הדפסה

הפניקס הישראלי ביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות

בפני הרכב כב' השופטים:
ד"ר עדי זרנקין [אב"ד]
רבקה פוקס
חננאל שרעבי

המערערת/המשיבה שכנגד
הפניקס הישראלי ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גסאן אגברייה

נגד

המשיבה/המערערת שכנגד
מכבי שירותי בריאות
ע"י ב"כ עוה"ד עופר רון

פסק דין

כב' השופט ח' שרעבי:

1. עסקינן בשני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופטת אספרנצה אלון) מיום 17.5.2015 בת"א 35259-06-12.

ר ק ע
2. התובענה קמא עסקה בתביעת מיטיב, מכבי שירותי בריאות ( להלן: "מכבי"), המשמשת כ"מעביד מורשה", כמשמעו בתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי ( ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד – 1954 ( להלן: "תקנה 22" ).
עובד של מכבי נפגע בתאונת דרכים ביום 21.6.05, שהוכרה כתאונת עבודה, וחברת הביטוח שביטחה את " הרכב המנועי" (רכבת) בה נסע העובד היא " הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הפניקס").
תאונת הדרכים האמורה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המל"ל").
במסגרת פציעתו בתאונה היה העובד באי כושר עבודה מוחלט למשך 92 ימים ( להלן: "תקופת אי הכושר").
בתקופת אי הכושר, ומכוח היותה של מכבי " מעביד מורשה", היא שילמה לו את שכרו באופן מלא, בניכוי מס.
בהמשך, קיבלה מכבי מהמל"ל מכוח היותה " מעביד מורשה", את דמי הפגיעה לתקופת אי הכושר בסכומי ברוטו, ללא ניכוי מס.

3. בתובענה קמא תבעה מכבי את הפניקס תביעת הטבה [ תשלומי השכר ששילמה לעובד בניכוי דמי הפגיעה ( בערכי נטו) שקיבלה מהמל"ל] מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים ( הטבת נזקי גוף) התשכ"ד – 1964 ( להלן : "חוק ההטבה").

4. לא היתה מחלוקת בין הצדדים בערכאה קמא כדלקמן:

על אירוע התאונה וחבותה של הפניקס;

על כי שכרו של העובד עלה על תקרת השילוש של השכר הממוצע במשק, ולכן יש לתחום את שכרו לעניין הפסדי השכר בתקרת השילוש השכר במשק, בהתאם להוראת סעיף 4( א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 ( להלן: "חוק הפלת"ד").

כי מכבי זכאית להחזר ההטבה ששילמה לעובד עבור תקופת אי הכושר, בניכוי דמי הפגיעה ששולם לה על ידי המל"ל ( תוך שקיימת מחלוקת בין הצדדים, כפי שנראה להלן, אם הניכוי צריך להיות ברוטו או נטו, לאחר ניכוי מס).

5. המחלוקת בין הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בערכאה קמא, נגעה בעיקר לשתי שאלות עיקריות:

האם יש לנכות מסכום ההטבה את דמי הפגיעה ששילם המל"ל למכבי טרם תחימת השכר והפסדי השכר בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק ( כהוראת סעיף 4( א)(1) לחוק הפלת"ד, להלן: "ההכנסה המירבית"), או שמא יש לתחום תחילה את השכר והפסדי השכר בהתאם להכנסה המירבית ורק לאחר מכן לנכות את דמי הפגיעה ששולמו.

האם יש לנכות מסכום ההטבה את דמי הפגיעה ששילם המל"ל למכבי בערכם ברוטו ( ללא ניכוי מס) או שמא בערכי נטו ( לאחר ניכוי מס).
6. היות שמדובר בשאלות משפטיות, הסכימו הצדדים בבית המשפט קמא לסכם טענותיהם בכתב, ובית המשפט יתן את פסק דינו בהסתמך על סיכומיהם.
כך אכן היה, ובית המשפט נתן את פסק הדין קמא.

7. עמדות הצדדים בבית המשפט קמא היו כדלקמן:
עמדת מכבי:
א. יש לנכות מסכום ההטבה את דמי הפגיעה ששילם לה המל"ל כמעביד מורשה טרם תחימת השכר של העובד בתקרת ההכנסה המירבית. רק אז, את היתרה יש לתחום לתקרת ההכנסה המירבית.
ב. את דמי הפגיעה, יש לנכות מההטבה שהיטיבה לעובד ( תשלום שכרו בתקופת אי-הכושר) בערכי נטו ( לאחר ניכוי מס), בדיוק כפי שהיא ניכתה לעובד תשלום מס והעבירה לו את ממשכורתו בערכי נטו.

עמדת הפניקס:
א. יש לתחום תחילה את ההכנסה המירבית ( שילוש השכר הממוצע במשק), וממנה לנכות את דמי הפגיעה.
ב. את דמי הפגיעה יש לנכות מתוך ההטבה בערכי ברוטו, בדיוק כפי שהמל"ל מעביר ברגיל את דמי הפגיעה בערכי ברוטו למעביד מורשה ( במקרה דנן – מכבי), כפי שאף עולה מתעודת עובד ציבור מטעם המל"ל שהוגשה בנדון, ובה צויין כי תשלום דמי פגיעה למעביד מורשה על פי תקנה 22 נעשה ללא ניכוי מס מצד המל"ל.

פסק הדין קמא
8. השופטת בפסק הדין קמא קיבלה בכל הקשור לשאלה הראשונה ( מועד תחימת ההכנסה המירבית) את עמדת הפניקס, ובכל הקשור לשאלה השנייה ( ניכוי דמי פגיעה בערכי ברוטו או נטו) את עמדת מכבי.

היינו:
א. תחילה תוחמים את ההכנסה המירבית בהתאם לסעיף 4( א)(1) לחוק הפלת"ד, ורק אז מנכים את דמי הפגיעה מתביעת ההטבה.
ב. ניכוי דמי הפגיעה יהיה בערכי נטו ולא ברוטו.

