הדפסה

היזלבק נ' הראל בע"מ - חברה לבטוח

בפני
כב' השופטת חנה שניצר-זאגא

תובע

יעקב היזלבק

נגד

נתבעת
הראל בע"מ - חברה לבטוח

פסק דין

1. התובע היזלבק יעקב יליד 1956 נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 9.5.07.
התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד).
מומחה רפואי מוסכם ד"ר לוינקופף קבע נכות צמיתה בשיעור 22.5% בתחום האורטופדי.
המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע נכות רפואית צמיתה בשיעור 23%, בגינה שולמו וישולמו תגמולים בגבולות 152,000 ₪ בהתאם לחוו"ד אקטואר.

2. הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות והחבות על פי חוק הפלת"ד, כאשר גדר המחלוקת מתייחס לנסיבות עובר לאירוע התאונה ובעיקר שאלת הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי בין האירועים לבין הנכות הצמיתה שנקבעה.
לטענת התובע, מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק ואילו הנתבעת בדיעה כי השברים בגינם נותרה נכות צמיתה נובעים מהתקף אפילפטי (אשר עצם התרחשותו אינו שנוי במחלוקת), שארע עובר לאירוע התאונה ולפיכך אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

3. התשתית העובדתית:
בסעיף 2 לכתב התביעה שהוגש ביום 19.9.07, נטען כי: "ביום 9.5.07, בשעות הבוקר; עת נהג התובע במונית מ.ר. 6548625 בכביש נתיבי איילון מדרום לצפון, כאשר לפתע, איבד את הכרתו בסוג של התקף אפילפטי מסוג טוני – קלוני, תוך כדי נהיגה בכביש המהיר במהירות של 90 קמ"ש, והודות לנוסע שישב לצידו שתפס את ההגה האירוע לא נגמר בצורה קשה הרבה יותר – הרכב התנגש במעקה בצד ימין עד שנעצר כליל."

התובע מתאר את הנסיבות בסעיף 3 לתצהירו ת/1 שנחתם ביום 27.7.11: "ביום 9.5.07 יצאתי לעבודתי בשעות הבוקר המוקדמות (6:30) כבכל יום. בשעה 8:00 לערך קיבלתי קריאה לאסוף נוסע משדה דב לכיוון קרית שדות התעופה, אספתי אותו ויצאנו לדרך כשלפתע, בעודי נוהג בקטע שבין סוף נתיבי איילון לבין מחלף גנות בדרך לקריית שדות התעופה, ארע לי התקף אפילפטי, כתוצאה ממנו איבדתי שליטה על הרכב שסטה מהנתיב ונעצר לאחר שהתנגש במעקה הבטיחות עד לעצירה מוחלטת של המונית. יוער, כי בזמן האירוע האמור הייתי חגור בחגורת בטיחות כנדרש על פי החוק."
בחקירה נגדית (ישיבת יום 1.2.12), נשאל התובע האם הוא זוכר את מה שקרה באותו יום, קרי תאור הנסיבות בסעיף 3 לתצהיר: "אני לא זוכר כי איבדתי את הכרתי ...
מעיין בסעיף 3, זה מה שסיפרו לי, כי איבדתי את ההכרה ..."
(עמ' 16 לפרו' שורות 19-23).

4. הנוסע אותו אסף התובע במונית ביום התאונה, היה רופא במקצועו, אשר זומן מטעם ההגנה ליתן עדות בבית המשפט.
ד"ר דן זאבי מתאר את הנסיבות: "ישבתי ליד הנהג, כרגיל, אחרי כ- 5, 7 דקות נסיעה באיזור איילון דרום באיזור היציאות של איילון דרום לכיוון דרך השלום וכו' בערך, הנהג השמיע איזה שהם גניחות ובתוך כמה שניות שמט את הראש ואיבד את ההכרה הכחיל, נשך את הלשון, דימם מהפה, נשימה מקוטעת עם חירחורים וקצת התכווצויות של הידיים רגליים, תמונה שמתאימה להתקף של מחלת נפילה מהסוג הקלאסי."
(עמ' 13 לפרו' שורות 21-24).
לציין כי בנקודה זו לגבי עצם התרחשות אירוע התקף של התובע במהלך הנהיגה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

5. עד ההגנה מתאר את התרחשות האירועים לאחר שהתובע לקה בהתקף, איבד הכרה ושליטה על הרכב: "באותה שניה שזה ארע היינו בערך על מהירות 100, 110 קמ"ש בכביש עם 4 מסלולים, הרגל שלו ננעלה על הגז הוא היה בהתקף של התכווצויות. ניסיתי להשתלט על האוטו עם יד שמאל ותוך כדי ביד ימין ניסיתי למשוך את הרגל שלו מהגז. ..." (עמ' 13 לפרו' שורות 25-27).

