 2/2/09 (להלן: "יום התשלום"), לאחר ניכוי ההוצאות שנפסקו לטובתה בפסק הדין הראשון, סך של 23,979 ₪.

דא עקא, שכאן לא הסתיים העניין, שכן על פסק הדין המשלים של בית משפט השלום, הגישה הפניקס ערעור אשר התנהל בתיק ע"א 11213-01-09, ואוחד עם ערעורים אחרים.

ביום 27/8/09, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו (להלן: "פסק הדין השני במחוזי") בו קבע, "כי על הפניקס לשלם לאסם סך של 6,584 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/5/00, היינו סך של 11,115 ₪ נכון ליום 2/2/09, שהנו יום התשלום".

עוד נקבע בפסק דין זה, כי אין מקום לפסוק הוצאות ושכ"ט באף אחת מהערכאות.

לטענת הפניקס, בפסק הדין השני במחוזי, אין כדי לשנות את החלטת המחוזי מיום 29/12/08 וכל קביעותיו לעניין אי עשיית הוצאות באף אחת מהערכאות הינה ביחס להוצאות שנקבעו בפסק הדין המשלים (של השלום) ולהוצאות הערעור שנידון בפניו, ותו לא.

הפניקס טוענת, כי בהתאם לפסק הדין השני במחוזי, יוצא שהיא שילמה לאסם תשלומי יתר בסך של 12,867 ₪, נכון ליום 2/2/09, וזאת כדלקמן:

הסכום ששילמה בהתאם לפסק הדין המשלים
נכון ליום התשלום 23,979 ₪
בניכוי הסכום לפי פסק הדין השני במחוזי
נכון ליום התשלום 11,115 ₪
תשלום יתר 12,867 ₪

לטענת הפניקס, הסך הנ"ל של 12,867 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 2/2/09 ועד יום הגשת התביעה, עומד על סך 14,995 ₪ (וכשהוא משוערך ליום הגשת הסיכומים, עומד על סך של 15,300 ₪). הפניקס, לטענתה, פנתה לאסם להשיב את הכספים, אולם אסם התעלמה ולא החזירה את הכספים שקיבלה ביתר, מכאן התביעה.

רק לאחר הגשת התביעה, ממשיכה הפניקס וטוענת, השכילה אסם להחזיר לה ביום 27/11/12 סך של 13,388 ₪ (וכשהוא משוערך ליום הגשת הסיכומים, עומד על סך של 13,486 ₪). משכך נטען, כי יתרת התביעה כנגד אסם עומדת ליום הגשת סיכומי התובעת, על סך של 1,814 ₪.

התעשייה האווירית

תביעתה של התעשייה האווירית נגד הפניקס לשיבוב, הוגשה ביום 18/9/06, והתנהלה במסגרת ת.א. 17254/09, וגם כאן נתן בית משפט השלום (כב' השופט לבנוני) פסק דין ראשון (ביום 16/10/07) לפיו דחה את התביעה.

התעשייה האווירית הגישה אף היא ערעור למחוזי (ע"א 4999/07) שנכלל במסגרת הערעורים המאוחדים נשוא פסק הדין הראשון במחוזי שבו התקבל גם ערעור התעשייה האווירית.

ויודגש, שגם כאן, בדומה לעניין אסם, דחה בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 29/12/08, "בקשת הבהרה או תיקון פסק-דין" שהגישה התעשייה האווירית.

ביום 29/1/09, נתן בית משפט השלום את פסק דינו השני לפיו חייב את הפניקס לשלם לתעשייה האווירית סך של 12343 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13/11/06 בתוספת אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪ בתוספת מע"מ.

נטען, כי בהתאם לפסק דין זה, "שילמה הפניקס לתעשייה האווירית בחודש 2/09 (יום התשלום), סך של 20,342 ₪".

על פסק דינו השני של בית משפט השלום, הגישה הפניקס ערעור (ע"א 2700-03-09) שנכלל במסגרת הערעורים המאוחדים נשוא פסק הדין השני במחוזי (מיום 27/08/09), בו נקבע, בכל הנוגע לתעשייה האווירית, כי על הפניקס לשלם לה "סך של 8,289 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/10/02, היינו סך של 11,630 ₪ נכון לחודש 2/09 שהנו יום התשלום".

