הדפסה

המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מועצה מקומית מג'ד אל-כרום-דייר אל-אסד-ב ואח'

בפני כב' השופט אייל דורון
התובעת
המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ
ע"י משרד עוה"ד בן ארי, פיש, סבן ושות'

נגד

הנתבעות
1. מועצה מקומית מג'ד אל-כרום
ע"י משרד עוה"ד ר' לפידות

2. מועצה מקומית דיר אל-אסד (ניתן פס"ד)
3. מועצה מקומית בענה (ניתן פס"ד)

4. מדינת ישראל – משרד החינוך
ע"י פרקליטות מחוז חיפה אזרחי
<

פסק דין

1. התובעת, חברה בבעלות פרטית המפעילה מוסדות חינוך מוכרים בלתי רשמיים, הפעילה בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה גן ילדים מוכר שאינו רשמי בשם גן "אלחיה 5" סמל גן 234773 ביישוב מג'ד אל-כרום (להלן: "הגן של התובעת"). התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת 1, המועצה המקומית מג'ד אל-כרום (להלן: "המועצה"), וכן את הנתבעת 4 (להלן: "המדינה", או "משרד החינוך"), לשלם לה סכום של 1,031,909 ₪.

2. עניינה של התביעה הוא בכספי תקציב שנטען כי משרד החינוך נוהג לשלם בהתאם להוראות חוק לימוד חובה, התש"ט – 1949 ("חוק לימוד חובה"), בהתאם לחיקוקים נוספים, ובהתאם לנהלי משרד החינוך, תקציב אשר מחושב על פי מספר התלמידים הלומדים בפועל בכל מוסד חינוך. נטען כי חלק מן הכספים שולם בפועל למועצה, וחלק אחר לא שולם לה אלא נותר בידי משרד החינוך , ו כי ככל הנראה אף קוזזו סכומים מתשלומים אחרים ששילם משרד החינוך למועצה לאור מידע שהובא לידיעתו - בין השאר ע"י התובעת - לפיו המועצה אינה זכאית לקבלת הכספים.

3. התביעה מתייחסת לשתי שנות לימודים:
שנת הלימודים תשס"ז (2006-2007) שהחלה ביום 1.9.06, בה למדו בגן של התובעת, לפי הנטען, 65 תלמידים;
שנת הלימודים תשס"ח (2007-2008) שהחלה ביום 1.9.07, בה למדו בגן של התובעת, לפי הנטען, 63 תלמידים;
ראוי לציין כי התובעת החלה להפעיל את הגן עוד לפני שנות הלימודים תשס"ז ותשס"ח, כפי שיפורט בהמשך.

4. במועדים הרלבנטיים לתביעה היתה המועצה אחת משלוש מועצות מקומיות - יחד עם מועצה מקומית דיר אל אסד ומועצה מקומית בענה - שאוחדו על פי חוק לכדי רשות מקומית אחת, עיריית אלשאג'ור (להלן: " העיריה"). טרם הגשת התביעה, פוצלה העיריה ולשלוש המועצות הללו הושב המעמד שהיה להן ערב האיחוד. תחילה הוגשה התביעה כנגד שלוש המועצות הללו. עם זאת, נראה כי בהמשך נוהלה התביעה כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי המועצה באה בנעליה של העיריה באופן מלא ומהווה חליפתה בכל העניינים הנוגעים לגן של התובעת, שפעל בתחומי המועצה. לאור זאת, הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית התביעה כנגד המועצות המקומיות דיר אל אסד ובענה, והתביעה כנגד הנתבעות 2-3 נדחתה בפסק דין חלקי שניתן ביום 13.11.13.

5. ביום 25.11.13 הועבר התיק לטיפולי, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית. התיק נקבע לשמיעת ראיות, אולם מאחר ונראה היה כי עיקר התשתית העובדתית אינו שנוי במחלוקת של ממש, ומעוגן במסמכים רבים, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית בדבר וויתור על חקירות מצהירים וסיכום טענותיהם על סמך החומר הקיים, כאשר הצדדים לא יהיו רשאים ל צרף מסמכים נוספים כלשהם בסיכומים, פרט להסכמי שכ"ט (להלן: "ההסדר הדיוני").

חשיבותו של ההסדר הדיוני היתה רבה, שכן משמעותו היתה כי כל צד מכיר הלכה למעשה בטיעון העובדתי הבסיסי של הצדדים האחרים, ומכל מקום מוותר על אפשרות מעשית לסתור אותו, ומתכוון למקד טענותיו בסיכומים בעיקר בטיעון המשפטי. למרות זאת, ככל הנראה לאור חילופי הייצוג של המועצה, נעשה בסיכומי המועצה נסיון להתמקד במישור העובדתי, באופן שלא הלם את רוחו של ההסדר הדיוני. מכל מקום, נסיון זה לא עלה יפה.

6. להלן פירוט מקצת מהעובדות הרלבנטיות העולות מתצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים:

מטעם התובעת הוגש תצהיר של מר עומר בדארנה, מנהל בתובעת וממונה על בתי הספר וגני הילדים אצל התובעת. תצהירו של מר בדארנה הינו עב כרס ועתיר נספחים. התצהיר אוחז מאות עמודים ובהם מערך ראייתי סדור ביחס לתלמידים שלמדו בגן של התובעת, בכל אחת משנות הלימוד תשס"ז ותשס"ח בנפרד, ובין השאר:

ביחס לשנת הלימודים תשס"ז:
- תצהיר של הגננות אשר לימדו בגן של התובעת (בשתי ה"כיתות" שנכללו בו) אליו צירפו רשימה שמית מפורטת - לרבות מספרי ת.ז. ותאריכי לידה - של כל 65 הילדים שלמדו בגן, רשימה שגם כל עמוד בה עצמה נחתם ע"י הגננות, בפני עו"ד אשר אימת את חתימתן על הרשימה.
- תצהירים של ההורים אשר ילדיהם למדו בגן של התובעת בשנת הלימודים תשס"ז, שנחתמו במהלכה, ואשר בהם אישרו כי ילדיהם - ששמם ומס' ת.ז. שלהם פורט בתצהיר - למדו בגן של התובעת במהלך כל אותה שנת הלימודים.
- בנוסף על תצהירי ההורים כאמור לעיל, שהם תצהירים ערוכים כדין ואומתו בידי עו"ד, צורפו מסמכים המנוסחים כ"תצהירים" של ההורים ובהם הצהרה דומה, אשר נחתמו בפני הגננות, ואשר על כל אחד מהם מופיעה גם הצהרה של הגננת ושל הסייעת בנוגע לכך שהילד למד בגן של התובעת.
- יומני נוכחות של הילדים בגן.
- טפסי רישום סטנדרטיים של משרד החינוך ("טופס רישום לגני ילדים לגילאי 3-4"), בהם ביקשו ההורים של כל ילד לרושמו לגן של התובעת, כאשר הטפסים חתומים הן ע"י ההורה הן ע"י "הרשם" ברשות המקומית (כלומר בעיריה).

ביחס לשנת הלימודים תשס"ח:
- רשימה שמית מפורטת - לרבות מספרי ת.ז. ותאריכי לידה - של כל 63 הילדים שלמדו בגן, רשימה שכל עמוד בה נחתם ע"י הגננות, בפני עו"ד אשר אימת את חתימתן על הרשימה .
- מסמכים המנוסחים כ"תצהירים" של ההורים אשר ילדיהם למדו בגן של התובעת בשנת הלימודים תשס"ח, שנחתמו במהלכה, ואשר בהם אישרו ההורים כי ילדיהם - ששמם ומס' ת.ז. שלהם פורט - למדו בגן של התובעת במהלך כל אותה שנת הלימודים. "תצהירים" אלה נחתמו בפני הגננות, ועל כל אחד מהם מופיעה גם הצהרה של הגננת ושל הסייעת בנוגע לכך שהילד למד בגן של התובעת.
- יומני נוכחות של הילדים בגן.
- תמונות מחזור בכל אחת מהכיתות בגן של התובעת, בהן מצולמים הילדים שלמדו באותה שנה וכן הגננות והסייעות.
- טפסי רישום סטנדרטיים של משרד החינוך ("טופס רישום לגני ילדים לגילאי 3-4"), בהם ביקשו ההורים של כל ילד לרושמו לגן של התובעת, כאשר הטפסים חתומים הן ע"י ההורה הן ע"י "הרשם" ברשות המקומית (כלומר בעיריה).
- תצהירים של שני הורים (מר איאד סלאח דיב ומר אדריס זיאד) בהם נאמר כי פנו לעיריה וניסו לרשום את ילדיהם (3 ילדים) במועד הרישום שנקבע ע"י משרד החינוך, אך נתקלו בסירוב.

7. מטעם המועצה הוגש תצהירו של מר רושדי חלאילה, מנהל מחלקת החינוך במועצה. לתצהירו צירפה המועצה מסמכים רבים מן המועדים הרלבנטיים.

מטעם משרד החינוך הוגשו תצהיריהם של מר אדם כתריאל, מנהל אגף ארגון מוסדות חינוך יסודי במשרד החינוך, וגב' קרן חחיאשוילי, סגנית חשב משרד החינוך.
ראוי לציין בהדגשה את אופן רישום התלמידים כפי שהוא מופיע במשרד החינוך. לנתון זה, שהיווה בסיס להסדר הדיוני, חשיבות רבה לדיון:

ביחס לשנת הלימודים תשס"ז:
מתוך 65 התלמידים שפורטו ברשימה שצירפה התובעת ביחס לשנת הלימודים תשס"ז, רישום התלמידים הינו כלהלן:
- 2 תלמידים רשומים בעמותת אלסונדוס, ו- 4 תלמידים רשומים בעמותת ג'מעת אלנור.
- 25 תלמידים רשומים בעיריית אלשאג'ור, ו- 3 תלמידים קיימת טעות במס' ת.ז. .
- 31 התלמידים הנותרים לא רשומים כלל.

ביחס לשנת הלימודים תשס"ח:
כל 63 התלמידים שפורטו ברשימה שצירפה התובעת ביחס לשנת הלימודים תשס"ח היו רשומים בגנים של העיריה.

8. המערך הראייתי הסדור שהובא ע"י התובעת ואשר פורט לעיל, לא נסתר כהוא זה, למרות טענות בעלמא שהועלו בסיכומי המועצה. יש לקבוע כממצא עובדתי כי כל 65 התלמידים ששמם נכלל ברשימת התלמידים שצורפה בנספח 4 לתצהיר מנהל התובעת, אכן למדו בגן של התובעת במהלך כל שנת הלימודים תשס"ז; וכי כל 63 התלמידים ששמ ם נכלל ברשימה שצורפה כנספח 16 לתצהיר מנהל התובעת, אכן למדו בגן של התובעת במהלך כל שנת הלימודים תשס"ח.

זאת ועוד; גם הנתונים העובדתיים ששטח משרד החינוך בתצהיריו ביחס לאופן רישום התלמידים במשרד החינוך, נתונים אשר פורטו בטבלאות עם מספרי סמלי הגנים המדוייקים ביחס לכל ילד וילד, לא נסתרו כהוא זה, למרות טענות בעלמא שהועלו בסיכומי המועצה. יש לקבוע כממצא עובדתי כי רישום הילדים במשרד החינוך היה כמפורט בסעיף הקודם.

9. על מנת להפעיל גן מוכר שאינו רשמי, יש צורך בקבלת רשיון ממשרד החינוך להפעלתו, בהתאם להוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, תשכ"ט-1969 להלן: ("חוק הפיקוח").

הרשיון להפעלת הגן בשנת הלימודים תשס"ז ניתן לתובעת ע"י משרד החינוך ביום 30.5.07, כאשר צויין בו כי "תוקף הרשיון הינו מיום ח' באלול התשס"ו (1.9.06)", כלומר רטרואקטיבית מתחילת שנת הלימודים תשס"ז ביום 1.9.06, "עד סוף שנת הלימודים תשס"ז".
הרשיון להפעלת הגן בשנת הלימודים תשס"ח ניתן לתובעת ביום 15.10.07, ושוב כאשר תוקף הרשיון הינו מיום 1.9.07, כלומר רטרואקטיבית מתחילת שנת הלימודים תשס"ח, ועד סופה.

10. בהתאם להוראות חוק לימוד חובה ול הוראות חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, הותקנו תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), תשי"ט-1959 (להלן: "תקנות הרישום"). תקנות הרישום, אשר בין השאר קובעות חובת רישום תלמידים בידי הוריהם למוסדות חינוך, מגדירות גם כי "הרשם" של אותם תלמידים תהא הרשות המקומית הרלבנטית.
בהתאם לתקנות הרישום - אשר הותקנו שנים רבות לפני שהחלה נוהגת מדיניות המאפשרת "הפרטה" הלכה למעשה של חלקים לא מבוטלים ממערך החינוך הממלכתי - הרישום מתבצע ברשות המקומית הן ביחס לתלמידים שילמדו במוסדות חינוך רשמיים שיופעלו ע"י הרשות המקומית עצמה, הן ביחס למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, שהם מוסדות בבעלות פרטית אשר הלכה למעשה "מתחרים" מול המוסדות של הרשות המקומית.

כפי שציין בהקשר זה כבוד השופט ר' סוקול בעת"מ (מחוזי, חיפה) 1301/05 בש"א 31473/05 העמותה לרווחת נחף וקידומה נ' המועצה המקומית נחף (26.9.2005) (להלן: " עניין נחף"):
"... דומה ש"מאחורי הקלעים" של המחלוקת שבפניי עומדים שיקולים כלכליים. מתברר כי משרד החינוך מעביר למועצה תקציבים על פי מספר הילדים הרשומים בגני המועצה בלבד ואילו התקציב לגבי ילדים הלומדים בגנים מוכרים שאינם רשמיים (גנים פרטיים) מועבר לגנים".
ובהמשך, שם:
"אין צורך לחזור על קביעת בתי-המשפט שאישרה את מדיניות משרד החינוך לאפשר להורים חופש בחירה של הגנים בהם ילמדו ילדיהם. מדיניות זו של משרד החינוך לא התקבלה באהדה אצל רשויות מקומיות שונות, בין בשל שיקולים ערכיים, חינוכיים (בעיקר שיוויון בחינוך) והן בשל שיקולים תקציביים. עם זאת משנקבעה המדיניות האמורה, על הרשויות המקומיות להיזהר שמא יעשו שימוש בסמכויותיהן לרישום הילדים, כדי לסכל את המדיניות האמורה".

11. בענייננו, אמנם בכתב התביעה נטען כי העיריה סירבה לרשום ילדים בגן של התובעת מטעמים שאינם ענייניים. עם זאת, לטענות אלה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, וניתן לקבוע כי הן לא הוכחו. דומה גם כי התובעת זנחה למעשה טענות אלה בסיכומיה. אכן, גם אם ברקע הדברים מצוי היה אינטרס מובהק של העיריה להימנע מרישום בגני התובעת, נקודת המוצא להמשך הדיון תהא כי רישום הילדים בגני העיריה לא נעשה על ידה מטעמים שאינם ענייניים.

