הדפסה

המוסד לביטוח לאומי נ' כהן

ניתן ביום 19 מרץ 2015

המוסד לביטוח לאומי
המבקש

-

פנחס כהן
המשיב

לפני: סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופטת ורדה וירט-ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

בשם המבקש
-
עו"ד רולן ספז

בשם המשיב
-
עו"ד בועז דרנס

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט; בל' 35543-11-12), בו קיבל בית הדין האזורי את ערעור המשיב על החלטת הוועדה לעררים (נפגעי עבודה) מיום 1.8.12 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה קבעה הוועדה, כי דרגת הנכות היציבה של המשיב בגין ליקוי השמיעה בו לקה עומדת על 30%, אלא שחלק הארי, בשיעור 90% מ כלל הנכות, אינו קשור לתנאי העבודה של המשיב. בהתאמה, ומשאך 10% מן הנכות ניתן לייחס לתנאי העבודה, קבעה הוועדה כי למשיב 3% נכות בגין ליקוי השמיעה. כמו כן קבעה הוועדה כי למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור 10% בגין טנטון. הנכות המשוקללת של המשיב הועמדה על כן על 12.7% בגין ליקוי שמיעה וטנטון. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי קביעת הוועדה מבטלת את ההכרה בליקוי השמיעה בו לקה המשיב כפגיעה בעבודה, ומשכך, יש להחזיר את עניינו של המשיב לוועדה בהרכב אחר. על כך הגיש המוסד לביטוח לאומי את בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2. בהחלטת בית הדין מיום 3.11.14 התבקש המשיב להגיש תגובתו לבקשת המוסד. כמו כן התבקשו הצדדים להודיע על עמדתם לעניין דיון בבקשת המוסד על יסוד הטיעונים בכתב כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם להוראת תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. הצדדים הסכימו לדיון בבקשה כאמור.
לאחר שעיינו בכלל החומר שנפרש לפנינו במסגרת בקשת המוסד ותגובת המשיב לבקשה, נוכח הסכמת הצדדים לדרך הדיון בבקשה ובהתאם לסמכות הנתונה לנו לפי הוראת התקנה כאמור, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור שהגיש המוסד כבערעור.

הרקע לבקשה
3. מן המסמכים שבתיק עולה, כי המשיב, יליד 1945, לקה בליקוי שמיעה בילדותו. בהתאם לפסק דין קודם של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הוכר ליקוי השמיעה בו לקה כפגיעה בעבודה מסוג מחלת מקצוע (בל' 5469/06 מיום 28.10.10). ביום 6.6.12 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי למשיב דרגת נכות יציבה בשיעור 30% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף ליקוי 72(1)(ח)(8), וכן דרגת נכות יציבה 10% בגין טנטון לפי סעיף ליקוי 72(4)(ד)(II). לאחר הפעלת תקנה 15 ברבע, קבעה הוועדה מדרג ראשון כי למשיב דרגת נכות יציבה בשיעור 47%, בתחולה מיום 16.3.05. על כך הגיש המבקש (להלן: המוסד) ערר לוועדה, בו נטען כי על הוועדה היה לנכות מצב קודם בגין "בעיות שמיעה מילדות". הוועדה התכנסה בעניינו של המשיב ביום 1.8.12 וקבעה כדלקמן:
"דיון: בתיק הרפואי שתי בדיקות שמיעה. בבדיקה מ-16/3/05 נראית חרשות מלאה באוזן שמ', וליקוי בינוני חמור באוזן ימין. הליקוי בשמיעה זה מתאר נזק שבחלקו המרבי לא נגרם בחשיפה לרעש. במילים אחרות רק חלק ממנו אפשרי בחשיפה לרעש, כאשר הביטוי העיקרי הוא של נזק שלא נגרם בחשיפה לרעש. הסיבות לקביעה הנ"ל הן כדלקמן: 1. בחשיפה לרעש לעולם לא יכולה להיות חרשות מלאה באוזן. הרעש גורם לפגיעה בתדירויות הגבוהות ובחשיפה ארוכת שנים גם בתדירויות האמצעיות, אך לעולם לא לחרשות . יתרה מכך גם הפגיעה בתדירויות הגבוהות של 8000 הרץ היא 80 דציבל מקסימום.
בבדיקה המתוארת לעיל הפגיעה הנראית לעין היא הרבה קשה מכך ובלתי אפשרית בחשיפה לרעש.
וכדי להעמיד דברים על דיוקם ההכרה של בית המשפט ושל המל"ל בנזק השמיעתי כקשור בחשיפה לרעש משמעותו להבנת הועדה שרק חלק מהליקוי הנראה בבדיקה ב-3/05 נגרם מחשיפה לרעש ואילו החלק הארי נגרם מסיבות אחרות. קביעה זו מסתמכת על צורת גרף השמיעה שהיא אבסולוטית בקביעת הקשר לחשיפה לרעש.
בבדיקה שניה מ-11/7/10 נראה ליקוי מעורב בשמיעה בשתי האוזניים כאשר הליקוי המרבי בשתי האוזניים בתדירות 6000 ו-8000 הרץ הוא גרוע מ-80 דציבל, והליקוי בשמיעה בתדירות 500 הרץ הוא 40 דציבל בשתי האוזניים. גם בבדיקה זו החלק הארי של הנזק נגרם מסיבות שאינם חשיפה לרעש, וגרף השמיעה כפי שנראה בבדיקה מבטא בכללותו נזק שאינו קשור לחשיפה לרעש.
סף השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור 52 דציבל באוזן שמ' ו-57 באוזן ימין. סף שמיעה זה מתאים ל-30% נכות.
מתוך נכות זו 90% הם ע"ח סיבות שאינן קשורות במקום עבודתו ומתבטאות היטב בשתי בדיקות השמיעה ורק 10% קשור לחשיפה (שהם 3% בלבד). לעניין תחושת הטינטון מחמת הספק הועדה מקבלת את תחושת הטינטון כקשורה לחשיפה לרעש.
לסיכום: נכותו בגין טינטון 10% לפי סעיף 72(4)(ד)(II)
3% לפי סעיף 72(1)(ב) 1 – 2.
לענין תק' 15 – נכות זו אינה מונעת המשך עבודתו. אין מקום לתק' 15."

