הדפסה

המוסד לביטוח לאומי נ' זוירמן ואח'

ניתנה ביום 19 מרץ 2014

המוסד לביטוח לאומי
המבקש

-
1.טוביה זוירמן
2.אילנית בידר
המשיבים

בשם המבקש – עו"ד שרית דמרי-דבוש
בשם המשיבים – עו"ד י. בר-נור

בפני: כב' הרשם השופט כאמל אבו קאעוד

החלטה

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו מיום 25.4.13 (סגנית הנשיאה, כב' השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר ישעיהו אברהם ומר ג'מאל מג'אדלה; ב"ל 3487-06-11 וב"ל 3500-06-11).

כללי

בבית הדין קמא התבררו שתי תביעות של המשיבים, אשר הינם בני זוג, נגד המוסד לביטוח לאומי. התביעות אוחדו והתבררו יחדיו.

בתביעותיהם עתרו המשיבים לבית הדין האזורי על מנת להורות על ביטול החלטות המוסד לביטוח לאומי לפיהן נוצר למשיבים חוב עקב תשלומים ששולמו להם בגין אבטחת הכנסה. ביסוד החלטת המוסד לביטוח לאומי עמדה הטענה לפיה המשיבים "מתגוררים יחדיו" ועל כן שולמו להם תשלומים שלא היו זכאים להם.

בית הדין האזורי דן בתביעותיהם של המשיבים וקבע כי השניים הם בני זוג, אשר מגדלים שתי בנות משותפות. עוד קבע בית הדין קמא כי הוכח ניהול כספי וכלכלי משותף של המשיבים והוכחה מעורבות כלכלית בחיי היום יום. נפסק כי בני הזוג מתגוררים כל אחד בדירתו הנפרדת ולא בדירה משותפת וזאת בשל שטחן הקטן של הדירות ואי הרצון לאבד זכאות בחברת "עמידר". יחד עם זאת נקבע שהמשיבים לא פעלו על מנת להונות את המוסד לביטוח לאומי, כי אין הצדקה לשלילה רטרואקטיבית של הגמלה וקיבל את התביעה של המשיבים.

בבקשתו להארכת מועד, טען המוסד לביטוח לאומי כי על פי הרישומים של המבקש נרשם כי פסק הדן התקבל במשרדיו ביום 22.5.13 ויתכן כי חלה טעות בעניין זה. בכל מקרה, לטענת המבקש לכל היותר המדובר באיחור של יום אחד וסיכויי הערעור מצדיקים הארכת מועד.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור גבוהים שכן בקביעתו של בית הדין קמא, הוא התעלם מההלכה הפסוקה הבוחנת קיומו של משק בית משותף על ידי מבחן מהותי ואין נפקה מינא בעניין זה אם הלינה של בני הזוג אינה משותפת.

המשיבים התנגדו לבקשה להארכת מועד, טענו כי היה על המבקש להגיש את הערעור במועד ו כי אין הצדקה להארכת המועד להגשתו. כמו כן טענו המשיבים כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ויש ליתן משקל לעיקרון סופיות הדיון.

הכרעה

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: "התקנות") אשר קובעת:

"המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור.

סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, הקובעת כי:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות? לעניין זה, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא".

לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

מהותו של הטעם המיוחד הינו באי צפיותו ובחוסר שליטת בעלי הדין בהתרחשותו. על כן, טעותו של המבקש ברישום מועד קבלת פסק הדין במשרדיו, אינה יכולה להוות טעם מיוחד.

בשים לב כי פסק הדין נמסר במשרדי המבקש ביום 13.5.13 המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום רביעי ה-12.6.13 והערעור הוגש ביום ראשון ה- 16.6.13. מכאן האיחור בהגשת הערעור הינו 4 ימים במהלכם סופ"ש.

נפסק כי משקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם, כשלעצמו, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד.

שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך ערעור, הוא סיכויי הליך הערעור. לעניין זה נקבע כי סיכויי הערעור הם שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור כאשר סיכויי הערעור, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, יכולים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד.

עיון בהודעת הערעור ובפסק דינו של בית הדין האזורי מעלה שאלות משפטיות בדבר פרשנותו התכליתית של הביטוי "מתגוררים יחדיו" שבסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 ובדבר רלוונטיות השאלה אם פעלו המשיבים בתום לב או בתרמית. מבלי להביע עמדה בשאלות המשפטיות שהועלו ומבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, מועלות בערעור שאלות אשר ראוי כי תעלינה על שולחנה של ערכאת הערעור.

במקרה שלפנינו, מצאתי כי בחיבור היותו של האיחור בן 4 ימיים בלבד והעובדה כי קיים סיכוי לערעור, יש כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור.

סוף דבר

אשר על כן, הבקשה מתקבלת והמועד להגשת הערעור מוארך בזאת, עד למועד הגשתו בפועל.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ככל שלא עשה כן עד כה, יגיש המבקש את הודעת הערעור ב- 5 עותקי נייר באופן מיידי.

ניתנה היום, י"ז אדר ב תשע"ד (19 מרץ 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .