הדפסה

החברה לאספקת אב לבניין בע"מ ואח' נ' גילה ואח'

התובעים

1.החברה לאספקת אב לבניין בע"מ
2.אליהו לוי
3.שלמה לוי
4.מאיר לוי
5.רפי לוי
6.יורשי לוי יוסף ז"ל

ע"י ב"כ עוה"ד י' אמסטר ואח'

נגד

הנתבעים

1.אברהם גילה
2.בראון שרה
3. גילה מזרחי רחל
4. שמש חדוה
5. אחזקות עדה גילה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד יורם בורלא

פסק דין

כללי
לפניי תביעה כספית בסך של 1,545,100 ₪ שבמרכזה סכסוך המתייחס לחברת "בית עובד הלוי בע"מ" (להלן: "החברה").

התובעים טוענים, כי אביהם המנוח עובד לוי החזיק ב- 65% ממניות החברה והם , כיורשיו , מחזיקים בשיעור זה במניות כיום. אבי הנתבעים 1-4, שלמה גילה המנוח, החזיק 35% ממניותיה.
הנתבע 1, אברהם גילה (להלן: "הנתבע"), טוען, כי במהלך שנת 2005 הועברו מניותיו של אביו בחברה לנתבעת 5, "אחזקות עדה גילה בע"מ", שבעלת המניות היחידה בה היא אמם עדה גילה המנוחה שנפטרה בשנת 2011, וטרם הוכרזו יורשיה על-פי דין.
התובעים 2-6 טוענים כי הם בעלי המניות בחברה התובעת 1.

התובע 2 והנתבע מכהנים כדירקטורים בחברה, כפי שעולה, בין היתר, מדו"ח מידע על פרטי חברה מרשם החברות (נספח ד' לתצהיר הנתבע 1).

התובעים טוענים, כי הנתבע ניצל את העובדה שחתימתו נדרשת לביצוע פעולות בחברה, נמנע במתכוון לשתף פעולה עם מי מהתובעים על מנת למלט עצמו מאחריות לעסקאות אליהן התחייבה החברה, ובכך הסב לחברה נזקים כספיים, שבגינם מוגשת תביעה זו.

הנתבעים מצדם טוענים להעדר יריבות בין התובעים לנתבעים. לדידם, התובעים פעלו למידור הנתבע מהליכי קבלת ההחלטות בחברה, תוך שהם עושים בחברה כבתוך שלהם וכחפצם למימוש האינטרסים האישיים שלהם. עוד הם טוענים, כי התובעים מנעו מהנתבע גישה למסמכי החברה, הציבוהו כדרך נוהל, בפני עובדה מוגמרת בבואם לדרוש ממנו לחתום על המחאות מבלי לשתפו בקבלת ההחלטות ובהתנהלותם הסבו נזקים כלכליים לחברה.

העדר יריבות

הנתבעים ביקשו להורות על מחיקת התביעה בשל העדר יריבות בינם ובין התובעים. לטענתם, החברה הייתה מוסמכת להגיש את התביעה נגד הנתבעים, ולא התובעים כבעלי מניותיה, שכן אין מדובר בנזק אישי שנגרם לתובעים. הוא הדין לטענת הנתבעים ביחס לתביעות החוב בגין התשלומים ששולמו לכאורה באמצעות הנתבעת 5, שכן אין התובעים יכולים להיפרע מידי הנתבעים אלא מידי החברה.
בפסק הדין בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח' פ"ד נא(2) 312, 323- 324 קבע בית המשפט :

"בתחום דיני החברות ניתן לסווג את התביעה לשתי קטגוריות: תביעה אישית ותביעה של החברה. התביעה האישית היא תביעה שמגיש בעל המניות בשמו, בגין פגיעה אישית בו... לבד מהתביעות האישית והייצוגית העומדות לבעל המניות, עומדת לחברה זכות תביעה מכוח היותה אישיות משפטית עצמאית הכשירה לתבוע ולהיתבע בשמה היא כאשר נגרמת פגיעה בה. כעיקרון, אין החברים יכולים לתבוע בשמה אלא במקרים חריגים שבהם רשאי חבר בחברה להפעיל את זכות התביעה של החברה על-ידי תביעה נגזרת. תביעה זו שונה במהותה מהתביעה האישית ומהתביעה הייצוגית. היא מוגשת על-ידי בעל מניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים, אלא בשם החברה הנפגעת".

לבעל מניות בחברה תקום עילת תביעה אישית כאשר הנזק שנגרם לו הוא בלתי תלוי בנזק שנגרם לחברה. כאשר מדובר בנזק לחברה יהיה עליה להגיש תביעתה אם באופן ישיר ואם באמצעות תביעה נגזרת. לכלל זה נקבעו חריגים, ביניהם: "נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט" (שם, 326). בע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט, פ"ד נט(1) 673, 696 ציין בית המשפט, כי יש להותיר בצריך עיון אפשרות ש "בנסיבות מיוחדות ביותר תוכר בכל זאת עילת תביעה אישית של בעל מניות כלפי מי שהזיק לחברה, ולו עקב ירידת שווי המניות שבידיו. ניתן להעלות על הדעת מצבים חריגים, שבהם האמצעים הקיימים לפיקוח ולבקרה על יוצרי סיכונים כלפי חברות אינם מעוררים הרתעה מספקת, או אינם יוצרים את התמריץ הראוי להגשת תביעה נגזרת, במידה כזו שיהיה ראוי להטיל אחריות אישית כלפי בעלי המניות".

