הדפסה

הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

בפני
כב' הרשם הבכיר נועם רף

תובעת

הכשרה חברה לביטוח בע"מ

נגד

נתבעת

איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. הסוגיה אשר עולה בתיק זה מתייחסת להלכה שנקבעה ברשות ערעור אזרחי 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (פורסם בנבו) (להלן: " הלכת סלוצקי") ולשאלה האם הלכה זו חלה גם במקרה בו פוליסת הביטוח של רכב שהתבקשה אך לנהג נקוב חלה גם במקרה בו נהג ברכב מי ששמו אינו נקוב בפוליסה.

כללי:

2. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת שהינה המבוטחת של רכב מספר רישוי 2955667 (להלן: "הרכב").

3. לטענת התובעת ביום 18.7.11 עת עמד רכב התובעת ונתן זכות קדימה לרכבים חולפים, פגע הרכב ברכב התובעת מאחור וגרם לו לנזק.

4. אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת הינה המבטחת של הרכב, ושהפוליסה שהונפקה היתה לטובת הגב' טיטאנה פוקינה כנהגת מורשית יחידה ברכב (להלן: "הפוליסה").

5. אין מחלוקת גם לכך שבעת קרות התאונה, נהג ברכב מר מיכאל רבין שלא היה מורשה לנהוג על פי הפוליסה.

6. ביום 31.3.15 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק והצדדים הגיעו להסכמה לפיה אין צורך לשמוע עדויות הנהגים. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובעת:

7. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין נזקיה וזאת לאור הלכת סלוצקי ו פסיקתו של בימ"ש המחוזי (חיפה) בע"א 3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ (פורסם בנבו).

8. לשיטתה של התובעת אין לעשות הפרדה בין פוליסה בעניין רכב לבין פוליסה בעניין אלמנטרי. משכך, יש לבדוק האם בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח, התובעת זכאית לפיצוי מלא ולכל הפחות לפיצוי חלקי.

9. התובעת מגדירה המחלוקת בשאלה האם יש להתייחס לתנייה הקבועה בפוליסה בדבר "שם נקוב" כתנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי או כתנאי שעניינו כאמצעי להקלת סיכון המבוטח.

10. לטענת התובעת, דחיית טענותיה תביא לריקון מתוכן של ההסדר החוקי הקבוע בהוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח. לטענת התובעת יש ליתן להוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח פרשנות רחבה שחלה גם לענייננו אנו.

11. עמדת התובעת הינה שככל וטוענת הנתבעת שנהג אדם אחר ברכב, אז אולי גרם הדבר להחמרת סיכון אך אין בכך כדי להוות הפרה של תנאי מוקדם.

12. בהנחה שתתקבל טענת התובעת לכך שיש להכיל את הלכת סלוצקי, טוענת התובעת שהנתבעת לא הוכיחה את החמרת הסיכון, לא עמדה בנטלים המוטלים לפתחה ועל כן יש לחייבה בפיצוי מלא.

טענות הנתבעת:

13. לטענת הנתבעת סוגיות דומות נידונו בערכאות שונות שדחו טענות התובעת. בתי משפט קבעו כי אי קיום תנאי בפוליסה המתירה שימוש לנהג ספציפי, אינה בגדר נקיטת "אמצעי להקלת סיכון", אלא מהווה תנאי מוקדם.

14. הנתבעת מפנה בסיכומיה לשורה של פסקי דין שדנים בסוגיה זו.

המסגרת הנורמטיבית:

15. בסיס המחלוקת בתיק דנא, מתייחס להוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: " החוק").

סעיף 18 לחוק קובע:

". (א) תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.
(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על אף השינוי.
(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת  מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי."

סעיף 21 לחוק קובע:

"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים."

