הדפסה

המוסד לביטוח לאומי נ' חסקלביץ

ניתן ביום 15 נובמבר 2015

המוסד לביטוח לאומי
המבקש

-

חגית חסקלביץ
המשיבה

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

בשם המבקש
-
עו"ד רולן ספז

בשם המשיבה
-
עו"ד שני חזן

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד
1. לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת עידית איצקוביץ; בל' 32602-10-13). בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי את ערעור המשיבה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 29.8.13 (להלן גם: הוועדה). בית הדין קבע כי יש להחזיר את הדיון בעניינה של המשיבה לוועדה על מנת שתמלא אחר הנחיית פסק דין קודם במלואה. בבקשתו טוען המוסד לביטוח לאומי, כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר ולא נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

2. בהחלטת בית הדין מיום 12.3.15 התבקשה המשיבה להגיש תגובתה לבקשה. כמו כן התבקשו הצדדים להודיע על עמדתם לעניין דיון בבקשה על יסוד הטיעונים בכתב כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם להוראת תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. הצדדים לא הודיעו על עמדתם בשאלה בדבר דיון בבקשה כבערעור. לאחר שעיינו בכלל החומר שנפרש לפנינו במסגרת הבקשה והתגובה שניתנה, ומשניתנה לצדדים אפשרות להביע עמדתם בשאלה, ובהתאם לסמכות הנתונה לנו לפי הוראת התקנה כאמור, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

הרקע העובדתי
3. לפי העולה מן התיק, המשיבה, ילידת 1970, נפגעה בגבה ביום 22.1.04 ופגיעתה הוכרה כתאונה בעבודה (להלן: התאונה). ביום 14.4.11 אבחנה ועדת רפואית לעררים כי המשיבה לוקה ב"מצב לאחר שבר 12D וקיבוע בין החוליות 10 D 1 L". הוועדה התייחסה לטענות המשיבה בעררה כי יש לקבוע לה תוספת אחוזי נכות בגין השבר בחוליה, נוסף על ההגבלה בתנועות בגבה, וקבעה כי "לאור הממצאים הקליניים לא נמצאה כיפוזיס באזור השבר הגב נראה ... אמנם עם הגבלה בתנועות. לפיכך הוועדה דוחה את הערער [כך במקור, ר.ר.]. הסעיף אינו ספציפי וכולל בתוכו את עמדת השבר וההגבלה בתנועות". לפיכך קבעה הוועדה, בין היתר, כי למשיבה דרגת נכות יציבה בשיעור 20% לפי סעיף ליקוי 35(1)(ג) שעניינו "מחלות העצמות והפרקים – קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי או התנועות" שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1957 (להלן: התקנות).
על כך הגישה המשיבה ערעור לבית הדין האזורי לעבודה (בל' 23040-06-11). ביום 15.5.12 ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, ובו נקבע כדלקמן:
"מוסכם כי עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת לדון מחדש בעניינה בשים לב לחוזר המוסד לביטוח לאומי מיום 24.11.10 (אשר יוצג בפני הוועדה על ידי ב"כ המערערת).
הוועדה תתייחס לטענת המערערת לפיה יש לקבוע נכות נוספת ונפרדת בגין השבר בגוף החוליה וככל שתקבל את הטענה, תקבע את סעיף הליקוי המתאים על סמך כלל המסמכים הרפואיים וחוות הדעת.
המערערת ובא כוחה יוזמנו להתייצב בפני הוועדה ולטעון בפניה.
הוועדה תנמק החלטתה" (להלן: פסק הדין הראשון).