9. עיקר נימוקי השופטת קמא בפסק הדין הם כדלקמן:
באשר למועד תחימת ההכנסה המרבית - יש לעשות כן טרם ניכוי דמי הפגיעה, שכן תביעת ההטבה היא תביעת סוברוגציה, בה המיטיב נכנס בנעלי הניזוק ומקבל את אשר זכאי הניזוק לקבל כהפסדי שכר בתקופת אי-הכושר, אף אם ההטבה ששילם בפועל לעובד עולה על נזק זה.
במצב דברים זה, מקסימום הנזק בגין הפסדי שכר לחודש לו זכאי העובד ( הניזוק), הוא ההכנסה המרבית ולא מעבר לכך. לכן, כאמור, יש לתחום תחילה את ההכנסה המרבית ורק לאחר מכן לנכות את דמי הפגיעה מסכום ההטבה הנתבע. המיטיב אינו זכאי לקבל יותר ממה שהיה זכאי הניזוק לקבל בהתאם לחוק הפלת"ד, על מגבלת ההכנסה המירבית שבו.

באשר לניכוי דמי הפגיעה - על פי ההלכה הפסוקה, יש לנכות מסכום ההטבה ששילם המעביד המורשה לעובד בתקופת אי-הכושר את דמי הפגיעה בערכי נטו, כפי שהיו משולמים לניזוק לו המל"ל היה משלם לידיו במישרין את דמי הפגיעה.

10. לאור כל אלה ועל פי חישוב שערכה השופטת קמא והמפורט בפסק הדין, היא קבעה כי סכום ההטבה המגיע למכבי הינו סך של 21,098 ₪.

בבסיס החישוב של השופטת קמא עמדו הנתונים הבאים:
א. כשעסקינן בשכר ממוצע במשק, יש לומר כי מדובר בשכר ממוצע במשק הכולל גם עובדים זרים ועובדי שטחים.
ב. עסקינן ב-92 ימי אי-כושר.
ג. יש לבצע את החישוב לענין ההכנסה המירבית, על פי השכר הממוצע במשק נכון ליום מתן פסק הדין, ולא זה אשר היה ידוע בתקופת אי הכושר.
ד. דמי הפגיעה נטו אותם יש לנכות מסכום ההטבה הם אלו ששולמו בפועל לעובד/הניזוק על ידי מכבי, לאחר ניכוי המס ששולם בפועל (36.5%), ולא ניכוי מס בשיעור של 25% מדמי הפגיעה ( כטענת הפניקס).

11. כאמור על מסקנות וקביעות אלו של השופטת קמא הוגשו הערעורים המאוחדים.

ערעור מכבי ( ע"א 64693-06-15)

12. הערעור של מכבי מתמקד בשאלה הראשונה שעמדה להכרעת השופטת קמא - המועד לתחימת ההכנסה המרבית.

13. טוענת מכבי בערעורה טענות כדלקמן:
א. טעתה השופטת קמא כשקבעה שתחילה יש לתחום את ההכנסה המרבית ורק לאחר מכן לנכות את דמי הפגיעה, תוך דחיית עקרונות ראויים ליישום, נוכח האינטרס הציבורי החשוב לעודד מעבידים להיטיב את נזקי עובדיהם.
ב. למיטיב זכות עצמאית להיפרע כדי נזקיו, גם במקרים בהם נבלעת זכות הניזוק בגמלאות המל"ל.
לשון אחרת, על מנת שהמיטיב יוכל להיפרע את מלוא הטבתו, יש תחילה לבחון את סכום ההטבה, לנכות את דמי הפגיעה ( בערכי נטו), ורק לאחר מכן את היתרה, בהנחה שעולה על ההכנסה המרבית ( שילוש השכר הממוצע במשק), יש לתחום בתקרת ההכנסה המרבית.
ג. ניתן ללמוד על נכונות הדרך הנטענת על ידה לבחינת תביעת מיטיב, משני פסקי דין כדלקמן:
ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ( פד"י מה (4) 45, פסק דין מיום 4.7.91) – להלן: "פסק דין גולדפרב".
רע"א 207/11 אליעזר קפלינסקי ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פסק דין מיום 19.1.2012 – פורסם במאגר " נבו") להלן : "פסק דין קפלינסקי".
לטענת מכבי סטה בית המשפט קמא מקביעות פסקי דין אלה ללא הצדקה.
ד. טעתה השופטת קמא כשלא פסקה לגבי הוצאות, אלא הורתה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

14. הפניקס הגישה עיקרי הטיעון מטעמה בערעור מכבי, בהם טענה כי הכרעת בית המשפט קמא בשאלה הראשונה של מועד תחימת ההכנסה המירבית בתביעת הטבה, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית, ונובעת מהיות תביעת ההטבה תביעת סוברוגציה.

ערעור הפניקס ( ע"א 9185-06-15):
15. הפניקס ממקדת טענותיה בערעורה בהכרעת השופטת קמא בשאלה השנייה, ובקביעתה כי ניכוי דמי הפגיעה מסכום ההטבה יהיה בערכי נטו ולא ברוטו.
מדגישה הפניקס כי מכבי קיבלה את דמי הפגיעה מסכום ההטבה בערכו ברוטו, ולכן אין הצדקה שלא לנכות את דמי הפגיעה מסכום ההטבה בערכי ברוטו ולא נטו.
עוד טוענת הפניקס, כי הפסיקה שניכתה דמי פגיעה נטו מסכום ההטבה היתה במקרה בו דמי הפגיעה הועברו למיטיב בערכי נטו, ולא בערכי ברוטו כבמקרה דנן.
לכן סבורה הפניקס כי טעתה השופטת קמא בהכרעתה בשאלה השנייה, והיתה צריכה לקבוע כי ניכוי דמי הפגיעה מסכום דמי ההטבה צריך היה להיות בערכו ברוטו ולא נטו.

16. עוד טוענת הפניקס כי טעתה השופטת קמא כשחישבה את שווי ההטבה לפי השכר הממוצע במשק ליום פסק הדין ולא ליום ההטבה.

17. טוענת הפניקס, כי ככל שהיתה מתקבלת עמדתה לעניין ניכוי דמי הפגיעה בערכי ברוטו ולא נטו ( או אף ניכוי דמי פגיעה בערכי נטו, אך בניכוי מס מירבי של 25% בלבד כהוראת סעיף 4( א)(2) לחוק הפלת"ד) וקביעת השכר הממוצע במשק ליום ההטבה, היתה נבלעת תביעת ההטבה בתשלומי המל"ל ששולמו למכבי כ"מעביד מורשה".
18. מנגד טוענת מכבי בעיקרי הטיעון מטעמה בערעור הפניקס, כי יש לדחות ערעור זה, ולא להתערב בקביעות השופטת קמא לעניין ניכוי דמי הפגיעה בערכי נטו ו/או מועד קביעת השכר הממוצע במשק לצורך חישוב סכום ההטבה, התואמים את ההלכה הפסוקה.