ביחס לשנת הלימודים תשס"ח הדברים ברורים למדי, שכן הבקשות לרישום בגן של התובעת הוגשו רובן ככולן באיחור ביחס למועדים שנקבעו בתקנות הרישום. לאור הוראותיהן המפורשות של תקנות הרישום די היה בעובדה זו כדי לחייב את העיריה לרשום ילדים אלה בגניה לאחר משלוח הודעות מתאימות להורים, הודעות שלכאורה אכן נשלחו וחלקן צורפו לתצהירי המועצה. לגבי ילדים אלה בוודאי שלא ניתן לומר כי העיריה פעלה שלא כדין כאשר רשמה אותם לגניה.

ביחס לשנת הלימודים תשס"ז, לעומת זאת, הבקשות לרישום הוגשו במועדן, בתוך תקופת הרישום המוגדרת בתקנות הרישום, ונראה כי סירובה העקבי של העיריה לרשום את הילדים בגן של התובעת נבע מכך (או לכל הפחות נומק בכך) ש בתקופת הרישום עדיין לא היה בידי התובעת רשיון הפעלה ממשרד החינוך, בהתאם להוראות חוק הפיקוח.

12. ודוק; אמנם ישנה פסיקה ולפיה אם הבקשה לקבלת רשיון הפעלה הוגשה במועד, ואם הוגשו בקשות לרישום ילדים במוסד מוכר שאינו רשמי, הרי שהרשות מחוייבת לרשום את הילדים על שם המוסד האמור גם אם זה טרם קיבל רשיון הפעלה, כלומר טרם הוכרז כמוסד מוכר.

כך, למשל, נפסק בעת"מ (מחוזי, חיפה) 570/08 ט.ע.מ. גני ילדים (2006) בע"מ נ' עיריית סכנין (22.7.2008) (להלן: " עניין ט.ע.מ."):
"..., נראה כי לא הייתה מניעה לרשום את התלמידים לגני העותרת והמשיבה 1 לא פעלה כדין כאשר סירבה לעשות כן.
גם אם במועד הרישום לגנים לא היה לחלק מגני העותרת רישיון בתוקף, ניתן היה לעשות זאת בתקופת ההארכה או אפילו לאחר מכן וזאת כדי למלא אחר תכלית התקנות, שהיא, ... למלא אחר רצון ההורים. מאחר שההורים נתנו לעותרת הרשאתם לרישום הילדים לגני העותרת נראה כי הדרך למלא אחר רצונם של ההורים הייתה ברישום הילדים לגני העותרת על פי ההרשאות שניתנו מההורים. ...
דין העתירה להתקבל במובן זה שיש לבצע את רישום התלמידים לגני העותרת על פי המסמכים שהוצגו מטעם העותרת ואשר מכוחם ניסה נציג העותרת לרשום את הילדים במועד הרישום.
אינני סבור כי יש במקרה זה צורך לפעול על פי תקנות ההעברה ולבקש העברתם של הילדים לגני העותרת וזאת מאחר שכמפורט לעיל סבורני כי מלכתחילה הייתה צריכה המשיבה 1 לפעול בהתאם לבקשת הורי התלמידים והעותרת ולרשום את הילדים לגני העותרת ולא לגני המשיבה 1. על כן, יש לרשום את הילדים לגני העותרת ללא צורך בהגשת בקשות העברה".

גישה זהה הובעה בעת"מ (מחוזי, ב"ש) 41807-08-11 מ.ח.ת. מוסדות חינוך ותרבות במגזר הבדואי בנגב בע"מ נ' מועצה מקומית כסייפה (9.11.2011) (להלן: " עת"מ מ.ח.ת."), פסקאות 7-9, שם נקבע כי:
"אין התניה של רישום תלמידים לגנים מוכרים שאינם רשמיים בהצגת רשיון הפעלה תקף ... הוראות משרד החינוך דורשות כי הרישום יעשה ברשות המקומית בלבד, על ידי ההורה בצירוף טופס נספח ד', החתום על ידי הבעלות, המצהירה כי תנאי לקבלת הילד לגן, הינו הכרה של משרד החינוך עד תחילת שנת הלימודים. על כן אין הרשות רשאית שלא לבצע הרישום, כל עוד ההורים עומדים בתנאים שנקבעו והבעלות חותמת על נספח ד'. התנאי לרישום אינו רשיון קיים, אלא מותנה בהצהרת הבעלות ".

גישה שונה במקצת אך קרובה לגישה הנ"ל מצאה ביטוי בעניין נחף הנ"ל, בפסקה 15:
"בתי-המשפט הכירו בכך כי לעיתים קבלת הרישיון, וכמובן הכרזת הגן כמוסד מוכר, עלולים להתעכב מסיבות טכניות למיניהן. בין היתר, נטען בפני כי משרד החינוך אינו מספיק להוציא רישיונות לגנים רבים עד לתחילת שנת הלימודים בשל העומס המוטל עליו ולעיתים ניתנים הרישיונות באיחור רב עם תוקף רטרואקטיבי לתחילת שנת הלימודים. לפיכך באותם מקרים בהם ניתן היה להניח כי הרישיון וההכרה בגן מתעכבים מסיבות טכניות, אף שהגן ממלא את כל הדרישות, ניתנו הוראות בדבר רישום הילדים גם בהעדר הכרזה על הגן כגן מוכר. רישום כזה נועד להגשים את המדיניות המאפשרת להורים לבחור את הגן בו ילמדו ילדיהם. הגשמת מדיניות זו חייבה ומחייבת לאפשר רישום, גם אם, מסיבות טכניות, טרם התקבל הרישיון הדרוש.
עם זאת אין מקום להכשיר רישום ילדים לגנים שאינם מוכרים, מקום שקבלת הרישיון נתונה עדיין בסימני שאלה או, כלשון השופט גינת, מקום שלא עומדת ההנחה שהתנאים לקבלת הרישיון וההכרה בגן התמלאו...".
על פי גישה זו יש צורך לבחון למעשה את השאלה האם יש להניח כי המוסד צפוי לקבל רשיון.

זאת ועוד; בפרשת "עדן", אותה אזכיר גם בהמשך [ת.א. (קריות) 44684-02-11 עדן צהרונים ומעונות יום נ' מועצה מקומית כפר מנדא (7.11.2013); ע"א (חיפה) 40296-12-13 מועצה מקומית כפר מנדא נ' עדן צהרונים (24.6.2014), לעיל ולהלן: " פרשת עדן"], ציין בית משפט השלום כי במהלך הדיון בפניו הכיר משרד החינוך בכך שאכן "קיימת פרקטיקה ונוהל של רישום על תנאי" (עמ' 14). בהמשך (עמ' 15-16) הפנה בית המשפט בפרשת עדן לע ת"מ מ.ח.ת. הנ"ל, וגרס כי " הכלל הוא שבעת הרישום, ... , אין הכרח ואין דרישה כי יהיה בידי המוסד החינוכי הלא רשמי, רישיון בר תוקף", והוסיף כי לאור זאת הפרקטיקה עליה הצהיר משרד החינוך, בדבר "רישום מותנה", היא פרקטיקה שגם הולמת את התקנות.

13. למרות פסיקות אלה, וכפי שכבר צויין, נקודת המוצא לצורך הדיון תהא כי סירוב העיריה לרשום ילדים לגן של התובעת מהטעם שבמועד הרישום לא היה לגן רשיון הפעלה, לא היה שלא כדין. ראשית, מהטעם שאין מדובר בהלכה פסוקה, וישנה גם פסיקה הנוקטת גישה שונה, כך שלא ניתן לומר כי הפרשנות בה נקטה העיריה היא לחלוטין בלתי סבירה. שנית, וזה אולי העיקר, אינני סבור כי השאלה אם הסירוב לרשום את הילדים רישום ראשוני בגני התובעת היה ענייני אם לאו, עשויה להשפיע במידה ניכרת על תוצאת פסק הדין. דומה כי לא בכדי זנחו ב"כ התובעת את הטענה, שכן הם מיקדו טענותיהם בעיקר בעילת עשיית עושר ולא במשפט.

14. ודוק; הקושי ביחס למועדי קבלת רשיונות הפעלה של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים - לעתים קרובות רק לאחר תחילת שנת הלימודים, ולעתים אף זמן רב מאד לאחר תחילת שנת הלימודים - הוא קושי ידוע ומוכר, ואף שלא "הוכח" בראיות כחלק מן התשתית עובדתית שהונחה בפניי, הוא עולה בבירור מהוראות הדין עצמן ומן הפסיקה הענפה בנושאים נשוא התביעה, כקושי העולה כדי תופעה רחבת היקף, לכל הפחות בשנים הרלבנטיות לתביעה. יודגש; על הבעלות הפרטית להגיש בקשה ולקבל רשיון בכל שנה מחדש, כך שגם אם עמדה בכל התנאים בשנה החולפת - וכבר קיבלה רשיון - לעתים לא ברור אם תשוב ותקבל רשיון אם לאו, וגם במקרה כזה הרשיון עשוי להתקבל בעיכוב ניכר, רטרואקטיבית.

לכאורה, לא מן הנמנע כי האיחור עשוי להיגרם "באשמת" הבעלות הפרטית, שאינה מקפידה למלא אחר התנאים הרבים הנדרשים. עם זאת, ראוי לזכור כי הבעלויות הפרטיות פועלות על פי רוב למטרת רווח, ויש להן עניין מובהק להגיש את הבקשה במועד ולעשות כל שלאל ידן לצורך קבלת הרשיון, דווקא לאור המציאות הבעייתית לעניין מועד מתן הרשיונות, המוכרת להן. דומה כי לעתים קרובות הרבה יותר האיחור הוא "באשמת" משרד החינוך הכורע תחת העומס, או "באשמת" הרשות המקומית שאינה ששה לשתף פעולה עם הבעלות של מוסד החינוך המתחרה בה ועשויה להערים קשיים (שמא אף בעקיפין באמצעות הועדה המקומית לתכנון ובניה). לעתים מנוהלים הליכי ערר בהתאם להוראות חוק הפיקוח, ורק לאחריהם ניתן הרשיון. ב"כ הצדדים ציינו בפניי כי ישנם תנאים שמשרד החינוך עשוי לבדוק רק לאחר שכבר החלה שנת הלימודים. הבעייתיות הכרוכה בכך מובנת מאליה. תחילה מתחיל המוסד לפעול, ורק לאחר מכן עשוי להתברר כי הוא אינו עומד בתנאי זה או אחר, כלומר פועל שלא כדין.

15. הקושי בנוגע למועדי קבלת רשיון ההפעלה מתעצם לנוכח הפער הניכר בין המועדים בהם עשויים להינתן רשיונות אלה, לבין מועדי הרישום כפי שהם מוגדרים בתקנות הרישום, שכן הקושי הוא קושי מובנה, הטבוע במועדים הקבועים בדין ובדרך ההתנהלות של המערכת. בפרשת עדן כונה קושי מובנה זה ע"י בית המשפט " המלכוד ששרוי בו כל מי שמבקש להפעיל גני ילדים מוכרים שאינם רשמיים". בפסקי דין רבים אחרים עמדו בתי המשפט על הבעייתיות הנובעת באופן אינהרנטי מהעדר ההלימה במועדי הרישום, שכתוצאה ממנו אמורים הורים לרשום את ילדיהם למוסדות חינוך במועדים שבהם בהכרח לא יהא עדיין בידי המוסדות רשיון הפעלה.

בפרשת אלסונדוס, פרשיה מקבילה לזו שבענייננו אשר זכתה לדיון מקיף והיחידה עד כה שהונחה לפתחו של בית המשפט העליון [ת.א. (עכו) 1637/07 עמותת אלסונדוס נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (26.7.2012); ע"א (חיפה) 24251-10-12 מועצה מקומית מג'ד אל כרום נ' עמותת אל סונדוס (21.3.2013); רע"א 2940/13 המועצה המקומית מג'ד אל כרום נ' עמותת אלסונדוס (7.8.2013); לעיל ולהלן: " פרשת אלסונדוס")], עמדה כבוד השופטת ד' ברק-ארז על קושי זה:

"... לפני חתימה, אני מבקשת להוסיף מספר מילים בכל הנוגע לגורמים שיצרו את "הקרקע הפורייה" אשר בה נבטה המחלוקת שלפנינו. בהתאם לתקנות הרישום, מועדי הרישום לגני ילדים חלים במהלך חודש שבט של השנה הקודמת לשנת הלימודים שלקראתה נערך הרישום – היינו, כשישה עד שבעה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים (בהתחשב בכך שחודש שבט העברי חופף, על פי רוב, לחודשים ינואר-פברואר בלוח השנה הכללי). כפי שציין בית משפט השלום, ועולה גם מתגובתו של משרד החינוך, המועד האחרון שנקבע בנהליו של משרד החינוך לשם הגשת בקשה לרישיון הפעלת גנים או להארכתו הוא ברגיל מאוחר יותר (וחל, בשנים האחרונות, בסמוך לחודש אפריל, וזאת בשונה מן המועד המוקדם יותר שנקבע ביחס לשנת הלימודים תשע"ה, היינו 28.2.2014). כאשר נלקח בחשבון פרק הזמן הדרוש לשם טיפול בבקשה – החורג במקרים רבים מן התקופה שנקבע לכך בדין (עניין מטריד כשלעצמו) – ניתן להיווכח כי תרחיש שבו רישיון ההפעלה ניתן למוסד החינוכי לאחר שההרשמה לאותה שנת לימודים כבר הסתיימה צפוי להיות שכיח, בפרט בנסיבות שבהן מוסדות נדרשים לחזור על התהליך ולחדש את רישיונם מדי שנה. טוב יעשה אפוא משרד החינוך אם ייערך להשלמת מועד הטיפול בבקשות במועד מוקדם יותר, באופן שיצמצם את הצורך במתן רישיונות בעלי תחולה רטרואקטיבית. מתן רישיונות ממין זה מעורר, כפי שנוכחנו לראות, שורה של קשיים מעשיים בכל הנוגע לתקצובם של מוסדות. שינוי זה יכול למנוע מראש את הצורך להכריע במחלוקות מן הסוג שנדון בהליכים עד כה".

וכל המוסיף גורע.

16. אציין רק כי הנסיון להפנות אל תקנות חינוך ממלכתי (העברה), תשי"ט-1959 ("תקנות ההעברה") ככאלה העשויות לסייע להתגבר על הקושי המובנה העולה מהמועד הקבוע בתקנות הרישום אל מול המועד בו מתבררות בקשות למתן רשיון הפעלה – דינו כשלון. בעוד "מועד הרישום" בהתאם לתקנות הרישום הינו תקופה בת 20 יום במהלך חודש שבט, "מועד ההעברה" בהתאם לתקנות ההעברה הינו תקופה בת 20 יום במהלך חודש אדר, שרק במהלכה מתאפשרת העברת ילדים ממוסד רשמי למוסד פרטי (למעט אם מדובר בהעברה מטעמים חינוכיים מובהקים המנויים בתקנות ההעברה , שרק אז ניתן להגיש הבקשה בכל עת). ייתכן כי תקופת העברה מעין זו מסייעת בפתרון קשיים אחרים הנובעים מהרישום, אך היא אינה נותנת מענה מספק לקושי המתעורר מכך שב"מועד הרישום" קרוב לוודאי שלא יהא עדיין רשיון הפעלה לאף מוסד פרטי, שכן קושי זה מתקיים גם ביחס ל"מועד ההעברה". נראה כי תקנות ההעברה נעדרות נפקות של ממש ביחס לבעייתיות המובנית בפעילותן של בעלויות פרטיות, ולאותה "קרקע פוריה" המתוארת לעיל.