המלומדת חביב- סגל עומדת בספרה על חמישה מקרים מרכזיים, בהם יכיר הדין בעילת תביעה אישית של בעלי המניות, גם כאשר נגרם נזק לחברה עצמה. בין היתר , כאשר מדובר בנזק הנגרם מהפרת חובת האמון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעלי המניות, באופן אישי; נזק מהפרת החובות ההדדיות של בעלי המניות בחברות הדומות במהותן לשותפות; ובמקרים של נזקים מעורבים- כאשר אין זה נהיר מיהו הניזק הישיר בגין ההפרה (אירית חביב-סגל דיני חברות , תשס"ז- 2007, כרך א' בעמ' 680-681).

המוטיב החוזר בטיעוני התובעים הוא, כי התנהלות הנתבעים הסבה נזקים כלכליים לחברה. יחד עם זאת, במקרה הנדון דומה, כי מתקיימים חריגים המכירים קיומה של עילת תביעה אישית לבעלי המניות. עסקינן בחברה פרטית שמניותיה מוחזקות בידי שתי משפחות ביחסים שונים. נראה, כי עד למות אבות הצדדים התנהלו המשפחות בשיתוף פעולה והתובע והנתבע הם הדירקטורים בתאגיד. בתי המשפט נטו להכיר בסוגים כאלו של חברות כ"מעין שותפות" (ר' למשל רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ פ"ד נט(3) 380; ת"א (מרכז) 4507-02-12 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק וסיכה געש בע"מ (פורסם בנבו 11.2.15) ונקבע, כי בחברה שכזו ישנה ציפייה לגיטימית לשיתוף פעולה, שהופר לכאורה על ידי הנתבע נוכח טענות התובעים.
זאת ועוד, לטענת התובעים, התובעת 1 יחד עם יתר התובעים הם בעלי המניות בחברה. הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו את בעלותם במניות התובעת 1 ובמניות החברה, וכי ברישומי רשם החברות אין הם מופיעים כבעלי מניות בחברה והתובעים 2 – 6 אינם רשומים גם כבעלי מניות בתובעת 1.
מדו"ח רשם החברות (נספח ד' לתצהיר הנתבע) עולה, כי התובעים 2 - 5 הם בין המחזיקים במניות התובעת 1. בדו"ח רשם החברות המתייחס לחברה (נספח ג' לתצהיר הנתבע) מצוין כי לחברה אין בעלי מניות. ברי כי מידע זה אינו מהימן, שכן הנתבע מצהיר שלחברת עדה אחזקות בע"מ 35% בהון המניות של החברה, מידע שאף הוא אינו משתקף כדבעי בדו"ח זה. על כן, לא ניתן להסתמך עליו על מנת לקבוע ממצאים עובדתיים.
לא זו אף זו, במסגרת תביעת שכר הטרחה של עו"ד אמסטר (כמפורט להלן) ציין בית המשפט בפסק הדין, כי הנתבעים 2- 5 הם בעלי מניות בנתבעת כנתון עובדתי שהנתבע לא חלק עליו דאז (עמ/ 1 ש' 11 לפסק הדין).
באין חולק כי 65% מהון המניות היה בידי עבוד לוי וכיוון שהתובעים 2- 5 הם יורשיו, ניתן לקבוע כי התובעים 2- 5 הם בעלי מניות בחברה.
התובעים לא הוכיחו כי התובעת 1 מחזיקה במניות החברה, ולא עולה כל אינדיקציה לכך בראיות זולת אמירות כלליות של התובעים 2 ו- 4 שהגישו תצהירים (זהים) בתיק זה. יחד עם זאת לתובעת 1 מעמד כתובעת בשל העובדה כי התובעים 2-5 מחזיקים במניותיה וחלק מהתשלומים הנתבעים בכתב התביעה שולמו באמצעותה.
הנתבעים טוענים עוד, כי לתובעים לא קמה עילת תביעה נגד חברת אחזקות עדה גילה בע"מ, כלפי עיזבונה או כלפי יורשיה החוקיים, שכן לא די בכך שהחברה נוהלה על ידי גילה ולאחר מותה על ידי הנתבע כדי להקנות לתובעים עילת תביעה. ואולם, הנתבע חב כלפי החברה כמנהל בחברה, כדירקטור בה כמי ששימש כמנהל חברת עדה גילה אחזקות בע"מ (חקירת הנתבע, עמ' 55 ש' 2- 3 לפרוטוקול), המחזיקה ב- 35% מהון המניות בחברה. נוכח האמור, אני דוחה את טענת חוסר היריבות.

משנדחתה טענת הנתבעים להעדר יריבות, אדון להלן בכל אחד מהחיובים הכספיים להם טענו התובעים כלפי הנתבעים.