משכך, כאמור, קבעה הוועדה כי דרגת נכותו היציבה של המשיב, הנובעת מפגיעתו בעבודה, היא בשיעור 12.7% החל מיום 16.3.05.

4. על כך הגיש המשיב ערעור לבית הדין האזורי, בו טען בהרחבה כי ליקוי השמיעה בו לקה הוכר באופן מלא וללא כל סייג כפגיעה בעבודה. לוועדה הרפואית אין סמכות לשלול קשר סיבתי ולקבוע כי רק חלק מפגיעתו קשור לחשיפה לרעש מזיק. האפשרות היחידה לנכות שיעור מסוים מדרגת נכותו היא אך ורק אם קיים מצב קודם טרם תחילת העסקתו. בקשר לכך טען המשיב בהרחבה כי פסק הדין בעניין סואעד ( עב"ל (ארצי) 19817-08-11 יונס סואעד – המוסד לביטוח לאומי (27.3.12), להלן: פרשת סואעד), סטה מהלכות קודמות הקובעות כי לא ניתן לקבוע קשר סיבתי חלקי.

פסק הדין של בית הדין האזורי
5. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי הוועדה הרפואית אינה מוסמכת לקבוע כי אין כל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה בו לקה מבוטח ובין חשיפתו לרעש בעבודתו, ועל כן אין היא מוסמכת לקבוע לו דרגת נכות בשיעור 0%. בהמשך לכך קיבל בית הדין האזורי את הערעור וקבע, כדלקמן:
"הצדדים חלוקים האם הועדה ניכתה כדין 90% מהנכות, האם מדובר במצב קודם או גורם סיכון, האם הלכת סואעד סטתה מההלכה הקודמת אם לאו.
לטעמי, תיק זה אינו דורש הכרעה בשאלות אלה, שכן על פי הפסיקה, לרבות הלכת סואעד, נקודת המוצא של הועדה הינה כי קיים קשר משפטי סיבתי בין ליקוי השמיעה שהוכר לבין החשיפה לרעש לפחות ברמה הדרושה לצורך הכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.
לצורך הכרה בליקוי השמיעה די בכך שימצא ליקוי שמיעה של 20 דציבל או יותר שמקורו, לפחות באופן חלקי, בחשיפה לרעש מזיק ולא נדרש שהליקוי האמור נגרם כולו מחשיפה לרעש כאמור (עב"ל 469/09 שאולי אריה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 27.10.11).
הפסיקה לא קבעה מהי מידת הקשר הנדרשת בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש, אך לטעמי נדרשת מידה של לפחות 20% אשר נקבעה בפסיקה כמידה הנדרשת בכדי להכיר במחלת המקצוע או במיקרוטראומה כפגיעה בעבודה.