דיון והכרעה

19. אקדים ואומר כי שוכנעתי שדין הערעורים המאוחדים להידחות בכל הקשור להכרעות השופטת קמא בשתי השאלות שעמדו על הפרק, ושפורטו בסעיף 5 לעיל.
היינו - בתביעת הטבה של "מעביד מורשה" שהיטיב נזקיו של ניזוק שנפגע בתאונת דרכים, יש לתחום תחילה את ההכנסה המירבית ( שילוש השכר הממוצע במשק, כהוראת סעיף 4( א)(1) לחוק הפלת"ד), ורק אז לנכות את דמי הפגיעה שקיבל " המעביד המורשה" בערכי נטו ( לאחר ניכוי מס).

מועד תחימת ההכנסה המירבית

20. באשר לשאלה הראשונה – מועד תחימת ההכנסה המירבית, יש לשוב ולהדגיש את שנאמר לא אחת בהלכה הפסוקה ובספרות המשפטית, כי :

"תביעת המעביד היא תביעת סוברוגציה – תביעת תחלוף – והיא מוגבלת לסכומים אותם זכאי הניזוק להיפרע מן המזיק..." (א. ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק סדרי דין בחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 599).

כן ראה הפסיקה המפורטת בעיקרי הטיעון של הפניקס.

21. היותה של תביעת ההטבה תביעת תחלוף/סוברוגציה גם עולה בבירור מסעיף 2 לחוק ההטבה הקובע כדלקמן:

"גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי משהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב".

22. משכך, קשה לקבל את עמדת מכבי בערעור דנן כי תביעת ההטבה היא בגדר תביעה עצמאית שאינה קשורה בהכרח לתביעת הניזוק או למגבלות הקשורות לתביעת הניזוק עפ"י חוק פלת"ד.

עמד על כך ביהמ"ש העליון ( המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין) ברע"א 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (החלטה מיום 31.1.11 פורסמה במאגר נבו) בקובעו כדלקמן:

"המיטיב כפוף, איפוא לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות העיקרון של ניכוי מס הכנסה בגבולות 25%..." (ציטוט מסעיף 5 להחלטה).

23. אחת המגבלות הקשורות לתביעת הניזוק על פי חוק הפלת"ד היא מגבלת השכר תקרת שילוש השכר הממוצע במשק.
מגבלה זו החלה על הניזוק, חלה גם על המיטיב, לרבות המעביד המורשה ( בכובעו כמיטיב).
המזיק, ובמקרה דנן, הפניקס, אינו חייב ואינו צריך לפצות את הניזוק, או את המיטיב, בסכום העולה על ההכנסה המירבית.

24. לאור מסקנה זו, בצדק קבעה השופטת קמא בכל הקשור לשאלה הראשונה כי תחילה יש לתחום את ההכנסה המירבית ( שכן המזיק אינו צריך לפצות את הניזוק בסכום העולה על ההכנסה המירבית), ורק אז לנכות את דמי הפגיעה.
אם לא נאמר כן, וננכה תחילה את דמי הפגיעה ורק לאחר מכן נתחום את ההכנסה המירבית, עלול להיווצר מצב בו המזיק ישלם פיצוי לניזוק ו/או למיטיב, יותר מההכנסה המירבית הקבועה בחוק פלת"ד.

25. כאמור, מכבי מנסה למצוא תימוכין לעמדתה ( בדבר ניכוי דמי הפגיעה טרם תחימת ההכנסה המירבית) בשני פסקי דין, כמפורט בסעיף 13 לעיל – פסקי דין גולדפרב וקפלינסקי.
בחינה מעמיקה של שני פסקי דין אלה מלמדת, כי אין בהם תמיכה בעמדת מכבי.

26. פסק דין גולדפרב

בפסק דין גולדפרב דובר במערער שנפגע בתאונת דרכים, וטען לנכות תפקודית.
בית המשפט קמא שם, נמנע מלקבוע ממצאים באשר להשתכרות המערער אלמלא התאונה, שכן משכורת זו עלתה על שילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט קמא הניח כגג עליון להשתכרות המערער אלמלא התאונה, את שילוש השכר הממוצע במשק. מהכנסה מירבית זאת הפחית את השתכרותו של הניזוק לאחר התאונה במומו הנובע מהתאונה.
על כך אמר בית המשפט העליון, כי מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק הקבועה בסעיף 4 (א)(1) לחוק הפלת"ד איננו יוצר נתון עליון, המחליף בצורה פיקטיבית את ההכנסה האמיתית של הניזוק אלמלא התאונה. אלא תחילה יש לבחון ולקבוע מה היה כושר השתכרותו של הנפגע אלמלא התאונה, ומה כושר השתכרותו של הניזוק לאחר התאונה, על מנת שנתון זה ישמש כאמת מידה לשיעור הנכות התפקודית.
בשיעור נכות תפקודית זו צריך להשתמש ביהמ"ש בקובעו את הפיצוי בראש נזק של אובדן כושר ההשתכרות, כשהשכר הקובע יהיה תקרת שילוש השכר הממוצע במשק הקבועה בסעיף 4( א)(1) לחוק הפלת"ד.
במצב דברים זה, אין לטעמי בפסק דין גולדפרב כל תמיכה בעמדת מכבי כפי שבאה לידי ביטוי במקרה דנן בשאלה הראשונה. כאמור עסקינן שם בקביעת שיעור הנכות התפקודית של הניזוק אשר יכולה להיבדק על פי השכר האמיתי, ללא מגבלת ההכנסה המירבית, לעומת השכר האמיתי לאחר התאונה, אך " גזירת" הפיצוי לנוכח שיעור התפקודיות תהא כאמור מההכנסה המרבית.
עמד על כך גם השופט ריבלין בספרו ( ראה סעיף 20 לעיל) בקובעו, תוך הסתמכות על פסק דין גולדפרב, כי :

"שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של הנפגע ושילוש השכר הממוצע במשק הם אשר ישמשו את חישוב הפיצויים במקרים בהם עלתה ההכנסה שקדמה לתאונה על תקרת שילוש השכר. הוראה זו חלה גם במקרים בהם עולה השכר לאחר התאונה על שילוש השכר" (ציטוט מעמ' 969).