תביעת עו"ד י' אמסטר
עו"ד אמסטר סיפק שירותים משפטיים לחברה, והוסכם כי בעד שירותיו תשלם לו החברה שכר טרחה בהיקף של 50,000 ₪. לאחר שלא שילמה החברה את חובה, שלח עו"ד אמסטר ביום 29.11.06 מכתב התראה שמוען בין היתר לחברה, לתובע ולנתבע. במכתב זה ציין עו"ד אמסטר כי שוויו הריאלי של החוב עמד על סך של 62,300 ₪, ברם אם תיאות החברה לשלם את שכר הטרחה בתוך 10 ימים יסתפק בסך של 57,000 ₪.
משלא שעתה החברה למכתב ההתראה ששלח, הגיש עו"ד אמסטר תביעה לתשלום שכ"ט שהתברר במסגרת ת"א 15532/06 בבית משפט השלום בירושלים. כפי הנטען, התובעים הכירו בחובהּ של החברה, ברם הנתבעים סירבו להכיר בו והחברה לא הגישה כתב הגנה בשל סירוב הנתבעים.
יוער בנקודה זו, כי התובעים לא הבהירו מדוע החברה לא יכולה הייתה להתגונן מפני התביעה מבלי שיתוף הפעולה של הנתבע. לא נהיר גם מדוע הייתה מניעה לשטוח בכתב ההגנה את סירוב הנתבע לתשלום ולשלוח בד בבד הודעת צד ג', ולו על מנת להקטין את נזקי החברה לבל יתפח החוב בשל חלוף הזמן.
ביום 1.4.07 ניתן נגד החברה פסק דין בהעדר הגנה, המחייב אותה לשלם לעו"ד אמסטר סך של 50,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.
ביום 28.6.07 ביטל בית המשפט את פסק הדין והותר לנתבע להגיש כתב הגנה. בד בבד, הגיש הנתבע הודעה לצד ג', אשר יועדה לחלק מן התובעים, בגדרה טען כי ההתקשרות עם עו"ד אמסטר לא נעשתה על-ידי החברה, כי אם על-ידי צדדי ג' ועל כן אין לחייב את החברה בתשלום שכר הטרחה.
בפסק דינו קבע בית המשפט, כי על החברה לשלם לעו"ד אמסטר את שכר-טרחתו בסך של 50,000 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וסך של 7,500 ₪ בגין הוצאות ההליך המשפטי (פסק דין מיום 17.7.08).
לטענת התובעים, גם לאחר מתן פסק הדין סירבו הנתבעים לחתום על שיקים של החברה וסיכלו את תשלום החוב שנקבע בפסק הדין, ומשום כך נפתח נגד החברה תיק הוצאה לפועל בגדרו הוטלו עיקולים על כספי החברה בבנק לאומי בסך של 69,636 ₪ כנגד סכום החוב הכולל על פי פסק הדין.
התובעים טוענים כי בשל סירוב הנתבע להכיר בהתחייבות החברה, נמנעה מהם האפשרות למלא אחר האמור במכתב ההתראה ששלח עו"ד אמסטר בטרם הוגשה התביעה, והחברה נדרשה לשלם ביתר סך של 12,636 ₪, סכום שהיה נחסך אלמלא פעל הנתבע כפי שפעל. עוד נטען, כי לצורך ניהול ההליך המשפטי נדרשו התובעים לשכור את שירותיו של עו"ד חגי מאירי, ושילמו לו שכר טרחה בסך של 6,000 ₪ (נספח 5 לכתב התביעה).
הנתבע מצדו מציין, כי לא חלק על זכותו של עו"ד אמסטר לתשלום שכר הטרחה, אך התנגד לכך שהחברה תישא בתשלום זה (ס 3.2 לתצהיר הנתבע), שכן לא היה שותף להחלטה לשכור את שירותיו של עו"ד אמסטר ולא חתם על הסכם שכר הטרחה, הגם שלו זכות חתימה מחייבת בחברה. כיוון שכך, סבר כי נטל התשלום רובץ לפתח הנתבעים 2-4 החתומים יחד עם עזרא לוי על ההסכם.
דא עקא, שטענות אלו נטענו והוכרעו בפסק דינו של בית המשפט בתביעת שכר הטרחה. בית המשפט קבע כי החברה התקשרה עם עו"ד אמסטר בהתקשרות מחייבת והחברה היא החייבת בתשלום שכר טרחתו (ר' גם עדות הנתבע, עמ' 54 ש' 2-6 לפרוטוקול). בית המשפט דחה את גרסת הנתבע, לפיה לא ידע על ההתקשרות בין החברה ובין עו"ד אמסטר בציינו כי:

"מסקנתי היא, כי גם אם בתחילת הדרך לא ידע מר גילה על ההתקשרות עם התובע, הרי שלאחר מכן ובסמוך להתקשרות, הוא ידע עליה... מר גילה החליט, כל הנראה, לתת לעניינים להתגלגל ללא מעורבות של, כך שאם היו ההליכים מצליחים, היה יכול להנות מתוצאותיהם ולכשנכשלו, יכול הוא לנסות להתנער מהם".

ובהמשך פסק הדין:

"סביר יותר להניח כי הוא ידע על ההתקשרות בזמן אמת כפי שטוענים צדדים ג' והוא לא חתם על המסמכים, בין משום שזו הייתה דרכו בהתנהלות, לחייב קודם את צדדים ג'... ובין דווקא משום שהוא היה "הרוח החיה" והסכמתו להתקשרות הייתה מובנת מאליה" (פסקאות 7-8 לפסק הדין).

עוד נקבע בפסק הדין, כי הגם שחסרה חתימת של הנתבע על גבי ההתחייבות, שתיקתו לאחר מעשה מהווה אישור בדיעבד המחייב את החברה.
מכאן, שהנתבע מושתק מלהעלות טענות אלו בהליך שלפניי מכוח הדוקטרינה של מעשה בית דין ובהתבסס על הכלל של השתק הפלוגתא, שכן מחלוקת זו הוכרעה כבר בתביעת שכר הטרחה, כאשר הנתבע והתובעים 2- 4 היו צדדים להליך. בנסיבות אלו, הגם שלא חתם על הסכם שכר הטרחה, הרי שאין בכך כדי לאיין את אחריותו לחובה של החברה. בסופו של דבר קבע בית המשפט גם, כי על החברה לשאת בעול התשלום. לפיכך, אין הנתבע רשאי להעלות בהליך זה טענות המנוגדות לקביעתו החלוטה של בית המשפט.
בכתב הגנתו מציין הנתבע, כי כלל לא ידע על מכתבו של עו"ד אמסטר, ברם מכתבו של אמסטר מוען הן לחברה והן לכתובת אמו ברחוב המעלות 3. זאת ועוד, הנתבע הודה כי הקשה עורפו במכוון וביודעין, וסירב לאשר את התשלום לעו"ד אמסטר בסוברו כי התובעים פעלו בחוסר סמכות עת עקפו את זכות החתימה שלו על מסמכי החברה.
אשר לשאלת ההוצאות; הנתבעים טוענים כי בית המשפט בהליך הקודם לא השית על הנתבע את הוצאות ההליך, לאחר שדחה אמנם את ההודעה לצד ג', אך בלא צו להוצאות. נטען, כי החלטה זו יוצרת מעשה בית דין.
בבש"א 6732/94 זילברמן נ' שנפלד ציין בית המשפט העליון כי פסיקת ההוצאות היא אינהרנטית לפסק הדין העיקרי:
"אני סבור שאין לראות בקביעת החיוב ובפסיקת ההוצאות הליכים נפרדים זה מזה אלא הליך אחד המתפרש לשני שלבים, והשאלה אם מדובר ב"ענין" אחד או שניים אינה צריכה להיחתך לפי עיתוי קביעת ההוצאות אלא לגופו...".

