הדפסה

הום - סטייט (ייזום ובניה) בע"מ נ' ***מפעלי גרינשפון להנדסה בעמ

בפני
כבוד ה שופט אברהים בולוס

תובעת

הום - סטייט (ייזום ובניה) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד א' אמיר

נגד

נתבעת

מפעלי גרינשפון להנדסה בעמ
ע"י ב"כ עוה"ד כ' גרייב

פסק דין

תביעה כספית על סך 222,732 ₪.

כתבי הטענות וההליכים
התובעת הינה חברה יזמית בתחום הבניה והינה הבעלים של קניון "שערי העיר" בעיר צפת, ואילו הנתבעת הינה חברה המתמחה ביצור והרכבת ממסרות שינוע.

נטען בכתב התביעה, כי בתחילת חודש 5/11 התוב עת פנתה לנתבעת לקבלת הצעה לתיקון שני מנועים למעליות שבקניון (האחת ל-8 נוסעים והשניה ל-6) וגם לקבלת הצעה להכנת תוכנית להתקנתה של חניה מפולשת באותו הקניון, (כפי שעלה מדברי העדים וטיעוני הצדדים, הכוונה למתקן מיוחד שמחנה את הרכבים גם לגובה, תוך ניצול מקסימאלי לנפח החניה) .

על אף העובדה, כך נטען בכתב התביעה, כי התקבלו הצעות מחיר זולות מחברות אחרות, כגון חברת שחק מעליות (להלן : חברת שחק), אלא שמר אריה מימון (להלן: מימון) שהיה הבעלים ובעל השליטה בנתבעת וגם אחד הבעלים במניות התובעת, החליט להעדיף את הנתבעת משום: " ההיכרות הקרובה והערכת היכולת המקצועית ובשל איכות המוצרים והן מהטעם שהעדיף למסור את העבודות מתוך סיוע למפעל שבבעלותו וניהולו "(סע' 6 לכתב התביעה).

הצעת הנתבעת התקבלה ומיד לאחר מכן התובעת משכה שלוש המחאות בגין עבודת ה תיקון בסך כולל של 84,692 ₪, מועדי הפירעון 10.5.11, 10.6.11 ו-15.6.11, לפקודת הנתבעת שכולן נפרעו. התובעת גם שילמה לנתבעת סכום נוסף בסך 138,040 ₪ בגין עבודת התכנון, בארבעה שיקים שמועדי פירעונם הינם 29.6.11, 30.6.11, 15.7.11 והאחרון ביום 31.7.111. כל השיקים התקבלו ע"י הנתבעת שהנפיקה חשבוני ות מתאימות והעתק מהן העבירה לתובעת.

בסע' 13 לכתב התביעה טוענת התובעת, כי היא פנתה "בדרישות חוזרות ונשנות " לנתבעת לקיים אחר חלקה בהסכם, אלא שהאחרונה התעלמה מכל הפניות. גם נשלח מייל לסמנכ"ל הנתבעת ביום 19.6.13 לקבלת התכנון והחזר התשלום בגין התיקו ן, אלא שגם פנייתה זו נפלה על אוזניים ערלות.

לנוכח התעלמות הנתבעת לא היה בפני התובעת אלא לפנות לחברה אחרת לביצוע התיקון. ואכן, חברת שחק ביצעה תיקון זה בתמורה לתשלום כ-60,0 00 ₪, סכום הנמוך מדרישת הנתבעת כעולה מחשבוניות חברת שחק מיום 29.11.12 ו- 7.8.13 (נספחים ד1 ו-ד2 לכתב התביעה).

לנוכח האמור, ומשום שהנתבעת הפרה את ההסכם שנכרת בין הצדדים, אזי התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בהשבת מלוא התמורה.

זו בעצם תמצית גרסתה של התובעת, אלא שהנתבעת דוגלת בגישה שונה בתכלית אותה שטחה בתצהירה התומך בבקשתה למתן רשות להגן. תצהיר זה נעשה ע"י מר יותם סעדיה (להלן: סעדיה), שהינו הבעלים הנוכחי ו מורשה החתימה מטעם הנתבעת .