עמדה על נקודה זו בצורה נכונה גם השופטת קמא בפסק הדין קמא דנן ( ראה עמ' 6 לפסה"ד, ש' 19-26).

מכאן כי פסק דין גולדפרב אינו תומך בעמדת מכבי בכל הקשור לשאלה הראשונה, שאלת מועד תיחום ההכנסה המירבית.

27. פסק דין קפלינסקי
בפסק דין קפלינסקי על נסיבותיו, השאלה שעמדה על הפרק היתה כדלקמן:
המנוחה, שנהרגה בתאונת דרכים, הייתה בפנסיה, וקיבלה פנסיה בשיעור של 10,000 ₪. לאחר פטירתה קיבל האלמן פנסיית שארים בשיעור של 6,500 ₪.
מעבר לכך, המנוחה המשיכה לעבוד אף לאחר צאתה לפנסיה, והשתכרה שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק.
ההתלבטות הייתה כיצד לחשב את אובדן ההשתכרות של העזבון בקשר עם פנסיית הזקנה ופנסיית השארים של המנוחה?
האפשרויות היו כדלקמן:
א. האם תחילה יש לחשב את כל הפסדי ההשתכרות של המנוחה, המורכבים מהפסדי השכר והפסקת פנסיית הזקנה המלאה, ואז לתחום את הסכום בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ומזה לנכות את פנסיית השארים שמקבל האלמן?
ב. או שמא - היות ופנסיית הזקנה ופנסיית השארים כרוכות זו בזו ומשולמות על ידי אותו גורם, ממילא יש לחשב לצורך הפסדי השכר של המנוחה אך ורק את ההפרש בין השניים ( במקרה דנן 3,500 ₪)?

בית המשפט העליון העדיף את האפשרות השנייה, מהטעם כאמור, שפנסיית הזקנה ופנסיית השארים כרוכות זו בזו ומשולמות על ידי אותו גורם, כך שהפסד ההשתכרות עומד מלכתחילה, בכל הקשור להפסדי הפנסיה, רק על ההפרש שבין השניים.

לטעמי במצב דברים זה, אין להסיק מפסק דין קפלינסקי תמיכה בעמדת מכבי בכל הקשור לשאלה הראשונה מהטעמים הבאים:

א. בפסק דין זה דובר על תוספת להפסדי השכר ( ההפרש בין פנסיית הזקנה לפנסיית השארים), ולא דובר על ניכוי מהפסדי השכר ( דוגמת דמי פגיעה).
לכן, כשמדובר בתוספת להפסדי השכר ולא על ניכוי מהפסדי השכר, השאלה על מועד תחימת ההכנסה המירבית ( לפני הניכוי או לאחריו, דוגמת השאלה דנן), כלל אינה רלוונטית).

ב. כהשלמה לנימוק א' יש לומר, כי ביהמ"ש בעניין קפלינסקי הדגיש, שגם התוספת להפסדי השכר ( ובמקרה שם ההפרש בין פנסיית הזקנה לבין פנסיית השארים) מוגבלת לתקרת ההכנסה המירבית, שילוש השכר הממוצע במשק, הקבועה בחוק הפלת"ד.

בלשון פסק הדין:

"...פנסיית הזקנה ופנסיית השארים כרוכות זו בזו, כך שהפסד ההשתכרות עומד מלכתחילה על ההפרש שבין השניים. הפסד זה מתווסף לכלל הפסדי השכר של המנוחה, שאותם יש לתחום בתקרת שכר שילוש השכר הממוצע במשק, וכי לפי הוראת סעיף 4( א)(1) לחוק הפיצויים..." (ציטוט מסעיף 6 לפסה"ד).

מכאן עולה, כי ככל שיש לבצע ניכוי כלשהוא, דוגמת דמי פגיעה, יש לבצעו רק לאחר תחימת ההכנסה המירבית ולא לפני כן, כגירסת מכבי.

היינו, אין שינוי בהלכה הפסוקה על פיה יש לתחום תחילה את ההכנסה המירבית ( שילוש השכר הממוצע במשק), ורק לאחר מכן לבצע את הניכויים.

ג. פסק דין קפלינסקי אינו עוסק בתביעת הטבה, שהינה תביעה סוברוגטיבית, המקנה למיטיב את אותן זכויות שיש לניזוק, ולא מעבר להן.
פסק דין קפלינסקי עוסק כאמור בשאלה אחרת אשר היא - היחס שבין הפסד פנסיית הזיקנה לפנסיית השארים, שהסוברוגטיביות אינה רלוונטית להם.
הבדל זה בין השניים הוא מהותי. לכן, לא ניתן להסיק את המסקנה שרוצה מכבי להסיק מפסק דין קפלינסקי, בדבר ניכוי דמי הפגיעה טרם תחימת ההכנסה המירבית.

עמדה בצדק על הבחנה זו גם השופטת קמא בפסק הדין ( עמ' 6 לפס"ד ש' 11-18), וכן עמד על כך ב"כ הפניקס בסיכומיו בבית המשפט קמא ובעיקרי הטיעון מטעמו בערעור מכבי.

28. לאור כל האמור לעיל, סבורני, וכך אציע לחבריי לקבוע, כי דין הערעור של מכבי בשאלת מועד תחימת ההכנסה המירבית ( אשר הוא טרם ניכוי דמי הפגיעה) - להידחות.

ניכוי דמי הפגיעה בערכי נטו

29. השאלה השנייה בה נחלקו הצדדים, הן בבית משפט קמא והן בערעוריהם, נוגעת לניכוי דמי הפגיעה מסכום ההטבה. האם צריך להיות בערכי ברוטו או נטו?

30. כאמור השופטת קמא קבעה, בהתאם להלכה הפסוקה, כי הניכוי צריך להיות בערכי נטו, תוך שהיא מצטטת בהרחבה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ע"א 37793-08-10 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, (להלן: "פסק דין דן").

