הדפסה

המוסד לביטוח לאומי נ' גרניאק ואח'

המערער
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד נתן רון ועו"ד דוד לסגולד
נגד
המשיבים

  1. אלכסנדר גרניאק
  2. מרים גרניאק

ע"י ב"כ עו"ד ישראל כלוף
3. עמידר החברה הלאומית לשיכון ובינוי
ע"י ב"כ עוה"ד מירב דסקל
4. עיריית אילת
ע"י ב"כ עו"ד טל פרחי

פסק דין

השופטת ש. דברת, ס. נשיא:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א 4077/09 , שניתן על ידי כב' השופטת מיכל וולפסון ביום 29.12.13, ו-16.1.14 בו נדחתה תביעת המוסד לביטוח לאומי תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
רקע
תחילתו של ההליך בתביעת שיבוב שהוגשה על ידי המערער, המוסד לביטוח לאומי ( להלן -"המערער") נגד המשיבים להחזר הכספים ששילם לנפגע מר שטויץ טילר ( להלן – " הנפגע") בשל תאונת עבודה מיום 16.10.02. ביום 18.10.10 אוחדה התביעה עם התביעה שהגיש הנפגע נגד המשיבים, מעבידו ומדינת ישראל במסגרת ת.א. 1740/06, וניתנה החלטה על הגשת תצהירים ותיק מוצגים. המערער הגיש תעודות עובד ציבור לגובה הגמלאות המגיעים לנפגע; הנפגע לא הגיש את ראיותיו במועד ובקשתו להארכת מועד נדחתה. מנגד התקבלה בקשת המערער להזמין את הנפגע לעדות. ביום שנקבע להוכחות, 2.1.12, התייצבו הנפגע - אשר הגיע במיוחד מבולגריה על מנת להעיד - ועדים נוספים שהוזמנו. בית המשפט קמא סרב לאשר את חקירת הנפגע בהעדר תצהיר מטעמו. לנוכח קביעה זו נמחקה תביעתו של הנפגע, לבקשתו. המערער ביקש להמשיך את ניהול תביעתו ולשמוע את העדים שהתייצבו, אך בית המשפט קמא סרב לאפשר זאת מאחר והמערער לא הגיש תצהירי עדות ראשית, תיק מוצגים או חוות דעת רפואית מטעמו וביקש לסמוך על העדויות שהובאו מטעם הנפגע. בהעדר אלה נדחתה תביעת המערער, תוך חיוב בתשלום שכר טרחה של 10,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

על פסק דינו של בית המשפט קמא הוגש ערעור ( ע"א 28762-02-12), אשר התקבל על ידי בית משפט זה ביום 3.6.13. נקבע, כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את התביעה מבלי ליתן למערער את יומו בבית המשפט, שעה שהמערער ביקש ו קיבל מראש את רשות בית המשפט קמא לזמן את הנפגע לעדות מבלי להגיש תצהיר, על כן ניתן היה להתחיל בשמיעת עדות הנפגע ושמיעת העדים הנוספים שהגיעו לאותו דיון הוכחות. כמו כן, מאחר ומדובר בתובענות שאוחדו יכול היה המערער להסתמך על התשתית הראייתית שהציג הנפגע, זכות אשר נשמרה לו גם משנמחקה תביעת הנפגע.