סעדיה מוסר בתצהירו, כי שתי החברות הינן פרטיות ובזמנים הרלוונטיים השולט, המחליט, המוציא לפועל וגם מורשה החתימה בשתי החברות (התובעת והנתבעת) היה מימון עצמו , כך שעסקינן בבדיה. כן נטען, כי התובעת באמצעות מימון נזכרה בהתקשרות נטענת זו רק לאחר שמימון מכר את מלוא מנ יותיו בנתבעת לסעדיה, התנהלות המעידה על חוסר תום לב. הנתבעת גם טענה להשתק על יסוד התדיינויות קודמות בין מימון, הנתבעת וסעדיה, מה גם שעסקינן בעסקה מדומה ולחילופין הנתב עת טענה כי קיימה את חלקה בעסקה זו.

אחרי מספר קדמי משפט שהתקיימו בפניי היה ברור כי לא ניתן להביא צדדים אלה להבנות; משכך, ניתנה החלטה להגשת תצהירי עדי הצדדים. התובעת הגישה מטעמה את תצהירו של מימון, של מר שמעון בן זקן מנהל מטעם חברת שחק לעניין העבודות שבוצעו ע"י חברה זו וגם תצהיר עדות ראשית מטעם איש האחזקה של התובע ת, בשם משה אלמועלם. הנתבעת הסתפקה בתצהירו של סעדיה, שכאמור, הוגש בתמיכה לבקשתה למתן רשות להגן.

סיכומי הצדדים
ביום 17.9.15 התקיימה ישיבה שבגדרה העדים נחקרו נגדית ובסופה שמעתי את סיכומי הצדדים בע"פ.

התובעת פתחה את סיכומיה בהדגישה, כי סעדיה הודה שהעובדות אודות ההתקשרות אינן בידיעתו מהטעם שהוא רכש את מניותיו של מימון בנתבעת בשלב מאוחר יותר, מה גם שהרושם שמתקבל כי עד זה לא דבק באמירת האמת. הוכח, כך נטען, כי נכרת חוזה לאספקת מוצרים ושירותים בין שני הצדדים, התובעת שילמה את התמורה במלואה, ואילו מה צד השני הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא קיימה אחר התחייבותה.

התובעת טוענת, כי די בכך כדי להוביל לקבלת התביעה. שעה שהוכח כי לא סופק מאומה ע"י הנתבעת, הרי מחובת האחרונה להשיב את כספי התמורה לתובעת.

הנתבעת בדעה שלאחר חקירת העדים התמונה התבהרה, ולפיה מימון ששלט בשתי החברות החליט לעביר כספים מהתובעת לנתבעת, שמצבה הכלכלי באותם זמנים היה קשה. לא הייתה אף עסקה אלא עסקינן בהתקשרות מדומה וכסות להעברת הכספים ותו לאו.

מימון ראה להגיש תביעה זו רק לאחר שמכר מניותיו בנתבעת, לא טרח להביא עדים רלוונטיים שהעובדות בידיעתם וגם מסר בעדותו עובדות שלא בא להן זכר בתצהירו באשר למעורבותה של חברה עלומה מת"א שנטען כי הנתבעת יצרה איתה קשר להכנת התוכניות לחניה המפולשות, ועוד כהנה והנה עובדות שהועלו לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית.

המדובר הוא בשתי חברות פרטיות, ובאותם זמנים מימון הוא ששלט בשתיהן ונכון לראות בו ובחברות כשני צדדים לאותו המטבע ואין לאפשר לו להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של התובעת.

גרסתה של התובעת גם לוקה בחוסר היגיון בסיסי, בחוסר תום לב מה גם שהנטלים בהוכחת עילת התביעה רובצים לפתחה של התובעת, כאשר בנטלים אלה היא לא עמדה.

דיון והכרעה
בתביעתה התובעת סומכת על קיומו של חוזה שנכרת בין הצדדים ולפיו הנתבעת התחייבה לתקן מנועי המעליות וגם לספק תכנון לחניה מפולשת. משום, שכנטען, הנתבעת לא קיימה את חלקה הרי התובעת בגישה כי נכון לחייב את התובעת בהשבת התמורה ששולמה לידיה. הווה אומר, במוקד עילתה של התובעת עומד החוזה הנטען ומשלא קיים מסמך כתוב וחתום ע"י שני הצדדים שמשקף את כל הסכמותיהם, מחובת התובעת להוכיח תוכנו של הסכם זה ותנאיו באמצעות עדיה והראיות בהן היא אוחזת. על התובעת רובצים נטלי הראיה והשכנוע בהוכחת רכיב זה של התביעה, משום שהדבר מהווה חלק מהתשתית העובדתית המקימה את עילתה ומצמיחה את הסעד הכספי לו היא מייחלת.