17. עד כאן התייחסות לנושא הבעייתיות המובנית ברישום הראשוני באופן כללי, כרקע לדיון.

אך להשלמת התמונה הדרושה כרקע לדיון, ראוי להוסיף ולפרט כי ישנו גם סוג רישום אחר, שחשיבותו לענייננו רבה. כפי שהסביר, למשל, בית המשפט בפרשת עדן (בעמ' 9):

"הרישום האחר הוא אותו רישום, מעבר לתקופת הרישום שדנה בתקנות הרישום והוא מתייחס לדיווח מידי חודש בחודשו, באמצעות חברת האוטומציה אשר מדווחת החל מאותה שנת לימודים, במקרנו 1/9/09, ומידי חודש בחודשו, על כמות הילדים הלומדים במוסדות החינוך. זאת, לצורך קבלת תקצוב שוטף מאת משרד החינוך.
במקרנו, המועצה רשמה, לשיטתה, במועד הרישום על פי התקנות, את כל הילדים לרבות 65 ילדים נשוא המחלוקת, ... , אך המשיכה לדווח חודש בחודשו, ... . הדיווח החודשי הוא דיווח הכולל בחובו את העובדה שהתלמידים לומדים במוסד מסוים. ...
מדובר בדיווח חודשי לחברת האוטומציה, המועבר למשרד החינוך ובו יש דוח אודות מספר הילדים שלומדים בפועל בגני הילדים של הרשות. גם משרד החינוך לא מתקצב ילדים שלא לומדים בפועל. היה והילדים רשומים בגני הילדים של העירייה ולא מדווח אודותיהם, שהם לומדים בפועל, גם המועצה אינה זכאית לתקצוב בגין כך".

לצורך האבחנה בין שני סוגי הרישום, אכנה את הרישום המתבצע בהתאם לתקנות הרישום לפני תחילת שנת הלימודים הרלבנטית – "הרישום הראשוני";

ואילו הדיווחים החודשיים המועברים מהרשות המקומית אל החברה לאוטומציה של מרכז השלטון המקומי וממנה אל משרד החינוך, ואשר על בסיסם מעביר משרד החינוך את כספי התקצוב באופן חודשי (כמפורט בס' 6-7 לתצהיר גב' קרן חחיאשוילי מטעם משרד החינוך), יכונו – "הדיווחים השוטפים".

ודוק; העובדה כי הלכה למעשה משרד החינוך מתקצב ומעביר כספים לגורמים השונים, פרטיים או מוניציפאליים, אך ורק בהתאם לדיווחים השוטפים, אמנם לא "הוכחה" במסגרת שמיעת ראיות בפניי, אולם היא עולה בבירור מן הפסיקה הענפה בהקשר זה, ודומה כי היא כלל אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת (ובוודאי לא היתה שנויה במחלוקת עת הוסכם על ההסדר הדיוני). עובדה זו, כאמור, אף עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירי משרד החינוך שהוגשו בתיק זה. הגם שאלו אינם כוללים פירוט בנוגע למנגנון המדוייק של הדיווחים השוטפים, באמצעות החברה לאוטומציה, עולה מהם מסקנה ברורה לפיה התקצוב מתבצע על בסיס חודשי, על פי הדיווחים המועברים מדי חודש בחודשו.

18. לאחר שעמדנו על שני סוגי הרישום הרלבנטיים לדיון, הרישום הראשוני והדיווחים השוטפים, נפרט עתה את תמצית השתלשלות העניינים העובדתית כפי שהיא עולה מן המסמכים שצורפו.

ביחס לשנת הלימודים תשס"ו -

לקראת שנת הלימודים תשס"ו, שאיננה אחת משתי שנות הלימודים נשוא התביעה, סירבה העיריה לרשום ילדים שביקשו ללמוד בגנים המופעלים ע"י התובעת, רשמה אותם בגנים המופעלים ע"י העיריה, ובהמשך אף דיווחה בדיווחים השוטפים כי הם לומדים בגני העיריה.

בעקבות זאת, הגישה התובעת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כנגד העיריה וכנגד משרד החינוך, בה ביקשה להורות לעיריה לרשום את הילדים שלמדו בפועל בגן של התובעת על שמה של התובעת החל ממועד תחילת שנת הלימודים, כלומר החל מיום 1.9.05 [עת"מ (מחוזי, חיפה) 3230/06 המכללה הארצית-סכנין בע"מ נ' עיריית אלשאג'ור (27.9.2006) (להלן: "עת"מ 06'")]. במסגרת פשרה אליה הגיעו הצדדים לעתירה, לאחר ששנת הלימודים כבר הסתיימה למעשה, הסכימה העיריה לשנות בדיעבד את אופן רישום הילדים כפי שביקשה התובעת, וכפועל יוצא מכך להעביר את התקציבים שהתקבל ו אצלה בגינם לידי התובעת. הוסכם כי משרד החינוך יימחק מן העתירה, אולם אין מחלוקת כי הוא היה מודע לפשרה וכי לא הסתייג ממנה. בית המשפט אישר את הפשרה ונתן לה תוקף של פסק דין, והתקציב הועבר מהעיריה לתובעת כמוסכם.

יצויין כי הטענה שהועלתה בסעיף 17 לתצהירו של מר רושדי חלאילה מטעם המועצה, לפיה הפשרה בעת"מ 06' כביכול לא כללה את הסכמת העיריה להעביר את הסכומים שנתקבלו אצלה בגין רשימת התלמידים שצורפה לעתירה לידי התובעת, אלא הסכמה לכך "שמשרד החינוך הוא שירשום את אותם התלמידים תחת סמל הגן של התובעת והוא זה שיעביר במישרין את התקצוב בגינם לכיסה של התובעת" - היא טענה שעל פני הדברים נראה כי אינה יכולה להיות נכונה.

כאמור, מן הפירוט בתצהירי משרד החינוך ביחס לאופן בו מועברים תקציבים עבור תלמידים (למשל: סעיף 6 לתצהיר גב' חחיאשוילי), וכן מן הפסיקה בנושא זה, עולה כי משרד החינוך מעביר תשלומים על בסיס חודשי, כך שהתקצוב בגין כל חודש מתבצע בחודש העוקב על בסיס הדיווחים השוטפים, אותם מעבירה הרשות המקומית ביחס למספרי התלמידים.
מכיוון שהפשרה בעת"מ 06' ביחס לשנת הלימודים תשס"ו הושגה לאחר שהשנה כבר הסתיימה, הדעת נותנת כי התקצוב כבר הועבר במלואו לידי העירייה, ונפקותה העיקרית, אם לא היחידה, של הפשרה בעת"מ 06', היתה כי בעקבותיה העבירה העיריה לתובעת תשלום בגובה התקציבים הרלבנטיים שקיבלה העיריה ממשרד החינוך עבור התלמידים שפורטו בעתירה.

19. ביחס לשנת הלימודים תשס"ז -

לקראת שנת הלימודים תשס"ז שתחילתה ביום 1.9.06, בחודש פברואר 2006 או בסמוך לכך, פנו הורי הילדים לעיריה וביקשו להירשם לגן של התובעת. העיריה שוב דחתה את בקשות ההורים, סירבה לרשום את הילדים בגן של התובעת ורשמה חלק מהם (ליתר דיוק 25 ילדים) בגניה שלה. בהמשך, העיריה אף החלה מדווחת בדיווחים השוטפים למשרד החינוך כי ילדים אלה לומדים בגני העיריה, אף שילדים אלה החלו בפועל ללמוד בגן של התובעת, ושם למדו לאורך כל שנת הלימודים תשס"ז. מסקנה זו הינה מחוייבת המציאות לאור העובדה, עליה אין חולק, כי העיריה תוקצבה בחודשים הראשונים של שנת הלימודים תשס"ז בין השאר בגין ילדים שלמדו בגן של התובעת. כאמור, משרד החינוך מתקצב על בסיס חודשי לפי הדיווחים השוטפים.

לטענת התובעת, היא פנתה אל העיריה ואל משרד החינוך בדרישות חוזרות לתקן את הרישום, אם כי ככל שפניות אלה נעשו בכתב, הן לא הונחו בפניי.

20. ביום 21.1.07 שלח משרד החינוך מכתב אל ראש העיר אלשאג'ור, בו הודיע לו כי ישנם כ-150 תלמידים בגני הילדים בגינם מקבלת העיריה תקצוב שוטף, אף שבהתאם למידע הקיים בידי משרד החינוך הם כלל אינם לומדים בגניה, וכי בכוונת משרד החינוך לקזז את כל התקציבים שהועברו בגין ילדים אלה. מפאת חשיבות המכתב מיום 21.1.07 , הוא יצוטט בהמשך.

21. ביום 10.4.07, ככל הנראה בעקבות הקיזוז האמור או צעד אחר שנקט משרד החינוך, שלח מנכ"ל העיריה אל משרד החינוך מכתב בו הוא מאשר כי התלמידים שפרטיהם מצויים בארבע רשימות שצורפו למכתב, " רשומים ולומדים בגני המכללה הארצית סכנין בישוב שאג'ור החל מיום 01/09/06". הוא הוסיף וציין כי "העיכוב ברישום נבע מאיחור בעדכון רשימות התלמידים ע"י העירייה לחברת האוטומציה עם תחילת שנה"ל הנוכחית, תשס"ז, למרות שרישום התלמידים התבצע בזמן ע"י ההורים", וביקש לעדכן את הרישום רטרואקטיבית החל מיום 1.9.06.

ודוק; ככל הנראה מדובר בארבעה גנים אחרים שהפעילה התובעת בתחומי העיריה. לא הוצג בפניי כל טעם ענייני שיהא בו כדי להסביר מדוע דווקא עניינו של הגן החמישי, הוא הגן של התובעת נשוא התביעה, לא מצא את פתרונו כבר באותה העת ובאותו האופן. ובמלים אחרות, אם העיריה, הלכה למעשה, "מוותרת" רטרואקטיבית על רישום ילדים על שמה ביחס לארבעה גנים, רישום שמשמעותו הכספית נכבדה וממילא גם "ויתור" אשר משמעותו הכספית נכבדה, מדוע דינו של הגן נשוא התביעה שונה? אודה כי עד לרגע זה לא עלה בידי להבין מה היה הנימוק אשר הצדיק נקיטת גישה שונה בנוגע אליו.

22. ביום 3.6.07 פנה מנהל התובעת במכתב אל משרד החינוך בעניין הגן נשוא התביעה, בדרישה לעכב או להקפיא את הכספים וההקצבות לעירייה, עד לבדיקה שיערוך משרד החינוך טרם סיום שנת הלימודים על מנת לוודא כי 65 הילדים שפורטו לומדים בגן של התובעת ולא בגני העיריה.

ביום 26.6.07 פנה עורך דינה של המכללה באותה עת, במכתב מפורט ביותר אל משרד החינוך, בצירוף אסמכתאות, וביקש לשחרר לידי התובעת את הסכומים שתיקצב משרד החינוך עבור הילדים הלומדים בגן של התובעת, ואשר לפי הנאמר במכתבה של התובעת קוזזו ע"י משרד החינוך עוד ביום 21.1.07, שאם לא כן תנקוט התובעת בהליכים משפטיים.

23. ביום 5.7.07, זמן קצר לאחר אותה דרישה מפורטת טרם נקיטת הליך משפטי, העביר ראש עיריית אל שאג'ור אל התובעת "כתב התחייבות בלתי חוזרת", אליו צורפה רשימת 65 הילדים שלמדו בגן של התובעת בשנת הלימודים תשס"ז, ואשר נוסח בלשון משפטית ומחייבת (להלן: " התחייבות תשס"ז"). בהתחייבות תשס"ז נאמר כי 65 התלמידים ששמותיהם מפורטים ברשימה למדו בפועל אצל התובעת וכי העיריה קיבלה עבורם כספים ממשרד החינוך, "תקציב עבור שנה שלמה לתלמידים הנ"ל". עוד נאמר בהתחייבות תשס"ז כי העיריה מתחייבת להעביר לתובעת "את הזכות לקבל את מלוא הזכויות ו/או הכספים ו/או התשלומים שהועברו ממשרד החינוך והתרבות לעירייה" עבור 65 התלמידים שמפורטים ברשימה.

מן הראוי לציין כי התחייבות תשס"ז אינה חתומה ע"י גזבר העיריה אלא ע"י ראש העיר בלבד. יוער גם כי בסיכומי המועצה נטען שהיה צורך גם בחתימת חשב מלווה, אולם המועצה לא העלתה טענה עובדתית זו בתצהיריה ולא הצביעה על אף מסמך בתיק שיש בו כדי לבסס את הטענה, כך שלא ברור אם אמנם מונה לעיריה אותה עת חשב מלווה.

24. ביחס לשנת הלימודים תשס"ח -

בדומה לשנים הקודמות, גם לקראת שנת הלימודים תשס"ח שתחילתה ביום 1.9.07, פנו הורי הילדים לעיריה וביקשו להירשם לגן של התובעת חודשים רבים לפני תחילת שנת הלימודים, אם כי באיחור, ולאחר שהעיריה כבר רשמה את הילדים לגני העיריה בהתאם לתקנות הרישום. מרישומי משרד החינוך עולה כי בשנה זו רשמה העיריה את כל 63 הילדים שלמדו בגן של התובעת, בגניה שלה. מן העובדה, עליה אין חולק, כי העיריה תוקצבה ע"י משרד החינוך במשך כל שנת הלימודים תשס"ח בגין כל 63 הילדים אשר למדו בפועל בגן של התובעת, עולה כי העיריה גם דיווחה בדיווחים השוטפים למשרד החינוך כי ילדים אלה לומדים בגני העיריה, במשך כל שנת הלימודים תשס"ח.

כבשנים הקודמות, התובעת שוב פנתה לעיריה ולמשרד החינוך בנסיון להסדיר את נושא הרישום על שמה ולקבל את התקציב עבור הילדים.

בין השאר, פנה מנהל התובעת ביום 31.1.08 במכתב אל מנהלת אגף אמח"י במשרד החינוך וביקש לשלוח מפקח מטעם משרד החינוך שיבקר בגן ויעמוד על נכונות הדברים. אל העיריה פנתה התובעת, בין השאר, במכתבים מן התאריכים 27.2.08, 17.3.08, 30.3.08.

25. ביום 6.4.08 העביר ראש העיר אל התובעת "כתב התחייבות בלתי חוזרת", בדומה לזו עליה חתם בשנה הקודמת, ובאותה לשון משפטית ומחייבת. להתחייבות הבלתי חוזרת צורפה גם הפעם רשימה שמית מפורטת, ביחס לשנה זו עם 63 ילדים, כפי המפורט בנספחים לתצהיר התובעת (להלן: "התחייבות תשס"ח"). בהתחייבות נאמר כי 63 התלמידים ששמותיהם מפורטים ברשימה למדו בפועל אצל התובעת וכי העיריה קיבלה עבורם כספים ממשרד החינוך, "תקציב עבור שנה שלמה לתלמידים הנ"ל", במקום התובעת. עוד נאמר בהתחייבות כי העיריה מתחייבת להעביר לתובעת "את הזכות לקבל את מלוא הזכויות ו/או הכספים ו/או התשלומים שהועברו ממשרד החינוך והתרבות לעירייה". בדומה לקודמתה, גם התחייבות תשס"ח אינה חתומה ע"י גזבר העיריה, או ע"י גורם אחר כלשהו, אלא ע"י ראש העיר בלבד.