... לפיכך קביעת הועדה הרפואית לעררים כי 90% מנכות המערער הם על חשבון סיבות אשר אינן קשורות לעבודה, מבטלת את ההכרה של בית הדין בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.
הלכת סואעד לא שינתה קביעה זו.

... לפיכך נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה.

... הכלל הוא כי משנמצא פגם משפטי בהחלטת הועדה יוחזר הדיון לאותה ועדה ורק במקרים נדירים בהם עולה חשש של ממש כי הועדה תהא "נעולה" על החלטתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות, מועבר הדיון להרכב אחר.
בענייננו, מאחר ונמצא פגם משפטי היורד לשורשו של ענין בהבנת הועדה את חלוקת התפקידים בינה לבית הדין במקרה זה, מוחזר עניינו של המערער דה נובו לועדה לעררים חדשה.
החלטת הועדה לעררים מושא דיוננו לא תהיה בפניה.
המשיב ישלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין. "
51

הבקשה
6. בבקשתו טוען המוסד כי לפי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי, על הוועדה היה להפעיל את סמכותה ולקבוע האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. בעניינו של המשיב אין מחלוקת כי הוא סבל מליקוי שמיעה עוד מילדותו, ועל כך קיים תיעוד בתיקו הרפואי. המוסד מבהיר כי הוועדה אינה מוסמכת לשלול קשר סיבתי בין החשיפה לרעש ובין ליקוי השמיעה בו לקה המשיב. אולם, הוועדה הרפואית רשאית לקבוע את האחוז מהליקוי הקשור לחשיפה לרעש מתוך דרגת נכותו הכוללת של המשיב. לפיכך, קביעת דרגת נכות בשיעור 0% אינה שוללת את הקשר הסיבתי בין הליקוי ובין הפגיעה שהוכרה. הוועדה שהתכנסה בעניינו של המשיב לא שללה את הקשר הסיבתי בין הליקוי ובין הפגיעה שהוכרה, אלא הסבירה כי 90% מנכותו לא נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש בעבודתו, דהיינו, את שיעור הנכות שנובע מן הפגיעה בעבודה.
המוסד טוען עוד כנגד קביעתו של בית הדין האזורי כי נדרשת מידה של 20% לפחות כדי להכיר במחלת מקצוע או במיקרוטראומה כפגיעה בעבודה. קביעה זו משמעה כי הוועדה חייבת לקבוע קשר סיבתי בשיעור 20%. אין זה הכרחי שנותרו למבוטח אחוזי נכות בעקבות פגיעתו בעבודה, ואין זה הכרחי שמלוא אחוזי הנכות קשורים לפגיעתו בעבודה. משכך טוען המוסד כי קביעה זו כובלת את הוועדה הרפואית.

7. בתגובתו טוען המשיב כי משמעות ההכרה של פגיעה כפגיעה בעבודה היא שהשפעת העבודה היא בשיעור של 20% לפחות. בקביעתה שקיים קשר סיבתי בשיעור של 10% בלבד בין חשיפתו של המשיב לרעש מזיק במסגרת עבודתו ובין ליקוי השמיעה בו לקה, קבעה הוועדה כי השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. בקביעה זו חלקה הוועדה על קשר סיבתי שכבר הוכר בפסק דינו של בית הדין האזורי. זאת כאשר כל שהיה עליה לעשות הוא להתאים את הנכות עבור הפגיעה שהוכרה. קביעה זו סותרת הלכות קודמות, שלפיהן אין היא מוסמכת לשלול קשר סיבתי בין ליקוי שהוכר ובין הפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה. המשיב מבהיר כי מן הערר שהגיש המוסד עולה הסכמה לכך שדרגת הנכות היא בשיעור 47%, וכל שביקש הוא להפחית מצב קודם עקב בעיות שמיעה מילדות. הוועדה סטתה מן הערר שהוגש ושללה את הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ובין חשיפתו לרעש. בשולי הדברים טוען המשיב כי הוועדה לא ציינה מהי המחלה בגינה שללה את הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה בו לקה ובין הפגיעה בעבודתו. חרף שיטתה כי פגיעה מעל 80 דציבל בתדירויות הגבוהות אינה אופיינית לחשיפה לרעש מזיק, לא הסבירה הוועדה מדוע אין לשייך את הפגיעה של עד 80 דציבל לחשיפה לרעש.
המשיב חוזר בהרחבה יתרה על טענותיו לגבי פרשת סואעד, כפי שנטענו לפני בית הדין האזורי. לטענתו פרשת סואעד חוללה "מהפכה" בתחום דיני הפגיעה בעבודה ושינתה את ההלכה הנוהגת עד לפסיקתה בעניין ניכוי מצב קודם.

8. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 25.12.14 ניתנה החלטה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי עד למתן החלטה אחרת.

דיון והכרעה
9. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה שהוגשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המוסד להתקבל. זאת מן הטעמים כמפורט להלן.

10. הוראות סעיפים 118 ו-120 לחוק הביטוח הלאומי הן הבסיס הנורמטיבי ל"ניכוי מצב קודם" ולעריכת "חשבון עובר ושב" על ידי הוועדות הרפואיות בבואן לקבוע את דרגת נכותו של הנפגע הנובעת מן העבודה. הכלל שנקבע בפסיקה לעניין "ניכוי מצב קודם", כפי שנוסח בפסק דין מרגוליס, הינו כדלקמן:
"...אם הוכרה התאונה כ"תאונת עבודה", אין לנכות משיעור הנכות הכוללת שיעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו במבוטח ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה, התואמים סעיף מסעיפי הליקויים, ובשיעור הקבוע באותו הסעיף.
לשון אחר: הוכחת מצב קודם שיש לנכותו מהנכות הכוללת מותנה בתשובה לשאלה: אילו נבדק המבוטח על ידי הוועדה לפני קרות תאונת העבודה, כלום היה נקבע לו שיעור נכות על פי סעיף מסעיפי הליקויים? רק אז יש לנכות את שיעור הנכות שהיה נקבע לו - בט רם התאונה - משיעור נכותו הכולל..." (ראו הלכת מרגוליס בע' 366, (דיון נג/46-01 מרגוליס יצחק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו, 364 (1994), להלן: הלכת מרגוליס).

לאור זאת, "בעריכת חשבון עובר ושב" מחייבים את החשבון באחוזי הנכות שהיו לנפגע לפני הפגיעה ומזכים את החשבון באחוזי הנכות שנמצאו בנפגע בעת בדיקתו על ידי הוועדה. ההפרש בניהם הוא הנותן את דרגת הנכות עקב הפגיעה (דיון נא/133-99 דניאל פצ'י - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 532, 534 (1991); בר"ע 587/08 בוריס יופה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.1.2009, בפסקה 12).

11. בפרשת סואעד, אשר עסקה במחלת אסתמה שהוכרה שמחלת מקצוע על רקע עישון כבד של המערער, הובהר כי אף שההתחשבות בנזקי העישון אינה אמורה להיבחן אצל המערער כ"מצב קודם" כפי שהוגדר והובהר בהלכת מרגוליס, "עדיין נתונה מלוא הסמכות לוועדה, ואף מחובתה הדבר לפי הוראת סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי, לקבוע באיזו מידה נובעת נכותו של המערער מן העבודה ... . משמע, ככל שהוועדה סבורה כי השפעת העבודה על נכותו הכוללת של המערער היא אך השפעה חלקית, חובה עליה לקבוע איזה חלק מן הנכות אין לייחס לעבודה, ולנמק החלטתה" (שם, בפסקאות 13-14. ההדגשות במקור, ר.ר.).