גם כאן, חוזרת הפניקס על טענתה, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אינו עושה צו להוצאות באף אחת מהערכאות, הינה ביחס להוצאות שנקבעו בפסק דינו השני של בית משפט השלום והוצאות הערעור שנידון בפניו, ותו לא.

הפניקס טוענת, כי בהתאם לפסק הדין השני במחוזי, יוצא שהיא שילמה לתעשייה האווירית תשלומי יתר בסך של 8,718 ₪, נכון לחודש 2/09, וזאת כדלקמן:

הסכום ששילמה הפניקס בהתאם
לפסק הדין השני בשלום נכון לחודש 2/09 20,342 ₪;
בניכוי הסכום לפי פסק הדין השני במחוזי נכון לחודש 2/09 11,630 ₪ ;
תשלום יתר 8,718 ₪;

הפניקס טוענת, כי פנתה לתעשייה האווירית להשיב את הכספים, אולם התעשייה האווירית החזירה אך ורק סך של 4,098 ₪, ביום 4/1/10. הפניקס טוענת, אפוא, כי על התעשייה האווירית להחזיר לה סכום נוסף של 5,642 ₪, על פי הפירוט כדלקמן:

תשלום היתר בסך 8,718 ₪ משוערך מיום 2/09
ועד יום הגשת התביעה 10,160 ₪;
בניכוי ההחזר של התעשייה האווירית בסך 4,098 ₪
משוערך מיום 4/1/10 ועד יום הגשת התביעה 4,518 ₪;
יתרה: 5,642 ₪;

בנק דיסקונט

תביעת בנק דיסקונט הוגשה ביום 26/10/06, והתנהלה במסגרת ת.א. 19521/06. גם תביעה זו נדחתה בפסק דין ראשון שנתן בית משפט השלום (כב' השופט שר).

גם בנק דיסקונט הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 4526/07), וגם ערעור זה נכלל במסגרת הערעורים המאוחדים נשוא פסק הדין הראשון במחוזי.

יודגש, שגם כאן, בדומה לעניין אסם והתעשייה האווירית, דחה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 29/12/08, "בקשת הבהרה או תיקון פסק-דין" שהגיש בנק דיסקונט.

ביום 3/12/08 נתן כזכור בית משפט השלום את פסק הדין המשלים, בו, בכל הנוגע לבנק דיסקונט, חייב את הפניקס לשלם לו סך של 4,147 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/10/06 בתוספת אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 1000 ₪ בתוספת מע"מ.

בהתאם לפסק דין זה, "שילמה הפניקס לבנק דיסקונט, בחודש 2/09 (יום התשלום), סך של 6,270 ₪".

אף על פסק דין זה הוגש ערעור על ידי הפניקס (ע"א 11224-01-09), שנכלל יחד עם הערעורים המאוחדים נשוא פסק הדין השני במחוזי (מיום 27/8/09) בו נקבע, כי על הפניקס לשלם לבנק סך של 1,465.75 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3/4/00, "היינו סך של 2,489 ₪ נכון לחודש 2/09, שהנו יום התשלום".

גם כאן, חוזרת הפניקס על טענתה, כי קביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין השני לפיה אינו עושה צו להוצאות באף אחת מהערכאות, מתייחסת אך ורק להוצאות שנקבעו בפסק דינו השני של בית משפט השלום ולערעור שנדון בפניו, ותו לא.

הפניקס טוענת, כי בהתאם לפסק הדין השני במחוזי, יוצא שהיא שילמה לבנק דיסקונט

תשלומי יתר בסך של 3786 ₪ נכון לחודש 2/09, לפי הפירוט כדלקמן:
הסכום ששילמה הפניקס בהתאם
לפסק הדין השני של השלום נכון לחודש 2/09 6,270 ₪;
בניכוי הסכום לפי פסק הדין השני המחוזי נכון לחודש 2/09 2,489 ₪ ;
תשלום יתר 3,786 ₪;

לטענתה, היא פנתה לבנק להשיב את הכספים ששולמו לו ביתר, אולם הבנק החזיר אך ורק סך של 2,054 ₪ ביום 28/10/09.