26. התובעת המשיכה לטענתה לפעול לרישום הילדים בגן של התובעת ולקבלת הכספים. היא אף שבה ופנתה בכתב אל העיריה בהקשר זה מספר פעמים נוספות, אך פניותיה לא הועילו, הרישום נותר כשהיה והעיריה לא העבירה את כספי התקציב לתובעת.

התובעת הגישה עתירה מנהלית נגד עיריית אלשאג'ור ומשרד החינוך ( שאוחדה בהמשך עם עתירה של בעלות פרטית אחרת), במסגרתה עתרו התובעת ומנהלהּ להורות על שינוי רישומם של 63 הילדים אשר למדו בפועל בגן של התובעת בשנת הלימודים תשס"ח, אך היו רשומים בגני העיריה [עת"מ (מחוזי, חיפה) 506/08 בדארנה נ' עיריית אלשאג'ור (21.12.2008) (להלן: " עת"מ 08")]. העתירה נדחתה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' סוקול) קבע כי רישום הילדים בגני העיריה נעשה כדין וכי כל שינוי ברישום צריך היה להיעשות באמצעות בקשות העברה שלא הוגשו.

27. לאחר תיאור הרקע ותיאור תמצית השתלשלות העניינים, אעבור עתה לדיון והכרעה בטענות.

תחילה יש להסיר מעל סדר היום שתי טענות סף שנטענו בלהט ובאריכות ע"י המועצה והמדינה, ואשר איני מוצא בהן כל ממש.

טענת הסף האחת היא כי דין התביעה להידחות מחמת ה "שיהוי הכבד", כך נטען, בהגשתה. התביעה איננה הליך מנהלי אלא תביעה כספית. התביעה לא הוגשה על גבול תקופת ההתיישנות ואף לא קרוב אליו, אלא שנים קודם לכן. טענת הנתבעות לפיה הגשת התביעה במועד בו הוגשה הביאה לכך שנגרם נזק ראייתי ובידי הנתבעות לא היו מצויים מסמכים, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבפועל צורפו על ידן מסמכים מהמועדים הרלבנטיים, אותם ראו לנכון לצרף. אף אלמלא היו הנתבעות מצרפות מסמכים, טענה מעין זו אינה מתיישבת עם השכל הישר ועם זהותם של הגופים בהם מדובר - גופים ציבוריים הנוהגים לשמור תיעוד רשמי ומסמכים הבאים לעולם במסגרת פעילותם, ואשר בנוגע לסוגי מסמכים מסויימים אף מחוייבים על פי דין לשמור אותם לפרק זמן מוגדר. מקל וחומר נכון הדבר לגבי מסמכים בנושאים שלגביהם נוהלו התדיינויות, כבענייננו, וברור היה כי עשויות להתנהל התדיינויות נוספות. ודוק; תביעה כספית זו הוגשה פחות משנתיים לאחר מועד מתן פסק הדין בעת"מ 08, שהותיר פתח להגשתה.

טענת הנתבעות לפיה הגשת התביעה במועד בו הוגשה מנעה מהן "בדיקה בזמן אמת של טענות התובעת", מוטב היה אלמלא הועלתה. המחלוקות היו מוכרות היטב לצדדים, התקיימו ביניהם מגעים שונים והתכתבות. נוהלה אף התדיינות (עת"מ 06; עת"מ 08). אילו היתה מי מהנתבעות מעוניינת "לבדוק בזמן אמת" את טענות התובעת, דבר לא מנע ממנה לעשות כן, ולמעשה נראה כי הנתבעות אכן נדרשו בשנים הרלבנטיות לטענות התובעת.

28. טענת סף שניה של הנתבעות שאין בה ממש, היא הטענה לפיה דין התביעה להידחות (ולפי גרסה אחרת, להידחות למצער ביחס לשנת הלימודים תשס"ח), מחמת קיומו כביכול של מעשה בית דין שיצר פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת"מ 08.

אמנם עתירת התובעת, בה ביקשה לרשום לפי סמל הגן של התובעת את הילדים שלמדו בגן של התובעת בשנת תשס"ח, נדחתה. אך דחיית עתירה מנהלית מבוססת על כללי המשפט המנהלי ועל פי רוב אין בה כשלעצמה כדי למנוע הגשת תביעה כספית. נהפוך הוא. לעתים (דוגמא מובהקת – כאשר עתירה נדחית מטעמים של שיהוי או "מעשה עשוי") מופנה העותר בגדרי פסק הדין עצמו בו נדחית העתירה, לאפשרות של הגשת תביעה כספית.

כזה היה גם מצב הדברים בענייננו. העתירה בעת"מ 08 נדחתה, בין השאר, מן הטעם שהוגשה בשיהוי של חודשים רבים ומבחינה מעשית כאשר שנת הלימודים תשס"ח כבר הסתיימה. אמנם פסק הדין בעת"מ 08 כולל קביעה ברורה ונחרצת אשר קיבלה את טענת העיריה, לפיה הרישום נעשה כדין (פסקה 25 לפסק הדין):
"תיאור עובדתי זה מחייב את המסקנה, כי אין בסיס ראייתי לטענה שהעיריה סרבה לרשום את הילדים בגנים שבמחלוקת, ועל כן לא נפל כל פגם ברישומם של הילדים כפי שנרשמו".

אך אין בכך כדי למנוע הגשת תביעה כספית, ולמעשה בגוף פסק הדין עצמו (בפסקה 34) נקבע כי לתובעת תהא נתונה האפשרות לעשות כן:

"הערה נוספת נוגעת למהותו של ההליך. כפי שראינו, להורים אין כל עניין בעתירות. העתירות הוגשו על ידי העותרות, אך ורק מטעם כלכלי לשם קבלת הכספים. ...
אם סבורות הן שעומדת להן עילה לקבלת כספים שהועברו ממשרד החינוך לעיריה כגון בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, עליהן לנקוט בהליך מתאים במסגרתו ידונו הטענות הכספיות השונות, לרבות טענות הגנה אפשריות של העיריה".

בכך למעשה פסק בית המשפט בעת"מ 08 כפי שנהגו ערכאות אחרות במצבים מקבילים. כך, למשל, נאמר בעת"מ (חיפה) 4156/07 ע.ס.א. רשת גנים בע"מ נ' משרד החינוך (22.5.2007): " הנימוק הנוסף המצדיק דחייתה של העתירה בשלב הנוכחי הוא היות הסעד המהותי העיקרי הנתבע בה, סעד כספי. ... השיהוי בהגשת העתירה הביא לכך שחלק ניכר מההעברות התקציביות לשנת הלימודים הנוכחית כבר בוצעו. ... במצב דברים זה, וכאשר הסעד הנדרש הוא כספי, תרופתה של העותרת היא בהגשת תביעה לבית משפט השלום".

כך גם , למשל, בפרשת אלפנאן, פרשה בעלת חשיבות מרכזית לענייננו אליה אתייחס בהמשך, קדמה להגשת התביעה הכספית עתירה מנהלית שנדחתה [עת"מ (חיפה) 4146/07 חברת אלאפנאן בע"מ נ' עיריית אלשאג'ור (27.5.2007)], בה ציין בית המשפט המחוזי, בין השאר: " למעשה מבקשת העותרת סעד כספי. ... מספר הילדים הלומדים בגני העותרת ידוע. בהתאם ידוע גם פלח התקציב שהועבר ע"ח ילדים אלו למשיבה 1. מכאן שמדובר למעשה בתביעה כספית המתייחסת להעברה תקציבית שכבר בוצעה בפועל. ... ככל שנגרם לעותרת נזק מהשהיית הטיפול בהסדרת הרישיון ע"י משרד החינוך, או ככל שסבורה היא שהעירייה התעשרה על חשבונה שלא כדין (...), עליה להגיש תביעה כספית מתאימה".

הוא הדין גם בפרשת אלסונדוס. למעשה, נראה כי רוב התביעות הכספיות הדומות לזו שבפניי אשר התבררו בבתי המשפט, התבררו לאחר שעתירה מנהלית לעניין הרישום כבר נדחתה. והרי במקרים בהם תוקן הרישום עוד בשלב העתירה המנהלית - כדוגמא מובהקת לכך ניתן להפנות אל עת"מ 06 בענייננו - ממילא התייתר הצורך בהגשת תביעה כספית. אך מעיון בפסיקה עולה כי באף אחת מן התביעות הכספיות שהתבררו, העובדה שקודם לכן נדחתה עתירה באותו נושא לא מנעה כשלעצמה קבלת התביעה מחמת קיומו של מעשה בית דין כביכול, ולמעשה ספק בעיניי אם באיזה מההליכים כלל נטענה טענה מעין זו.

29. בשולי הדברים, וכהערה בלבד, אציין כי כאשר קבע בית המשפט בעת"מ 08 את אשר קבע בפסקה 25, כפי שצוטט לעיל ("תיאור עובדתי זה מחייב את המסקנה ..."), התיאור העובדתי אליו הפנה ועליו התבסס היה התיאור העובדתי כפי שעלה מטיעוני הצדדים שם, וביחס לתובעת (בעניינה פורטו הטענות בפסקה 21 לפסק הדין), טענה העיריה "כי מעולם לא הוגשו לה בקשות לרישום הילדים נשוא העתירה " (ההדגשה הוספה – א.ד.). דא עקא, מן החומר שבפניי עולה בבירור כי טענה עובדתית זו שטענה העיריה היתה בלתי מדוייקת, אם לנקוט לשון עדינה. נספח 20 לתצהיר מנהל התובעת מכיל באופן מסודר ביחס לכל 63 הילדים טפסי רישום לשנת הלימודים תשס"ח שנחתמו ע"י הורי הילדים בפני עובדי עיריה שחתמו אף הם על הטפסים בתור "הרשם" ברשות. טפסים אלה נחתמו בתאריכים שונים בחודש מרץ 2007, כלומר באיחור ביחס למועדים הקבועים בתקנות הרישום, שהסתיימו בפברואר. אך מכאן ועד להעלאת טענה על ידי העיריה לפיה מעולם לא הוגשו לעיריה בקשות לרישום הילדים בגן של התובעת, שעה שעובדי העיריה חתומים בעצמם על עשרות טפסים כאלה, רב המרחק.

30. אפילו היה מקום לקבל את טענת הנתבעות בדבר מעשה בית דין, לכל היותר ניתן היה לראות בפסק הדין שניתן בעת"מ 08 כמקים השתק פלוגתא ביחס לשאלה האם הרישום הראשוני, כהגדרתו לעיל, שביצעה העיריה לקראת שנת הלימודים תשס"ח נעשה כדין. אך לא מעבר לכך. השתק מעין זה כשלעצמו אינו מחייב דחיית התביעה.

כאמור, בית המשפט בעת"מ 08 מצא, על סמך טענות העיריה כפי שנטענו בפניו, כי אין בסיס ראייתי לטענה שהעיריה סירבה לרשום את הילדים לגן של התובעת בכל הנוגע לשנ ה"ל תשס"ח. מאידך, על פני הדברים נראה כי אין ספק שהעיריה סירבה גם סירבה לרשום את הילדים לגן של התובעת בכל הנוגע לשנת הלימודים תשס"ז, ודי להפנות בהקשר זה אל מכתבו של מר רושדי חלאילה אל ראש העיריה (נספח 9 לתצהיר מנהל התובעת) בו נאמר במפורש כי "בזמנו הגיעו למשרדי העיריה ההורים של הילדים שלומדים בגן הנ"ל כדי לרשום אותם, אך סרבתי לרשום אותם בגלל שאין להם רשיון". ברם, לטעמי אין בכך כדי לשנות, שכן ממילא ( כמפורט בסעיף 13 לעיל ), נקודת המוצא לדיון הינה כי הרישום הראשוני נעשה ע"י העיריה כדין. בין אם היה סירוב מצד העיריה לרשום את הילדים ובין אם לאו, התוצאה זהה, שכן ממילא אני יוצא מנקודת הנחה כי ככל שהיה סירוב הוא היה כדין. לכן, אין בעת"מ 08 כדי לחסום את בירור התביעה. אלא שרישום ראשוני כדין אינו חזות הכל שהדברים אמורים בתביעה הכספית , כפי שעוד יובהר.

31. כאן המקום לציין כי בענייננו, בניגוד לפרשת אלסונדוס, לפרשת עדן, ולפרשות אחרות שיוזכרו, לא הובררה הסיבה לאיחור הניכר במועד קבלת הרשיון ממשרד החינוך .

המדינה בחרה לטעון בסיכומיה כי היה על התובעת להוכיח שבקשתה לקבלת רשיון הוגשה במועד, על מנת שתתקבל תביעתה. לכך ניתן להשיב, ש באותה מידה ניתן לטעון כי אילו היו הבקשות לקבלת רשיון הפעלה מוגשות למשרד החינוך באיחור, לא היתה כל מניעה כי המדינה תציג אותן, שהרי כל המסמכים מצויים בידיה. ויודגש; התובעת גורסת כי כל נושא הרישום הראשוני אינו רלבנטי לצרכי עילת התביעה המרכזית שלה, עשיית עושר ולא במשפט, ולאור גישתה זו אין לתמוה על כך שלא סברה כי יש צורך להוכיח את מועד הגשת הבקשה לקבלת רשיון . דווקא לגישת המדינה, אשר נקטה בקו טיעון דומה לזה של המועצה והתמקדה בסוגיית הרישום הראשוני, מתבקש היה כי המדינה תציג את הבקשות לקבלת רשיון ככל שהוגשו באיחור, שכן לטעמה יש במועד הגשתן רלבנטיות לעילת התביעה, והדעת נותנת כי לא בכדי נמנעה המדינה מהצגתם של מסמכים אלה המצויים בידיה. בנוסף, גם עצם העובדה כי המדינה בחרה לתת לתובעת רשיון, תומכת בכך שהבקשות הוגשו במועד , שהרי הדעת נותנת כי איחור בהגשת בקשה עשוי היה כשלעצמו להוביל לדחייתה, או לפחות להוות שיקול לדחותה.

מעבר לכך, וזה העיקר; אף שמוטב היה כי התובעת תצרף את המסמכים הרלבנטיים - ואני יוצא מנקודת הנחה כאמור כי לגופים כדוגמת התובעת יש עניין רב להגיש את הבקשה לרשיון במועד - אינני סבור כי בנסיבות העניין יש מקום לייחס חשיבות רבה לכך שהתובעת לא עשתה כן. שכן התובעת מבססת את תביעתה בראש ובראשונה על עילת עשיית עושר ולא במשפט, ולעניין עילה זו דומני כי אין חשיבות של ממש לסיבה לאיחור במועד מתן הרשיון, ולכן אין בכך כדי להשפיע על התוצאה.

32. הטענה המרכזית של הנתבעות, עליה השליכו את עיקר יהבן, הינה הטענה אשר ניתן לתמצת אותה באמצעות המשוואה: רישום=תקצוב.

