הדפסה

ה"פ 19863-02-11 מרקוביץ נ' אלמקיאס

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ה"פ 19863-02-11 מרקוביץ נ' אלמקיאס

בפני
כב' השופט אריאל ואגו

המבקשת

דבורה מרקוביץ
ע"י ב"כ עו"ד יניב אלבז

נגד

המשיב

אליהו אלמקיאס
ע"י ב"כ עו"ד יורם דדיה

פסק דין

עניינה של המ"פ זו- מתן הצהרה בדבר תוקפו המחייב של זכרון דברים שנכרת ביום 29/1/09. כותרת הזכ"ד הינה " זכרון דברים רכישת דירה "

עפ"י הזכ"ד רכשה המבקשת מהמשיב את זכויותיו בדירה באופקים ( רח' הרצל 30) תמורת 240,00 ₪. מועד העברת הזכויות ע"י רישומן ע"ש הרוכשת, כמו גם מסירת החזקה,נקבע ל 31/1/12. פריסת תשלומי התמורה, אף היא נעשתה בלוח זמנים ממושך, הנפרס על פני שנים ארוכות.

זכרון הדברים, על פי ניסוחו, מפורט מאד, וממלא, בעליל, אחר כל התנאים הנדרשים בדין ובפסיקה כדי להוות התקשרות חוזית תקפה. אף כי קיימת בו "נוסחת קשר" ולפיה הצדדים מתחייבים לחתום "הסכם סופי", והמועד לכך לא מולא בנוסח המודפס, הרי נאמר מפורשות כי " בכל מקרה זכרון דברים זה מחייב כהסכם סופי ". לכאורה, איפוא, לפנינו הסכם תקף ומחייב לכל דבר.

בעלי הזכויות הרשומים בחברה המשכנת ("עמיגור " ), הינם המשיב יחד עם אשתו לשעבר, כיום גרושתו, גב' יאנה וייסמן- אלמקייס. היא אינה חתומה על הזכ"ד, ולא צורפה כמשיבה. משהעיר על כך ביהמ"ש , וצוין כי יש לקבל עמדתה ביחס להסכם הנדון, הוסבר, כי במישור יחסי בני הזוג, ובמסגרת ההליכים ביניהם, היא ויתרה על זכויותיה לטובת המשיב, והוא נותר בעל דברה היחיד של המבקשת כיום. הוריתי על המצאת כתבי בי דין, ומתן אפשרות לגב' וייסמן- אלמקייס ליתן עמדתה ותגובתה למבוקש בהליך הנוכחי. הגם שלכאורה בוצעה ההמצאה- לא ניתנה כל התייחסות מטעמה. החלטתי, על-כן, כי התיק יוכרע ככל הנוגע לצדדים הישירים , המבקשת והמשיב. (החלטה מיום 16/1/12 ). איני מביע, בשלב זה עמדה, באשר לנפקות פסק הדין כלפי גרושת המשיב, באם, בכל זאת, ולימים, תוגש מטעמה בקשה כלשהי, או הליך אחר, שיש לו זיקה להתדיינות נשוא תיק זה.

נוסחו של הזכ"ד, והשנים הארוכות שעל פניהן משתרע ביצוע ההסכם, כמו גם לוח התשלומים, נגזרים, כך עולה מההתפתחויות המאוחרות יותר, מכך שהחברה המשכנת, "עמיגור", העניקה לזוג אלמקייס מענק מותנה בגובה מעל 104,00 ₪, והתנאי הוא שהדירה תשמש למגוריהם, ולא תמכר, במשך 5 שנים. הזכ"ד נועד ,כנראה, לעקוף מכשלה זו, אולם, משהדבר נודע לעמיגור, שוגר אל בני הזוג מכתב ( 12.8.09) ובו הוגדרה עסקת המכר הנוכחית כהפרת ההתחיבויות ונדרשה החזרת המענק המותנה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

אומר מיד- במישור זה אני רואה את הסיבה לנסיון ההתנערות של המשיב מההסכם, ולהעלאת טענותיו בכתב תשובתו, ובסיכומיו, כפי שנעשה- טענות חסרות בסיס ומופרכות.