לאחר שמיעת העדים ועיון בכל הראיות שהוגשו, אני בדעה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התגבש הסכם בין הצדדים שבגדרו הנתבעת התחייבה לתקן את המנועים ולספק את התכנון, או לכל היותר החוזה הנטען הינו למראית עין בלבד. להלן אנמק מסקנתי זו.

מימון כאמור היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים, המנהל וכמוב ן המחליט והמוציא לפועל בנתבעת, (עמ' 14, ש' 14) וגם שותף בכיר ומחזיק ב- 50% ממניות התובעת, מנהל ומורשה חתימה מטעם האחרונה (עמ' 14, ש' 7). מימון בכובעו כמנהל התובעת מסר בתצהירו כי החליט ש נכון להחליף את מנועי מעליות הקניון (זאת בש ונה מהנטען בתביעה לתיקון המנועים, דבר שאעמוד עליו בהרחבה בהמשך הדברים) לאחר, כטענתו, שהתייעץ עם מהנדסים המומחים לדבר (עמ' 14, ש' 24-26). מימון לא צרף לתצהירו אף ראיה התומכת בטענה כי קיים התיי עצות לעניין המנועים גם לא ראיה שתאושש את הטענה כי באותה התקופה המנועים היו טעוני החלפה עקב תקלות או בלאי. כך החליט מימון, על אף העובדה שבאותם הזמנים עבודת התחזוקה והשירות של המנועים נעשתה ע"י חברת שחק, כעולה מכרטסת שצורפה לתצהירו וסומנה ח/1.

מימון טען שלא ראה להתייעץ עם חברת שחק וגם לא הגיש מסמך או דוח הערוך על ידה והתומך בטענתו. בחקירתו הנגדית ואחרי שמימון עומת עם תהיה זו, או אז נזכר כי דווקא קיים התייע צות עם חברה בשם חינגה בע"מ (להלן: חברת חינגה), שמתמחה, בין היתר, בבדיקת בטיחות המעליות. חברה זו בדקה תקופתית (כל 6 חודשים) את המעליות וסיפקה את אישורי הבטיחות, שהינם הכרחיים להפעלתן. הוא מסר , כי קיים התייעצות בע"פ, ונמסר לו כי ראוי ונכון להחליף את המנועים ואף :" אמר לי בעל פה שעוד כמה חודשים צריך להחליף מנוע" (עמ' 14, ש' 32) .

אני לא מקבל הסבר זה שהינו כבוש ולא זכה ולו לרמז בתצהירו של מימון. אף יתרה מכך, איני מקבל את טענתו של מימון לקיומה של התייעצות מהטעם שלא טרח להציג אף אישור גם לא להעיד מי מטעמה של חברת חינגה שתאשר את הנטען, עדות שהינה חשובה במקרה זה. לכך אוסיף, את התרשמותי השלילית מהעד מימון עליה אעמוד ביתר הרחבה בהמשך הדברים.

הוא מוסיף, כי כשהתקבלה ההחלטה בתובעת להחליף את המנועים הוא פנה לנתבעת, וכעת הוא בכובעו כמנהלה של האחרונה הכין הצעה אך לא לפני שהתייעץ עם סמנכ"ל הנתבעת בשם שמעון כהן (עמ' 15, ש' 18). גם כאן מימון לא הקפיד לציין עובדות אלו בתצהירו, והתובעת לא טרחה לזמן את שמעון כהן, שכנטען, הוא יחד עם מימון הכינו את ההצעה.

מימון גם מסר כי הקפיד על קבלת הצעות מחברות אחרות, אך גם במקרה זה כל ההצעות ניתנו בע"פ. אחת ההצעות שנמסרה למימון, כך הוא טען, הייתה מחברת שחק שטיפלה וסיפקה את השירות למעליות. על אף העובדה, כפי שמסר מימון עצמו, הצעתה של חברת שחק הייתה נמוכה מזו של הנתבעת , הוא החליט דווקא לבחור בנתבעת :" בזמנו סמכתי יותר על גרינשפון ולא על שחק" (עמ' 15, ש' 32). גם עובדות אלו לא בא להן זכר בתצהירו של מימון, והיה ברור שככל והחקירה התקדמה מימון סיפק תשובות לשאלות כדי ליישב את הסתירות וחוסר ההגיון שבגרסתו, אך היה ברור כי בתשובותיו אלו האמת לא הייתה נר לרגליו.