4. להשלמת התמונה יצוין כי חוזר המוסד מיום 24.11.10 הנזכר בפסק הדין הראשון, עוסק ב"קביעת דרגת נכות בשבר חוליה בעמוד השדרה כאשר קיימת הגבלת תנועות בעמוד השדרה", ובו נאמר כך:
"מעת לעת, חוזרת ועולה השאלה, מהו הסעיף במבחנים הנכון, לקביעת דרגת נכות בשבר חוליה בעמוד שדרה, כאשר קיימת גם הגבלת תנועות בעמוד השדרה עקב השבר.
בסעיף 37(8) לספר המבחנים, נקבעת דרגת נכות בגין שבר בחוליה שהתרפא, בלי הגבלת תנועות של עמוד השדרה.
כאשר קיימת הגבלת תנועות בעמוד השדרה קיים סעיף ספציפי במבחנים, 37(5), 37(6) ו-37(7) – בהתאם לעניין.
בעקבות דיון שהתקיים בהשתתפות הלשכה המשפטית, הלשכה הרפואית ואגף נפגעי עבודה, סוכם כי במקרה בו קיים שבר חוליה שהתרפא ונמצא כי קיימת גם הגבלה בתנועות עמוד השדרה, יש לקבוע אחוזי נכות גם בגין ההגבלה בתנועות לפי סעיפים 37(5), 37(6) או 37(7), וגם בגין השבר בגוף החוליה לפי סעיף 37(8)" (להלן: חוזר המוסד. ההדגשות במקור, ר.ר.).

5. ביום 19.7.12 התכנסה הוועדה בעקבות פסק הדין הראשון וקבעה כדלקמן:
"הוועדה עיינה בפס"ד ובמסמכים שהציג לפניה בא הכוח, בפרוטוקולים של בדיקות קודמות ובכרטיסה הרפואי של הנבדקת.
לפי ממצאים שנמצאו בבדיקת הוועדה בישיבתה הקודמת, מדובר בקיבוע בין החוליות 1L-10D אשר מהווה נכות של 20% לפי סעיף 37(2)(א)-(ב). סעיף זה מחליף את סעיף 35(1)(ג) שניתן בוועדה הקודמת.
ברגע שקיים קיבוע, הוא מבטל את החוליה ששבורה, קרי, מתקן אותה, היות והחוליה כבר לא משתתפת בתנועות.
לפיכך שונה הסעיף בגין הקיבוע והנכות בגין הצלקת בעינה 10%..."

בהתאם קבעה הוועדה כי למשיבה דרגת נכות יציבה בגין הליקוי בגבה בשיעור 20% לפי סעיף ליקוי 37(2)(א-ב) שעניינו קיבוע עמוד השדרה הגבי, בתחולה מיום 19.10.10. על קביעה זו הגישה המשיבה ערעור נוסף לבית הדין האזורי (בל' 13764-09-12).
בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי בחלקו את ערעור המשיבה, וקבע כי אין חולק שלמשיבה יש שבר בחוליה 12D. נוכח זאת, ומאחר שקיים סעיף ליקוי ספציפי שעניינו שבר בחוליה, "היה על הוועדה לקבוע אחוזי נכות גם בגין השבר בחוליה, בנוסף על אחוזי נכות בגין קיבוע. ככל שהוועדה סבורה שהשבר 'תוקן' בעקבות קיבוע בחוליות כך שהחוליה לא משתתפת בתנועות, יכלה לקבוע סעיף שמדבר על אי הגבלה בתנועות". לפיכך קבע בית הדין האזורי כי עניינה יוחזר לוועדה על מנת ש"תקבע את אחוזי הנכות בגין שבר בחוליה 12D, על פי שיקול דעתה הרפואי" (להלן: פסק הדין המחזיר).