לפיכך, הדרך לתקוף את החלטת הערכאה הדנה בשאלת ההוצאות היא באמצעות הגשת ערעור על פסק הדין, ולא ניתן לדון בה במסגרת הליך נפרד:

"ראוי להבחין היטב בין המקרה העומד לדיון בפנינו ו בין מקרים שבהם נתן בית המשפט את דעתו לשאלת שכר הטרחה וההוצאות אך סירב לפוסקם. אלה האחרונים הם מקרים מובהקים של השגה על עניין מהותי ... והדרך היחידה הנתונה לבעל הדין להעלות השגה בהם היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי המקרה..." (בר"ם 5720/05 יוסף גופר כונס הנכסים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (פורסם בנבו 5.8.07).

בנסיבות אלו, יש לחייב את הנתבע בגין תפיחת החוב בשל סירובו לחתום על ההמחאה לתשלום שכר הטרחה לאחר שניתן פסק הדין המחייב את החברה בתשלום שכר הטרחה, קרי בסך של 12,636 ₪.

תביעת עו"ד אילן לוי
התובעים טענו, כי החברה שכרה את שירותיו המשפטיים של עו"ד אילן לוי, בנו של התובע, לשם ייצוג החברה בהליכי מכירת מגרש שהיא בעלת הזכויות בו ברחוב רוממה בירושלים. הצורך במכירת המגרש התעורר על רקע חובה של החברה לחברת ש.נ.ב. בעטיו נפתח נגד החברה תיק הוצל"פ ונתמנה כונס נכסים מטעם חברת ש.נ.ב אשר פעל למכירת המגרש.
במסגרת הליכי מכירת המגרש, התקשרה החברה עם עו"ד מזרחי לשם קבלת ייעוץ בסוגיות הקשורות במיסוי ובגין שירותיו התחייבה החברה לשלם לו סך של 22,500 ₪. הנתבע סירב לחתום על ההמחאה ולכן נאלצו התובעים לשלם לעו"ד מזרחי, באמצעות התובעת 1, סך של 26,325 ₪. החברה הסתייעה גם בשירותיו של יועץ הנדל"ן, אלי נעים, בקשר עם מכירת המגרש, והתחייבה לשלם לו סך של 6,000 ₪ אשר גם כאן, בשל סירוב הנתבע, נשאו התובעים עצמם בעול התשלום באמצעות התובעת 1.
במהלך חודש ינואר 2005 נמכר המגרש לחברת מצפה שלמה בע"מ בסך של 6.86 מיליון ₪. לפי הסכם שכר הטרחה, התחייבה החברה לשלם לעו"ד לוי סך של 1% מסכום התמורה של מכירת המגרש. התובעת 1 שילמה סך של 155,788 ₪, שהוא חלק מסכום שכר הטרחה, אך הנתבע סירב לאשר ולחתום על ההמחאה בגין יתרת החוב וביום 8.12.08 הגיש עו"ד לוי תביעה, בגדרה עתר לתשלום יתרת שכר הטרחה בסך של 195,500 ₪. כיוון שהחברה לא הגישה כתב הגנה, ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה המחייב אותה, בנוסף לסכום התביעה, בהוצאות משפט בסך של 2,444 ₪ ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪. בשל סירוב הנתבעים לתשלום החוב נפתח נגד החברה תיק הוצאה לפועל, בגדרו תפח חוב החברה לסך של 255,000 ₪.
לשיטת התובעים, התנהלות זו של הנתבעים הסבה לחברה נזק כספי בסך של 30,175 ₪.

הנתבע טוען מנגד, כי ההתקשרות עם עו"ד לוי להליך המכירה לא הייתה בהסכמתו וכי התובע העסיקו תוך ניגוד עניינים והפרת חובותיו כדירקטור בחברה. לדידו, הסכים כי עו"ד לוי יפעל רק כדי לאתר קונה למגרש ולצורך ניהול משא ומתן למכירתו. הסכם שכר הטרחה נחתם על-ידי התובע 2 והמנוח עזרא לוי, ללא ידיעתו.
עוד הוא טוען, כי לאחר שנמצא רוכש פוטנציאלי הביע התנגדות פוזיטיבית לכך בשל הקרבה המשפחתית לתובעים וסוכם, כי כל צד יעסיק עו"ד מטעמו. בהתאם להסכמה זו העסיק הנתבע את עו"ד יצחק הניג ושילם את שכר טרחתו בסך 50,000 ₪, משום כך, על התובעים לשאת בעצמם בתשלום שכר טרחת עו"ד לוי.
לטענת הנתבעים, העסקת יועצי המיסוי נעשתה אף היא שלא בידיעת הנתבע או בהסכמתו, והייעוץ שניתן שירת את האינטרסים של התובעים גרידא על חשבון טובת החברה.
כתב התביעה שהוגש על ידי עו"ד לוי הומצא למענה של החברה, ולא הובא לידיעת מי מהנתבעים אלא יומיים לפני חלוף המועד להגשת כתב הגנה, או אז הומצא כתב התביעה לבית עדה גילה ז"ל, אם הנתבע, שהייתה אז כבת 87 שנים והתקשתה בקריאה וכתיבה. זאת עשו, מתוך ניסיון זדוני לסכל את אפשרות הנתבעים להתגונן מפני כתב התביעה.
את הוצאות מכירת המגרש זקפו התובעים לזכות התובעת 1 ולא לזכות החברה, אשר לה היו הזכויות במגרש. מידע זה התחוור לנתבע לאחר שעיין בדו"ח הכספי לשנת 2005 או אז התברר לו כי החברה דיווחה על רווח של 2.3 מיליון ₪ ברם הוצאותיה נזקפו לטובת התובעת 1. הנתבע סירב לחתום על הדו"ח כמות שהוא והחברה נאלצה לשכור אנשי מקצוע שיפעלו להחזיר לחברה את הכספים המגיעים לה. באמצעות עורכי הדין יורם ספרן ואבישי מלכה ורואה החשבון עובד בן דוד קיבלה החברה החזר של 900,000 ₪ חלף 1,500,000 ₪ שנגרעו הימנה.