הפניקס טוענת, אפוא, כי על בנק דיסקונט להחזיר לה סכום נוסף של 1,646 ₪, על פי הפירוט כדלקמן:

תשלום היתר בסך 3,786 ₪ משוערך מיום 2/09
עד יום הגשת התביעה 4,412 ₪;
בניכוי ההחזר של הבנק בסך 2,054 ש"ח
משוערך מיום 4/1/10 ועד יום הגשת התביעה 2,766 ₪;
יתרה 1,646 ₪;

טענות הנתבעים בתמצית

הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעה מופרכת שראוי לדחותה תוך חיוב בהוצאות. לדידם, בפסק הדין השני במחוזי, כב' השופט סוקול נכנס לעובי הקורה וחישב פרטנית את נזקי הנתבעים ובכל מקום בו החליט שהתובעת חויבה ביתר, הורה לנתבעים להשיב לה את ההפרש. נוסף לכך, קבע בסיפא פסק הדין "כאמור אציע לחברי שלא לעשות צו להוצאות באף אחת מהערכאות".

הנתבעים ממשיכים וטוענים, כי פסק דין זה אמנם חייב אותם להחזיר לתובעת סכומים ששולמו לה ביתר לפי פסקי הדין המשלימים שניתנו בשלום (ע"י כב' השופטים שר ולבנוני), אלא שבא כוחם ניכה מסכומים אלה את ההוצאות שפסקו שופטים אלה בשלושת פסקי הדין הראשונים, שכן לדידם כאמור, קביעתו הנ"ל של כבוד השופט סוקול, מתייחסת "לכל הערכאות" כולל פסקי הדין הראשונים. לפי הנתבעים, טענת התובעת לפיה בקביעתו הנ"ל לא התכוון השופט סוקול לבטל את ההוצאות שנפסקו, הינה טענה שאין הדעת סובלת, שהרי כאשר ערכאת ערעור מקבלת ערעור ומבטלת פסק דין, מבוטל אוטומטית גם החיוב בהוצאות, ואם הן שולמו לפני הערעור, יש להחזירם ללא הוראה מיוחדת.

הנתבעים עותרים, אפוא, לקבוע כי "החלטתו של כב' השופט סוקול בסיפא לפסק הדין מתייחסת 'לכל הערכאות' כולל פסקי הדין הראשונים של השופטים שר ולבנוני" ולחילופין, לקבוע "שלא יעלה על הדעת כי צד שהפסיד ופסק הדין לזכותו בוטל, ובסופו של יום גם התהפך, יזכה להוצאות שנקבעו בבימ"ש השלום, על סמך טיעון שערכאת ערעור מצאה אותו שגוי ומופרך". לפי הנתבעים, "מדובר על ניסיון לא ראוי" מצד התובעת "לעשות שימוש לרעה בהליכי בימ"ש לשם עשיית עושר ולא במשפט".

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפניי, לרבות בפסקי הדין וההחלטות של הערכאות השונות שפורטו בהרחבה לעיל, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה (תוך ניכוי הסכום ששילמה אסם לאחר הגשתה), וכפי שיפורט להלן.

כאמור לעיל, עסקינן בתביעה שעניינה השבת תשלומי יתר ששולמו על ידי התובעת. בסיס המחלוקת בין הצדדים נוגע, למעשה, לשאלת ההוצאות שנפסקו לטובת הפניקס בפסקי הדין הראשונים בבית משפט השלום עת נדחו תביעותיהם של הנתבעים כאן. השאלה היא, אפוא, האם הוצאות אלה בוטלו במסגרת המשך ההליכים שהתנהלו בין הצדדים? במחלוקת זו שבין הצדדים, ובנסיבות המקרה דנן, ידה של התובעת על העליונה.

החלטת המחוזי מיום 29/12/08 פשיטא מדברת בעד עצמה ופועל יוצא הימנה, כי ההוצאות/שכ"ט שנפסקו בפסקי הדין הראשונים בבית משפט השלום, נותרו על כנם ולא בוטלו . בנסיבות אלה, ברי שיש לדחות את טענת הנתבעים לביטול אוטומטי של ההוצאות, שעה שבית המשפט עצמו שאליו חזרו בבקשה מפורשת להבהרה קובע, ברחל בתך הקטנה, כי אין המדובר בהשמטה וכי הערעור התקבל בחלקו, משמע- שבית המשפט לא התכוון לבטל את סכום ההוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה.

הוא שנאמר; "ככלל, מקום בו מתקבל הערעור, ממילא מתבטל החיוב בהוצאות שהושת במסגרת פסק דינה של הערכאה הדיונית, אלא אם נאמר במפורש אחרת, כך שאין צורך לכתוב את הדברים במפורש בפסק הדין". ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (מאגרים משפטיים) . ההדגשה אינה במקור.