הוא ראה לבחור בנתבעת על אף העובדה שהצעת חברת שחק נמוכה יותר, זאת משום , כפי שמסר, הוא סומך יותר על הראשונה. אזכיר כי חברת שחק, כדברי העד מר בן זקן שמעון סמנכ"ל השירות בחברת שחק, היא שטיפלה ומטפלת באופן שוטף במעליות מאז שנת 1998 (עמ' 10, ש' 1) ואף הדגיש :" רק אנחנו היינו אחראים על תחזוקת המעליות" (עמ' 10, ש' 21). למרות זאת מימון לא סמך על שחק והעדיף כי התובעת תקבל את הצעתה הגבוהה של הנתבעת. אגב, העד בן זקן בחקירתו הנגדית נשאל האם זכורה לו כי ניתנה ע"י חברת שחק הצעה להחלפת המנועים בשנת 2011, ובתשובתו מסר כי הדבר אינו זכור לו (עמ' 11, 23) .

הנתבעת, באמצעות מימון מסרה הצעה בע"פ, ומימון בכובעו כמנהל התובעת החליט לקבל הצעה זו ולהעדיפה על המציעות האחרות, שגם הצעותיהן ניתנו בע"פ. או אז , נשאל מימון באם נועץ בעניין זה עם שותפו בתובעת, ומסר כי אכן העביר ההצעה לשותפו, ואף היה ויכוח, אלא לבסוף הוחלט לבחור בנתבעת (עמ' 16, ש' 9). גם כאן, מימון לא הזכיר נושא זה בתצהירו, והתובעת כהרגלה לא ראתה להזמין שותף ובעל מניות בכיר מטעמה שהיה מעורה בעובדות.

ההחלטה התקבלה, ואז מימון בכובעו כמנהל התובעת הזדרז ומשך את השיקים לפקודת הנתבעת, וגם דאג כי האחרונה תנפיק חשבונית כדין. אלא מאי, מעיון בחשבונית שהונפקה בגין השיקים שניתנו לנתבעת בעניין המנועים (צורפה לתצהיר מימון וסומנה א1), עולה כי בחשבונית זו צויין שהתשלום ניתן בגין תיקון המנועים ולא החלפתם. אף יתרה מכך, התובעת צירפה לתצהירו של מימון את דרישת ב" כ שהופנתה לנתבעת ביום 26.1.14, וגם בגדרה התובעת חזרה וטענה כי הסיכום הינו לביצועו של תיקון במעליות, דבר שגם נטען מפורשות בכתב התביעה עצמו.

כזכור התובעת גם העידה מטעמה את איש האחזקה בשם משה אלמועלם שהיה אמון, בין היתר, מתוקף תפקידו גם על המעליות. עד זה מסר בפניי שלא ידוע לו אודות הפניה לנתבעת, שאף אינה מוכרת לו כלל וכלל (עמ' 12, ש' 23); ואף הוסיף שמימון מעולם לא מסר באוזניו אודות הכוונה להחליף את מנועי המעליות ע"י הנתבעת (עמ' 12, ש' 27) , והעיקר הוא כי מעולם לא נאמר לו בין השנים 2011 ועד 201 2, ע"י מי מטעמה של חברת חינגה שפקדה את הקניון ויש להניח בדקה את המעליות בנוכחותו, הרי הוא שמסר: " המפתחות אצלי", (עמ' 12, ש' 13), כי קיימת בעיה כלשהיא במנועים וכי ראוי לשקול החלפתם. דבריו אלה של העד אלמועלם מחדדים את מסקנתי , כי אין ליתן אימון בדבריו של מימון ואף שומטים את הבסיס תחת גרסתו, שכפי התרשמותי אין בינה לבין המציאות ולא כלום.