בחנתי את טענות הצדדים בסוגיה זו, ושוכנעתי כי הסכם שכר הטרחה מחייב את הנתבעים, מהטעמים שיפורטו להלן:
ייפוי הכוח עליו חתמו הצדדים ביום 22.7.04 ממנה את עו"ד לוי לייצג את החברה בכל הליכי המשא ומתן לרכישת המגרש, עד לשלב החתימה על הסכם הרכישה ולא כולל שלב זה (נספח י' לתצהיר הנתבע). הנתבע ידע על הקרבה המשפחתית בין עו"ד לוי לתובעים.
במסגרת הסכם שכר הטרחה מיום 7.11.04 נשכרו שירותיו של עו"ד לוי לטפל בענייני מכירת המגרש. הסכם זה נחתם על ידי התובע ועזרא לוי ז"ל בשם החברה (נספח י' לתצהיר הנתבע; עדות לוי, עמ' 17 ש' 27-28 לפרוטוקול). לטענת לוי, הנתבע אמנם לא חתם על הסכם שכר הטרחה, אך הצהיר כי מעוניין בשירותיו של עו"ד לוי ובהזדמנויות שונות הביע כוונתו לחתום על ייפוי הכוח (עמ' 18, ש' 2- 3); 14- 16, 19- 21; עמ' 19, ש' 5-6).
הנתבע טוען, כי מפאת חששו שמא עו"ד לוי לא ייצג כדבעי גם את ענייניו בהליך המכירה, שכר את שירותיו של עו"ד הניג, כך שבפועל הייתה הפרדה בין ייצוג התובעים בעסקה לבין ייצוג הנתבעים. נספח יא' לתצהיר הנתבע תומך בטענתו באשר למעורבות עו"ד הניג בעסקת המכירה. מדובר בתכתובת אינפורמטיבית בין עו"ד לוי לעו"ד הניג, בגדרה מעדכן עו"ד לוי את עו"ד הניג בפרטים אודות הליכי המכירה. לא ברור הימנו, עם זאת, מה טיב התקשרות הנתבע עם עו"ד הניג והאם כטענת הנתבע הוסכם על הפרדה בייצוג בין התובעים לנתבעים בעסקה. מה שכן, ועל כך אין חולק, הסכם שכר הטרחה מול עו"ד לוי נחתם בשם החברה, אך לטענת הנתבע אין הוא מחייבו משום שחתימתו נפקדת הימנו.
האם חתימת הנתבע נעדרת בשל מידורו מהליך שכירת שירותיו של עו"ד לוי, או שמא מהסיבה כי הנתבע ממאן לשתף פעולה עם החלטות החברה ולחתום על מסמכי ההתקשרות?
הנתבע לא הוכיח, כי מעבר לאישורי תשלום, הייתה הסכמה כי חתימתו תחייב את החברה גם ביחס להסכמים חוזיים. המקרים המתוארים בכתב התביעה עוסקים בסירוב הנתבע לחתום על המחאות לתשלום לבעלי מקצוע או על שיעבוד לטובת תשלום חובה של החברה. גם נספח א' לתצהיר הנתבע מחייב את חתימת הנתבע רק ביחס לעסקים ופעולות בחשבון החברה בבנק לאומי.
מן הראוי הוא, כי הנתבע כמנהל בחברה, דירקטור בה וכמי ששימש הרוח החיה בחברת אמו שהחזיקה ב- 35% ממניות החברה יהיה שותף להחלטות שמתקבלות בה, לרבות החלטות בדבר שכירת אנשי מקצוע לטיפול בענייני החברה. במקרה הנדון, אין להניח כי עובדת שכירתו של עו"ד לוי הוסתרה מעיני הנתבע, שכן הנתבע עצמו מציין כי החליט לשכור את שירותיו של עו"ד הניג לאחר שקינן בליבו החשד שמא עו"ד לוי לא יפעל לטובתו שלו. זאת ועוד, כפי עדותו של עו"ד לוי, הנתבע הביע כוונתו לחתום על ייפוי הכוח והתרשמתי כי הנתבע נמנע במכוון, כעניין שבשגרה, מלחתום על התחייבויות כספיות שיכבלו אותו מבחינה כלכלית. כך פעל בתביעת שכר הטרחה שהגיש עו"ד אמסטר כשבסופו של יום קבע בית המשפט כי הנתבע ידע על ההתקשרות ודרכו בהתנהלות הייתה להימנע מלחתום על מסמכים או שמכיוון שהיה דמות כה דומיננטית בחברה חתימתו הייתה מובנת מאליה.
טענת התובעים נתמכת גם בדברי הנתבע בחקירתו הנגדית, בגדרה הוא מאשר כי הסכים להעסקת עו"ד לוי, אך מציין כי חזר בו לאחר שהתחוור לו כי אין הוא פועל לטובת החברה:

"לי לא הייתה התנגדות שאילן לוי יהיה עו"ד של העסקה כי אני צריך לשלם בכל מקרה לעו"ד שאילן התחיל להציג את העובדה לטובת לוי חתמתי לו אמרתי לו שלי אין בעיה איזה עו"ד שראיתי שהוא מושך את העסקה לטובת לוי לא לפתור את בעיות החברה או שלי אמרתי עד פה אני מביא עו"ד אחר" (עמ' 66 ש' 21- 24 לפרוטוקול).