בהמשך מתאר העד את נסיונו לנתק את רגל התובע מדוושת הגז תוך המשך נסיעה בין המסלולים בנסיון לחמוק מפגיעה בכלי הרכב, כאשר בשלב מסויים תוך נסיון להוריד הילוכים ולעבור בין המכוניות: "שמעתי שפשוף קל כנראה מהמראה ... תוך כדי הנסיון להוריד את ההילוכים ביד ימין להחזיק את האוטו ביד שמאל ולהסתכל קדימה, האוטו ברח לכיוון גדר ההפרדה ובתנועה חדה החזרתי אותו לאמצע כדי לא להיכנס בגדר ההפרדה, כל זה היה במהירות של 100 קמ"ש לפחות. זו היתה התנועה החדה היחידה שהאוטו עשה במהלך הנסיעה. ..." (עמ' 14 לפרו').
העד הצליח בסופו של דבר להשתלט על מהירות הנסיעה ולעצור את המונית בשוליים השמאליים של גדר ההפרדה.
בחקירה נגדית לב"כ התובע, חוזר העד על אותו תאור ומדגיש כי התנועה החדה היחידה של הרכב היתה בעת שניסה לייצב אותו והוא מניח כי יכול והתובע סבל מטלטלה.
מעבר לכך, העד אינו יכול לאשר קיומו של נזק נוסף במכונית כתוצאה מאירוע תאונתי במהלך המעבר בין המכוניות למעט אותו שפשוף קל במראה וכי הרכב נעצר בסמוך לגדר ההפרדה מבלי שהתנגש במעקה כנטען בכתב התביעה (עמ' 15 לפרו').

6. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי מדובר בתאונת דרכים כאשר השברים שנגרמו בחוליות עמוד השידרה של התובע מקורם בתאונת הדרכים שארעה כתוצאה מהסטה חזקה וחדה של הרכב ופגיעה בכלי רכב אחרים, כאשר התובע חגור בחגורת בטיחות – קשר עובדתי וסיבתי שנקבע בוועדה הרפואית של נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי.
נטען להשתק פלוגתא, שכן זו הוכרעה בבית הדין האיזורי לעבודה.
עוד נטען כי המומחה הרפואי המוסכם שמונה התייחס בתשובות לשאלות ההבהרה לסוגית הקשר הסיבתי בין השברים בחוליות עמוד השידרה ולא יכול היה לקבוע האם הם כתוצאה מהתקף אפילפטי או טראומה.

7. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי יש לדחות את גירסת התובע מאחר ולא הוכיח את הנסיבות הנטענות על ידו ולא הרים את נטל הראיה המוטל עליו לאחר שהודה שההתקף האפילפטי היה עובר לתאונה והגורם לה, אך את נסיבותיה אינו זוכר מאחר שאיבד את הכרתו ואת השליטה ברכב.
פסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה אינו יכול להוות השתק פלוגתא, שכן אין בו קביעה לעניין קשר סיבתי ואף אם מחמת הספק נקבע כי התובע זכאי לגימלאות אין הדבר מחייב במסגרת ההליך כאן לעניין הוכחת הקשר הסיבתי.
כך גם לעניין חוות הדעת של המומחה הרפואי המוסכם ד"ר לוינקופף, אשר נדרש להתייחס להתקף אפילפטי היכול לגרום לשברי הדחיסה בחוליות וענה בתשובות לשאלות הבהרה כי הדבר ייתכן.
לפיכך נטען כי אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד מאחר ולא הוכח הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין השברים בעמוד השידרה וכי הרכב שימש "זירה" בלבד והשימוש בו לא גרם לאירוע התקף שיכול היה להתרחש גם במקום אחר.

8. בתום שמיעת הראיות ולאחר עיון בפרוטוקול, במוצגים ובסיכומי ב"כ הצדדים נדרשת הכרעה בתשתית העובדתית אל מול פרשנות הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, כאשר גדר המחלוקת מתמקד בשאלת הקשר הסיבתי.
"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.."
הפרשנות הראויה כפי שנבחנה בקשת פסקי הדין בבית משפט עליון, החל מהילכת "שולמן" (ע.א. 358/83) דרך תקון מס' 8 לחוק (בשנת 1990) והפסיקה העדכנית, מתייחסת לקיומו של קשר סיבתי - משפטי, כאשר לא כל נזק גוף שנגרם בעת השימוש ברכב יוגדר כתאונת דרכים.

9. המיון הראשוני מתמקד בסיבתיות עובדתית, קיומו של הנזק כסיבה בלעדית, ובהמשך הצורך בקביעת הסיבתיות המשפטית בהתאם למבחן הסכון כפי שנקבע בהלכת "שולמן" לפיו השימוש ברכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם רק אם הנזק הוא בתחום הסכון שהשימוש ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. (ר' ספרו של הש' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית בעמ' 249).