למרות כל הסתירות וחוסר ההגיון בגרסתו של מימון עליהם הצבעתי לעיל ואשר ניכרו לכל מי שנכח באולם, מימון נותר נחוש ולא הסס למסור תשובות נוספות שהמעט שניתן לומר לגביהן, כי הן רחוקות מהאמת. כך למשל, מימון נשאל מדוע הנתבעת לא סיפקה את המנועים לתובעת הרי הוא שמסר כי עד חודש 5/13 הוא נותר מורשה החתימה היחידי בנתבעת (עמ' 23, ש' 10)? ובתשובתו הוא החל מתפתל ומסר שאינו יודע אם שמעון, הסמנכ"ל, הזמין, אולי היה במלאי, ולבסוף פטר את עצמו בתשובה :"אין לי מושג" (עמ' 17, ש' 30).

לעיל התמקדתי בעבודה הנטענת של החלפת המנועים אך התהיות והספקות מתחזקים ומזדקרים לעין גם באשר לגרסת התובעת לעניין התחייבות הנתבעת הנטענת לאספק ת התכנון לביצועה של חניה מפולשת. מימון בעדותו בפני מוסר מפורשות, כי החברה שהייתה אמורה לבצע את התכנון הינה חברה מת"א שהמציאה את הפטנט (עמ' 25, ש' 1). לחברה עלומה מת"א שפרטיה אינם זכורים למ ימון אשר הייתה אמורה לבצע את התכנון לא שולם דבר (עמ' 25, ש' 17), ואם כן מדוע התובעת שילמה כסף דווקא לנתבעת?, או אז בסוף חקירתו מימון ראה בכל זאת לציין פרט אמיתי :"כי המצב של הנתבעת היה בכי רע וממילא אמרתי שאני הבעלים ולא יקרה כלום לתובעת" (עמ' 25, ש' 8).

הנה הסתבר בסוף, כי לא הייתה שום התחייבות מצד הנתבעת לביצועו של תכנון כלשהוא. אני גם לא מאמין למימון אודות הפניה לחברה מת"א, שכאמור, אף פרט מזהה שלה אינו זכור למימון, הגם שספק גדול אם בכלל הייתה כוונה כלשהיא לבצע שינוי שכזה, והראיה שעד היום לא בוצע.

בסוף חקירתו מימון הודה כי המטרה הייתה מהעברת התשלום היא למנוע התדרדרות מצבה הכלכלי של הנתבעת, כך הוא הודה באשר לתשלום בגין התכנון הנטען, והדבר נכון גם לעניין התשלום שכנטען הועבר בעניין המנועים.

לעניין החלפת המנועים כבר הקדמתי וציינתי את התרשמותי מגרסת מימון והצבעתי, בין היתר, על הסתירה בין גרסתו לכתוב בחשבונית באשר ל שוני בין החלפת המנועים לתיקונם. כנראה בזמן הכנת התצהיר מימון היה ער לכך ש שירותי התחזוקה והתיקון השוטפים ניתנו ע"י חברת שחק ואף קיימת כרטסת ברורה וחדה אצל התובעת המתעדת את כל הפעולות שנעשו, מועדיהם והתשלום בגינם. הרי באם שירותי האחזקה ניתנו ע"י חברת שחק, ברור ומובן כי לא היה לא צורך ולא טעם בתיקון כלשהו למעליות, ובהחלט לא בסכום המופרך אשר מצויין בחשבונית. סביר להניח כי משום כך נולד ה הגרסה להחלפת המנועים. כנראה התובעת נזכרה ששנתיים לאחר מכן המנועים הוחלפו ע"י חברת שחק, דבר שהיווה מקור "ההשראה" לתובעת באשר לגרסתה העדכנית שהושמעה בגדרי ה הליך.

כפי שהקדמתי גם אם נלך כברת דרך ארוכה לקראת התובעת, גרסתה זו גם לוקה בחוסר היגיון. לא יתכן כי חברת חינגה, שכנטען המליצה לתובעת להחליף את המנועים, תמשיך במשך שנתיים לאשר את נושא הבטיחות על אף שעסקינן במעליות המותקנות בקניון אותו פוקדים מדי יום רבבות, וסביר להניח כי השימוש במעליות אלו הינו מאסיבי ביותר.