כטענתה של המועצה, אשר רוממות ההקפדה על שלטון החוק בגרונה: "התובעת אינה זכאית לתקצוב כאשר הרישום לא נעשה כדין, תקצוב ינתן במקום בו הרישום נעשה בהתאם לנהלים ולתקנות". לטענה זו ניתן להוסיף מספר טענות אחרות שטוענת המועצה, כגון טענה כי העברת כספים כיום לתובעת משמעותה "מתן פרס" למי שהפעיל גן בו למדו ילדים שלא היו רשומים אליו כדין והפעיל מוסד חינוך בעת שלא היו לו רשיון כך ש"חוטא יצא נשכר" ; טענה כי "קבלת התביעה תוביל לפגיעה בתקציב הרשות באופן רטרואקטיבי" ; וכדומה – כולן טענות הקרובות מבחינה רעיונית לטענה לפיה רישום=תקצוב או מתבססות עליה.

וכטענת משרד החינוך, אשר למרבה ההפתעה בחר לנקוט דווקא בהליך זה בגישה דומה: "השאלה העקרונית האמיתית כאן, האם צריך ללכת לפי המצב בפועל או לפי מצב הרישום. בפסיקה הובעו דעות לכאן ולכאן, אך העמדה הרווחת כיום שצריך לפעול בהתאם לרישום...". משרד החינוך אמנם הציג עמדתו זו באופן "מרוכך" והוסיף כי הוא מבקש לחלק את הסוגיה לשתי שאלות; הוא אינו חולק על כך שרשות המקבלת תקציב בגין ילדים שאינם לומדים אצלה צריכה להחזירו, אך לטעמו בעלות פרטית אשר החלה להפעיל גן כאשר אין לה עדיין רשיון וכאשר התלמידים אינם רשומים אצלה כדין, אינה זכאית לקבלת תקציב זה. ברם, אם המבחן מתמצה בסופו של דבר בשאלת המצב הרישומי במועד פתיחת שנת הלימודים, ואידך זיל גמור, הרי אין מדובר אלא בטענת "רישום=תקצוב" כפשוטה. נקודת השקפה מעין זו הינה פשטנית יתר על המידה ביחס למידת המורכבות בפעילות הבעלויות הפרטיות שהמדינה אפשרה (יש שיאמרו – עודדה) את התרחבות פעילותן. גישה זו מתעלמת מהקושי האינהרנטי בסוגיית מועדי הרישום כפי שפורט לעיל; מניגוד העניינים המוב נה בין הרשות לבין הבעלות הפרטית; ובעיקר היא מתעלמת מן המשמעות אשר סבורני כי יש לייחס לקבלת רשיון הפעלה רטרואקטיבית מתחילת שנת הלימודים. כדברי כב' השופט נ' הנדל בעת"מ (ב"ש) 298/07 מ.ח.ת מוסדות חינוך ותרבות במגזר הבדואי בע"מ נ' מועצה מקומית כסייפה (24.1.2008) (להלן: " עתירת מ.ח.ת 08' "):

"המשיבים מציגים את הרשיון הרטרואקטיבי כאילו הוא היתר שנולד בחטא. ברם, המרכיב הרטרואקטיבי של הרשיון קובע, אם כי כמובן במפרע, את המועד בו נכנס הרשיון לתוקף. אם אין זה המצב - לשם מה להעניק רשיון רטרואקטיבי? בל נשכח, כי הרשיון הוענק על ידי משרד החינוך. ... לדעתי, מתן המשקל הראוי הן עובדתית והן משפטית לקיומו של [ה]רשיון הרטרואקטיבי יהווה מענה לעיקר טענות המשיבים ".

ודוק; אינני מפנה לתוצאת פסק דין זה לעניין הרישום. שכן, כטענת המדינה, פסק הדין בעע"ם 4491/08 עיריית אלשאעור נ' עמותת אלסונדוס (1.4.2009) אכן קבע הלכה בסוגיית הרישום, ככזו. אך אין בכך כדי להפחית מן המשמעות שיש לייחס למתן רשיון רטרואקטיבי, ע"י משרד החינוך עצמו (גם אם לעתים לאחר הליכי ערר). משמעות הדבר הינה הכרה מצד משרד החינוך, גם אם למפרע, בכך שהמוסד החינוכי עמד בכל התנאים כבר לכתחילה, למן תחילת שנת הלימודים. על רקע הכרה מעין זו מצד משרד החינוך נשאלת השאלה האם לשיטתו מוסד מעין זה לא זכאי כלל לתקצוב בהתאם לנהלי משרד החינוך?

ומאחר והתשובה ברורה, נשאלת גם השאלה האם לא מוטב היה לנקוט בענייננו בגישה דומה לזו שננקטה על ידי משרד החינוך בעתירת מ.ח.ת 08' הנ"ל , שם הודיע לאור מתן הרשיון הרטרואקטיבי "על נכונותו לוותר על טענותיו נגד העברת תקצוב רטרואקטיבי, וזאת בכפוף להגשת תביעה כספית על ידי העותרת ומחיקת העתירה, ובלבד שלא יועבר כפל תשלום לגבי ילדים שעבורם כבר ניתן תקצוב בגין רישומם בגן אחר"? (גישה אשר ננקטה על ידי משרד החינוך גם במקרים רבים אחרים).

33. לא ניתן בשום אופן לקבל את טענת "רישום=תקצוב" שטענו הנתבעות.

ראשית, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם הגיון ושכל ישר, ובעיקר עם תחושת הצדק. משמעות קבלת הטענה היא כי תקציבים אשר משרד החינוך נוהג להעביר למוסדות חינוך מוכרים, רשמיים ולא רשמיים, לפי "תערי פים" חודשיים המחושב ים "פר תלמיד" לפי מספר התלמידים הלומדים בפועל, יועבר ו לגורם שהתלמידים לא למדו אצלו בפועל, ולא יועבר ו לגורם שהתלמידים למדו אצלו בפועל. קבלת גישה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד של שיטת המשפט ועם דיני עשיית עושר ולא במשפט. דומני כי הדברים ברורים מאליהם ואין צורך בכל הסבר נוסף.

שנית, הטענה מתיימרת להציג את קבלת הכספים בידי הרשות ככזו הנגזרת מכללי מנהל תקין ואת דרישת הבעלות הפרטית לקבלת הכספים כמנוגדת לסדר הדברים הטוב והנכון, אולם לאמיתו של דבר, הטענה כפי שנטענה אינה מדוייקת כלל ועיקר. היא מבקשת לשים דגש רב הרבה יתר על המידה על שלב הרישום הראשוני, תוך התעלמות מוחלטת מן הרישום בשלב הדיווחים השוטפים. זאת, בעוד שהתקצוב מבוצע ע"י משרד החינוך על בסיס חודשי, ועל סמך הדיווחים השוטפים. למעשה ראוי היה לכנות את הטענה "רישום ראשוני=תקצוב". כאשר משקיפים עליה ככזו קל יותר לעמוד על הכשל שבה. הרי אין חולק שאם מספר הילדים המדווח ע"י רשות מקומית בדיווחים השוטפים כמספר הילדים אשר מתחנכים במוסדותיה, הינו נמוך מן המספר עליו דווח למשרד החינוך במסגרת הרישום הראשוני, הרשות לא תקבל תקצוב לפי הרישום הראשוני אלא לפי הדיווחים השוטפים.

34. שלישית, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות הנתבעות עצמן. ככל שהדברים אמורים במועצה, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הסכמתה של העיריה כי עת"מ 06 שהגישה התובעת בשעתו תתקבל במלואה הלכה למעשה ותוביל לקבלת כספים רטרואקטיבית, בנוגע לאותו גן עצמו. האם ביחס לשנת הלימודים תשס"ו המשוואה בדבר רישום=תקצוב לא היתה נכונה? הדבר אינו עולה בקנה אחד גם עם ויתורה של העיריה המשתקף במכתבה מיום 10.4.07 כי תתקבל במלואה, הלכה למעשה, דרישתה של התובעת ביחס לגני ילדים אחרים באופן שיוביל לקבלת הכספים רטרואקטיבית בגין כל התקופה שהחל מיום 1.9.06. האם ביחס לגני ילדים אלה עקרון "מקודש" זה של תקצוב רק לפי הרישום הראשוני לא היה תקף?

ככל שהדברים אמורים במדינה, אין אלא לתמוה תמיהה של ממש על עצם העלאת הטענה. תחילה, לאור התקצוב הרטרואקטיבי של גני התובעת עצמה, כמפורט לעיל, שאין צריך לומר כי המדינה היתה מודעת אליו היטב והסכימה לו. בנוגע לעת"מ 06, משרד החינוך היה צד לעתירה, היה מודע לקבלתה במלואה הלכה למעשה, ולא התנגד לכך. בנוגע לשינוי הרישום הרטרואקטיבי ביחס לגנים אחרים כפי העולה מן המכתב מיום 10.4.07, מן הסתם החל מאותו מועד העביר משרד החינוך את התקציב החודשי בגין גנים אלו אל התובעת. ולמעשה לא מדובר במודעות בלבד אלא מעבר לכך - נראה בעליל כי "נדיבותה" של העיריה כלפי התובעת במכתבה מיום 10.4.07 באה רק בעקבות "איומי" משרד החינוך במכתבו מיום 2 1.1.07 והפעולות שנקט לאחריו.

אך מעבר למעורבות המדינה בעניינים הספציפיים הנ"ל של התובעת, העלאת טענה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם העמדה שהביעה המדינה בהליכים רבים אחרים וכן עם התנהלותה של המדינה בפועל, בתשלום כספים הלכה למעשה, על פי רוב ללא צורך לנהל הליכים כלשהם, כפי שמצוי לאורכה ולרוחבה של הפסיקה.

כך, למשל, בת.א. (שלום, חיפה) 9445-10-12 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מועצה מקומית עין מאהל, ניתן ביום 23.7.2014 תוקף של פסק דין חלקי להסדר פשרה בין התובעת ומשרד החינוך על פיו, בין השאר, ישלם משרד החינוך לתובעת את התקציב עבור ילדים שלא היו רשומים בגני הרשות ובכלל. בהמשך הכריע בית המשפט רק בטענות כנגד הרשות.
כך, למשל, בת.א. (שלום, חיפה) 31552-09-10 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מועצה מקומית עראבה, ניתן ביום 31.7.2014 תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין התובעת למשרד החינוך על פיו, בין השאר, משרד החינוך ישלם לתובעת את התקציב עבור תלמידים שלא היו רשומים בגני הרשות ובכלל. יתרה מכך; משרד החינוך אף התחייב להוסיף ולשלם לתובעת סך של כ-900,000 ₪ בגין התקציב עבור תלמידים שהיו רשומים בגני הרשות המקומית, תקציב שכבר הועבר לרשות בשעתו, דהיינו משרד החינוך יקזז תשלום זה מתקציבים המועברים לרשות. לטעמי, מדובר בנקיטת עמדה ראויה בהחלט מצדו של משרד החינוך.

ניתן להוסיף ולהביא דוגמאות רבות נוספות שבאף אחת מהן העדר רישום ראשוני תקין, כשלעצמו, לא "הפריע" מבחינת משרד החינוך לתקצוב רטרואקטיבי ( ראו גם את עמדת המדינה בעתירת מ.ח.ת 08' , שצוטטה לעיל). אסתפק בכך שאומר כי אפילו בעניין "קתאקית" [ת.א. (עכו) 8016-10-08 קתאקית בע"מ נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות (10.12.2013)], שם עלה בידי משרד החינוך לשכנע את בית המשפט בטענת רישום=תקצוב (סעיף 35 לפסק הדין), התקבלה התביעה כנגד המדינה שכן התברר כי הטענה נטענה רק בהליך המשפטי, כטענה הנטענת דה-יורה, בעוד שבפועל נהג משרד החינוך אחרת ותיקצב את הבעלות הפרטית שם רטרואקטיבית לאחר שהתקבל רשיון ההפעלה (אם כי תקצוב חלקי, ו לכן התקבלה התביעה בגין יתרת התקציב). אכן, דה-פקטו נוהג משרד החינוך לתקצב רטרואקטיבית מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, כמעט כעניין שבשגרה, לעתים קרובות בסכום גדול וחד פעמי נוכח המועד המאוחר בו מתקבל בדרך כלל רשיון ההפעלה שלהם. זאת, למעט אם סכום זה, שאמור היה להמתין במשרד החינוך, נגזל על ידי הרשות המקומית בשל דיווחים שוטפים בלתי נכונים.

35. רביעית, בשונה מן הנטען ע"י הנתבעות, הטענה לפיה קיימת מעין משוואה כמעט אוטומטית ולפיה הרישום הראשוני הוא אשר מצמיח את זכות התקצוב, נדחתה ברובה המכריע של הפסיקה.

הנתבעות מפנות בהקשר זה לדברים שנאמרו בפסק הדין בעת"מ 08, שעסק בענייננו, ולפיהם: "כאשר החליטו העותרות לקבל לגניהן ילדים שאינם רשומים כדין, היה עליהן לדעת כי כל עוד לא ישונה הרישום על פי בקשת העברה, לא יוכלו לזכות במימון הציבורי". אך אין באמרת אגב זו כדי להשפיע על שאלת קבלת התביעה הכספית, משני טעמים. הטעם הראשון והעיקרי הוא כי מן הראוי לבחון בהקשר זה בראש ובראשונה את הפסיקה בנוגע לתביעות כספיות המוגשות במצב דברים כבענייננו, שכן יכול והתוצאה בתביעה כספית, המתבססת בעיקר על עילת עשיית עושר, תהא שונה מן התוצאה במישור המנהלי. והרי גם לשיטתו של בית המשפט בעת"מ 08 לא היתה מניעה בנסיבות כגון אלה להגיש תביעה כספית, כפי שאף ציין במפורש בפסק דינו.
הטעם השני הוא כי ממילא אל מול דעה זו שהובעה במסגרת עתירה מנהלית, ניתן למצוא גם גישות אחרות בפסיקת בתי המשפט לעניינים מנהליים, חלקן חורגות מגדר הבעת דעה, וכאלה שתוצאתן האופרטיבית היתה כספית.
כך, למשל, בעניין "ט.ע.מ" שהוזכר לעיל, משהתקבלה העתירה לתיקון הרישום, בטרם החלה שנת הלימודים אך לאחר שכבר הסתיים הרישום הראשוני, נפסק כי "על המשיבים לדאוג להעברת הכספים המגיעים לעותרת בגין הילדים שלומדים ו/או ילמדו במוסדותיה".
כך, למשל, גם בעת"מ (מחוזי, חיפה) 3420/06 המכללה הארצית סכנין נ' מועצה מקומית עילוט (15.8.2007) נפסק, בניגוד לעמדת משרד החינוך, כי ביחס לשנת הלימודים תשס"ו יינתן תוקף לתיקון רטרואקטיבי של הרישום שברור היה כי משמעותו קבלת תקצוב ממשרד החינוך:
"מצד שני, ראינו כי הרישיון לגני הילדים שלה ניתן ביום 1.8.06, והוא הוענק לה רטרואקטיבית בתוקף מיום 1.9.05. משמע, במועד שאיננו כה רחוק לפני הגשת העתירה החליט משרד החינוך להכשיר את כל הגנים של העותרת בישוב עילוט, קיומם והפעלתם, לגבי כל שנת הלימודים האמורה, בשלמותה.
אם כך, יש לראות את פעולתה הברוכה של העותרת בהפעלת הגנים בשנה הנ"ל כחוקית לכל דבר, ומשהיא השקיעה בכך מאמצים וכספים וקיבלה רישיון לכך, מן הצדק הוא כי ההסכמה תכובד באשר לתיקון הרישום לגבי שנה זו, בעיקרה, היינו באשר לרישום, תכובד".
ניתן למצוא מגוון דעות באשר לשאלה אם פעילותן של מסגרות חינוכיות כה רבות בבעלות פרטית כדוגמת זו של התובעת, באופן העולה כדי הפרטה כמעט מלאה של מגזרים שלמים במערכת החינוך, היא אכן ברוכה. אך לא זו השאלה שעל הפרק אלא שאלת תקצובו של מוסד חינוכי לאחר שקיבל רשיון רטרואקטיבי, דבר אשר היה כרוך בהוצאות כספיות ניכרות מצד הבעלות תוך הסתמכות על כך שעם קבלת הרשיון המיוחל יועבר אליה גם התקציב בגין התלמידים שלומדים במוסד האמור. מן הציטוט עולה גישה לפיה הרישום הראשוני כשלעצמו אינו אמור למנוע זאת.