16. בית משפט העליון דן באופן בו יש לפרש סעיפים אלו בפסק דין סלוצקי וקבע:

"התוצאה העולה במשולב מסעיפים אלה היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומאטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – על-פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי. הסדר זה מהווה דוגמא חשובה למגמתו הצרכנית של החוק, הבאה לחזק את מעמדו של המבוטח מול המבטח, כפי שזו עולה גם מדברי ההסבר לו:

"חיזוק מעמדו של המבוטח מתבטא, בין השאר, במספר הוראות המרככות את הגישה ( הנפוצה במשפט האנגלי) של ' הכל או לא כלום' ומביאות לכך ש'חטא' שחטא המבוטח — או המוטב — אינו משחרר את המבטח מחבותו כליל׳ אלא רק מפחית את תגמולי הביטוח" (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הביטוח, התשל"ו-1975, ה"ח 1209) ( להלן: דברי ההסבר לחוק))."(ר' סע' 19 לפסק הדין).

17. לטענת התובעת יש להכיל את הלכת סלוצקי על המקרה דנא.

התובעת מפנה בנוסף בסיכומיה לשורה של פסקי דין שלטענתה יש בהם כדי לבסס טענותיה.
הראשון, ע"א 3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ (פורסם בנבו).
בתיק זה נדון מקרה בו הפר מבוטח החובה להתקין אמצעי מיגון. בית משפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבוטח וקבע כי דרישת אמצעי המיגון אינה תנאי חיצוני לתקפותו של חוזה הביטוח, אלא תנייה חוזית שאת הפרתה יש לבחון בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בתיק זה מהטעם שה מבוטח הודיע על הפרת המיגון מראש והמבטחת לא עשתה מאום והמשיכה לחדש את הפוליסה.
כן נקבע בפסק דין זה, כי אין המדובר היה במעשה מרמה.
יש לציין שפסק דין זה ניתן קודם להלכת סלוצקי.

התובעת הפנתה בסיכומיה גם לרע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור נ' הפניקס הישראלי (פורסם בנבו). גם בתיק זה נדונה השאלה, האם אי הפעלת תנאי מיגון מהווה תנאי מוקדם ואי עמידה בו שוללת באופן מוחלט את זכותו של המבוטח לקבל תגמולי ביטוח.

תיק נוסף אליו הפנתה התובעת בסיכומיה הינו ת"א 28153-11-11 אורנית בוז'י נ' כלל (פורסם בנבו) בו דן בימ"ש בסוגיה של כוונת מרמה ונטלי הוכחה.

לפסק דינה של כב' השופטת ברלינר אליו הפנתה התובעת בסיכומיה, אין כל מראה מקום.

אין באף אחד מפסקי הדין אליהם מתייחסת התובעת בסיכומיה התייחסות לשאלה המפורשת - האם נהיגה על ידי נהג שאינו נקוב בפוליסה מהווה תנאי מוקדם או החמרה של סיכון.

18. לעומת זאת, הנתבעת הפנתה בסיכומיה לשורה של פסקי דין שמתייחסים באופן ספציפי לשאלה האם אי קיום תנאי בפוליסה בדבר נהג ספציפי מהווה תנאי מוקדם או אמצעי להקלת סיכון.

19. תחילה מפנה הנתבעת לפסק דינו של כב' השופט גולדקורן בתא"מ (חיפה) 9922-03-14 קרדן נ' קירשנר ואחרים (פורסם בנבו).

בית המשפט, לאחר שסקר שורה ארוכה של פסקי דין בנושא, קבע:

"מפסקי הדין השונים עשויה להצטייר תמונה לפיה "כרטיס הכניסה" של מי שניזוק רכבו עקב נהיגת נהג בלתי מורשה אל שערו של סעיף 18 ל חוק חוזה הביטוח תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. לו כך הדבר, אזי דין הטענה לסילוק על-הסף להידחות, מאחר וטרם הובאו ראיות בתביעה הנוכחית, וההכרעה בשאלת תחולתו של הסדר החקיקתי הקבוע בסעיף 18 תינתן במסגרת פסק דין לאחר גמר שמיעת כל הראיות.