31. עיון בפסק דין דן מוביל למסקנה ברורה, כי:
א. לנוכח מהותה של תביעת ההטבה כתביעה סוברוגטיבית, "העיקרון המנחה... כי המיטיב עומד בנעלי הניזוק, ועל כן זכאי המיטיב לאשר שילם לניזוק, אך לא יותר מהסכום שיכול היה הניזוק לדרוש מהמזיק..." ( ציטוט מסעיף 12 לפס"ד דן);
ב. לנוכח מעמדו של המעביד המורשה המשמש "כזרוע הארוכה של המל"ל, לכל דבר ועניין ואין הוא צד לתשלום דמי הפגיעה, אלא רק כצינור לביצוע התשלום לעובד מחד גיסא ונצרך למס הכנסה, מאידך גיסא" (ציטוט מסעיף 24 לפס"ד דן);
ג. לכן - " הניכוי מהפיצוי המגיע לניזוק העובד, הינו רק ביחס לתשלומים ששולמו בפועל לעובד. כך אף כאן הניכוי, צריך להיות אותו ניכוי של דמי הפגיעה ששולמו בפועל" (ציטוט מסעיף 24 לפס"ד דן).

32. מסכם בית המשפט בפסק דין דן את מצב הדברים במילים הבאות:

"בתביעת מיטיב יש לבחון את אשר היה הניזוק רשאי לתבוע מהמזיק. כאמור, אם הניזוק היה תובע את המזיק, היה מנוכה רק הסכום שבפועל קיבל הניזוק העובד, מהמל"ל. כך גם מעת שמדובר בתביעת המעביד המורשה כמיטיב, ינוכה אותו סכום שהיה מנוכה כדלעיל" ( סעיף 26 לפס"ד דן).

33. לאור כל זאת, נכונה קביעת השופטת קמא, כי מפס"ד דן עולה הלכה ברורה, על פיה ניכוי דמי הפגיעה שקיבל המעביד המורשה מהמל"ל, אפילו קיבלם בערכי ברוטו, יהיה בערכי נטו כפי שקיבל העובד ( במגבלות ניכוי מס הכנסה בשיעור מירבי על 25% כקבוע בסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד).

אין זה מדוייק לומר, כפי שטענה הפניקס בערעורה, כי אין ללמוד מפסק דין דן על ניכוי דמי הפגיעה בערכי נטו, שכן שם שולמו דמי הפגיעה מהמל"ל למעביד המורשה בערכי נטו, בעוד אשר במקרה דנן שולמו דמי הפגיעה בערכי ברוטו.
טענה זו אינה מדוייקת, שכן גם בפס"ד דן נקודת ההנחה היתה כי דמי הפגיעה משולמים ברגיל למעביד המורשה על ידי המל"ל בערכי ברוטו, כפי שעולה הדבר מתעודת עובד הציבור שהומצאה שם מטעם המל"ל, כפי שגם הומצאה במקרה דנן, כמצויין לעיל ( ראה סעיף 4 לפס"ד דן).

34. סבורני כי פסק דין דן משקף את ההלכה הקיימת, ולא מצאתי בעיקרי הטיעון מטעם הפניקס פסיקה המורה אחרת.

35. על כן אמליץ לחבריי לדחות את ערעור הפניקס בשאלה השנייה, הנוגעת לקביעתה של השופטת קמא בדבר ניכוי דמי הפגיעה בערכי נטו מסכום ההטבה.

36. יחד עם זאת ערעורה של הפניקס להתקבל בשלוש נקודות כדלקמן:
נקודה ראשונה - שיעור המס המירבי לניכוי מדמי הפגיעה
א. השופטת קמא קבעה, כי במקרה דנן דמי הפגיעה נטו אותם יש לנכות מסכום הטבה, יהיו לאחר ניכוי מס בשיעור של 36.5%, כשיעור מס ההכנסה החל על העובד, ואותו ניכתה בפועל מהשכר ששולם לו.
ב. לטעמי, טעתה בכך השופטת קמא, שכן שיעור המס המירבי הניתן לניכוי מדמי הפגיעה בתביעת הטבה דוגמת זו דנן, הוא זה הקבוע בסעיף 4( א)(2) לחוק הפלת"ד, קרי – 25%, כטענת הפניקס בערעורה ( ראה סעיף 17 לעיל). הרי המיטיב נכנס בנעלי הניזוק בתביעת הטבה, וכפי שמשכרו על הניזוק לא ניתן לנכות יותר מ- 25% מס בהתאם להוראות לחוק הפלת"ד, הוא הדין גם בתביעת ההטבה ובניכוי המס מדמי הפגיעה.
ג. עמד על כך גם השופט ריבלין בספרו ( עמ' 599), בפרק העוסק ב"תביעות הטבה", שם ציין כדלקמן:

"...המעביד המיטיב כפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות העיקרון של ניכוי מס הכנסה בגבולות 25%. ואכן, בתי המשפט נוהגים באופן עקבי לנכות מתביעת המעביד – המיטיב מס הכנסה בשיעור הקבוע בחוק הפיצויים, גם כשמדובר בתשלום עבור הפסדי שכר בעבר".
ד. גם בפס"ד דן שהזכרנו לעיל, ניתן לראות כי ביהמ"ש התייחס לשיעור המס המקסימאלי הניתן לניכוי מדמי הפגיעה, כאותו שיעור הקבוע בסעיף 4( א)(2) לחוק הפלת"ד, היינו 25%.
ראה לעניין זה הדוגמאות שניתנו באותו פסק דין.

ה. עיינתי בחוות דעתה של חברתי כב' השופטת פוקס, הסבורה, בניגוד לדעתי, כי יש לנכות מדמי הפגיעה את מלוא שיעור המס שניכתה מכבי כששילמה את שכרו של העובד שלה בתקופת אי-הכושר (36.5%), ולא את ניכוי המס המקסימאלי הקבוע בחוק הפלת"ד (25%).

כאמור, דעתי אינה כדעתה, ואבהיר זאת בנקודות הבאות:

(1) תביעת מיטיב היא תביעה סוברוגטיבית/תחלוף. היא אינה תביעה עצמאית ( כך ניסתה מכבי לטעון בפנינו במסגרת תובענה זו, וטענתה זו נדחתה כמפורט לעיל).
בתביעה מעין זו נכנס המיטיב לנעלי הניזוק, לרבות בכל הקשור לתקרת המס החלה, בהתאם לסעיף 4( א)(2) לחוק הפלת"ד.
מכאן כי במקרה דנן, זכותה של הפניקס לטעון לניכוי מס מקסימאלי בשיעור של 25% מדמי הפגיעה ולא מעבר לכך.
אם לא נאמר כך, נהפוך את תביעת המיטיב לתביעה עצמאית בניגוד להלכה הפסוקה והספרות המשפטית אותן פירטתי לעיל.