36. אעמוד, אם כן, על הפסיקה ממנה ראוי לטעמי לגזור את ההכרעה בענייננו.

פסק דין בעל חשיבות רבה לענייננו הינו פסק הדין בת.א. (שלום, חיפה) 15306/07 אל אפנאן בע"מ נ' משרד החינוך (14.6.2009) (להלן: " פס"ד אל אפנאן"). יצויין כי משרד החינוך, שהיה הנתבע מס' 1 שם ונמחק, לא זו בלבד שלא התנגד לסעד המבוקש בתביעה בטענת רישום=תקצוב, אלא אף הודיע כי במידה והתביעה נגד העיריה תתקבל והעיריה לא תשלם לתובעת, משרד החינוך יקזז מתקציב העיריה את הסכום שייפסק ויעבירו לתובעת (שם, פסקה 3).

בפס"ד אל אפנאן טענה התובעת - אשר קיבלה רשיון להפעלת הגנים רק ביום 18.4.07 עם תחולה רטרואקטיבית מתחילת שנת הלימודים ביום 1.9.06 - כי העיריה זכתה בתקציבים ממשרד החינוך בגין ילדים שלמדו בגני התובעת, מן הטעם כי העיריה דיווחה באופן עקבי דיווחים שקריים למשרד החינוך באמצעות החברה לאוטומציה, כאילו הילדים שלמדו בגני התובעת למדו בגני העיריה. ודוק; לא היתה מחלוקת כי על פי הרישום הראשוני הילדים נשוא התביעה אכן היו רשומים בגני העיריה. אולם בית המשפט (כבוד השופט א' אליקים) בחר להתמקד בהכרעתו בסוגיית הדיווחים השוטפים, וקבע:

"19. על מנת להבין משמעות התנהגות העיריה- מסירת דיווחים לא אמיתיים, יש לשוב ולזכור כי מדובר בדיווחים חודשיים (כפי שהצהיר מנהל התובעת ואישרה המומחית מטעם העיריה) וכי הסכום המתוקצב המועבר ממשרד החינוך הוא לפי מספר הילדים הלומדים בפועל!, (ר' עדות המומחית עמ' 7). מנספח ד' שצורף לתביעה ואשר מתייחס לגן אחר ניתן ללמוד על שיטת העבודה וחשוב לראות כי הסכום החודשי משתנה בהתאם למספר הילדים.

20. כלומר בכל חודש במשך כשנה וחצי עמדה העיריה בפני המצב-או הדילמה האם לספר את האמת ולגלות את אוזני הגוף המשלם כי הכספים מועברים אליה למטרה שלא מבוצעת בפועל. אם בתחילת הדרך לאחר שחלף מועד ההרשמה והעיריה ידעה כי לתובעת אין רשיון להפעלת הגנים, יכולה היא היתה להניח הנחות באשר להופעת תלמידי הגן בגני העיריה אולי ניתן היה להבין את תוכן הדיווח. אך משגילתה העיריה, מידי חודש בחודשו כי הילדים לא מגיעים להתייצב ללמודים בגני הילדים של העיריה היא היתה חייבת להעמיד את משרד החנוך בפני המצב העובדתי האמיתי. למרות זאת העיריה המשיכה לדווח- בניגוד למצב האמיתי-כי הילדים לומדים בגני העיריה ולכן היא דרשה וקיבלה תקצוב עבורם. התנהגות זו של העיריה אינה התנהגות ראויה ובמונחי המשפט האזרחי היא מהווה עשיית עושר ולא במשפט. צודק ב"כ התובעת בטענתו כמתואר בסעיף 20 לסיכומים משנטלה העיריה שלא כדין את סכומי התקצוב, היא מנעה מהתובעת לקבל את הכספים לעצמה והרי אין מחלוקת כי משרד החנוך ישלם רק פעם אחת עבור כל ילד. אם היה מקבל משרד החינוך דיווחי אמת, כספי התקצוב היו נשארים במשרד החינוך עד לחודש 4/07 מועד בו קיבלה התובעת רישיון רטרואקטיבי להפעלת הגנים".

והדברים כמו נאמרו לענייננו. לא זו בלבד; גם העיריה אשר נקבע כי התמידה בדיווחים שוטפים שקריים היא אותה העיריה נשוא ההתדיינות בענייננו – עיריית אל שאג'ור.

יצויין כי ערעור שהגישה העיריה על פסק הדין נדחה, לאחר שהעיריה חזרה בה ממנו בהמלצת בית המשפט המחוזי [ע"א 13852-09-09 עיריית אל שאגור נ' אל אפנאן בע"מ (2.3.2010)].

37. פסיקה נוספת שהינה בעלת חשיבות מרכזית לענייננו, הינה הפסיקה בפרשת אלסונדוס הנ"ל, שהנסיבות בה דומות מאד לנסיבות בענייננו, לעתים כדי זהות של ממש.

גם בפרשת אלסונדוס דובר באותה עיריה נשוא הדיון בענייננו – עיריית אל שאג'ור. גם בפרשת אלסונדוס דובר בגנים שפעלו בתחומי אותה מועצה כבענייננו – מועצה מקומית מג'ד אלכרום. גם בפרשת אלסונדוס, כבענייננו, התקבלו רשיונות רטרואקטיביים להפעלת הגן. גם שם, כבענייננו, חלק גדול מהילדים היה רשום כלומד בגני העיריה/המועצה אף שלמד בגן של בעלות פרטית, והעיריה/המועצה קיבלה את תקציב משרד החינוך בגין ילדים אלה. גם שם, כבענייננו, חלק אחר מהילדים לא היה רשום כלל, ולגבי חלק זה לא העביר משרד החינוך תקצוב. גם שם, כבענייננו, הסכימו הצדדים על הסדר דיוני בדבר ויתור על חקירות מצהירים.

בית משפט השלום בפרשת אלסונדוס קיבל את התביעה, בקובעו (פסקה 16): " אינני סבור, בנסיבות העניין, כי העדר רישום על פי תקנות הרישום, יש בו כדי לשלול אפריורי את זכות התובעת לקבל תקצוב עבור התלמידים שלמדו אצלה".

ביחס לחלקה של התביעה בנוגע לאותם ילדים שלא היו רשומים כלל ולא הועברו תקציבים בגינם, נפסק בפרשת אלסונדוס (פסקה 17):
"אין מקום לקבל טענת משרד החינוך כי מימון מוסדות חינוך, כדוגמת אלו של התובעת, אינו בבחינת חובה עפ"י דין כי אם מתוקף שיקול דעת שלו ועפ"י כללים שהוא קובע. ...
אין מקום לקבל את הטענה כי בינתיים הכסף הלא מנוצל הוחזר לתקציב המדינה, ...
לפיכך יש לקבוע ולחייב את משרד החינוך והתרבות לשלם לתובעת תקציב עבור התלמידים שלמדו אצל התובעת ואשר טרם תוקצבו".

ביחס לחלקה של התביעה בנוגע לילדים שהיו רשומים בגני המועצה והתקציבים בגינם הועברו לידי המועצה, נפסק בפרשת אלסונדוס (פסקה 18) כי אין מקום לחייב את משרד החינוך בתשלום כפול וכי:
"יש מקום לחייב את הרשות המקומית להחזיר את הכספים שהיא קיבלה עבור התלמידים, שלמדו בפועל אצל התובעת, הן מטעם של כללי יושר והוגנות או עפ"י הכללים המתחייבים ממינהל תקין או אף בעילה של רשלנות ו/או עשיית עושר ולא במשפט".

38. משרד החינוך השלים עם פסק הדין אשר חייבו להעביר כספים בגין ילדים שתקציב בגינם לא הועבר לאף גורם, ולא ערער על פסק הדין.

המועצה מיאנה להשלים עם פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בעיקרו, בפסק דין מנומק שניתן פה אחד ע"י מותב תלתא (כב וד השופטים י' גריל, י' וילנר, ב' טאובר) בקובעו:

"ל"א. את עמדתה של המערערת יש לדחות מכל וכל.
קבלת תיקצוב, לא כל שכן לאורך כל שנת הלימודים, שנה אחר שנה, כאשר נעלה מכל ספק שמדובר בתלמידים שלא למדו בגנים של המערערת, אינה עולה בקנה אחד עם מינהל תקין ועם חובת תום הלב.

ל"ב. יתר על כן, אף אלמלא היתה פרוצדורה של הגשת דיווחים חודשיים, סבורים אנו שבכל מקרה היתה זו חובתה של המערערת להודיע מיוזמתה למשרד החינוך על כך שהתלמידים שמשרד החינוך מעביר בגינם תיקצוב למערערת, מתוך נקודת מוצא שהם לומדים בגנים שלה (של המועצה), בפועל אינם לומדים בגנים שלה, כי אם בגנים של המשיבה מס' 1.

ל"ג. מבלי להוסיף ולהאריך בנושא זה, שאנו סבורים כי הוא מובן מאליו ומדבר בעד עצמו, רואים אנו לנכון להפנות גם לאמור בתיק אזרחי (בית משפט שלום חיפה) 15306/07 אלאפנאן נגד משרד החינוך, מיום 14.6.09, ובמיוחד האמור בפיסקה 20 שם, ודומה שכל המוסיף גורע.

ל"ד. המערערת טענה, בין היתר גם, (בסעיף 24 להודעת הערעור), שאין זה ראוי לשנות למפרע את אופן הזרמת הכספים ממשרדי הממשלה לקופתה של רשות מקומית, והאופן בו ינוצלו כספים אלה בתקציבה בסעיפי ההוצאה התקציבית. גם טענה זו של המערערת יש לדחות מכל וכל.
כפי שבצדק מציין ב"כ המשיבה מס' 2 בעיקרי הטיעון שהגיש (סעיף 4):
"נזכיר כי כספי התיקצוב אשר מועברים על ידי משרד החינוך מיועדים למטרות מאד ספציפיות ולא כ"תקציב כללי".

לא זו אף זו: אין מקום להשלים עם העברת כספים לרשות המקומית לצורך תיקצוב תלמידים הלומדים בגנים, בשעה שנעלה מכל ספק שתלמידים אלה בפועל אינם לומדים בגנים של הרשות המקומית, אלא במסגרות אחרות".

בית המשפט המחוזי, אשר הפנה לפס"ד אל אפנאן, שם אפוא את הדגש על הדיווחים השוטפים, הרלבנט יים לתקצוב, כלומר על ניתוב הכספים באופן שישקף את המציאות, ולא על הרישום הראשוני. עם זאת, בית המשפט המחוזי ראה לנכון להביא בחשבון עלויות שיכול ונגרמו למועצה בשל הצורך להיערך לשנת הלימודים בהתאם לרישום הראשוני, ובדרך של אומדנא העריך עלויות אלה בשיעור של 30% מן הסכומים שנפסקו לחובתה.

39. המועצה מיאנה להשלים גם עם פסיקה מרוככת זו ופנתה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטה מנומקת קבע בית המשפט העליון כי אין להיעתר לבקשה חרף השאלות העקרוניות שנמצאות ברקע הדברים, בציינו, בין השאר, כי "לא הונח בסיס לכך שנגרם למועצה אי-צדק".

40. סבורני כי ההכרעה העקרונית בפרשת אלסונדוס - כי הרישום הראשוני כשלעצמו אינו מחייב דחיית תביעה כספית להעברת התקציב עבור ילדים אל הבעלות אצלה למדו הילדים בפועל, ובלבד שלמדו אצלה על פי רשיון כדין, גם אם ההכרה בתנאי אחרון זה ניתנה בדיעבד - היא האמורה להנחות ערכאה זו בעת ההכרעה בתביעה הנוכחית .

41. על אלו יש להוסיף את פסק הדין בפרשת עדן שכבר נזכרה לעיל, ואשר גם בה נקבע כי אין לשים את הדגש על הרישום הראשוני אלא על הדיווחים השוטפים ועל ההתעשרות שלא כדין מצד הרשות, ולכן התביעה התקבלה. פסק הדין אושר עקרונית בבית המשפט המחוזי. הצדדים קיבלו את הצעת ההרכב, שהיה זהה להרכב אשר דן בערעור בפרשת אלסונדוס, להפחית 30% מהסכום הכולל שנפסק. ברם, התובעת ביקשה לציין כי היא מסכימה להפחתה זו רק מהטעם שמדובר היה בשנת הלימודים הראשונה בה הפעילה את הגן.

42. עוד אפנה אל פסק הדין של חברתי השופטת אילת דגן, בת.א. 9445-10-12 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מועצה מקומית עין מאהל (21.9.2014). לבו של פסק הדין מצוי לטעמי בקביעה הברורה לפיה "רישום לחוד ותקצוב לחוד" (פסקה 13), קביעה אשר במציאות הקיימת בכל הנוגע לתקצוב מוסדות חינוך, סבורני כי הינה נכונה ומתבקשת. גם פסק דין זה אושר עקרונית בבית המשפט המחוזי, כאשר על פי המלצתו חזרה בה הרשות המקומית מן הערעור, כנגד קבלת הנחה כספית זניחה ו כן פריסת תשלומים [ע"א 29118-11-14 מועצה מקומית עין מאהל נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (29.1.2015)].

43. ואוסיף ואפנה אל פסק הדין שניתן בת.א. (שלום, י-ם) 8128/09 מ.ח.ת מוסדות חינוך ותרבות במגזר הבדואי בנגב בע"מ נ' מדינת ישראל משרד החינוך (6.10.2014). פסק דין זה ניתן בתביעה כספית שהוגשה בהמשך להתדיינות בעת ירת מ.ח.ת 08', שציטוט מן ההכרעה בה הובא לעיל. לאחר שמשרד החינוך הגיע להסכם פשרה מול התובעת שם, במסגרתו ניאות לשלם לה סכום של כחצי מליון ₪ בגין תלמידים שלגביהם לא הועברו תקציבים לאף גורם, קיבל בית המשפט את התביעה הכספית בגין אותם תלמידים שהיו רשומים בגני ילדים של הרשות המקומית. ערעור שהגישה הרשות המקומית נדחה [ע"א 17324-12-14 מועצה מקומית כסייפה נ' מ.ח.ת מוסדות חינוך ותרבות במגזר הבדואי בנגב בע"מ (בפירוק) (23.2.2015)].