לכשעצמי אינני סבור כי ההכרעה הינה תוצאה של נסיבותיו של כל מקרה. "כרטיס הכניסה" לסעיף 18, במצב בו עסקינן בנהג בלתי מורשה על-פי תנאי הפוליסה, עובר בסעיף 21, ובפירוש הביטוי "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" המופיע בסעיף זה. אין חולק כי בפוליסה לביטוח רכב יכול שיהיו תנאים "להקלת הסיכונים המבוטחים", כלשון סעיף 19(ג) לתוספת לתקנות תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי. אולם מהו "אמצעי להקלת סיכון"? אמצעים כאלה הינם, למשל, התקנת שולל תנועה (אימובילייזר), הגבלת השימושים ברכב, התקנת מערכת "איתוראן" או אמצעי מיגון שונים. קביעה כי הכיסוי הביטוחי ניתן אך ורק לאלכסנדר ומריאנה קניס אינה קביעה שמקילה במובהק על סיכונים שנטלה המבקשת, אלא הינה הגבלה של היקף החבות הביטוחית של המבקשת. נהיגה ברכב על-ידי אחר איננה אי-נקיטה באמצעי להקלת סיכון, כי אם הרחבה של חבות המבקשת, ולמעשה - יצירת חוזה ביטוח חדש, אשר המבקשת מעולם לא הסכימה לו. יוער כי תנאי של הגבלת גיל הנהג, לבדו, וללא שזהות המשתמשים מוגבלת לאנשים ספיציפיים, עשוי להיות, מעבר להיותו הגבלה של היקף החבות הביטוחית, גם תנאי שמקל על סיכון (מתוך נקודת מוצא של מבטחת לפיה קיים סיכון יתר במתן חבות ביטוחית לנהג צעיר בגיל וללא ותק בנהיגה). אולם, כמתואר, אין זה התנאי נשוא דיוננו.

דומה שהמשיבה, בתשובתה, הייתה ערה לקושי של ראיית תנאי הגבלת משתמשי הרכב כ"אמצעי להקלת סיכון", ולפיכך הציעה את דרך ההיקש, לאמור: גיל הנהג כמוהו כאמצעי להקלת סיכון. משני טעמים יש לדחות הצעה זו. ראשית, התנאי בפוליסה התייחס לזהות שני משתמשים ספציפיים; ושנית, היקש כוחו יפה למקרים שהרציונל בבסיסם דומה, אולם לא כך המצב בענייננו."

20. על פסק דינו של בימ"ש שלום בתא"מ 9922-03-14 הוגש ערעור שנדון בבימ"ש מחוזי (ע"א 11156-10-14). כב' השופט כהן קבע בפסק הדין:

"עם כל הכבוד, אין אני מקבל טענות המשיבה, והנני סבור, שנקיבת שמות הנהגים המבוטחים היא תנאי מוקדם לתחולת הביטוח ולא אמצעי להקלה בסיכון.

לכאורה, כל תנאי המצמצם את תחולת הביטוח הוא תנאי המצמצם את הסיכון שהמבטח חשוף לו. ואולם, יש לזכור, שעדיין עוסקים אנו בנושא שחלים עליו דיני החוזים, וגם אם מדובר בחוזים שיש לפרשם "פרשנות צרכנית", עדיין אין לפרוץ את כל הגבולות, כפי שבא כוח המערערת טען שיש לעשות בעקבות פסק הדין בעניין "סלוצקי".

כאמור, בפרשת "סלוצקי" מדובר במבוטח לא קיים תנאי שחייב אותו להחזיק תכשיטים בכספת. הכספת, מעצם טיבה ומהותה, היא מכשיר שכל תכליתו וייעודו הוא להפחית את הסיכון המבוטח. על כן, המבוטח בפרשת "סלוצקי", שלא עשה שימוש בכספת, דהיינו – לא השתמש במכשיר שנועד להפחית את הסיכון המבוטח, גרם באופן מובהק להחמרה בסיכון. מצב דברים זה שונה מהמצב בערעור שלפני.

