הדפסה

הום טאון בע"מ נ' יואב ואח'

בפני
כב' השופטת תמר נאות פרי

המבקשת / התובעת
הום טאון בע"מ

נגד

המשיבים / הנתבעים

  1. סער יואב
  2. יעקבי יואב
  3. עודד פיליפ דנציגר
  4. מיכל דנציגר
  5. יוסי מנשרוב
  6. מיה מנשרוב
  7. אלינה ברק
  8. אבנר סנדר
  9. סופיה פיין
  10. גדליה שרון
  11. עליזה שרון

החלטה

בפניי בקשה להורות על מינוי ב"כ המבקשת ככונס נכסים זמני לגבי זכויות המשיבים מכח הסכם שנחתם בין הצדדים לגבי בית דירות ברח' אלכסנדר ינאי 50 בחיפה (גוש 10761 חלקה 2, להלן: "המבנה") ועל הסמכתו של ב"כ המבקשת, ככונס נכסים, לבצע פעולות מסוימות.
רקע כללי ועובדות שאינן שנויות במחלוקת –
המבקשת הינה חברה העוסקת בבניה וייזום.
המשיבים הינם בעלי הדירות במבנה.
בדצמבר 2011 נחתם הסכם בין המבקשת לבין המשיבים לצורך יישומה של תמ"א 38 לגבי המבנה, משמע – הסכם לפיו המבקשת משפצת את המבנה, מוסיפה שטחים לדירות של המשיבים , בונה יחידות נוספות על הגג ומוכרת אותן - והכל כמקובל בפרויקטים דומים (להלן: "ההסכם").
באפריל 2013 התקבל היתר בניה לגבי העבודות נשוא ההסכם והעבודות החלו בסמוך לכך (להלן: " היתר הבניה הראשון").
למרבית הצער, עת החלו העבודות התברר כי קיימת בעיה במרפסות של הדירות, אותן בנה בעבר קבלן אחר (ולא המבקשת).
או אז, בוצעו עבודות לחיזוק המרפסות – דבר שארך זמן נוסף מעבר למתוכנן והיה כרוך בעלויות נוספות מעבר למתוכנן (להלן: "העבודות הנוספות במרפסות").
בין הצדדים החלה הדברות באשר לשאלת מימון העבודות הנוספות במרפסות. המגעים הגיעו לכדי הסכמות חלקיות, לרבות הסכמת המשיבים לחתום על בקשה להיתר בניה מתוקן, אשר תכלול שינויים יחסית להיתר הבניה הראשון.
במרץ 2014 הוגשה הבקשה להיתר המתוקן , לאחר שהמשיבים חתמו עליה (להלן: "בקשת ההיתר השני").
בשלב זה, בעוד הצדדים ממתינים לקבלת תשובה לגבי בקשת ההיתר השני – הופסקו העבודות במבנה. הצדדים חלוקים לגבי הסיבות לעצירת העבודות ולגבי משך ההפסקה – אך אין חולק כי העבודות פסקו בשלב מסוים.
באוקטובר 2014 המשיכו להתנהל מגעים בין הצדדים ובאי כוחם, לרבות לגבי האפשרות לאפשר למבקשת לבנות עוד יחידות על הגג , מעבר למוסכם מלכתחילה, ולממן באמצעות מכירתן את העבודות הנוספות במרפסות ואת שאר הכספים שעל המשיבים לשלם למבקשת .
מגעים אלו לא הניבו הסדר - אלא להיפך. בשלב מסוים שלחו המשיבים הודעה על כוונתם לבטל את ההסכם, כל צד טען מדוע לשיטתו הצד השני מפר את ההסכם עד אותו שלב ומהן ההפרות שעוד צפויות, והחלה מסכת של פגישות ותכתובות שלא הביאה לכל תוצאה – כאשר בכל אותה העת, עבודות הבניה לא ממשיכות (והתבצעו רק עבודות ניקיון חלקיות, אשר אף הן שנויות במחלוקת).