בענייננו, עסקינן במקרה "בו נאמר במפורש אחרת".

משכך, יש לגשת ולבחון את השאלה האם ההליך המאוחר בבית המשפט המחוזי והחלטת בית המשפט בו לעניין אי עשיית צו להוצאות "באף אחת מהערכאות", מבטלת את קביעתו וכוונתו המפורשת של בית המשפט המחוזי "בגלגול הראשון".

לדידי, התשובה לשאלה זו שלילית.

פסק הדין השני במחוזי הינו פסק דין שניתן במסגרת ערעור שהוגש על פסקי הדין השניים שניתנו בבית משפט השלום. אי לכך, נוכח החלטת המחוזי מיום 29/12/08 שלא בוטלה מפורשות , מצאתי שהקביעה הנ"ל בפסק הדין השני במחוזי מתייחסת להוצאות שנקבעו בפסקי הדין המשלימים/השניים שניתנו בבית משפט השלום ולהוצאות הערעור נשוא פסק הדין השני במחוזי, בלבד.

בעניין זה ראוי להפנות לדברים שבית המשפט המחוזי בעצמו ציטט בפסק דינו, לפיהם;

"...לבית משפט לערעורים נתונה הסמכות, במקרים המתאימים, לסטות מהחלטות שקיבל בערעור קודם שנוהל במסגרת אותו הליך עצמו, על מנת לתקן טעות ברורה שנפלה אשר עלולה לגרום לאי צדק של ממש... על בית המשפט להפעיל סמכות זו תוך ריסון עצמי. עליו לנהוג בסמכות זו בזהירות ובמתינות. יש להישמר מפני שינוי בהכרעה הנובע כל כולו משינוי בהרכב השופטים שיושב לדין. לכן, אין די באי הסכמה גרידא עם ההחלטה הקודמת. הסטיה מהחלטה קודמת חייבת להיות מעוגנת בטעמים כבדי משקל..." [ע"א 5610/93, זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון (מאגרים משפטיים ), פסקה 22 לפסק הדין. ההדגשה אינה במקור].

אותם ריסון עצמי וזהירות מחייבים, כי שעה שבפסק הדין השני במחוזי לא נאמר מפורשות שגם ההחלטה החד משמעית בעניין ההוצאות (מיום 29/12/08) מבוטלת, אין מקום לה כריז על בטלותה באופן משתמע מכללא.

משכך פני הדברים, הרי שלא היה מקום כי ב"כ הנתבעים ינכה את כספי ההוצאות שנפסקו לטובת התובעת בפסקי הדין הראשונים בשלום, וצודקת התובעת בטענתה, כי על הנתבעים להשיב לה כספים אלה.

באשר לסכומים עצמם, פירטה התובעת את חישוביה כדבעי. הנתבעים, לעומת זאת, למעט הכחשה כללית בכתב הגנתם, לא הביאו כל חישוב נגדי לעניין זה, מה גם שבכתב סיכומיהם לא שבו על הכחשתם האמורה (באופן שיש לומר כי נזנחה).

בנסיבות אלה, הנני לקבוע, כי התובעת הוכיחה את הסכומים להם עותרת בתביעתה דנן (כאמור, בניכוי הסכום ששולם ע"י אסם לאחר הגשת התביעה).

סוף דבר

השורה התחתונה היא, אפוא, שדין התביעה להתקבל (לגבי אסם בחלקה) ועל כן אני מורה כדלקמן:

אני מחייב את הנתבעת מס' 1 (אסם) לשלם לתובעת את הסך של 1,814 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת סיכומי התובעת (8/7/13) ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייב את הנתבעת מס' 2 (התעשייה האווירית) לשלם לתובעת את הסך של 5,642 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (8/8/12) ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייב את הנתבע מס' 3 (בנק דיסקונט) לשלם לתובעת את הסך של 1,646 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (8/8/12) ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישלם כל אחד מהנתבעים לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

יוטעם, כי בקביעת סכום ההוצאות הכולל נלקחו בחשבון ההוצאות שנקבעו בהחלטה מיום 02/04/13.

מזכירות בית המשפט תשלח פסק הדין לצדדים כמקובל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.