לאחר שהתיק הוחזר לבית המשפט קמא, הוא נקבע לשמיעת ראיות וסיכומים ליום 6.11.13 . לבקשת המערער זומנו ליום זה הנפגע מבולגריה והמומחה מטעמו. ביום 10.10.13 הגיש המערער בקשה לדחות את ישיבת ההוכחות, בשל הקשיים הרבים בהם נתקל בניסיונותיו ליצור קשר עם הנפגע, שעה שהסתבר לו בסמוך לדיון , כי אין בידי הנפגע דרכון בתוקף ולא ניתן יהיה להסדיר את הגעתו לישראל עד ליום הדיון. בית המשפט הורה על קיום ישיבת ההוכחות כמתוכנן, כאשר בישיבה זו נחקר המומחה, ד"ר ראט, ונמסר כי צילום דרכון הנפגע התקבל ותוסדר הבאתו לדיון הבא. דיון נוסף נקבע ליום 29.12.13 ואליו הוזמנו אף עדי המשיבים. ביום 23.12.13 הודיע המערער, כי על אף שנערכו כל הסידורים להבאת הנפגע לישראל, הלה מסרב להגיע כיון שברצונו לשהות עם משפחתו בחגים הנוצריים, על כן ביקש לדחות הדיון. משסרב בית המשפט לדחות את הדיון הודיע המערער כי בנסיבות אלה אין ביכולתו להוכיח את תביעתו ואין טעם בקיום הישיבה שנקבעה. בית המשפט קמא קבע שהדיון בעינו. בדיון זה, ביום 29.12.13 הודיעו המשיבים כי אין בדעתם להעיד עדים ובית המשפט קמא הורה על דחיית התביעה.
בנימוקי פסק הדין, שניתנו ביום 16.1.14, סקר בית המשפט קמא את ההתנהלות בתיק ועמדת המשיבים לפיה גם לו היה הנפגע מעיד, לא היה המערער עומד בנטל ההוכחה המוטל לפתחו להוכיח התביעה . לאור זאת ולאור העלויות בהם נשאו הצדדים, טרם הערעור הראשון ולאחריו, חייב בית המשפט קמא את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט לפי שומה וכן שכ"ט עו"ד למשיבה 1 בסך של 55,000 ש"ח; למשיבה 3 סך של 45,000 ש"ח; ולמשיבה 4 סך של 45,000 ש"ח.
טענות הצדדים
המערער כיוון תחילה את הערעור גם כלפי פסק הדין גופו, אך לאחר הדיון בערעור צמצם את הערעור כך שזה מופנה כעת כלפי גובה שכר הטרחה בלבד. המערער סבור, כי המדובר בשכ"ט בלתי מידתי, אשר נפסק רק על מנת להעניש אותו. המערער מצביע על כך, כי התקיימה ישיבה אחת בלבד בנוכחותו, טרם מתן פסק הדין הראשון וכי בפסק הדין הראשון הוא חויב בשכ"ט בסך 40,000 ש"ח בלבד, כאשר גם אלה בוטלו בערעור שעה שנקבע, כי פסק הדין הראשון היה שגוי. מאז פסק הדין בערעור נדרשו המשיבים לשתי ישיבות בלבד, בהן בחרו שלא להעיד את עדיהם. המערער אף ביקש לבטל את הישיבה השניה על מנת להקטין את נזקם של המשיבים וזו נערכה רק מאחר ובית המשפט קמא עמד על כך. המערער סבור, כי עשה מאמצים רבים על מנת להביא את הנפגע לעדות, ואין מקום להפנות אליו טענות בעניין זה.

המשיבים 1-2 מדגישים, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת שכר טרחה. לטעמם, סכום שכר הטרחה שנפסק על ידי בית המשפט קמא הינו סביר, בהתחשב בגובה התביעה, שכר הטרחה המקובל, מספר הישיבות הרב שהתקיים בתיק ואופן התנהלותו של המערער במהלך ניהול התיק; הסכום אף משקף את המגמה הקיימת בפסיקה לפסוק לבעלי דין שזכו בדינם את השכר הראוי ששלמו לפרקליטיהם. המשיבים 1-2 מוסיפים, כי לאור כללי לשכת עוה"ד ( התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס - 2000 וכן תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, נוהגים בתי המשפט לפסוק הוצאות בשיעור של 15% מהסכום הנתבע - אשר בתביעה זו עומד כיום על 800,000 ש"ח - לכל אחד מהמשיבים. הסכום שנפסק בפועל עומד על 6% בלבד מערך התביעה ונופל באופן ניכר מהוצאותיהם של המשיבים 1-2 בפועל ועל כן, אין מקום להתערב בו.