ביום 4.1.2015 הגישה המבקשת תביעה ל בית המשפט בקריות במסגרת ת"א 5645-01-15 אשר נקבעה לשמיעה בפני סגן הנשיא, כבוד השופט ערן נוה (להלן: "התיק בקריות"). הסעדים שהתבקשו שם מטעם המבקשת היו סעד של אכיפת ההסכם, השבת הסכומים העודפים שהושקעו בביצוע העבודות הנוספות במרפסות, פיצוי מוסכם על פי ההסכם ופיצוי בגין העלויות הנוספות שנגרמו למבקשת בשל העיכוב שנגרם באשמת המשיבים.
ביום 3.2.2015 הודיעו המשיבים על ביטול ההסכם (להלן: " הודעת הביטול").
ביום 18.2.2015 הוגשה התביעה בתיק העיקרי שבפני, על ידי המבקשת, כאשר אף כאן הסעדים המבוקשים הינם סעד של אכיפת ההסכם, פיצוי מוסכם וסעד של מינוי ב"כ המבקשת ככונס נכסים על זכויות המשיבים מכוח ההסכם, וזאת על מנת לבצע את הפעולות הנדרשות לצורך אכיפת ההסכם.
ביום 23.2.2015 הוגשה בתיק שבקריות תביעה שכנגד מטעם המשיבים, בה הסעדים המבוקשים הינם פיצוי ים בגין נזקים נטענים שונים שנגרמו למשיבים (לרבות בגין הפסדי שכר דירה, ליקויי בנייה נטענים וחיובים במס שבח). במקביל, הוגשה שם מטעם המשיבים , בקשה למתן צו מניעה זמני (להלן: " בקשת המשיבים לסעד זמני בקריות"), במסגרתה ביקשו המשיבים צו אשר יורה למבקשת להימנע מהמשך ביצוע עבודות כלשהן במבנה ואשר יורה למבקשת להימנע מהמשך ההליכים לקבלת היתר הבניה השני.
בין לבין, אושרה בתנאים בקשת ההיתר השני.
ביום 11.3.2015 ניתנה החלטתו של כב' השופט נוה בבקשת המשיבים לסעד זמני בקריות (להלן: " ההחלטה בקריות"), בה נקבע כי אין מקום ל תת את צו המניעה המבוקש. בית המשפט בקריות ציין כי עסקינן בהתקשרות על פי תמ"א 38, שמטבעה כרוכה בבירוקרטיה, ועל אף שהוא נותן אמון בכך שהמשיבים סבורים שהעבודות במבנה אינן מתקדמות בקצב משביע רצון, אין לקבל את הטענה כי המבקשת נטשה את האתר, ויש לראות כי המשיבים עצמם הסכימו לפתוח בהליך של בקשת ההיתר השני ואף נתנו למבקשת ארכה לצורך קיום התחייבויותיה מכוח ההסכם. עוד מצא בית המשפט בקריות כי לא מתקיימים התנאים לצורך מתן סעד זמני, ועל כן דחה את הבקשה. עם זאת, ציין בית המשפט כי דעתו אינה נוחה מהתנהלותה של המבקשת, ושב והפנה את הצדדים להצעת הפשרה שהציע, לפיה יוסכם על המשך ביצוע הפרויקט, תוך קביעת לוח זמנים לאבני הדרך ובפיקוחו של בית המשפט.
ביום 16.3.2015 הוגש כתב הגנה מטעם המשיבים בתיק העיקרי הנוכחי.
הבקשה הנוכחית –
הבקשה בה עסקינן, למתן סעד זמני מטעם המבקשת , הוגשה ביום 19.3.2015.