44. נמצא; בשונה מן הנטען ע"י הנתבעות, ברובה המכריע של הפסיקה לא התקבלה הגישה לפיה הרישום הראשוני מכתיב את התקצוב, ו נדחתה מכל וכל הגישה לפיה יש להותיר כספי תקציב שיועדו לממן לימודי תלמידים שלמדו בפועל במוסד המצוי בבעלות פרטית ושבדיעבד התברר כי הוא פועל על פי רשיון כדין, בידי גורם אחר מאשר הבעלות הפרטית בה למדו התלמידים בפועל.

45. בפסקי הדין הבודדים בהם התקבלה גישת המועצה ונדחתה תביעה כספית של בעלות פרטית אשר קיבלה ממשרד החינוך רשיון רטרואקטיבית מתחילת שנת הלימודים, נעשה הדבר בין השאר לאחר שנקבע כי יש לאבחן את הנסיבות שם מן הנסיבות בפס"ד אל אפנאן, שכן הפסיקה בפס"ד אל אפנאן התבססה על כך שהוכח כי היה דיווח שקרי של הרשות המקומית ואילו באותם מקרים - כך נפסק שם - לא התבררה השאלה מה דווח לחברה לאוטומציה במסגרת הדיווחים השוטפים. ברוח זו טענה המועצה בסיכומיה כי גם בענייננו "התובעת לא הוכיחה ולא ניתן לקבוע שהעירייה דיווחה דיווחים שקריים למשרד החינוך".

מובן כי דין טענתה זו של המועצה להידחות. ניתן לקבוע בבירור כי העיריה דיווחה גם דיווחה דיווחים כוזבים למשרד החינוך, במסגרת הדיווחים השוטפים. זאת, בלא צורך להידרש לכך שהדבר הוכח בהליכים אחרים ביחס לאותה עיריה עצמה - שנראה כי נהגה בדרך זו, בין בזדון ובין בטעות, באופן עקבי ושיטתי - אלא פשוט מכיוון שאין אפשרות אחרת. המסקנה כי העיריה דיווחה דיווחים בלתי נכונים נלמדת מעצם העובדה (עליה אין חולק) כי היא קיבלה תקצוב עבור ילדים אשר למדו בגן של התובעת. אלמלא היו דיווחי העיריה בלתי נכונים, לא היו מועברים אליה הכספים בגין ילדים אלה כפי שהועברו בפועל. עצם קבלת כספים עבור מספר ילדים העולה על מספר הילדים שלמדו בגני העיריה משמעותה בהכרח כי הדיווחים השוטפים שדיווחה לא תאמו את העובדות לאשורן. בדיוק לאור תובנה זו, גם בפרשת אלסונדוס הפנה בית המשפט המחוזי אל פס"ד אל אפנאן, על אף שגם בפרשת אלסונדוס לא נשמעו עדויות ולא הובאו ראיות בנוגע לתוכן הדיווחים השוטפים. שהרי אילו היו אלה נכונים, לא היו הכספים נשוא התביעה מגיעים לעיריה.

46. נתתי דעתי לשאלה האם יש מקום להפחית סכום כזה או אחר מן הסכומים שיש לחייב בהם את המועצה, וזאת בגין ההיערכות לשנת הלימודים, כדרך שנהג בית המשפט המחוזי בפרשת אלסונדוס עת הפחית שיעור של 30%, בהתאם להערכה בדרך של אומדנא, בגין היערכות כאמור (פסקאות ל"ה-ל"ו לפסק הדין ). הגעתי למסקנה כי בענייננו אין מקום לעשות כן.

47. זאת, ראשית, מן הטעם שבענייננו המועצה לא הוכיחה כי נגרמו לעיריה עלויות נוספות כלשהן לצורך היערכות לשנת הלימודים. לא זו בלבד שהטענה לא הוכחה, אלא שלא הובאה ולו גם ראשית ראיה להוכחתה.
אוסיף כי, כפי שצויין גם בפרשת עדן בהקשר זה, המדובר במספר לא גדול של תלמידים בשנת לימודים אחת. לא מן הנמנע כי ילדים אלה אמורים היו להתפזר לפי הרישום הראשוני על כלל גני העיריה הקיימים בתחומי המועצה, ואזי הלכה למעשה העיריה לא נשאה בעלויות כלל.

בע"א 1203/13 טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (6.5.2015), חזר בית המשפט העליון על הלכת אניסימוב הידועה, ושב וחידד את הכלל ולפיו " הכלי של אומדנא מהווה חריג לסדרי הדין ואף לדין המהותי, והשימוש בו צריך להישמר למקרים חריגים בלבד". זאת, בכפוף לכך שבנוגע לסוגי נזקים מסויימים אין מנוס מעשיית שימוש נרחב יותר בכלי זה ["לא הרי הוכחת כושר השתכרות בעבר כהרי הוכחת כושר השתכרות עתידי; הוכחת כאב וסבל כהוכחת הוצאות רפואיות; הוכחת פגיעה במוניטין כהוכחת הפסד רווחים"], ובכפוף גם לכך שבתחומים משפטיים מסויימים מקובל לעשות בו שימוש יותר מאשר באחרים [כפי שהבהיר כבוד השופט סולברג בדעת יחיד, שם, בהתי יחסו לתחום הקנין הרוחני בכללותו].

ודוק; בענייננו, אין מדובר למעשה בהוכחה של נזק אשר נתבע על ידי המועצה, אלא בסוגיה של הפחתה חלקית מסכום של השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט. בהקשר זה, דומני כי יש מקום להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט באופן מעט רחב יותר לצורך השגת תוצאה צודקת וראויה, בין השאר בשים לב לעקרון העומד בבסיס חובת ההשבה ולאור הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. ככלל, מצב דברים מעין זה מתאים יותר, מן הבחינה העקרונית, לעשיית שימוש בהפחתה מסכום ההשבה בדרך של אומדנא.

למרות זאת, סבורני כי בענייננו אין מקום לכך. בעניין טומשובר הנ"ל שרטט בית המשפט העליון קווים מנחים והצביע על שלושה תנאים שבהתקיימם יטה בית המשפט לפסוק בדרך זו:
"אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק, למשל בשל התנהלות המעוול".
בנסיבות שבפניי, שני התנאים הראשונים אינם מתקיימים באופן מוחלט , שכן לא זו בלבד שהמועצה לא הוכיחה את הנזק, אלא היא לא ניסתה כלל להביא ראיות כלשהן לעניין זה. כך, למשל, לא הובאה ראיה לכך שנשכר ולו מבנה נוסף אחד, לא הובאה ראיה לכך שהועסק ולו אדם נוסף אחד, וכד'. למעשה, לא ניתן להגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם למועצה נזק כלשהו, כאשר רק היקפו לוט בערפל; שהמועצה נשאה בעלויות כלשהן, ורק כימותן הוא הבעייתי. המועצה גם לא הציגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן "הנזק", ולמעשה לא הניחה בפני בית המשפט נתונים כלשהם. גם כאשר בית המשפט קובע לעתים נזק (או מקזז מסכום הטעון השבה) על דרך של אומדנא, אין הוא עושה כן כאשר לא הונחו בפניו נתונים רלבנטיים כלשהם [השוו, למשל: רע"א 3646/15 עזבון המנוח חדד ז"ל נ' מושב עלמה (30.6.2015)], וזהו המצב שבפניי.

48. שנית, בנסיבות העניין שבפניי העיריה – והמועצה בנעליה – אינה יכולה לטעון להסתמכות. העיריה ידעה בפועל כי התובעת מפעילה בשנים הרלבנטיות כמה וכמה גנים, לרבות הגן נשוא התביעה. הגן של התובעת פעל לכל הפחות גם בשנת הלימודים תשס"ו ולשנה זו חשיבות כרקע להבנת מערכת היחסים. אין מדובר במצב דברים שבו היתה זו השנה הראשונה לתחילת הפעילות ( כבפרשת עדן), או שבשנה קודמת הגן אכן פעל אך לא קיבל רשיון, וכיו"ב. הגן פעל גם בשנת הלימודים תשס"ו וקיבל רשיון ממשרד החינוך, כך שהמועצה ידעה כי בסבירות גבוהה הגן ימשיך לפעול וקרוב לודאי כי יקבל שוב רשיון הפעלה. כמו כן אין מדובר במצב דברים שבו הורי הילדים לא נרשמו כלל, או נרשמו רק לאחר תחילת שנת הלימודים, וכיו"ב. כל הילדים נרשמו לגן של התובעת על ידי הוריהם בתוך תקופת הרישום הקבועה בתקנות או ממש בסמוך לאחריה. בנסיבות אלה, טענה בדבר הסתמכות על הרישום הראשוני נראית במידה רבה מלאכותית.

49. שלישית, בענייננו התנהלותה של העיריה מקימה מניעות מלטעון טענות בדבר עלויות להיערכות. דווקא בנוגע לשנת הלימודים תשס"ו - ככל הנראה שנת הפעילות הראשונה - לא הועלתה ע"י העיריה כל טענה בדבר עלויות שנגרמו, המצדיקות הפחתה מן הסכומים שעליה להעביר לתובעת, ובעת"מ 06 הסכימה העיריה להעביר את כל הסכומים שקיבלה לידי התובעת, ללא כל הפחתה. הוא הדין במכתב מיום 10.4.07 ביחס לגנים אחרים. בשני המקרים, העיריה לא העלתה כל טענה להוצאות שנשאה בהן, ולא טענה לנזקי הסתמכות כלשהם. בשני המקרים, העיריה פשוט הסכימה להעביר לתובעת, ללא כל סייגים ותנאים, את הכספים אותם קיבלה שלא כדין.

זאת ועוד; כאן המקום ל הביא בחשבון את ההתחייבות המפורשות החתומות בידי ראש העיר. ודוק; הסכומים שייפסקו לטובת התובעת לא ייפסקו בשל עילת התביעה החוזית שנטענה על סמך התחייבויות אלה, מאחר והן אינן ממלאות אחר דרישות הדין באשר להתחייבות של רשות מקומית [ומכיוון שאותה עת דובר עדיין בעיריה – סעיף 203 לפקודת העיריות]. הסכומים בהם תחוייב המועצה ייפסקו בראש ובראשונה בשל עילת עשיית עושר ולא במשפט ולאור חובתה לנהוג בהגינות ובתום לב. עם זאת, התחייבויות אלה אינן נטולות משקל, ועשויה להיות להן השפעה על סוגיית ההפחתה מסכום ההשבה, מטעמי מניעות. לעניין זה, דומני כי יש מקום לעריכת אנלוגיה מהלכת בית הרכב [ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1 (2009)], ש"ריככה" את הדין בהקשר זה וקבעה כי סעיף 203 לפקודת העיריות אינו מקנה לרשות חסינות מוחלטת בכל מקרה ומקרה, אלא יש להחיל על הרשות עקרונות של תום לב וחובות של הגינות, כך שתוצאות "אי-חוקיות" ההתחייבות המנהלית עשויות להיות בטלות יחסית בלבד. אם לאור הלכת בית הרכב ייתכן וניתן היה לקבל את התביעה כנגד המועצה באופן חלקי בעילה החוזית מכוח ההתחייבויות כשלעצמן, תוך מתן משקל לחוסר תום הלב העקבי מצד גורמים אחרים בעיריה בדיווחים השוטפים בעקבותיהם הותירה העיריה בכיסה תקציבים לא לה ( מכיוון שהתובעת לא מיקדה טיעוניה במישור זה, ולאור התוצאה, איני רואה לנכון להרחיב בנושא), בוודאי שניתן להביא התחייבויות אלה בחשבון כשיקול נוסף שלא לפסוק לטובת המועצה סכומי כסף על דרך הפחתה מסכום תביעה המתקבלת כנגדה בעילת עשיית עושר. התחייבויות ראש העיר היו גורפות ובלתי מסוייגות, ולא כללו כל טענה, ולו מרומזת, בדבר עלויות או הוצאות עודפות שכביכול נגרמו לעיריה בשל הרישום הראשוני או בכלל. ניסוח ההתחייבויות בדרך זו תומך בטענת התובעת בדבר מניעות מצד המועצה לטעון להפחתה מסכום ההשבה.

50. יש לדחות, אפוא, את טענת המועצה לפיה יש להפחית שיעור כזה או אחר מסכומים בהם תחוייב. זאת, לאחר שעוד קודם ראינו כי יש לדחות את טענתה לפיה התקצוב נגזר מהרישום הראשוני.

51. יש לדחות את טענת משרד החינוך לפיה אין לחייבו לשלם לתובעת סכומים שלא הועברו לרשות המקומית או לבעלות פרטית אחרת, ונותרו בכיסו, מן הטעם שסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי קובע כי משרד החינוך רשאי (ההדגשה במקור, בטיעוני משרד החינוך) לתקצב מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים , ו לפיכך אין המדובר בחובה שבדין. תמים דעים אני עם האמור בהקשר זה בפסק דינו של בית משפט השלום בפרשת אלסונדוס, כפי שצוטט לעיל. הרי אין חולק כי משרד החינוך אינו בוחן מדי חודש בחודשו את השאלה לאיזה מוסד חינוך יעביר תקציב, אלא מעביר כספים למימון מוסדות חינוך דומים בהתאם לנהלי ם ולקריטריונים קבועים מראש, כעניין שבשגרה כמעט, משעה שהם עומדים בתנאים ובכללים שקבע משרד החינוך ובהתאם לחקיקת משנה רלבנטית [למשל, תקנה 9 לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953]. למשרד החינוך שיקול דעת באשר לתקצוב אך הוא מצווה להפעילו באופן שוויוני, ואם לא כן ניתן להעלות כנגדו טענות במישור המנהלי, באשר עליו לנקוט מדיניות אחידה, ללא אפליה. משלא נטענה כל טענה קונקרטית בנוגע לאי-עמידת הגן של התובעת בתנאי רלבנטי כלשהו, ומשלא הוצג כל טעם אחר המצדיק התייחסות שונה לגן של התובעת מן ההתייחסות לכל הגנים האחרים כדוגמתו, אין לשעות לטענה זו, שאף ייתכן ומוטב היה להימנע מהעלאתה.

52. סיכום ביניים – מקום בו הרשות המקומית קיבלה כספים עבור תלמידים שהיו רשומים אצלה אך למדו אצל התובעת, כלומר התעשרה שלא כדין, עליה להעביר תקציב זה לתובעת. מקום בו המדינה לא העבירה תקציב כלל בגין ילדים שלמדו בגן של התובעת, עליה להעבירו לתובעת. העקרון המנחה צריך להיות כי אין להביא למצב דברים בגדרו המדינה מתקצבת תקצוב כפול בגין אותו ילד. קופת המדינה לא אמורה לצאת נפסדת מן התקצוב הרטרואקטיבי. אך באותה מידה אין להשלים עם מצב דברים שבו כתוצאה מן ההתנהלות יישארו בקופת המדינה כספים שיועדו למימון עלויות הלימוד של תלמידים במוסדות מוכרים, רשומים או שאינם רשומים. מצויידים בהכרעה זו במישור העקרוני, הרלבנטית לשתי שנות הלימוד נשוא התביעה, נפנה עתה לבחון את מצב הדברים בנוגע לכל אחת מהן בנפרד.