המבקשת שילמה ע"ח התמורה המוסכמת סך של 30,000 ₪ ישירות למשיב, וסכום נוסף של 170,000 ₪, שהועברו לנאמנות של עו"ד, ומיועדים היו להיות מועברים לגב' וייסמן- אלמקייס, במסגרת הסדר הגירושין, וכנראה בתמורה לויתור על זכויותיה בדירה לטובת בעלה- המשיב. ( המשיב מאשר זאת- עמ' 7 לפרוט' מ 21/12/11 ).

המבקשת קיבלה חזקה בדירה , מעשית, הגם שלא במסגרת סיום עסקת המכר, עוד בסמוך לחתימת הזכ"ד, והמשיב נותר לגור ביחידת דיור הצמודה לדירה. החשבונות השוטפים הועברו ע"ש המבקשת, והיא נושאת בהם. המשיב צייד אותה באישור מטעמו להגשת תכניות לועדת התכנון והבניה,בשמו ועבורו, כדי להסדיר חריגת בניה שנעשתה במבנה. ( מיום 15/6/10).

הצדדים גילו דעתם כי עסקת המכר תקפה ומחייבת, וכך התנהלו הדברים, עד שנתחוור למשיב כי ביצועה, ללא הסכמתה של החברה המשכנת, וללא ידיעתה, יביא לקשיים רבים ולנזק כספי. עמיגור, כזכור, דרשה החזרת המענק המותנה. גם הדווח לשלטונות מס שבח על החוזה, צפוי היה להיות בעייתי וכרוך בקנסות כבדים. המשיב החל להתכחש לתוקפו של ההסכם, לטעון כי המבקשת פלשה לדירה, ודרש פנויה, והחל להערים קשיים שונים על המבקשת במימוש ההסכם ובהמשך ביצועו.

המבקשת פנתה, לבסוף, לביהמ"ש, בהליך הנוכחי, וביקשה להצהיר על תוקפו המחייב של הזכ"ד. בהיותה אלמנה מבוגרת, כבת 81, ושאינה בקו הבריאות, היא הצהירה כי מי שטיפל מטעמה בהתקשרות ובמגעים מול המשיב היו בנה,דוד, וכלתה, שעימם היא מתגוררת מזה כעשר שנים. הבן, דוד, אכן נתן תצהיר תומך בהמ"פ, לצד תצהירה של המבקשת.

הוגש כתב תשובה , מטעם המשיב, ובו נטען כי המשיב נוצל על ידי המבקשת ובנה וכלתו, וכי היה במצב נפשי קשה, עת אילצוהו לחתום על זכ"ד למכירת הדירה במחיר מופחת, כאשר שויה האמיתי גבוה בהרבה. יאמר מיד- נתון זה לא הוכח בחוו"ד מומחה, או בכל דרך אחרת. ככל שהמשיב ביקש לטעון לבטלות העסקה בשל עילה של עושק, אילוץ, וכו'- אין ראשית ראיה לכך שתנאי ההסכם היו גרועים או בלתי סבירים כלשהו.

מצבו הנפשי הנטען של המשיב לא בוסס בשום ראיה, לא כל שכן על דרך חוו"ד מומחה .

עדותו בפני, עת נחקר על תצהירו, עשתה רושם שלפנינו אדם היודע לנהל את ענייניו כהלכה, ואף שניסה, בתחילה, לטעון כי הוא לא מרוכז, ואינו חש בטוב ( עמ' 6), הוא דיבר באופן ענייני, ענה תשובות הגיוניות, ותוך נסיון לחמוק ממענה ישיר כאשר הדבר לא היה נוח בעבורו. אין לקבוע שום ממצא ביחס למצבו הנפשי של המשיב בשום נקודת זמן רלבנטית, בעת חתימת הזכ"ד, או לעת ניהול ההליך המשפטי.

כמו כן נטען, כי המבקשת עצמה הפרה את ההסכם בכך שפלשה לדירה ללא רשות. הדבר אינו מתיישב עם העברת החשבונות על שם המבקשת, עם האישור שניתן להגשת תכניות לועדת התכנון בשמו, ועם השהוי העצום, כשנתיים, בהגשת תביעת הפנוי שיזם, לבסוף. עדות המבקשת, בתצהיר, ועדות בנה, על כי מדובר היה בקבלת חזקה ידועה ומתואמת, בשיתוף פעולה מלא של המשיב, ואף בסיועו, מקובלת עלי ואמינה. נזכור, כי הוא עבר ליחידת דיור צמודה לדירה, ובקיא בכל המתרחש בה בזמן אמת.