בבקשה עותרת המבקשת לכך שעו"ד בירמן, בא כוחה, ימונה ככונס נכסים, ויוער כבר עתה כי עו"ד בירמן משמש כמייצגה של המבקשת אך הוא גם מנהלה. בבקשה נטען כי המבקשת כבר השקיעה כספים רבים בפרויקט וכי צפויה להפסדי עתק אם לא יתאפשר לה לסיים את הפרויקט, תוך העלאת שלל טענות באשר לכך שהיא לא הפרה את ההסכם, לא איחרה בביצועו כפי שטוענים המשיבים וכי לכן – הודעה הביטול ניתנה שלא כדין וכשלעצמה מהווה הפרה יסודית של ההסכם. לטענת המבקשת היא נדרשת לסעד המבוקש על מנת להתקדם בביצוע הפרויקט, להגיש את הבקשות הנדרשות, לקבל מימון להמשך הביצוע מבנק מלווה, למכור את היחידות שיבנו בהתאם להסכם ועוד.
במועד הגשת הבקשה – התבקש מתן הסעד במעמד צד אחד. לא מצאתי להיעתר לבקשה במעמד צד אחד ונקבע דיון במעמד שני הצדדים ובאי כוחם. במהלך הדיון הועלו הצעות – אך דומה כי לא ניתן היה להגיע להבנות. בעיקרם של דברים חזרו הצדדים על הטענות שהועלו במכתביהם ובמסמכים אשר הוגשו לתיק בקריות, והנתון העדכני הרלבנטי היחיד היה שהוגשה התנגדות לבקשת ההיתר השני מצד השכנים בבניין הסמוך, אשר עתידה להישמע בימים הקרובים (משמע, שעתידו של ההיתר השני עדיין לא ברור).
דיון והכרעה –
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים (לרבות במסמך שהוגש מטעם המשיבים ביום 30.3.2015 והתגובה מצד המבקשת מיום 31.3.2015), עמדתי כי דין הבקשה להדחות, דהיינו שאין מקום להיעתר לבקשה למתן הסעדים הזמניים המבוקשים.
באשר למסגרת הנורמטיבית בה עסקינן, ההלכות ידועות, ואפנה לעיקרי הדברים כדלקמן:
"המסגרת הנורמטיבית למתן סעד זמני קבועה בתקנה 362 לתקנות. כידוע, בית המשפט רשאי ליתן את הסעד המבוקש אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת תביעה. כמו כן, על בית המשפט להביא בחשבון את מאזן הנוחות, קרי: הנזק שייגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב או לאדם אחר אם ינתן הסעד הזמני. כמו כן, על בית המשפט לבחון במסגרת הבקשה למתן סעדים זמניים את ניקיון הכפיים של הצדדים, וכן את סוג הסעד, היקפו ותנאיו (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי עמוד 523 (מהדורה עשירית, 2009))."
(רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 (20.01.2013)).
וכן ראו -
"כידוע, בבואו של בית המשפט לדון בבקשה למתן סעד זמני, עליו לשקול שני שיקולים עיקריים, בכפוף לשיקולי יושר שבכוחם למנוע את מתן הסעד: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. שני השיקולים נבחנים כמקבילית כוחות, כאשר חוזקו של האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר".
(רע"א 5982/14 אברהם יהודה נ' רן חוגי (27.11.2014).

על רקע האמור, לשיטתי, אין מקום בנסיבות להיעתר לבקשה למתן סעדים זמניים ( וראו אף את אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 915 -914 (מהדורה אחת עשרה, 2013)).
ראשית, התביעה הנוכחית חופפת במרביתה לתביעה שמתבררת בתיק שבקריות, אשר בירורה החל. הסעדים המבוקשים בתיק שבקריות והסעדים המבוקשים בתיק זה כמעט זהים, כאשר הסעד העיקרי אותה מבקשת המבקשת הינו סעד האכיפה. אמנם בתיק זה מתבקש גם מינוי כונס נכסים, אך אין בכך כדי להצדיק ניהול של שתי תביעות זהות במקביל. ברי כי ככל שיוענק למבקשת סעד האכיפה, המשמעות תהא, בין היתר, מהלכים שקשורים לזכויות הבעלות לגבי הדירות שעל הגג, אך אין בכך כדי להצדיק את הגשת התביעה הנוכחית לבית המשפט המחוזי חודש וחצי לאחר הגשת התביעה לבית המשפט בקריות.