(2) כלל יסודי בדיני נזיקין, כי המזיק אינו צריך לשלם יותר מהנזק שנגרם לניזוק.
ככל שהמזיק היה משלם לניזוק את הפסדי השכר במישרין בתקופת אי - כושר לעובד, תוך מגבלת ההכנסה המירבית, היה מנכה מהם עד 25% מס כהוראת חוק הפלת"ד.
כך צריך להיות המצב בדיוק בתביעת המיטיב ובשאלת שיעור ניכוי המס מדמי הפגיעה.
אם לא תאמר כך, ישלם המזיק בתביעת המיטיב יותר ממה שהיה צריך לשלם לניזוק במישרין ( ניתן לראות הדבר בהפרשים הכספיים שצריכה הפניקס לשלם למכבי במקרה דנן, בין קביעתי ובין קביעת כב' השופטת פוקס).

(3) אין להקיש משיעור המס ששילם המעביד עת שילם את שכר עובדו בתקופת אי-הכושר כ"מעביד מורשה" ( במקרה דנן 36.5%) לשיעור המס שיש לנכות מדמי הפגיעה המשולמים על ידי המל"ל למעביד המורשה ( שצריכים לטעמי להיות בשיעור של 25% כמגבלת חוק הפלת"ד).
במקרה הראשון – מדובר במערכת היחסים שבין המעביד לעובד, ללא קשר למזיק ( במקרה דנן הפניקס). לכן במקרה זה, חייב המעביד, ככל שמשלם את שכרו הרגיל של העובד, לנכות מס בשיעור המתחייב מהיחסים בין שניהם ובהתאם לרמת ההכנסה הרגילה, שבמקרה דנן עולה על שילוש השכר הממוצע במשק.
במקרה השני – מדובר במערכת יחסים שבין המעביד, המל"ל והמזיק. כאן כבר יש רלוונטיות להוראות חוק הפלת"ד המחייבות במערכת יחסים שבין המעביד כמיטיב ( הנכנס בנעלי הניזוק) ובין המזיק.
(4) מששילמה מכבי, כ"מעביד מורשה", לעובד שלה שכר הגבוה מתקרת שילוש השכר במשק ללא הגבלת ניכוי מס של 25% ( כמתחייב מהוראות חוק הפלת"ד), לקחה הסיכון על עצמה שלא תקבל את מלוא הטבתה, בין היתר עקב תשלום שיעור מס גבוה יותר הנובע משיעור השכר.

(5) באשר לטענה כי המיטיב עלול להיות מקופח מכך שמדמי הפגיעה ינוכו רק 25% מס, ולא שיעור המס שניכה לעובד בפועל, ראה דבריי בס"ק (4) לעיל.
אוסיף ואומר כי לטעמי, מדובר בעיקר בשאלה מיסויית, הראויה ויכולה להיפתר על ידי המיטיב ( ובמקרה דנן מכבי), במישרין מול רשות המס, ולא בדרך של סטייה מהוראות חוק הפלת"ד ( המגביל לטעמי את תקרת המס לניכוי גם מדמי הפגיעה לשיעור של 25%).

נקודה שניה - מועד חישוב ההכנסה המירבית בתביעת הטבה

א. כאמור השופטת קמא חישבה את ההכנסה המירבית ( תקרת שילוש השכר במשק) בהתאם לשיעור השכר הממוצע במשק נכון ליום מתן פסק הדין, תוך הסתמכות על האמור בספרו של רבלין ( עמ' 920) וע"א 267/12 דוידנקו נגד הפול – המאגר המשפטי לביטוח רכב בע"מ ( פסק דין מיום 2.7.12 פורסם במאגר נבו), בהם צויין כי השכר הממוצע במשק הרלוונטי לפיצוי, הוא זה הקיים ערב קביעת הפיצוי או נכון ליום פסק הדין של הערכאה המבררת.

ב. לטעמי בכך טעתה השופטת קמא, כטענת הפניקס בערעורה ( ראה סעיף 17 לעיל).
הן פס"ד דוידנקו והן ריבלין בספרו מדברים על קביעת שכר ממוצע במשק בכל הקשור לפיצויי נזיקין לניזוק בעת מתן פסק דין בגין ראש נזק של הפסד שכר לעתיד או אובדן כושר השתכרות לעתיד. אז רלוונטי ונכון לדבר על שכר ממוצע במשק ליום מתן פסק הדין.
ברם, במקרה דנן אנו מעוניינים לדעת את ההכנסה המירבית על-מנת לחשב את ( יתרת) דמי ההטבה לה זכאית המכבי לאחר קבלת דמי הפגיעה מהמל"ל.
היינו – חישוב תשלומי עבר ולא חישוב תשלומי עתיד.
חישוב זה ראוי כי יתבצע תוך לקיחה בחשבון של שלושה מרכיבים באותו מישור של מועדים:
סכום ההטבה; תקרת שילוש השכר הממוצע במשק; תשלום דמי הפגיעה למעביד.
שלושה מרכיבים אלה כרוכים אלה באלה לשם החישוב. לכן יש חשיבות, לשם דיוק חישוב יתרת סכום ההטבה המגיע למעביד לאחר ניכוי דמי הפגיעה, לשמור על אחידות מועדי שלושת המרכיבים הנ"ל.
אין זה נכון ומוצדק לחשב את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק לשם קביעת ההכנסה המירבית בהתאם לשכר הממוצע במשק הידוע ביום מתן פסק הדין ( חודש מאי שנת 2015), אך להותיר, לצרכי החישוב, את סכומי שני המרכיבים האחרים בערכם הנומינלי בעת התשלום ( גבולות חודש אוקטובר שנת 2005).

ג. לכן, לצרכי חישוב יתרת סכום ההטבה לו זכאית מכבי, יש לבצע את החישוב של שלושת המרכיבים הנ"ל באותו מישור של מועדים, שלטעמי צריך להיות במקרה דנן, מועד תשלום ההטבה האחרון ( חודש ספטמבר 2005) הסמוך גם למועד תשלום דמי הפגיעה למכבי (14.10.05).