בפוליסת הביטוח העומדת בבסיס הערעור שלפני, נקיבת שמות הנהגים, שהביטוח מכסה את נהיגתם במכונית, לא מעלה או מורידה את רמת הסיכון המבוטח. בהחלט ייתכן, שבמכונית המבוטחת ינהגו נהגים ששמם אינו נקוב ברשימת הפוליסה, אך הם נהגים זהירים יותר מאלה ששמותיהם כן נקובים ברשימת הפוליסה. ואולם, בנקיבת שמות הנהגים המבוטחים, הצדדים לחוזה הביטוח קבעו למעשה, שחוזה הביטוח יחול רק על מקרי הביטוח, שיקרו למי מהנהגים ששמותיהם נקובים בפוליסת הביטוח, בין אם נהגים יותר מסוכנים ובין אם הם נהגים פחות מסוכנים. במילים אחרות - התחייבותה החוזית של המבטחת (המשיבה) ניתנה אך ורק ביחס למקרי ביטוח, שייקרו למי מהנהגים ששמותיהם נקובים ברשימת הפוליסה.

על כן, התנאי לפיו חוזה הביטוח יחול רק על נהגים ששמם נקוב ברשימת הפוליסה, הוא תנאי מוקדם ואינו תנאי שנועד להקל את הסיכון המבוטח."

אין להתעלם מכך שהתובעת בתיק דנא היתה מיוצגת על ידי אותו ב"כ בתא"מ 9922-03-14 ובע"א 11156-10-14.

הנתבעת הפנתה בסיכומיה גם לת"א (חדרה) 1006-01-11 וייס נ' הראל (פורסם בנבו) שם קבע בימ"ש שהוספת נהג או הרחבת הנהגים המבוטחים, אינה מהווה החמרת סיכון אלא עניין שכרוך בכריתת חוזה ביטוח חדש.

21. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מקובלת עלי הגישה לפיה נהיגה ברכב על ידי מי שאינו מוגדר בפוליסת הביטוח כנהג נקוב אינה מהווה אמצעי להחמרת סיכון, אלא תנאי מוקדם אשר אינו מזכה את התובעת בפיצוי כלשהו.

22. איני מקבל את טענתה של התובעת לפיה בכל מקרה שבו מבוטח אינו מקיים את תנאי הפוליסה, מהווה הדבר החמרה של סיכון בהתאם להוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק והלכת סלוצקי.

יש להבדיל בין מקרים שבו מבוטח אינו מקיים תנאי מיגון לבין מקרים בהם נוהג ברכב מי שאינו רשאי לעשות כן מבחינה פוליסת הביטוח. המקרה הראשון, מהווה החמרת סיכון במסגרת הפוליסה הקיימת. המקרה השני, מהווה חוזה ביטוח חדש.

23. יתירה מכך, קודם לכל פוליסת הביטוח הינה חוזה בין הצדדים והנתבעת לא קיבלה על עצמה במסגרת זו לבטח את נהג הרכב. נוסף בזאת, מקובלת עלי עמדתו של כב' השופט גולדקורן בתא"מ 9922-03-14 (אוזכר לעיל), לפיה נהיגה ברכב על ידי אחר, אינה מהווה אי נקיטת הליך להקלת הסיכון, כי אם הרחבה של חבות כלפי חברת הביטוח ולמעשה יוצרת חוזה ביטוח חדש שחברת הביטוח מעולם לא הסכימה לו.

מתן הכשר לטענתה של התובעת יביא למצב בו לא תהיה כל נפקו ת של ממש לביטוח לפי שם נהג נקוב ובכל מקום בו המבוטח לא פעל בהתאם להוראות הפוליסה, הצדדים יוכלו דה פקטו לפתוח את הסכם ההתקשרות מחדש ולדון בתנאיו.

24. לאור קביעתי כי יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה אין המדובר במקרה דנא באמצעי להקלת סיכון אלא בתנאי מוקדם שהפרתו שוללת פיצוי, אין צורך לדון בשאלה אם הנתבעת עמדה בנטל המוטל לפתחה להוכחת פוליסת ביטוח מקבילה שעל פיה יש לחשב התשלום היחסי - כאמור בהלכת סלוצקי.

25. לסיכומם של דברים, התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום.
במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ה, 27 מאי 2015, בהעדר הצדדים.