שאלתי במהלך הדיון את ב"כ המבקשת מהו הצורך בהגשת התביעה הנוכחית במקביל לתביעה בקריות, ותשובתו לא הניחה את הדעת. אני מסכימה שמתן סעדים הכרוכים ברישום יחידת דיור נוספת ומכירתה לקונים פוטנציאליים – אולי אינה מצויה בסמכותו של בית המשפט הנכבד בקריות, אך אנו רחוקים בשלב זה ממתן סעדים שכאלו. השלב הראשוני בבירור המחלוקת הינו בנוגע לשאלה מי הפר את ההסכם, אם בכלל, האם אחד מהצדדים זכאי לביטולו, האם הודעת הביטול נשלחה כדין, אם הביטול היה שלא כדין – מהם הסעדים העומדים לצד הניפר, האם קמה זכאות לביטול והשבה או פיצויים או שמא אכיפה ופיצויים, וכיוצ"ב שאלות חוזיות ולא קנייניות.
היישום של ההסכם, לו יקבע שיש להמשיך בביצועו, כרוך בסעדים קנייניים וברישומים מתאימים בלשכת רישום המקרקעין לגבי הדירות שעתידות לקום על הגג ושיהא צורך למוכרן – אך המדובר בסעדים שנלווים לשאלות המרכזיות החוזיות כמתואר מעלה, אשר בהן יכריע כבוד השופט, סגן הנשיא נוה ו אין כל סיבה שאכריע בהן במקביל אליו.
יתרה מכך. אני בטוחה שאם יקבע שאכן יש מקום להורות על אכיפת ההסכם, תמצא הדרך לבצע את המהלכים הקניניים והרישומיים המתחייבים, ללא צורך בהכרעה שיפוטית נוספת.
בכל מקרה, בכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבים בתיק הנוכחי, הם טוענים כי יש להורות על סילוקה של התביעה הנוכחית על הסף נוכח קיומו של התיק שבקריות, בשל עקרון "הליך תלוי ועומד", או כי הגשתה גובלת בחוסר תום לב וניצול לרעה של הליכי בית המשפט. במצב דברים זה, אני בספק אם יש מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש.
שנית, הסעד הזמני המבוקש (מינוי עו"ד בירמן ככונס והסמכתו לבצע את הפעולות המנויות בבקשה) הינו אחד מהסעדים המבוקשים בתיק העיקרי. זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד בתיק העיקרי הינו שיקול שלא ליתן את הסעד הזמני, וכפי שנפסק:
"הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יורה על צו עשה זמני המשנה את מצב הדברים הקיים ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית בתובענה (ראו למשל: עניין טירת צבי הנ"ל). צו עשה זמני המשנה מצב קיים ראוי שיינתן במצבם חריגים בלבד, רק כאשר נוכח בית המשפט כי התערבותו חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם (ראו למשל: רע"א 1868/98 סייג נ' המועצה לייצור ולשיווק צמחי נוי [פורסם בנבו] (6.4.1998)). אינני סבור כי העניין דנן מהווה מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו."
(רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 (20.01.2013)).
בדומה, יש לראות כי מבוקש סעד עשה, ולא צו מני עה שנועד לשמור על מצב קיים, וההלכה היא כי צו עשה יינתן רק במקרים מתאימים, אשר היקפם מצומצם עוד יותר, לאמור:
"הכלל הנהוג בפסיקתנו הוא כי צו עשה זמני הוא סעד חריג שניתן במשורה",
(רע"א 1868/15 יתדות ת.ש.מ.ו. בע"מ נ' קוליאן (15.3.2015)) ;
וכן נפסק במקרה אחר כי:
"הסעד המבוקש הינו צו-עשה, אשר לא ניתן בשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד" (ראו: עע"ם 2482/12 אריאס נ' שר הפנים (19.4.2012); עע"ם 2357/14 אסבוק נ' שר הפנים (7.5.2014))".
(עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' משרד הפנים (12.1.2015)).