6. הוועדה התכנסה בעקבות פסק הדין המחזיר ביום 29.8.13 וקבעה כדלקמן:
"הוועדה עיינה בפס"ד מיום 30/6/13 ולאחר ששמעה את ב"כ התובעת הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים שניתנו וכן במסמכים שמסר ב"כ התובעת.
הוועדה בחרה להשתמש בסעיף של קיבוע מאחר וקיים קיבוע בגובה 1L-10D ועל כן העניקה נכות בשיעור 20%. הקיבוע מבטל את פונקציית החוליה השבורה. הגבלה בתנועה נוצרת עקב הקיבוע! ולא עקב השבר!
באופן תיאורטי במידה ולא היה קיבוע הוועדה היתה קובעת בגין שבר עם תזוזה ניכרת שהתרפא 10% לפי 37(8)ב, מאחר וקיימת הגבלה בתנועות תיאורטית אפילו קשה היה מגיע עוד 10% לפי 37(6)ב. סה"כ 19%. מאחר והיה קיבוע הועדה החליטה להשתמש בסעיף של הקיבוע ולקבוע 20%."

נוכח זאת הותירה הוועדה את קביעתה בעינה. על כך הגישה המשיבה ערעור שלישי לבית הדין האזורי, בו טענה כי הוועדה נמנעה מלקבוע לה דרגת נכות בגין השבר בשיעור 10% נוסף על דרגת הנכות בשיעור 20% שנקבעה לה, וכמו כן, לא דנה בהפעלת תקנה 15 בעניינה. לפיכך, לא מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין המחזיר.

פסק הדין של בית הדין האזורי
7. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כך:
"פסק הדין [המחזיר, ר.ר.] נתן לוועדה הוראה מפורשת לקבוע אחוזי נכות בגין שבר בחוליה 12D – על פי שיקול דעתה הרפואי. זאת בנוסף על אחוזי נכות בגין קיבוע.
...
כך הוועדה מסבירה מדוע, לפי שיקולים רפואיים טהורים, אין הצדקה להעניק למערערת נכות נוספת בגין השבר וכן שהנכות הכוללת שהיא קיבלה גבוהה מזו שהייתה נקבעת לה אילו היו מתבססים על סעיפי הליקוי בגין השבר. אולם אין הוועדה יכולה להתווכח עם פסק הדין ובוודאי שאינה יכולה לסרב להוראותיו, שהן במקרה זה חלוטות.
אם סבר המשיב כי נפלה טעות בפסק הדין, רשאי היה להגיש כנגדו בקשת רשות ערעור. משלא כך נעשה ופסק הדין נותר חלוט, אין על הוועדה אלא לקיים את הוראותיו, שהן במקרה זה לקבוע אחוזי נכות בגין השבר בנפרד ובנוסף לאלה שנקבעו בגין הקיבוע."

נוכח זאת קבע בית הדין כי נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית, המצדיקה להחזיר את הדיון בעניינה של המשיבה לפניה פעם נוספת, על מנת שתמלא אחר הוראות פסק הדין המחזיר באופן "מלא ומדויק, קרי, על הוועדה לקבוע למערערת נכות בגין השבר בחוליה נוסף על אחוזי הנכות בגין הקיבוע". כמו כן פסק בית הדין האזורי כי המוסד יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח.

בקשת רשות הערעור
8. בבקשתו טוען המוסד לביטוח לאומי כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. פסק הדין המחזיר הותיר לוועדה, במסגרת סמכותה, לקבוע על פי שיקול דעתה את אחוזי הנכות המגיעים בגין שבר בחוליה. הוועדה הסבירה את מצבה הרפואי של המשיבה, נימקה את בחירת סעיפי הליקוי וקביעת דרגת הנכות המתאימים למצבה, ואף למצבה באופן תיאורטי אילו לא היה מבוצע קיבוע, והסבירה כי מצבה לאחר הקיבוע הקנה לה דרגת נכות בשיעור גבוה יותר בהשוואה למצב בו לא היה מבוצע קיבוע. לפיכך, הסבירה הוועדה מדוע אין מקום, מבחינה רפואית, לקבוע למשיבה אחוזי נכות מעבר לאלה שנקבעו לה. המוסד מדגיש, כי החלטה זו של הוועדה היא החלטה רפואית הנתונה לשיקול דעתה, וכי בפסק הדין המחזיר הורה בית הדין האזורי לוועדה לקבוע למשיבה אחוזי נכות, על אף שאין הצדקה רפואית לכך. לפיכך מבקש המוסד לקבוע כי אין הצדקה להחזיר את הדיון בעניינה של המשיבה לוועדה.