כזכור התובעת בעתירתה להחזרת כספים ששולמו לנתבעת, סומכת על החוזה והפרתו מצד הנתבעת. התובעת גם הדגישה לאורך כל ההליך כי שתי החברות (התובעת והנתבעת), שתיהן, ישויות עצמאיות ואין לערבב בין החברות לבין מימון . לעניין עצמאותה של חברה שהתאגדה כדין וגם מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה והמנהלים מטעמה, אין כל עוררין וגם אין טעם כי אכביר במילים בהקשר זה. על אף שבענייננו עסקינן בשתי חברות פרטיות שהשולט בהן באותם הזמנים היה מימון עצמו דבר המעורר קושי, אני עדיין נכ ון לראות בשתי החברות כעצמאיות לחלוטין. ברם גם אם נתייחס לשתי החברות כאישיות משפטיות שונות, לא ניתן לקבל את התביעה שעה שהטענה העיקרית בדבר קיומה של התקשרות בין הצדדים שהופרה ע"י הנתבעת, נפלה ולא הוכחה כדבעי.

מימון אשר כי הכוונה היתה להזרים כספים לנתבעת, וגם הודה כי הדבר נעשה משום שמצבה הפיננסי של הנתבעת היה גרוע (עמ' 17, 14), משום כך הוחלט להעביר כספים מחברה אחת לשניה כששתיהן בבעלותו ובשליטתו. זו הייתה התכלית, בה הודה מימון עצמו , שעמדה מאחורי התשלום. בהקשר זה אוסיף, כי יתכן והיו שיקולים נוספים מאחורי ה דרך בה בחר מימון להעברת הכספים ויצירת המצג של הזמנת שירותים ומוצרים מאת הנתבעת , אם כי בעניין זה אין צורך שארחיב משום שהדבר לא דרוש לשם ההכרעה בתובענה דנן.

מקור חבותה של הנתבעת להשבת הכספים, כך נטען בתביעה, הינו ההסכם שנכרת בין שתי החברות. כפי שהסתבר הצדדים בפועל לא נקשרו בהסכם ולא היתה מלכתחילה כל כוונה וגם לא התחייבות לספק מנועים ותכנון. מובן מאליו שבמצב דברים זה הגרסה העובדתית עליה סמכה התובעת קרסה, ובכך נשמט הבסיס תחת העילה בה היא אוחזת.

עוד אוסיף, כי לכל היותר נכון להתייחס להתקשרות הנטענת בין הצדדים להליך זה כאל חוזה למראית עין מהטעם שלא קיימת קורולציה כלשהיא בין הכוונה המוצהרת לזו האמתית שעמדה מאחורי אותה הת קשרות. חוזה כזה הינו בטל מעיקרו, וזכות ההשבה לא קמה אוטומטית אלא היא אפשרית אך מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (ג, שלו-דיני חוזים-חלק כללי, עמ' 256) . בענייננו, לא צודק להורות על השבה משום שהתובעת אחזה בגרסה עובדתית שונה לאורך כל ההליך שהסתברה כרחוקה מהאמת; וגם משום שמאחורי החוזה הנטען, כפי שהרחבתי מקודם, קיימת כוונה של התובעת באמצעות מימון השולט בה להקנות כספים לנתבעת כמתנה וללא תמורה כלשהיא. היינו, החוזה הנטען הינו למראית עין, אך מאחוריו קיימות הסכמות מגובשות שמשקפות את אומד דעתם של הצדדים והן מסוימות דיין, ואותן נכון לכבד.

לסיום, כפי שעלה מדברי העדים וטיעוני הצדדים, סעדיה רכש את מניותיו של מימון בשתי פעימות, בשנת 2112 ו-2113. בין הצדדים התגלע סכסוך והוגשו תביעות הדדיות לביהמ"ש המחוזי שהסתיימו בהסכם, אם כי מימון נותר בתחושה, אותה הביע מפורשות בפניי, כי בפועל סעדיה או מי מטעמו רימו אותו ולא שילמו את מלוא התמורה המוסכמת בגין המניות (עמ'18, ש' 8). הדבר גם מסביר את המניע האמיתי מאחורי תביעה זו שכנראה בגדרה מימון מנסה ל"לסגור חשבון" עם סעדיה, והראיה שהוא טרח לפנות לנתבעת בכתב בשמה של התובעת לעניין החוזה הנטען, רק לאחר שהמחלוקות במחוזי יושבו והוא סיים את קשריו עם הנתבעת (עמ' 20, ש'14-15).

סוף דבר
לאור האמור לעיל, מורה בזאת על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 12,000 ₪.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.