יצוין, כי על התנהלותו זו של הנתבע הלינו התובעים בזמן אמת, עוד בטרם הוגשה תביעת עו"ד לוי, ובמכתב מיום 18.2.08 לעדה גילה ציין התובע 4 כי הנתבע "מערים קשיים, מתחמק מביצוע פעולות, מתחמק מחתימה על מסמכים הנחוצים לטובת החברה" (נ/6). לעניין זה ר' גם מכתבו של התובע לנתבע מיום 15.12.08 (נ/2) בגדרו מציין כי הנתבע מסרב לחתום על השיק לעו"ד לוי ועל ההמחאות לעו"ד מזרחי ולאלי נעים.
כיוון שכך, ובפרט כאשר הסכם שכר הטרחה נחתם בשם החברה, ולא מטעם התובעים גרידא ולא הוכח כי חתימת הנתבע הייתה נחוצה לשם חיוב החברה, יש לקבוע כי הסכם זה מחייב את התובעים והנתבעים כאחד.

יוער עוד, כי הנתבע לא המציא הסכם התקשרות מול עו"ד הניג על מנת שניתן יהיה לעמוד על טיבו, ואף לא זימן אותו להעיד מטעמו. זאת ועוד, הנתבע לא צירף קבלות שתאששנה את טענותיו בדבר התשלום לעו"ד הניג, הגם שהיה בכך כדי לתמוך בגרסתו. מושכלות היסוד של דיני הראיות הם, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובתו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736, 760), לא כל שכן, שעה שמדובר בראיות אותן יכול היה הנתבע להציג בנקל.

שאלת מועד המצאת כתב התביעה לנתבע אינה רלוונטית לענייננו. בין אם כתב התביעה הומצא לאם הנתבע יומיים עובר לחלוף מניין 30 ימים מיום הגשת כתב התביעה (כפי טענת הנתבע) ובין אם הומצא שבועיים עובר למועד זה (כפי טענת התובעים), מניין הימים מתחיל מיום המצאת ההזמנה לדין ולא מיום הגשת כתב התביעה (תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984). לאור הודיית הנתבע, כי היה הגורם המניע בחברת עדה גילה אחזקות בע"מ, וכי אמו הייתה גורם פעיל בחברה עד למותה (חקירת הנתבע, עמ' 55 ש' 2-6 לפרוטוקול),חזקה כי בסמוך למועד המצאת כתב התביעה לאמו, הובאה עובדת הגשתו לידיעתו.

הנתבע יכול היה לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה להגשת כתב הגנה או, משניתן כבר פסק דין בהעדר הגנה, להגיש בקשה לביטול פסק הדין בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שעשה כבר בעבר במסגרת תביעת עו"ד אמסטר. חלף זאת, ביכר הנתבע לשבת בחוסר מעש ושלא להתגונן מפני תביעת עו"ד לוי, הגם שלשיטתו אין החברה נושאת באחריות לתשלום שכר הטרחה, והגם, שכפי טענתו פעלו התובעים בזדון על מנת לסכל את יכולתו להתגונן מפני התביעה. משנקרתה בפניו ההזדמנות לשטוח את מלוא טענותיו במסגרת התביעה, בפרט כאשר ידע כי אי תשלום במועד יגרום לתפיחת חובה של החברה, מן הראוי היה שיפעל לברר את טענות הצדדים ללא שיהוי.
הגם שהנתבע הכחיש בתוקף כי ידע אודות פניית החברה לעו"ד מזרחי, בחקירתו הנגדית אישר כי נסע יחד עם עו"ד לוי לפגישה עם עו"ד מזרחי בענייני מיסוי וציין כי מכיוון שדעתו של עו"ד מזרחי הוטתה באופן מובהק לטובת התובעים ולא לטובת החברה סירב להעסקתו (עמ' 66 ש' 5- 6; 9- 11; 19 לפרוטוקול). גם לכך יש השלכה ישירה על מהימנות דברי הנתבע.

יחד עם זאת, יצוין כי לא נהיר מדוע עותרים התובעים לחיוב הנתבע במלוא שכר טרחת עו"ד לוי, עו"ד מזרחי ומר אלי נעים, שכן מדובר בבעלי מקצוע שנשכרו על-ידי החברה, וממילא על החברה לשאת בנטל התשלום ולא על הנתבע, וודאי שלא בגפו. לפיכך, יש לחייב את הנתבעים בחלק היחסי על-פי אחזקותיהם בחברה.

הנתבעים טוענים, כי התובעים כבעלי רוב המניות בחברה יכלו לפעול להדיח את הנתבע מתפקידו ובכך לפתור את הבעיות שהסבה להם, לטענתם, התנהלותו. כפי הנטען, אלמנט איומי שכזה גלום היה במכתב התובע לנתבע בגדרו הלין על סירו בו לחתום על המחאות לתשלום חוב וציין כך: "לנו יש רוב במניות, ולא השתמשנו בסמכות הנ"ל" (נ/2). יחד עם זאת, הנתבעים לא הוכיחו, כי די ברוב של 65% כדי להדיח את הנתבע כמנהל בחברה או כדירקטור בה. מכל מקום, גם אם הייתה אפשרות להדיחו מתפקידו, אין בכל כדי לאיין את אחריות הנתבע לנזקים הכספיים שנגרמו בחברה בשל התנהלותו הפסולה.