9. בתגובתה לבקשת המוסד טוענת המשיבה, בעיקרם של דברים, כי בדין הורה בית הדין האזורי על החזרת עניינה לוועדה. בפסק הדין הורה בית הדין האזורי לוועדה למלא אחר הוראות פסק הדין המחזיר. המוסד לא הגיש בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין המחזיר, ועל כן הוא מושתק מלערער על קביעותיו כעת. המשיבה טוענת עוד, כי היא סובלת משבר בעמוד השדרה עם תזוזה המקנה דרגת נכות בשיעור 10%, מקיבוע עמוד השדרה המקנה דרגת נכות בשיעור 20% ומהגבלה בתנועות. על פי חוזר המוסד, יש לסכום את הנכויות בגין ליקויים אלה, ואין לקבוע כי הקיבוע בעמוד השדרה מבטל את קיומו של השבר בחוליה. המשיבה מדגישה כי בפסק הדין המחזיר לא התערב בית הדין בשיקול דעתה הרפואי של הוועדה, אלא הבהיר לה כיצד יש לפרש את התקנות ומתי יש לסכום דרגות נכות אותן קבעה הוועדה. אין לפרש את פסק הדין המחזיר כנותן לוועדה שיקול דעת האם בכלל יש לעשות כן. המשיבה מבהירה עוד כי אף בדיון התיאורטי שערכה הוועדה נפלה טעות מאחר שהוועדה ציינה כי אלמלא הקיבוע הייתה נקבעת למשיבה דרגת נכות לפי סעיף 37(6)(ב). סעיף זה עוסק בהגבלה בתנועות עמוד השדרה הגבי, ואילו היא נפגעה בעמוד השדרה המותני. לפיכך, היה על הוועדה לדון בסעיף ליקוי 37(7)(ב'-ג'), המקנה דרגת נכות בשיעור 20%-30% בהתאמה. על כן טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשת המוסד.

הכרעה
10. לאחר שעיינו בבקשה על נספחיה, בפסקי הדין של בית הדין האזורי, בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 29.8.13 ובכלל המסמכים שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המוסד להתקבל. זאת מן הטעמים כמפורט להלן.

11. כאמור, בישיבתה מיום 19.7.12 ציינה הוועדה כי "ברגע שקיים קיבוע, הוא מבטל את החוליה ששבורה, קרי, מתקן אותה, היות והחוליה כבר לא משתתפת בתנועות". בקשר לקביעה זו, שלא הייתה ברורה בעיניו, קבע בית הדין האזורי בפסק הדין המחזיר, כי "ככל שהוועדה סבורה שהשבר 'תוקן' בעקבות קיבוע בחוליות אחרות כך שהחוליה לא משתתפת בתנועות, יכולה לקבוע סעיף שמדבר על אי הגבלה בתנועות". בהתאם, הורה בית הדין לוועדה לקבוע "את אחוזי הנכות בגין שבר בחוליה 12D, על פי שיקול דעתה הרפואי". בהתאם להוראה זו דנה הוועדה בעניינה של המשיבה והסבירה, כי ראתה לנכון לקבוע לה דרגת נכות לפי סעיף ליקוי 37(2)(א-ב) (מותאם), שעניינו קיבוע עמוד השדרה הגבי (DORSAL ANKYLOSIS). הוועדה הסבירה היטב, כי בחרה להשתמש בסעיף ליקוי זה, העוסק במצב עמוד השדרה לאחר קיבוע, מאחר שזהו מצבה הרפואי של המשיבה. בהמשך לכך הבהירה הוועדה, כי קיבוע עמוד השדרה מבטל את פונקציית החוליה השבורה, וכי ההגבלה בתנועות נוצרת בעקבות הקיבוע. לפיכך הסבירה הוועדה היטב מדוע אין מקום לקבוע דרגת נכות בהתאם לסעיף ליקוי 37(8), שעניינו "שבר של גוף חוליה שהתרפא", כל שכן, נוסף על דרגת הנכות שנקבעה בגין קיבוע עמוד השדרה הגבי.