שלישית, שוכנעתי שיש מחלוקת אמיתית בין הצדדים בשאלת תוקפו של ההסכם כיום, בשאלת ההפרות ההדדיות הנטענות, בשאלת האמון והאפשרות לחזור ולשתף פעולה לקראת סיומו המהיר והמוצלח של הפרויקט – ולא שוכנעתי על סמך הנתונים הקיימים כיום כי למבקשת עילת תביעה לכאורית שמחייבת ליתן את הסעד המבוקש. ויובהר. אין ספק כי יישומו של ההסכם מקנה למבקשת את האפשרות לבצע את הפעולות שהיא מבקשת שיבצע עו"ד בירמן ככונס, אלא שקיימת אפשרות ממשית שההסכם שבוטל, יישאר "בביטולו", ובמקרה שכזה למבקשת אין כל זכות לסעדים המבוקשים, וכל שתוכל לקבל הינו פיצוי כספי, לו תוכיח את זכאותה לקבלו ואת שיעורו. מתן הסעדים המבוקשים, משמעו המשך יישומו של ההסכם ואכיפתו, בבחינת הכרזה לפיה ההסכם לא בוטל כדין ואף לא יוכרז כמבוטל בעתיד. הנתונים בתיק זה – בשלב הזה – לאחר עיון במסמכים לרבות במסמכים שבתיק שבקריות – אינם מצדיקים מתן סעד שמעניק למנהלה של המבקשת ובא כחוה את האפשרות לפעול ליישום ההסכם ולבצעה הלכה למעשה את אכיפתו.
קל וחומר שמשמעות הדבר הינה ביצועו של הסכם שכרוך במידה לא מבוטלת של המשך שיתוף פעולה ואמון הדדי, ולעניין זה ראו:
"בית המשפט עמד בעבר על כך שלא רצוי לכפות על צדדים שיחסיהם עלו על השרטון להמשיך ולשתף פעולה עסקי בניגוד לרצונו של מי מהם (רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ [פורסם בנבו] (20.1.13)). כך בפרט כאשר התובע יכול למצוא את תקנתו בתובענה לסעד כספי, התרופה המתאימה איננה צו מניעה או צו עשה (רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 7 (16.1.12); רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון פ"ד מה(4) 225 (1991))."
(רע"א 4848/13 דרים בוטס בע"מ נ' T.A.Y Technology Limited (16.2.2014)).
רביעית, הנזק שעלול להיגרם למבקשת, הגם שעסקינן בסכומים גדולים, הינו כספי. מנגד, הנזק שעלול להיגרם למשיבים הינו משמעותי יותר, שכן אם נאפשר למבקשת להמשיך בביצוע של ההסכם בניגוד לרצונם ולהסכמתם – המשמעות הינה שיבנו עוד דירות על גג הבית שלהם, אשר ימכרו על ידי המבקשת לרוכשים שונים, תוך שאין פתרון מוסכם למחלוקות לגבי הבניה, היקף הבניה, הסדרי החניה, וכיוצ"ב מחלוקות - אשר מנעו את ההסדרים המוצעים עד כה. פגיעה שכזו במשיבים אינה רק בהיבט הכספי, ולכן – במאזן הנוחות, לא שוכנעתי שיד המבקשת על העליונה.
יתרה מכך. במהלך הדיון הסביר ב"כ המבקשת – ובצדק – שעד אשר לא נדע בוודאות אם המבקשת עתידה לסיים את הפרויקט אם לאו, היא לא תשקיע ולוּ שקל נוסף בפרויקט. בדברים אלו יש טעם רב, שכן המבקשת כבר השקיעה ממון רב בעבודות שבוצעו עד כה ובהליכי התכנון, ואם התוצאה של ההליך המשפטי תהא שההסכם מבוטל ועליה לסיים את פעילותה באתר, עליה לעשות כל מאמץ ל"מזער" את נזקיה ולא להוסיף ולהשקיע כספים. אלא שטיעון זה ממש מהווה נימוק שלא להעניק את הסעד הזמני המבוקש , שכן עולה מהטיעון שמתן הסעד לא נועד על מנת לשמור על המצב הקיים, אלא שמטרתו להגן על השקעות נוספות עתידיות, כלומר – לאפשר את שינוי המצב בחסות בית המשפט.
בהקשר זה, ואף בהתייחס לנימוקים הקודמים שפרטתי, אפנה עוד לדברים שנאמרו ברע"א 4884/14 ארנון-פז (1985) בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל (10.08.2014) , לאמור:
"ככלל, בית המשפט לא יכפה על צדדים להסכם שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם, בניגוד לרצונו של מי מהם. הסעד המתאים בדרך כלל למצבים מעין אלה איננו צו מניעה או צו עשה המחייב המשך קיומו של ההסכם, כי אם סעד של פיצוי כספי (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225, 229 (1991); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 6 (13.12.2005) (להלן: פרשת איגוד ערים); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 11 (9.7.2007) (להלן: פרשת ארגון סוכני הדואר); רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 7 (16.1.2012) (להלן: פרשת חיים לוי)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר דנים בסעד זמני שכמוהו במידה רבה כסעד העיקרי, כבענייננו (רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ [פורסם בנבו] (24.10.1995))." (ההדגשה אינה במקור).

עוד ציין בית המשפט העליון שם, כי:
"סוגי ההסכמים שלגביהם הוכרה ההלכה הנ"ל, כהסכמי זיכיון והפצה, אינם בגדר רשימה סגורה. כל הסכם אשר יובא לפני בית המשפט יבחן לגופו, תוך מתן משקל לאופיו של ההסכם לטיבו ולנושאו; ככל שההסכם מצריך יחסי אמון ושיתוף פעולה רב יותר בין הצדדים, כך תגבר הנטייה שלא לחייב צד להמשיך בעל כורחו בהסכם (רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, [פורסם בנבו] פיסקה 10 (10.3.2009) (להלן: פרשת קופת חולים מאוחדת); רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 31 (20.1.2013) (להלן: פרשת רשת נגה))."

עוד אציין, כי במהלך הדיון נשאל ב"כ המבקשת מדוע יש צורך במתן סעד דחוף, ובמיוחד - מה היתה הסיבה להגשת הבקשה במעמד צד אחד, והוא השיב כי נכרת חוזה עם קבלן אשר היה אמור להתחיל את העבודות בימים הקרובים וביטול העבודות מטעמו יגרום לנזק כלכלי רב. על כך אומר כי יתכן והיה צריך לשקול אם להתקשר עם קבלן דווקא בימים אלו, שעה שעל הפרק בקשה למתן סעדים זמניים שטרם הוכרעה וכאשר יש מחלוקת לגבי המשך הפרויקט.
חמישית, הואיל וכרגע ממילא עדיין אין היתר בניה "סופי", לאור כך שהוגשה התנגדות לבקשת ההיתר השני – לא ניתן לסיים את ביצועו של הפרויקט, והסעד המבוקש ממילא אינו ישים במלואו.
סיכום –
אשר על כן, לאור המקובץ, הבקשה נדחית.
המבקשת תשלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 8,000 ₪ (כולל מע"מ), תוך 21 יום.
ומה עכשיו?
כפי שניסיתי להציע בדיון – עמדתי היא כי על המשיבים לשקול בכובד ראש את המשך המהלכים, ככל שעמדתם היא כפי שהובעה בדיון, משמע – שאין הם מעוניינים שהמבקשת תמשיך את הפרויקט וכי עליה לסלק ידה מהאתר. מעבר לכל מה שכתב כבוד השופט נוה בהחלטה בתיק שבקריות, נדמה לי שבסיטואציה הנוכחית, ולמרות הכעסים והמשקעים והטענות לגבי חוסר האמון ההדדי – יתכן ויש מקום לחזור ולשתף פעולה. שהרי אם המבקשת, בתום הליך משפטי ארוך וממושך, תמצא עצמה מחוץ לפרויקט , היא לבטח תהא זכאית לעלויות של העבודות שהיא כבר ביצעה, ואין מחלוקת שבוצעו עבודות רבות , לרבות בנוגע למרפסות. מכאן, שגם אם יתקשרו המשיבים עם קבלן חלופי במקום המבקשת – הם יצטרכו לשלם למבקשת על העבודות שהיא כבר ביצעה. אף אם ניקח בחשבון, לצורך הדיון, שהמשיבים יוכלו להעלות טענות בהיקף מסוים לגבי איחורים או אף אם יהיו להם טענות בהיקף מסוים לגבי נזקים – עדיין, לא ניתן יהא להתעלם מכך שהמבקשת אכן השקיעה כסף רב עד כה בפרויקט והם יאלצו לשלם לה, ככל שלא יצליחו לשכנע כי נזקיהם מתקזזים עם העלויות המצטברות (ואולי אף נזקים שנגרמו גם למבקשת). לכן, אינני בטוחה שהיפרדות מהמבקשת בשלב זה הינה אכן התרחיש המיטבי מצד המשיבים.