בעוד שב"כ המשיב ניסה להראות, בעת חקירת המבקשת, שאינה בקיאה בפרטים, ושדבריה מבולבלים ( ונקל להבין זאת בהנתן גילה ומצב בריאותה ) , הוא ויתר על חקירת בנה,דוד, שלכאורה בקיא ממש כמוה, אף יותר, בפרשה, ואין ספק, גם לגישת המבקשת ,שהוא ואשתו, כלת המבקשת, היו ה"רוח החיה" שבעסקה ובמגעים עם המשיב.

הן מכתב התשובה, והן מהעדות בביהמ"ש, עולה ברורות שמקור ה"פיצוץ" במימוש ההסכם אינו בפער בין מחיר השוק של הדירה, למחיר החוזי המוסכם, פער שקיומו לא הוכח, או בכך שהמבקשת ניצלה מצבו הנפשי הרעוע של המשיב. הסיבה האחת והיחידה- קושי שנוצר כאשר החברה המשכנת גילתה את המכר המיועד. כנראה, שהמבקשת עצמה פנתה לעמיגור, מסיבותיה, ואף ביקשה לרשום הערת אזהרה להבטחת זכויותיה. החברה המשכנת, שערכה בדיקה, לא הסכימה לאמץ את הקונסטרוקציה המשפטית של "מכר דחוי" , שנועד להשתכלל רק כחלוף התקופה שבמהלכה חייבים הזוג אלמקייס להתגורר בדירה, ולהימנע ממכירתה. החל "כדור שלג", שסיבך את העסקה , בעבור המשיב, וכנדמה, גם בעבור המבקשת. פועל יוצא מכך- חפץ המשיב להשתחרר , בכל דרך אפשרית, מעולו של ההסכם.

המשיב לא ביסס שום טיעון בר קיימא כנגד תוקפו המחייב של הזכ"ד.

בשלב זה, לא ברור כיצד ניתן , אם בכלל, להתגבר על התנגדות החברה המשכנת, כיצד ניתן להסדיר הדווחים לשלטונות המס, ובאיזו עלות, וכיצד ניתן יהיה לרשום הזכויות בנכס ע"ש המבקשת, כאשר חברת עמיגור, ככל הנראה, אינה מוכנה ליתן יד לקידום ואישור המכר כל עוד המענק המותנה לא הוחזר לה. התמורה שנותרה לתשלום ע"י המבקשת אינה מגעת לסכום זה, כך שאין היא יכולה לקזז את החזר המענק מהמגיע למשיב, ולהעביר הכספים בעצמה לעמיגור. ככל הנראה, אף טרם הועברו זכויות גרושתו של המשיב על שמו שלו, ככל שאכן זהו ההסדר שבין בני הזוג, וזהו מכשול נוסף בדרכה של המבקשת לסיום המכר, ולרישום זכויותיה בחברה המשכנת ובלשכת רישום המקרקעין.

אןלם, כל עוד הצדדים לא השכילו להגיע לפתרון מוסכם ביניהם, והתסבוכת נותרה כשהיתה, אין לי אלא להעניק למבקשת את הסעד המצומצם שעתרה לו- בדרך של הצהרה על כי הזכ"ד, שבין הצדדים הישירים לתיק שבפני, תקף ומחייב אותם.

ניתן בזה היתר, כפי שהתבקש, לפיצול סעדים, במובן זה שהמבקשת אינה מנועה מהגשת תביעה כספית, ככל שעומדת לה עילה , כנגד המשיב, בשל העניינים הנוגעים והנובעים מהזכ"ד האמור, ועסקת המכר המגולמת בו. נדמה, כי מתן היתר כזה אינו הכרחי משום שתביעה מעין זו מצויה, בודאי, בסמכות בימ"ש שלום, אולם, למען הסדר הטוב נעתרת הבקשה גם במישור זה.

המשיב ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המבקשת בסכום כולל של 12,000 ₪ להיום.

כאמור- התביעה מתקבלת, על פי האמור, וניתן להכניס פסיקתא לחתימה, לפי הצורך.

המזכירות מתבקשת לשגר פסה"ד לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ב, 12 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

אריאל ואגו, שופט

4 מתוך 4