12. ודוק: סעיף 37(8), בו מתמקד חוזר המוסד, עוסק בשבר של גוף חוליה שהתרפא, ללא צורך בקיבוע וללא הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה. לאור לשון הסעיף מבהיר חוזר המוסד, כי במקרה שבו קיים גם שבר חוליה שהתרפא לפי סעיף ליקוי זה וגם הגבלה בתנועות לפי סעיפי ליקוי 37(5), 37(6) ו-37(7), יש לקבוע דרגת נכות בהתאם לשני הליקויים. לא כך בעניין לסעיף הליקוי 37(1), 37(2), 37(3) ו-37(4), העוסקים בקיבוע עמוד השדרה באופן חלקי או מוחלט, והמבטאים כשלעצמם הגבלה בתנועות בדרגות חמורות בהשוואה להגבלה בתנועות חלקיו של עמוד השדרה המעוגנת בסעיפי ליקוי 37(5), 37(6) ו-37(7). כפי שהסבירה הוועדה, וכך גם נלמד מן הסעיף עצמו, "הגבלה בתנועה נוצרת עקב הקיבוע", ולא עקב השבר.
לפיכך, ומאחר שהחוזר אינו עוסק במצבים של קיבוע, אלא במצב של שבר, שאינו מצבה הרפואי של המשיבה, אין מקום לקבוע למשיבה דרגת נכות הן בגין הקיבוע והן בגין שבר של גוף חוליה שהתרפא. כך גם אין מקום לקבוע למשיבה דרגת נכות בגין הגבלה בתנועה, נוסף על דרגת הנכות שנקבעה בגין קיבוע, מאחר ששני הסעיפים עוסקים בהגבלה בתנועות עמוד השדרה, בדרגות חומרה שונות. לכך יש להוסיף כי הוועדה הסבירה היטב כי באופן תיאורטי, אילו לא היה מבוצע למשיבה קיבוע, היא הייתה קובעת דרגת נכות בגין שבר של גוף חוליה שהתרפא והן בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה הגבי. במצב כזה הייתה הוועדה קובעת למשיבה דרגת נכות בשיעור 19%, ואילו במצבה הנוכחי נקבעה למשיבה דרגת נכות בשיעור 20%. בקביעת דרגת נכות זו היטיבה הוועדה עם המשיבה.

13. אשר לטענות המשיבה כי על הוועדה לקבוע לה דרגת נכות גם בגין סעיף ליקוי העוסק בהגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני ראינו לנכון להבהיר, כי הוועדה קבעה כי המשיבה סובלת מליקוי בעמוד השדרה הגבי, ובקשר לקביעה רפואית זו אין מקום להתערב.

14. הנה כי כן, בהחלטת הוועדה לקבוע למשיבה דרגת נכות לפי סעיף ליקוי 37(2) לא נפלה טעות משפטית, ולא היה מקום להחזיר את עניינה של המשיבה לוועדה על מנת שתמלא אחר הוראותיו של פסק הדין המחזיר. נוכח כלל האמור, דין ערעור המוסד להתקבל.

15. סוף דבר
ערעור המוסד מתקבל כאמור בפסקה 14 לעיל.
נוכח תוצאת הדברים מבוטלת החלטת בית הדין האזורי בדבר חיוב המוסד בהוצאות משפט בסך 3,500 ש"ח.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ו (15 נובמבר 2015) בה יעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

רונית רוזנפלד,
שופטת