עוד יובהר כי ככל שאכן יש צורך לחתום על מסמכים ולבצע פעולות כדי לקדם את הפרויקט, וככל שהמשיבים מסרבים לאפשר למבקשת לעשות זאת – אזי שאם בסוף ההליך יתברר שיש מקום לאכוף את ההסכם, העיכובים שנובעים מאי החתימה על המסמכים וההשלכות של האמור – יזקפו לחובת המשיבים.
הצעתי היא, כפי שהציע כבוד השופט נוה – להמשיך בביצוע הפרויקט, להסכים על יישומו של ההסכם ואכיפתו , להסכים על כך שהבקשה להיתר השני היא המשקפת את גמירות הדעת "האחרונה בזמן", להסכים שכבוד השופט נוה יקצוב את הזמנים לביצוע שלבי ההתקדמות, ו ראו כי כבוד סגן הנשיא נוה הציע לצדדים להמשיך בביצוע תחת פיקוחו הקפדני, תוך קביעת לוחות זמנים קצרים וברורים, ובתנאים נוספים שנראים לי סבירים, הגיוניים ומעשיים.
אני סבורה כי ייטיבו הצדדים להגיע להסכמה בדבר הצעתו של השופט נוה, בתיק שבקריות, חלף ניהולו של התיק דשם במתכונת הנוכחית ובוודאי שחלף ניהול התיק דכאן במקביל (ככל שיתנהל, במועד שיתנהל).
מההודעה של המשיבים שהגיש בא כוחם עוה"ד פינגרר ביום 30.3.2015 עולה כי לאחר הדיון שהתקיים, קיימת נכונות להגיע להבנות בזיקה להצעתו של כבוד השופט נוה. ממסמך הטיעונים המשלימים שהגיש עו"ד בירמן ביום 31.3.2015 עולה גם כן נכונות להגיע להבנות בזיקה לאותה הצעה. ניכר כי שני הצדדים מעלים במסגרת הצעתם לפשרה גם דרישות ותנאים נוספים, אשר ייתכן ויעוררו קשיים - אך בבסיסם של דברים - ישנה נכונות מצד שני הצדדים להביא לסיומה של המחלוקת ללא צורך בהחלטה שיפוטית. אף אם קיימת מחלוקת לגבי מספר יחידות הדיור שניתן לבנות על הגג – ניתן למצוא דרך לפתור את אותה מחלוקת נקודתית, כולל "תגמול" כספי לצד שעמדתו נדחית.
אני מצפה מהצדדים להגיע להסדר על בסיס הצעת בהמ"ש בקריות ולבקש מבית המשפט שם שיסכים ליתן לה תוקף של החלטה, הגם שההצעה ניתנה טרם נאלץ כבוד השופט לתת את ההחלטה בקריות.
בשלב זה אינני קובעת את התיק לישיבה נוספת. אמתין לעדכון תוך 60 יום. ככל שלא יודיעו הצדדים שהגיעו להסדר, אשקול את המשך המהלכים , לרבות צווים להשלמת ההליכים המקדמיים, הגשת תצהירי עדות ראשית וקביעת ישיבת קדם משפט. לעיוני בעוד 60 יום.

ניתנה היום, י"א ניסן תשע"ה, 31 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.