המשיבה 4 מדגישה אף היא כי רק לעיתים רחוקות ביותר תתערב ערכאת הערעור בפסיקת שכר הטרחה ואין הערעור שכאן מצדיק התערבות זו. לטעמה, המערער התנהל ברשלנות לאורך כל הדרך בניהול תביעתו, תוך שאינו מבצע את המינימום הנדרש לביסוס התביעה. המשיבה 4 נדרשה במסגרת התיק לשלושה מועדי הוכחות, 3 מועדי דיון בערעור הראשון, דיונים רבים של קדם משפט ובקשות ותגובות רבות; כן נדרשה להוצאות שונות לשם איסוף חומר רלוונטי, הגשת חוות דעת רפואיות ועוד. בהתחשב בשעות העבודה הרבות שנדרשו לתיק הרי ששכר הטרחה שנפסק נמוך ממילא משכר הטרחה ששולם בפועל ואין מקום להפחית ממנו.
המשיבה 3 הצטרפה לטיעוני ב"כ המשיבים.
דיון
הערעור מהווה את סיומה של סאגה משפטית ארוכה, שבמרכזה ניסיונו של המערער להיפרע מהמשיבים את סכום הגמלאות ששילם לנפגע. כעת, דחיית תביעתו של המערער הינה עובדה מוגמרת, משהפך פסק דינו של בית המשפט קמא בעניין זה לחלוט לאחר שהמערער חזר בו מהערעור בעניין זה, כל אשר נותר הוא לדון בשאלת שכר הטרחה שנפסק בבית המשפט קמא.
ידועה ההלכה, כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בגובה שכר הטרחה שנפסק בבית המשפט קמא:
"לא אחת נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות ( ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי, פ"ד לח(1) 167; ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131)). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאוד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו ( ע"א 378/78 קלינגר נ' מס עזבון, פ"ד לג(1) 509; ע"א 37/85 ברבלק נ' שביט, פ"ד מא(1) 708; ע"א 703/85 ליפשיץ נ' ליפשיץ ( לא פורסם)). העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום" (ע"א 9535/04 ביאליק 10 נ' יש עתיד לביאליק, עמ' 4 (פורסם בנבו) (16.6.05)).
עם זאת, נחה דעתי כי מקרה זה הינו המקרה החריג בו יש להתערב בסכום שנפסק.

בפסק דינו הראשון של בית המשפט קמא מיום 2.1.14, קבע בית המשפט שכר טרחה של 10,000 ש"ח בלבד לכל אחד מהמשיבים, תוך שהוא מוסיף ומציין כי " אני ערה כי הסכומים הללו הם נמוכים ביחס להשקעה בתיק של כל אחד מהנתבעים... העדפתי את החלופה הנוכחית לנוכח המל"ל גוף ציבורי וכספו הוא כספי המבוטחים שלו, כלל הציבור".
בעת פסק הדין השני, פירט בית המשפט קמא את התנהלות ההליך וקבע כי -
"בעת חיוב בהוצאות משפט לקחתי בחשבון את כל האמור לעיל, וכן את העלויות שהצדדים נשאו בהם בין בשלב שלפני פסק-הדין בערעור, ובהכנה כולל זימון עדים, לשני דיוני הוכחות. בהתייחס לנתבעים 3-4 ( סעיף 8) אקבע חיוב שונה בהתייחס אליהם, לאור עמדת המל"ל למיהות תביעת תחלוף והדחיה של תביעת הנפגע נגדם בערעורם".
בית המשפט קמא לא נימק מדוע חזר בו מעמדתו הראשונית, לפיה יש לפסוק למשיבים שכר טרחה נמוך בשל היות המערער גוף ציבורי ובחר לפסוק סכום גבוה באופן ניכר. אמנם, בית המשפט קמא הוא המופקד על קביעת גובה שכר הטרחה בשל היותו חשוף באופן ישיר לאופן התנהלות הצדדים, אולם אין פירוש הדבר, כי יכול הוא לשנות את עמדתו באשר לסכום אותו ראוי להטיל על הצד שהפסיד בדין ללא צורך לנמק את עמדתו.
מסקנת בית המשפט קמא מעוררת קושי גם לאור היקף הדיונים המצומצם שהתקיים לאחר קבלת הערעור. התקיימו שתי ישיבות הוכחות בלבד, כאשר התצהירים ותיקי המוצגים הוכנו עוד טרם מתן פסק הדין הראשון. בישיבות אלה נשמע רק עד אחד, כאשר המשיבים היו מודעים מראש לכך, שהנפגע לא יגיע ליתן עדותו; המשיבים בחרו מיוזמתם שלא להעיד את העדים מטעמם. בנסיבות אלה לא ברור מדוע סבר בית המשפט קמא, כי בהיקף דיונים מצומצם זה יש כדי להצדיק הכפלה פי כמה של שכר הטרחה שנקבע בפסק דינו הראשון.
עוד אעיר, כי התנהלות המערער כפי שפורטה לעיל - גם אם אינה נקיה מביקורת - אין בה כדי להצדיק שינוי כה ניכר בסכום שנפסק, מאחר ואין ספק כי המערער אכן נתקל בקשיים אובייקטיביים משמעותיים בניסיונו להביא את הנפגע לעדות.