12. בפסק הדין בעב"ל 46154-03-12 יצחק זהר – המוסד לביטוח לאומי (4.8.13) (להלן: פרשת זהר) סיכם חברי סגן הנשיאה (כתוארו אז) יגאל פליטמן את ההלכות הרלוונטיות לעניין ניכוי מצב קודם והתחשבות בגורמי סיכון על יסוד הוראת סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, באופן הבא:
"א. הכלל הוא על פי סעיף 118, 120 לחוק, שבקביעת דרגת הנכות על ידי הוועדה הרפואית אין להתחשב בנכות שאינה קשורה לפגיעה בעבודה בין אם היא הייתה לפני או אחרי הפגיעה בעבודה.
ב. אופן קביעת דרגת הנכות לגבי שלושת סוגי הפגיעות בעבודה - תאונת עבודה, מחלת מקצוע ומיקרוטראומה, כאשר מדובר בנכות מעורבת עקב העבודה ושלא עקב העבודה, הינו על דרך של עריכת חשבון עובר ושב. דהיינו, על הוועדה הרפואית לקבוע את דרגת הנכות הכוללת ולהפחית ממנה, על סמך נתונים מוכחים, את הנכות שאינה קשורה לפגיעה שהוכרה כפגיעת עבודה. הנכות הנותרת כתוצאה מאותה הפחתה הינה הנכות עקב הפגיעה בעבודה, ולגביה יש לשקול הפעלת תקנה 15.
ג. באשר לנתונים מוכחים לעניין עריכת חשבון עובר ושב, אין מניעה כי הוועדה תסתמך על חומר רפואי לאחר הפגיעה בעבודה, שלהערכתה מצביע על נכות שאינה קשורה לפגיעה בעבודה, כפי שיעורה למועד קביעתה את דרגת הנכות היציבה.
ד. לגבי מחלות מקצוע או מיקרוטראומה, בפגיעות עבודה אלה, בדרך כלל קיימת חפיפה על פני ציר הזמן של גורמי הסיכון הקשורים לעבודה ושאינם קשורים לעבודה; ועקב פעולתם המשולבת במקביל של שני גורמים אלה מתהווה לעיתים במקביל הנכות.
למשל האסטמה שהוכרה כמחלת מקצוע לפי הילכת יונס התפתחה גם בשל החשיפה התעסוקתית לחומרים מסוכנים אצל המערער משך שנים ובמקביל גם עקב העישון של המערער במשך 20 שנה.
במקרים שכאלה על הוועדה להעריך נכותו הכוללת של המבוטח בגין הפגימה בריאות וממנה להפחית את הנכות שאינה קשורה בפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, על סמך נתונים מוכחים עובר למועד קביעתה את דרגת הנכות היציבה. במקרה יונס - היה עליה להפחית את נזק העישון הריאתי מתוך הנכות הכוללת.
ה. כשמדובר בתאונת עבודה, למשל אוטם שריר הלב שהוכר כתאונת עבודה, והוועדה צריכה לקבוע את דרגת הנכות בעטיו, ולהערכתה אין לייחס את כל הנכות הלבבית לאוטם שהוכר כתאונת עבודה; במקרים אלה מתעוררת בדרך כלל שאלת הנכות שאינה קשורה לתאונה בעבודה עובר לפני קרות האוטם. לכן במקרים אלה מדוייק יותר הניסוח של "מצב קודם לתאונה" לגבי עריכת חשבון עובר ושב על פי הילכת מרגוליס.
..."