לאור האמור, ברכיב זה מצאתי כי יש לחייב את הנתבעים בסכומים שלהלן:
בגין סירוב הנתבע לחתום על ההמחאה לתשלום שכר הטרחה ותפיחת החוב לסך של 255,000 ₪ חלף 195,500 ₪- סך של 30,175 ₪ (כך כפי טענת התובעים עליה לא חלקו הנתבעים- ס' 24 לכתב התביעה).
החלק היחסי (35%) של הנתבעים בשכר הטרחה החלקי בסך של 155,788 ₪ ששילמו התובעים באמצעות התובעת 1 (נספח 7ב' לכתב התביעה)- סך של 54,525.8 ₪.
החלק היחסי (35%) של הנתבעים בשכר עו"ד מזרחי (נספח 8 לכתב התביעה) בסך של 26,325 ₪ - סך של 9,213.75 ₪.
החלק היחסי (35%) של הנתבעים בשכר אלי נעים (נספח 8 לכתב התביעה) בסך של 6000 ₪- סך של 2,100 ₪.
סה"כ עבור רכיב זה ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך של 96,014.55 ₪.

התשלום לחברת ש.נ.ב
התובעים טוענים, כי בעקבות עסקה שכשלה בין החברה ובין חברת ש.נ.ב ביחס למגרש ברחוב רוממה, הגישה האחרונה תביעה נגד החברה. ביום 31.7.02 ניתן נגד החברה פסק דין המחייבה בתשלום כספי לטובת ש.נ.ב. לאחר שלא קיימה אחר פסק הדין ולא העבירה לש.נ.ב את התשלום שנקבע. התקיים הליך נוסף בסיומו הושגה פשרה בין הצדדים, לפיה היה על החברה לשלם לש.נ.ב סך של 4.1 מיליון ₪ עד למועד מסוים, כשלאחריו יתפח החוב לסך של 5.1 מיליון ₪. מאחר שבידי החברה לא היה הון מספ יק לתשלום החוב, פנתה לנתבע על מנת שיחתום על האישורים הרלוונטיים לצורך נטילת משכנתא על המגרש. הנתבע סירב לחתום על המסמכים הנדרשים במועד, והסכים לעשות כן רק לאחר שהבין כי ישנה כוונה מצד ההוצאה לפועל למכרו במחיר הפסד, כך שמועד התשלום המופחת חלף והחברה נאלצה לשלם את סכום החוב הגבוה, קרי 5.1 מיליון ₪.
בכתב הגנתו טוען הנתבע, כי התובעים לא פנו אליו בבקשה שיסייע בידם לקבל הלוואת משכנתא עבור המגרש, וכי העיכוב בתשלום נולד בשל מחדלי התובעים שלא יידעו את הנתבע במעשיהם (ס' 18 לכתב ההגנה). בתצהירו מציין הנתבע, כי לאחר שהסכים הבנק להעמיד משכנתא לתובעים חתם על מסמכי השעבוד, וציין כי היה נכון להביא את חלקו היחסי בחוב לחברת ש.נ.ב ובלבד שהחוב ישולם במועדו, אך התובעים סירבו.

בנקודה מצאתי כי יש לבכר את גרסת הנתבע על-פני גרסת התובעים. כלל נקוט במשפט האזרחי הוא, כי התובע נושא בנטל השכנוע לגבי היסודות העובדתיים של עילת תביעתו, לאמור עליו לשכנע כי גרסתו סבירה יותר משל יריבו ברמת ודאות של למעלה מ- 50% (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4), 526, 594). לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל ולהוכיח כי הנתבע סירב לחתום על מסמכי המשכנתא, וכי בעקבות סירובו חל העיכוב בתשלום.
התובע 2 מציין, כי מספר בנקים סירבו להעמיד לחברה הלוואה (עמ' 36, ש' 3- 10), לכן מלאכת החיפוש ארכה זמן, קרי לא דובר על הלוואה מיידית שהנתבע נדרש לאשר. התובע 2 אינו זוכר את המועדים בהם פנה לבנקים בבקשת ההלוואה (עמ' 36, ש' 26-27 לפרוטוקול) ולא הומצא מסמך שיעיד על מועד נטילת ההלוואה ביחס למועד הפירעון המוזל או על המועד בו הייתה כוונה מצד ההוצאה לפועל למכור את המגרש בהפסד, כטענת התובעים (עמ' 37 ש' 8-9 לפרוטוקול). ודוק, לפי עדות התובע 2 , כשהגיע לבנק שבסופו של יום העמיד לחברה את ההלוואה, מונה שמאי על מנת שיעריך את שווי המגרש, ולאחר שזה העריכוּ בכחמישה מיליון שקלים, נעתר הבנק לבקשת ההלוואה (עמ' 36, ש' 7- 10). ללמדך, כי ההלוואה ניתנה בסמוך להחלטת ההוצאה לפועל למכור את המגרש בסכום נמוך, שאז גם לטענת התובעים חתם הנתבע על מסמכי ההלוואה.
התובעים גם לא הפריכו בראיותיהם את טענת הנתבע, לפיה ברגע בו נתבקש לחתום על מסמכי ההלוואה עשה כן. נהפוך הוא, טענת הנתבע נתמכת בטענת התובע 2 , לפיה הנתבע חתם על המסמכים בסמוך למועד בו עלה החשש למכירת המגרש על-ידי ההוצאה לפועל. לא הובאה כל ראיה או אינדיקציה לכך שהנתבע סירב להכניס שותפים נוספים שיכניסו הון נוסף למימון חוב החברה.
בנסיבות אלו, כאשר כל שיש בידי התובעים הן טענות בעלמא, לא ניתן לקבוע ממצאים לחובת הנתבע, זאת הגם שקבעתי כי דרך התנהלותו של הנתבע בשגרה הייתה להימנע במכוון מלחתום על מסמכים המחייבים את החברה מבחינה כלכלית.
לאור האמור, אני דוחה רכיב זה בכתב התביעה.