53. ביחס לשנת הלימודים תשס"ח – בנוגע לשנה זו מצב הדברים פשוט יותר מקודמתה . כפי שפורט לעיל, בשנה זו למדו בגן של התובעת 63 ילדים, אשר היו כולם מעודכנים ברישומי משרד החינוך ככאלו אשר למדו בגנים של העיריה במשך כל שנת הלימודים, ומשמעות הדבר כי העיריה קיבלה את מלוא התקציב במהלך שנת הלימודים תשס"ח בגין כל 63 הילדים הללו. יש לחייב, אפוא, את המועצה לשלם לידי התובעת את מלוא התקציב שהתקבל בידה בגין ילדים אלה, שלא כדין. סכום התקצוב האמור, משוערך ליום הגשת התביעה, עומד על סך של 490,575 ₪.

אינני מקבל את בקשת התובעת לחייב גם את המדינה, יחד ולחוד, בגין שנת הלימודים תשס"ח. ככל שכוונת התובעת כי יש לחייב את המדינה מכוח עילה נזיקית, בטענה כי העברת כספים בשנת הלימודים תשס"ח היוותה הפרה של חובת זהירות המוטלת על המדינה מהטעם שבשנה קודמת התברר שישנם דיווחים כוזבים - וספק אם התובעת עמדה בסיכומיה על טענה זו - דומני כי עילה זו לא הוכחה. העובדה שהיו דיווחים לא נכונים בשנה קודמת אינה מחייבת כי יהיו כאלה גם בשנה שלאחריה. אף לא הוברר מה היו המשאבים שעמדו לרשות משרד החינוך על מנת ל בדוק את כל הדיווחים ולהתמודד עם התופעה שהיתה ככל הנראה רחבת היקף וכללה לא מעט רשויות, והאם בנסיבות העניין העובדה כי משרד החינוך העביר כספים בהתאם לדיווחים שקיבל עולה כדי סטיה מסטנדרט התנהגות סביר והפרה של חובת זהירות קונקרטית .
ככל שכוונת התובעת לעובדה, בה התמקדה, שיש בידי משרד החינוך אפשרות לקזז את הסכומים בהם מדובר מתקציבים המועברים למועצה, עובדה זו אינה מצדיקה כשלעצמה חיובו של משרד החינוך לשלם לתובעת . אמנם כך נהג משרד החינוך במקרים אחרים שפורטו לעיל, וייתכן כי יש מקום לכך שמשרד החינוך ישקול לנהוג באופן דומה גם כאן, ולו כדי לבטא מדיניות נחרצת (ואחידה) באשר לכספים ש"הוצאו" ממנו שלא כדין. אך יכולת קיזוז לחוד ו שאלת קיומה של עילה להטלת חבות לחוד.

54. ביחס לשנת הלימודים תשס"ז –בנוגע לשנה זו יש צורך בהתייחסות לקבוצות שונות של ילדים. כפי שפורט לעיל, בשנה זו למדו בגן של התובעת 65 ילדים, כאשר מתוכם 6 ילדים היו מעודכנים ברישומי משרד החינוך ככאלו אשר למדו בבעלויות פרטיות אחרות, 25 ילדים היו רשומים ככאלו שלמדו בגני העיריה, לגבי 3 מהילדים היתה טעות במספר ת.ז. כך שלא ברור היכן היו רשומים, ואילו 31 הילדים הנותרים לא היו רשומים כלל.

באשר ל-6 הילדים המעודכנים בגנים על שם בעלויות פרטיות אחרות (אלסונדוס וג'מעת אל-נור), אני מקבל את טענת משרד החינוך לפיה חזקה שהתקציב בגין ילדים אלה שולם לעמותות אלה, ומכיוון שהן לא צורפו כצדדים להליך לא ניתן להיעתר לסעד הכספי הנתבע בגין 6 ילדים אלה. כאמור, העקרון המנחה הוא כי משרד החינוך צריך לתקצב פעם אחת עבור כל ילד. תקציב שנועד למימון לימודי ילד במוסד מוכר שאינו רשמי שמשרד החינוך קבע רטרואקטיבית כי הוא פועל כדין מתחילת שנת הלימודים, ולא שולם אך מחמת הבעיה ברישום הראשוני, לא יישאר בידי משרד החינוך. אך משרד החינוך לא אמור לשלם פעמיים, וכל עוד לא הוכח אחרת נקודת המוצא הינה כי משרד החינוך כבר תיקצב גורם אחר בגין ילדים אלה.

הוא הדין באשר לסעד הכספי בגובה התקציב בגין 3 הילדים שנפלה טעות במס' הת.ז. שלהם, ולא ברור היכן היו רשומים ואם נתקבל תקציב בגינם. אין מנוס מלזקוף חוסר בהירות זה לחובת התובעת, בהיותה הנושאת בנטל השכנוע הכולל בתביעתה.

הדעת נותנת כי התובעת לא נקטה בהליכים המתאימים כדי לחדד את הנתונים ביחס ל-9 הילדים הללו על מנת שלא לסרבל את ההליך, אך זהו המחיר הנלווה לכך.

55. באשר ל-31 הילדים שלא היו רשומים כלל, יש לחייב את משרד החינוך לשלם לתובעת סכום בגובה התקציב שאמור היה להיות מועבר בגין ילדים אלה עבור שנת הלימודים תשס"ז . סכום התקצוב האמור, משוערך ליום הגשת התביעה, עומד על סך של 258,174 ₪ .

56. באשר ל-25 הילדים שהיו רשומים בגני העיריה, לכאורה היה מקום לחייב את המועצה, ואותה בלבד, לשלם לתובעת סכום בגובה התקציב שאמור היה לעבור לעיריה בגין ילדים אלה, שכן מדובר בהתעשרות שלא כדין ( בדומה למצב הדברים ביחס לכל הילדים בשנת הלימודים תשס"ח). לכאורה בלבד. מ כיוון שכפי שיוסבר להלן, בנוגע לשנת הלימודים תשס"ז לא ברור האם תקציבים בנוגע לילדים אלה אכן נותרו בכיסה של העיריה, אף לא ברור האם תקציבים בנוגע לילדים אלה הועברו לעיריה ביחס לכל שנת הלימודים, לא יהא זה נכון לחייב את המועצה לבדה בסכום התקציב בגינם. אבהיר.

כפי שכבר הוזכר, ביום 21.1.07 כתב משרד החינוך אל העיריה מכתב בנוגע לקיזוז כספים, כלהלן:

"לכבוד
ראש המועצה המקומית
שגור
הנדון: שכ"ל גני ילדים

רצ"ב אני ממציא לך רשימה של כ-150 תלמידים בגני הילדים, אשר בגינם מקבלת המועצה המקומית תקציב שוטף מתחילת שנה"ל תשס"ז וזאת למרות העובדה כי בהתאם למידע הקיים במשרדנו תלמידים אלה כלל אינם נמצאים בגני הילדים שבבעלות המועצה.

לאור האמור לעיל, משרדנו יקזז בשלב זה את כל התקציבים שהועברו בגין תלמידים אלו כבר בתשלום הקרוב".

מכתב זה צורף כנספח לתצהירי התובעת, אך ללא רשימת התלמידים. והרי התובעת אינה נמנית על נמעניו , ומן הסתם המכתב הגיע לידיה בדרך עקיפה.

בסעיף 8 לתצהיר העדות הראשית של גב' חחיאשוילי מטעם משרד החינוך נטען כי "לאור חלוף הזמן לא היה ניתן לבדוק לאילו תלמידים התייחס מכתב זה", טענה ממנה עולה לכאורה כי אין בידי משרד החינוך יכולת לאתר את הרשימה.
לעומת זאת, בסעיף 9 לתצהירה נטען כי "ביחס לשנה זו לא נמצא שמשרד החינוך קיזז כספים בגין תלמידים אלו לעיריית אלשאגור", טענה שעל פני הדברים נראתה תמוהה במקצת שכן אם לא יודעים מיהם התלמידים אליהם מתייחס המכתב, נשאלת השאלה כיצד ניתן לומר שלא קוזזו כספים "בגין תלמידים אלו".
זמן רב לאחר שכבר הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם משרד החינוך, הגיש משרד החינוך "הודעה" בה ציין כי אותר מסמך נוסף, עותק אותו מכתב כשעליו הערות בכתב יד של עובדים במשרד החינוך. בראש המכתב נרשמה הנחיה: "נא לקזז עוד החודש סכום של 450,000 ₪". ובתחתיתו נרשם: "קוזז בינואר 2007 תחולה 8/2006".
למעשה, נראה כי באותה "הודעה" ביקש משרד החינוך לתקן (ללא תצהיר) את ההצהרה שצוטטה לעיל מסעיף 9 בתצהיר הנ"ל, שהתבררה כבלתי נכונה.

בכל מקרה, הנקודה החשובה לענייננו היא כי, הגם שנטל השכנוע מוטל כמובן על התובעת, נטל הבאת הראיות, העשוי לדלג מצד אל צד במהלך ניהול המשפט, עבר בבירור אל משרד החינוך. משהוברר בעקבות ראיות שהביאה התובעת כי משרד החינוך קיזז מתשלומים ששילם לעיריה בשנת הלימודים תשס"ז כספים עבור 150 ילדים שלמשרד החינוך התברר כי אינם לומדים בעיריה אלא בגנים פרטיים , ומשהוברר כי 25 מן הילדים שהיו מעודכנים ברישומי משרד החינוך ככאלה הלומדים בגני העיריה למדו הלכה למעשה בגן של התובעת, עבר הנטל אל משרד החינוך להראות כי 25 הילדים הנ"ל אינם נמנים על רשימת 150 הילדים הנ"ל, כלומר כי משרד החינוך לא קיזז כספים ששולמו לעיריה בגינם. משרד החינוך לא עמד בנטל זה.

גם בחינת הסוגיה מנקודת השקפה של החזקות הראייתיות המקובלות מוליכה למסקנה דומה. המידע המלא והמדוייק באשר לשאלה בגין אלו תלמידים בוצע הקיזוז לא אמור להימצא בידי התובעת אלא בידי משרד החינוך ובידי העיריה וחליפתה המועצה. הן משרד החינוך ו הן המועצה לא הניחו מידע זה בפני בית המשפט, כך שלמעשה בסוגיה זו ישנה עמימות ראייתית, ונשאלת השאלה מה הנפקות שיש לייחס לכך. מובן כי אין מקום לקבל את הטיעון בדבר "חלוף הזמן". מדובר במסמכים משנת 2007, כאשר התביעה הוגשה בשנת 2010. כל העת התקיימו התכתבויות. התדיינות כספית בנושא לא היתה בלתי צפויה. ההיפך הוא הנכון. על כן, במישור היחסים בין משרד החינוך והתובעת יש מקום לקבוע כי אילו היה משרד החינוך מצרף את רשימת 150 התלמידים בגינם קיזז בשנה"ל תשס"ז כספים מתשלומים ששילם לעיריה, היתה זו פועלת כנגדו. חזקה גם, כי משעה שהוברר למשרד החינוך מצב הדברים העובדתי לאשורו בנוגע לאותם 150 ילדים הכלולים ברשימה, כלומר כי הם אינם לומדים בגני העיריה, הוא לא הוסיף לתקצב את העיריה עבורם גם בחודשים שלאחר המכתב מיום 21.1.07 ועד לתום שנת הלימודים תשס"ז . משכך, הסעד הכספי שיש לפסוק לטובת התובעת בגובה התקציב בגין אותם 25 ילדים, ייפסק כנגד משרד החינוך והמועצה יחד לחוד.

שונה מצב הדברים ביחס לשאלה כיצד משפיעה העמימות הראייתית הנ"ל במישור היחסים שבין משרד החינוך והמועצה. רשימת התלמידים אמורה היתה להימצא הן בידי משרד החינוך הן בידי העיריה (כאשר המועצה באה בנעליה) . צירוף הרשימה הוא אינטרס הן של משרד החינוך, על מנת להראות כי 25 הילדים שלמדו בגן של התובעת לא נכללו ברשימת התלמידים בגינם קיזז כספים, הן של המועצה, על מנת להראות היפוכו של דבר. מעמדם של משרד החינוך ושל המועצה מן הבחינה הדיונית ומבחינת הנטלים הראייתיים המונחים לפתחם זהה , שכן שניהם נתבעים. בנסיבות אלה, כאשר הרשימה לא צורפה ע"י משרד החינוך וע"י המועצה, אף שהיא מוחזקת כמצויה בידי שני הגופים ואף שצירופה מוחזק ככזה שעשוי היה לסייע לשניהם, ולהיפך, לא יהא זה נכון לזקוף את העמימות הראייתית הנובעת מאי-צירופה של הרשימה לחובתו של מי משני גופים אלה, ולהניח לפתחו את מלוא החיוב הכספי. בהעדר נתונים, במערכת היחסים בין משרד החינוך והמועצה נכון יותר יהיה להטיל את החיוב הכספי על שני הגופים, בחלקים שווים.

57. באשר ל-25 הילדים שהיו רשומים בגני העיריה, יש לחייב את משרד החינוך ואת המועצה, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום בגובה התקציב שאמור היה להיות מועבר בגין ילדים אלה עבור שנת הלימודים תשס"ז. סכום זה, משוערך ליום הגשת התביעה, עומד על סך של 208,205 ₪.

58. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד – התובעת צירפה את הסכם שכר הטרחה בינה לבין באי כוחה ("ת/1"). לא הוצג כל נימוק המצדיק שלא לפסוק לטובת התובעת את מלוא שכר הטרחה שהיא אמורה לשלם לבאי כוחה, שאם לא כן עלולה התובעת לצאת בחסרון כיס אף שזכתה בתביעתה. מן ההסכם האמור עולה כי על התובעת לשלם לבאי כוחה, לכל הפחות, סך של 10% מכל סכום שייפסק לטובתה, בתוספת מע"מ כדין. על פי ההסכם ישנה אפשרות כי ייפסק שכ"ט בשיעור גבוה יותר, כתלות בהיקף הכספי הכולל של מספר תביעות דומות כדוגמת זו, אך היקף זה לא הוכח. על כן, על כל סכום שייפסק יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 10%.

59. סוף דבר – אני מקבל את התביעה בעיקרה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סכומים כלהלן:

(א) הנתבעת 1 (המועצה) תשלם לתובעת סכום של 490,575 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 10% מן הסך הנ"ל, ו בנוסף תשלם לתובעת 2/3 מן האגרה ששילמה התובעת בשערוך להיום.

(ב) הנתבעת 4 (המדינה) תשלם לתובעת סכום של 258,174 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 10% מן הסך הנ"ל, ובנוסף תשלם לתובעת 1/3 מן האגרה ששילמה התובעת בשערוך להיום.

(ג) בנוסף, הנתבעות 1 ו-4 , יחד ולחוד , ישלמו לתובעת סכום של 208,205 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 10% מן הסך הנ"ל. החלוקה הפנימית בין הנתבעות 1 ו-4 תהא בחלקים שווים ויהא עליהן לשפות זו את זו לפי העניין.

(ד) כל הסכומים ישולמו תוך 45 יום מהיום, שאם לא כן תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ו, 09 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.