10. הטענה המרכזית של ההגנה, לפיה שימש הרכב כ"זירה" צריכה להיבחן בהליך כאן, בשים לב לנסיבות המייחדות את הארוע על פני ציר הזמן.
בפסיקה קיימת התייחסות למספר מדדים, היות הרכב בתנועה לעומת ארוע המתרחש ברכב בהיותו בחניה, ארוע שכיח או בלתי שכיח- הכל על דרך שילוב "מבחן הסכון" עם מבחן "השכל הישר" כפי שקבעה ההלכה לאחר תיקון מס' 8 , אף שמבחן הסכון נותר דומיננטי (ר' ע.א. 6000/93 עז' קאוסמה).

11. הנזק שנגרם לתובע כאן, שבר בחוליות עמוד השדרה, נגרם בהיותו בנסיעה ברכב, השאלה היא האם השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק.
הניסיון לתמוך את המענה בתשובות המומחה הרפואי, אינו תחליף להכרעה שכן המומחה בסופו של יום אינו יכול לאשש או לשלול את הגורם לנזק והאם מקורו בתאונה או בהתקף אפילפטי שקדם לאיבוד השליטה ברכב.

12. שאלת מבחן הסיכון, התבררה שוב בפרשת "שפירים" (ע.א. 4204/98), שם נדרש בימ"ש לאבחנה בין רכב המשמש כזירה גרידא לבין רכב הקשור סיבתית לתוצאה מזיקה.
יישום ההלכה בנתונים המייחדים את האירוע נשוא התביעה כאן, מחייב קביעה ראשונית לעניין התשתית העובדתית הנטענת כפי שהוכחה.

לאחר שבדקתי ובחנתי את הראיות, תוכנן ומשקלן, המסקנה היא כי גם אם נכונה טענת התביעה להתרחשות תאונת דרכים (בין אם על ידי מגע קל של הרכב ברכב אחר, בין אם על ידי סטיה חזקה במהלך הנסיעה), אין בכך כדי להתגבר על שאלת הקשר הסיבתי המתחייב בין האירוע לנזק הנטען.

לציין כי לגבי התשתית העובדתית הנטענת, ישנו פער בבחינת שינוי והרחבת חזית, בין מה שנטען בסעיף 2 לכתב התביעה: "הרכב התנגש במעקה בצד ימין עד שנעצר כליל" לבין הגירסה הנטענת בסיכומי ב"כ התובע לאחר שמיעת הראיות, לעניין מנגנון פגיעה בגין טלטלה כאשר התובע חגור בחגורת בטיחות.

המומחה הרפואי המוסכם לא קבע בחוות הדעת קיומו של קשר סיבתי בין אירוע תאונה לבין הנכות הצמיתה בתחום האורטופדי, (5% בגין כל אחד מהשברים בעמוד השידרה סה"כ נכות משוקללת של 22.5%) וגם לא יכול היה לתת תשובה לשאלת הבהרה ספציפית בנושא זה שנשלחה ע"י ב"כ הנתבעת.
באותה מידה אין מקום להתייחסות הנטענת בסיכומי ב"כ התובע לחוות דעת רפואית שניתנה בהליכי המוסד לביטוח לאומי (אשר לגופה אינה קובעת קביעה חד משמעית לעניין הקשר הסיבתי).

בהליך אשר בפני בהבדל מההליך בבית הדין לעבודה, אשר אינו מחייב ואינו מהווה השתק פלוגתא כנטען (ראה סיפרו של השופט ריבלין מהדורה רביעית, שם בעמ' 291) - אין קביעה שיהיה בה כדי למלא אחר התנאים המפורטים בהגדרה הבסיסית של סעיף 1 לחוק הפלת"ד, קרי "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ..."

13. התובע סבל מהתקף אפילפטי קשה, נותרה נכות צמיתה בגין שברים בעמוד שידרה.
מעבר לעובדה כי רצף אירועים דומה יכול והיה מתרחש גם אילו ישב על ספסל בגן, חסרה החוליה המקשרת לעניין הגרימה של הנזק.

במכלול הנסיבות כמשתקף מהנתונים בתיק זה, האירוע הרפואי שקרה לתובע תוך כדי נהיגה במכונית והנזק הנטען אינו אירוע שארע "עקב שימוש ברכב מנועי".
נטל הראיה להוכחת מרכיבי העילה, לרבות הוכחת הקשר הסיבתי מוטל על התובע אשר
בנסיבות, לא הורם במידה הדרושה להטיית מאזן ההסתברות.

לפיכך דין התביעה להדחות.
כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ג, 04 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.