13. בעניין פלוני, בו העלה המשיב שם טענות זהות בנוגע לפרשת סואעד, הובהר כי הלכת סואעד לא קבעה הלכה חדשה ביחס לניכוי מצב קודם, ולא שינתה מהלכת מרגוליס לעניין זה, אלא חידדה את ההבחנה שנעשתה בפסקי דין רבים לפניה, בין קביעת קשר סיבתי רפואי על ידי הוועדה ובין ניכוי מצב קודם שיש לערוך בהתאם להלכת מרגוליס (עב"ל (ארצי) 9716-05-12 המוסד לביטוח לאומי – פלוני (24.11.13) (לא פורסם). חברי הנשיא פליטמן חזר ועמד על העקרונות ליישום בכל הקשור לניכוי מצב קודם בפסק דין מן הימים האחרונים ממש, ובאלה המילים:
"באשר לשאלת עניין ניכוי נכות שאינה קשורה לפגיעה בעבודה הן לאור הוראות סעיפים 118 ו 120 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. מצאנו מקום לחזור ולהבהיר את ההלכות כפי שנקבעו על ידינו בפסקי הדין המוסד - פלוני (עב"ל 9716-05-12) ופסק דין זהר - המוסד (עב"ל 46154-03-12). לאור האמור לעיל, אזי:
א. יש להבחין בין שלב הכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה לבין קביעת דרגת נכות לגבי פגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה.
באשר להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה ישנה חשיבות לשאלת היחס בין גורם העבודה והגורמים שאינם קשורים לעבודה והלכות ידועות למשל לעניין מיקרו-טראומה.
באשר לשאלת הנכות, אזי יש להבחין בעיקרו של דבר בין תאונה בעבודה לבין מחלות מקצוע ומיקרו-טראומה. לגבי תאונה בעבודה בדרך כלל השאלה הינה הנכות עובר לפני קרות התאונה בהשוואה לנכות הנקבעת מיד לאחריה וכאן יש מקום לשאלת ניכוי "מצב קודם" על פי ההלכות הידועות.
ככל שמדובר במחלת מקצוע ומיקרו-טראומה, בפגיעות אלה בדרך כלל קיימת חפיפה על פני ציר הזמן של גורמי הסיכון הקשורים לעבודה ושאינם קשורים לעבודה ועקב פעולתם המשולבת במקביל של שני גורמים אלה מתהווה לעיתים במקביל הנכות. במקרים שכאלה, כאשר מדובר בגורמי סיכון שהתממשו על פי נתונים מוכחים שמצאו ביטויים בנכות, באותו ליקוי אליו מתייחסת גם הפגיעה בעבודה, אזי במקרים שכאלה על הוועדה להעריך נכותו הכוללת של המבוטח ולהפחית את הנכות שאינה קשורה בפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה וזאת על סמך נתונים מוכחים עובר למועד קביעתה את דרגת הנכות ביוצא בזה.
למען הסר ספק מבואר בזאת כי גורמי סיכון אינם בהכרח מצביעים על נכות הניתנת לניכוי, זאת בשונה מגורמי סיכון שהוועדה סבורה שהתממשו כדי נכות" (עב"ל (ארצי) 11333-09-13 דליה חרותי – המוסד לביטוח לאומי (5.3.15)).

14. אכן, בבסיס ההכרה של פקיד התביעות או של בית הדין ב"אירוע" כפגיעה בעבודה עומד קיומו של "נזק" למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. אלא שבכך אין לכבול את שיקול דעתה של הוועדה בעניין אחוזי הנכות שיש לקבוע למבוטח, שכן על פי הוראות החוק, נושא זה נתון לשיקול דעתה הבלעדי. אף ברור הדבר כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות (ראו עב"ל (ארצי) 25181-12-11 המוסד לביטוח לאומי – רונית רוזנבלום (27.10.13), בפסקאות 10-14 וההפניות שם).

מן הכלל אל הפרט
15. העובדה שפקיד התביעות הכיר ב"ליקוי שמיעה וצפצופים באוזניים" בהם לקה המשיב כפגיעה בעבודה, אין משמעה כי על הוועדה לקבוע לו בגין ליקויים אלה אחוזי נכות בשיעור זה או אחר, בין בכלל, ובין כחלק מאחוזי הנכות הכוללת המתאימה למצבו.
הוועדה קיימה דיון מפורט בעניינו של המשיב, כשבבסיס הדיון עמדה קביעה קודמת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל המשיב ובין תנאי עבודתו. השאלה כפי שהועמדה להכרעת הוועדה הייתה עד כמה נובע הליקוי מתנאי העבודה, ועניין זה נתון לשיקול דעתה. על יסוד כלל הנתונים שהונחו לפניה, לרבות בדיקות שמיעה והעובדה כי המשיב לקה בילדותו בליקוי שמיעה, קבעה הוועדה כי הליקוי בשמיעתו נובע בחלקו המירבי מנזק שלא נגרם בחשיפה לרעש. לפי קביעת הוועדה, יש לייחס רק 10% מנכותו של המשיב לתנאי עבודתו. בהחלטה זו אין שלילה של הקשר הסיבתי שנקבע על ידי פקיד התביעות, כי אם קביעה לעניין שיעור נכותו של המשיב הנובע מתנאי עבודתו.
הנה כי כן, בהחלטת הוועדה לא נפלה טעות משפטית, ולא היה מקום להחזיר את עניינו של המשיב לוועדה, כל שכן, לוועדה בהרכב אחר. נוכח כלל האמור, דין ערעור המוסד להתקבל.

16. סוף דבר
ערעור המוסד מתקבל כאמור בפסקה 15 לעיל.
נוכח תוצאת הדברים מבוטלת החלטת בית הדין האזורי בדבר חיוב המוסד בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ה (19 מרץ 2015) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

רונית רוזנפלד,
שופטת