חובות הארנונה לעיריית ירושלים
התובעים טוענים, כי לחברה היה חוב ארנונה לטובת העירייה בסך של 30,576 ₪. לאחר שהחברה לא שילמה את חובה, הגישה העירייה תביעה, בעקבותיה חויבה החברה בתשלום החוב בתוספת הוצאות משפט בסך של 616 ₪. זאת, לאחר שניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה כיוון שהנתבע או מי מהנתבעים האחרים סירב לשתף פעולה עם החברה.
כיוון שהחברה לא שילמה את חובה, נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל במסגרתו תפח החוב לסך של 72,023 ₪. לאחר דין ודברים שהתקיים מול העירייה הופחת סכום החוב לסך של 17,186.97 ₪ אך הנתבע סירב לחתום על ההמחאה לתשלום החוב והוא תפח לסך של 18,152.75 ₪.
זאת ועוד, נטען כי במקביל להסדר החוב החליטה העירייה לממש את הכספים המעוקלים במסגרת תיק ההוצל"פ, ובנק לאומי העביר סך של 32,211 ₪ לטובת העירייה, זאת בנוסף לסכום עליו הוסכם במסגרת ההסדר, כך שהלכה למעשה שולם החוב פעמיים.
התובעים טוענים, כי פנו לעו"ד גיורא רואי שייצג את עיריית ירושלים בהליך, ובאמצעותו הוחזר לחברה סך של 25,000 ₪, אך החברה חויבה בשכר טרחת עורך הדין בסך של 5,542 ₪ וסכום של 1,669 ₪ טרם הושב לחברה.
לאור האמור, טוענים התובעים כי על הנתבע לשאת בעלויות תפיחת החוב לאחר ההסדר והעלויות בגין החזרת כספי העיקול בסך כולל של 8,167 ₪.
הנתבע טוען מנגד, כי מעולם לא סירב לחתום על ההמחאה לתשלום החוב לעירייה, וכי רק לאחר התערבותו בעניין הוסדר החוב. עוד הוא מציין, כי את הודעות החוב לא קיבל כיוון שהן נשלחו לכתובת החברה ברחוב רוממה 2, וזו אינה כתובתו שלו.
על פי כללי המצאת מסמכים, המצאה לתאגיד תהיה בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד (תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך, דרישות התשלום ומסמכים נוספים שנשלחו למען הרשום של התאגיד נשלחו כדין, וחזקה על הנתבע כמנהל בחברה וכמנהל חברת עדה אחזקות בע"מ המחזיקה 35% במניות החברה, שידע על חיובי הארנונה ולמצער היה עליו לברר, מכוח תפקידו הרם בחברה, מדוע לא מגיעים דברי דואר לעיונו.
כמו כן יצוין גם לעניין רכיב הארנונה, כי לא נהיר מדוע החברה לא יכלה להתגונן מפני התביעה מבלי שיתוף הפעולה של הנתבע, ולא ברור גם איזה שיתוף פעולה נדרש לשם הגשת כתב ההגנה. החברה קיבלה את דרישות התשלום ובחרה שלא לשעות להן ולשלמן, כאשר לא נטען כי בשלב שלפני הגשת כתב התביעה סירב הנתבע לחתום על המחאה לטובת תשלום החוב. רק לאחר שפעל הנתבע להקטנת סכום החוב, טענה עליה לא חלקו התובעים, נטען כי הנתבע סירב לחתום על ההמחאה לתשלום סכום החוב המופחת בסך 17,186.97 ₪. השתלשלות העניינים לאחר מכן בדבר מימוש העיקול אינה נוגעת למעשי התובע אלא למחדלה של העירייה. בנקודה זו דומה כי היה על התובעים להפנות את טענותיהם נגד העירייה ולא נגד הנתבעים
משכך, שוכנעתי כי בגין סירוב הנתבע לחתום על ההמחאה הוסב נזק כספי לחברה בסך של 965.78 ₪ בלבד.

הפגיעה במוניטין החברה
מעבר לעובדה כי התובעים זנחו טענה זו בסיכומיהם, הרי שעילה זו שייכת באופן מובהק לחברה ולא לבעלי המניות בה (ע"א 2967/95) מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח' פ"ד נא(2) 312, 326).
על כן רכיב זה שבכתב התביעה, נדחה.

צווי עשה
התובעים מבקשים, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים בצו לחתום על כל האישורים וההמחאות לצורך קיומה של החברה. גם בקשה זו נזנחה בסיכומי התובעים, אך מכל מקום, לא ניתן להורות לנתבעים לחתום על המחאות ואישורים באופן אוטומטי, מבלי להפעיל שיקול, לרצונות התובעים. ברי, כי על הנתבעים לשתף פעולה עם התובעים בכל הקשור לחובות הכספיים של החברה למען לא יישנו מקרים כגון אלו שנדונו בהליך זה.

פיצויים בגין עוגמת נפש
לא מצאתי בראיות שהונחו בפניי תשתית מספקת לקביעה כי נגרמה לתובעים עגמת נפש כזו, שתזכה אותם בפיצוי בכך, בנסיבות הקיימות לפניי.

סיכומו של דבר
לאור כל האמור מצאתי, כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 109,616.33 ₪.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.12.09 ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ה, 09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.