המשיבים מפרטים, כי נדרשו בתיק זה להוצאות רבות בשל ריבוי דיוני קדם המשפט, הוכחות ודיוני הערעור. דא עקא, שחלק ניכר מהוצאות אלה אינן באחריותו של המערער. דיוני קדם המשפט בתיק נערכו במסגרת תביעתו של הנפגע, בגינה נפסקו הוצאות בנפרד, אשר עמדו על 5,000 ש"ח בלבד לכל אחד ( פס"ד בת.א. 1740-06 מיום 2.1.12), ואין לחייב את המערער לשאת בשכר טרחה בגין דיונים אלה. לא ניתן לחייב את המערער גם בעלות דיוני הערעור הראשון, מאחר ומדובר בערעור שהתקבל ועל כן המערער אינו אמור לשאת בעלויות בשל כך. מנגד, בקביעת הסכום יש להביא בחשבון את ההשקעה של המשיבים בכתבי הטענות, בהכנת התצהירים, בסכום התביעה ואת העובדה שבסופו של יום, תביעת המערער נדחתה .

המשיבים הפנו לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ולכללי לשכת עורכי הדין ( התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס - 2000 וטענו, כי על פי הוראות אלה ועל פי שכר הטרחה, הנהוג בבתי המשפט ראוי היה לפסוק לכל אחד מהמשיבים 15% מסכום התביעה, שעומד בערכו היום על 800,000 ש"ח. איני סבורה כי נכון היה לפסוק שכר טרחה על פי אמת מידה זו, בהתחשב בכך שרוב ההוצאות שנגרמו למשיבים מקורן בתביעת הנפגע, ובפועל לא התנהלו דיוני הוכחות של תביעת המערער למעט שמיעתו של המומחה מטעם הנפגע.

סוף דבר, לו דעתי נשמעת, ובהביאי בחשבון את סכום התביעה ואת השקעת המשיבים יש לקבל את הערעור בחלקו, ולקבוע כי סכום שכר הטרחה שעל המערער לשלם, יופחת ויעמוד על הסכומים הבאים:
למשיבים 1-2 - 35,000 ש"ח.
למשיב 3 - 25,000 ש"ח.
ולמשיב 4 - 25,000 ש"ח.
קביעת בית המשפט קמא בחיוב בהוצאות לפי שומה - בעינה.
אין צו להוצאות בערעור.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

השופט א. ואגו:
אני מסכים.

אריאל ואגו, שופט

השופט י. פרסקי:
אני מסכים.
 
יעקב פרסקי, שופט

  הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.
 
ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ד, 15 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

אריאל ואגו, שופט

יעקב פרסקי, שופט