נקודה שלישית– מספר ימי אי-הכושר
א. אין מחלוקת בין הצדדים כי תקופת אי-הכושר של עובד מכבי שנפגע בתאונה דנן, בגינה שולם לו שכר ע"י מכבי, היא מיום 22.6.05 – 20.9.05.

ב. חישוב מלמד כי מדובר ב-91 ימי אי-כושר.

ג. השופטת קמא בטעות קבעה כי מדובר ב-92 ימי אי-כושר ( עמ' 8 לפסק הדין קמא שו' 7).

ד. עמדה על-כך הפניקס בסיכומיה בבימ"ש קמא ובעיקרי הטיעון מטעמה בפנינו, בציינה כי מדובר ב-91 ימי אי-כושר.

37. אם נלך בדרך החישוב שהתווה בית המשפט קמא 4.3 לפסק הדין ( אשר כשלעצמה היא נכונה) תוך תיקון הנתונים בשלוש הנקודות דלעיל, תוצאת פסק הדין תהיה כדלקמן:

א. תקופת אי הכושר – 91 ימים.

ב. היות ותשלומי ההטבה ע"י מכבי התבצעו בתקופת אי-הכושר ( בין החודשים יוני עד ספטמבר 2005) ותשלום דמי הפגיעה למכבי התבצע בחודש אוקטובר 2005 ( כעולה מאישור תשלום דמי פגיעה שהוגש בתיק קמא), נקח כקובע את השכר הממוצע במשק ( כולל עובדים זרים ועובדי שטחים – כקביעת השופטת קמא) לחודש ספטמבר 2005, שעמד ע"ס 7471 ₪ ( כעולה מטבלת השכר הממוצע במשק שצורפה לסיכומי הפניקס בבית משפט קמא).
נתונים אלה יובילונו לקביעה כי סכום ההטבה המירבי להכרה במקרה דנן, בערכו נכון לחודש 9/05, הינו סך של 50,987 ש"ח לפי חישוב כדלקמן:
שילוש השכר לחודש 9/05 – 22,413 ₪ (7471 3x), ובניכוי 25% מס מירביים עפ"י חוק הפלת"ד – 16,810 ₪.
שווי שכר יומי – 560.3 ₪ ( לפי חישוב של 16,810 לחלק ל-30 ימים בחודש בממוצע).
מכאן כי סכום ההטבה המירבי להכרה לנוכח תקרת ההכנסה המירבית ( שילוש השכר) בגין 91 ימים אי-כושר הוא סך של 50,987 ₪ ( במקום סכום של 63,020 ₪ שנקבע ע"י השופטת קמא).

ג. סכום דמי הפגיעה ברוטו ששולם על ידי המל"ל למכבי ביום 14.10.05 היה סך של - 66,019 ₪ ( כעולה מאישור המל"ל שבתיק קמא וכקביעת השופטת קמא);

ד. סכום דמי הפגיעה נטו, לאחר ניכוי 25% מס מירביים – 49,514 ₪.

ה. מכאן כי יתרת סכום ההטבה שעל הפניקס לשלם למכבי נכון לחודש 9/15 היא סך של 1473 ₪.
(במקום סכום של 21,098 ₪ אשר קבעה השופטת קמא בפסק הדין, נכון ליום מתן פסק הדין, כשניכתה מס מדמי הפגיעה בשיעור של 36.5%, העולה על זה המותר בחוק הפלת"ד).

ו. סכום זה של 1,473 ₪ זכאית מכבי לקבל מהפניקס כדמי הטבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 14.10.05 ( מועד תשלום דמי הפגיעה – וזאת לשם נוחות החישוב ופערי הזמן הזניחים מתום תקופת אי-הכושר ביום 20.9.05) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

אמנם הפניקס טענה בסיכומיה בבית משפט קמא כי לנוכח השיהוי בהגשת התביעה יש לפסוק לחובתה רק הפרשי הצמדה בלבד, אך שוכנעתי כי הדבר בנסיבות דנן אינו צודק, לאור העובדה כי בפסיקה הנדונה, לנוכח מגבלת ההכנסה המירבית, לא מקבלת מכבי את מלוא השכר ששילמה לעובד שלה בפועל בתקופת אי-הכושר.

אי פסיקת הוצאות לטובת מכבי ( ערעור מכבי)

38. כאמור אחת הטענות שהעלתה מכבי בערעורה נוגעת לאי פסיקת הוצאות משפט לטובתה בפסק הדין קמא.

39. יש לדחות טענה זו תוך אזכרת הפסיקה הקובעת כי:

"כידוע, פסיקת הוצאות היא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ובכלל, לא יתערב בית המשפט של ערעור בקביעת בית המשפט קמא בעניין הוצאות אלא במקרים חריגים, כמו למשל, במקרים בהם נתגלתה טעות משפטית, או כאשר נתגלה פגם בשיקול הדעת.." (ראה לעניין זה ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נגד ח'יר – פסק דין מיום 24.9.15, פורסם במאגר נבו).
במקרה דנן, גם לא התקבלו מלוא טענותיה של המבקשת בפסק הדין קמא אלא רק חלקן, באופן שהייתה הצדקה גם לגופם של דברים להורות בפסק הדין קמא כי כל צד יישא בהוצאותיו.

סוף דבר

40. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי להורות על דחיית הערעור של מכבי, ועל דחיית הערעור של הפניקס בכל הקשור לשאלת ניכוי המס מדמי הפגיעה בעת חישוב דמי ההטבה, אך קבלתו בשאלות שיעור המס שיש לנכות מדמי הפגיעה , מועד חישוב ההכנסה המירבית, כמות ימי אי-הכושר וההשלכה לכך על תוצאת פסק הדין, כמפורט בסעיף 37 לעיל.

41. בנסיבות העניין, ולנוכח התוצאה, הייתי גם ממליץ לחבריי לא לעשות צו להוצאות בערעורים דנן.

ח. שרעבי, שופט

כב' השופטת ר' פוקס:

עיינתי בפסק הדין של חברי כב' השופט ח' שרעבי ומצאתי להצטרף לחוות דעתו ולנימוקיו, למעט בסוגית ניכויי מס הכנסה.
לטעמי, מאחר והמיטיבה, מכבי שירותי בריאות (להלן "מכבי" או "המיטיבה") שילמה את שכרו של הניזוק (העובד) במקום המזיק, ומחויבת כמעביד כלפי רשויות המס בתשלום מס הכנסה על פי שיעור מס הכנסה החל על העובד על פי דין בשיעור 36.5% - אין לגרוע מהסכום שמקבלת מהמוסד לביטוח לאומי, בפועלה כמיטיבה, רק בשל כך.
לטעמי, מאחר ומהסכום שמתקבל לידי מכבי מהמוסד לביטוח לאומי (סכום ברוטו), נדרשת מכבי להפחית מס בשיעור המס החל על העובד, שהוא גבוה יותר משיעור המס המחויב על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975; כי אז בהפרש שנוצר לא צריכה לשאת מכבי (כמיטיבה) אלא הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") כמבטחת של המזיק.
באלה הנסיבות צדק בית משפט קמא בסוגיה זו, משניכה את המס על פי שיעור מס הכנסה החל על העובד על פי דין, כפי שמשולם ע"י מכבי, כמעבידה, על פי מערכת החיובים שבין מכבי ובין מס הכנסה, ומהתקבול המתקבל מהמוסד לביטוח לאומי.

הנה כי כן, בזכויותיה של המיטיבה אין לפגוע, קרי אין לגרוע מהשבת מלוא ההטבה אשר נקבעת על פי דין ובשיעור הקבוע בחוק הפלת"ד, קרי שילוש השכר בהפחתת מס הכנסה בשיעור 25%, כפי הפיצוי לו זכאי הניזוק.

אשר על כן, החישוב יהיה כדלקמן:
א. בשלב ראשון יש לקבוע כי מכבי ("המעביד המורשה") שהיטיבה את נזקו של הניזוק, רשאית להיפרע מהמזיק באמצעות הפניקס (המבטח), עד כדי סכום שהמזיק היה חייב בתשלומו למוטב על פי חוק הפלת"ד, ובסכום מוגבל בתקרה של שילוש השכר הממוצע במשק, בניכוי מס בשיעור 25%, בסך של 50,987 ₪, למועד ההטבה.
על הסכום האמור יש ליתן "הגנה" למיטיבה, במסגרת הגשת תביעת התחלוף כך שאת סכום ההשבה מהמל"ל, בערכי הנזק שהוכר והוגדר בחוק הפלת"ד, תקבל המיטיבה במלואו לידיה.
ב. באלה הנסיבות, מאחר והסכום שהתקבל מהמל"ל, סכום ברוטו, אין המיטיבה נהנית מכולו, משחבה בהעברת שיעור המס החל על העובד בשיעור 36.5% לשלטונות המס, יש לקחת את שיעור המס בחשבון. על כן, מהסך שאותו מקבלת מכבי מהמל"ל, יש להפחית את שיעור המס הריאלי, כך יפחת מסכום ההשבה סך של 41,922 ₪ (36.5% X 66,019).
ג. התוצאה היא שבהפרש המתקבל בסך 9,065 ₪ (41,922 – 50,987), מחויבת הפניקס לשפות את מכבי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 14.10.05 ועד התשלום המלא בפועל, כפי ההצמדה והריבית שקבע כב' השופט ח' שרעבי.

ר. פוקס, שופטת

כב' השופט ע' זרנקין [אב"ד]:
חבריי, כב' השופטת ר' פוקס וכב' השופט ח' שרעבי חלוקים בשאלה אחת, והיא מהו שיעור המס המירבי שיש לנכות מדמי הפגיעה, אשר שולמו למיטיב ע"י המוסד לביטוח לאומי. ביתר העניינים, יש תמימות דעים בקרב שני חבריי, ובעניינים אלו, אף אני מסכים עם דעתם.

בעניין שיעור המס, הרי שבעוד שהשופטת פוקס סבורה, כי יש לנכות את מלוא שיעור המס החל על העובד בגין התשלומים שהגיעו לו, אשר במקרה זה עומדים על 36.5%, סבר כב' השופט שרעבי, כי ניכוי המס המירבי מן הדין שיעמוד על 25% בלבד, הוא השיעור הקבוע בסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד.

דעתי נוטה לדעתו של חברי, כב' השופט שרעבי.
כמותו, אף אני סבור, כי בהיות תביעת מיטיב תביעה סוברוגטיבית, הרי שלפי טבעה המיטיב נכנס לנעלי הניזוק, וכפי שעל פי הדין לא ניתן היה לנכות מס בגין שכרו של הניזוק העולה על 25%, אף ניכוי המס בתביעת ההטבה צריך לבוא בגדרו של הדין המיוחד הזה, ואף אותו יש לתחום בגג של 25% בלבד. אם לא תאמר כן, אפשר שחשיפתו של המזיק לתשלום בגין אירוע הפגיעה, תהיה נרחבת יותר כאשר מדובר בתשלום למיטיב, מאשר חשיפתו בעת תשלום ישיר לניזוק, ואין כל הצדקה לכך.

ביחסים שבין המעביד לעובד, אין המעביד קשור, כמובן, בכללים הסטטוטוריים של חוק הפלת"ד, ויכול הוא לשלם לעובדו שכר, על פי הסכמי העבודה שביניהם, ואף לנכות מס על פי הוראות הדין הכללי, אך משנכנס למשוואה הזאת המזיק, כללי המשחק משתנים, ועל פיהם, כמצוות חו ק הפלת"ד, ניכוי המס תחום בגג של 25% בלבד.

משאלה הם פני הדברים, אף לדעתי ניכוי המס המירבי מתשלום דמי הפגיעה, אינו יכול לעלות על 25%.

אני מצטרף, אם כן, לחוות דעתו של חברי, כב' השופט שרעבי.

דר' ע. זרנקין, שופט
[אב"ד]

הוחלט, אם כן, כאמור, בחוות דעתו של כב' השופט ח' שרעבי, ותוצאת פסק הדין הינה, כאמור בסעיף 37 לחוות דעתו.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ככל שהופקד פיקדון, הוא יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ו, 25 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.

דר' ע. זרנקין, שופט
[אב"ד]

ר. פוקס, שופטת

ח. שרעבי, שופט