הדפסה

דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ נ' אלצאנע ואח'

בפני
כב' הרשם בכיר משה הולצמן

התובעת:

דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ ח.פ. 512475203
ע"י ב"כ עוה"ד איתן שניר ואח'

נגד

הנתבעים:

1.גאהד אלצאנע ת.ז. XXXXXX812

2.יואב קיפר ת.ז. XXXXX522
ע"י ב"כ עוה"ד איתי שכטר ואח'

פסק דין
בפני תביעה כספית בסך של 9,075 ₪, כך במקור, בגין עלות תיקון הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מפגיעת רכב, שהיה נהוג על ידי הנתבע 2, במעקה בטיחות המותקן בכביש מס' 6.
כתב הגנה הוגש לתיק מטעמו של הנתבע 2, ואילו מטעמו של הנתבע 1 לא הוגש כתב הגנה.
בהחלטתי מיום 26.11.2013 קבעתי את התיק לדיון הוכחות ליום 27.2.2014, אלא שבמועד שנקבע לדיון ההוכחות ב"כ התובעת הגיש הודעה על הסדר דיוני, שלפי הטענה הוגש גם על דעתו של ב"כ הנתבע 2, ובמסגרתו התבקשתי לתת הכרעה בתביעה הנדונה, על יסוד חקירותיהם של הנהגים המעורבים (הנתבעים דנן), שנערכו במסגרת תא"מ 33789-06-12 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלצאנע, וכן התבקש לתת פסק דין כנגד הנתבע 1, בהעדר כתב הגנה מטעמו, כאשר ההכרעה בשאלת האחריות תשמש לצורך חבותו של הנתבע 1 בתיק זה, ועם מתן ההחלטה כמבוקש, יסתיימו ההליכים בתיק כאשר כל צד יישא בהוצאותיו.
במסגרת התיק הנ"ל (תא"מ 33789-06-12), הגישה אליהו חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 2, באירוע הנדון, תביעת שיבוב כנגד הנתבע 1, בגין הנזקים שנגרמו לרכב שהיה מבוטח אצלה, כתוצאה מתאונת הדרכים. תביעה זו, שנדונה בפני, נדחתה, מהטעם שלא הוכחו כדבעי רכיבי תביעת השיבוב, ומבלי שנקבעו מסמרות לגבי האחריות לגרם אירוע תאונת הדרכים (להלן: "תביעת אליהו- אלצאנע").
בהמשך להודעת התובעת והנתבע 2 על ההסדר הדיוני, מצאתי לנכון להורות על ביטול דיון ההוכחות שנקבע בתיק, והצדדים הנ"ל הגישו סיכומים קצרים בכתב מטעמם.
אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות שהונח בפני במסגרת תביעת אליהו- אלצאנע, מצאתי לנכון לקבוע כי האחריות לגבי גרם תאונת הדרכים, וכפועל יוצא מכך לגבי הפגיעה במעקה הבטיחות, חלה בחלקים שווים על הנתבעים, מהטעמים שיפורטו להלן.
הנתבע 2 ורעייתו העידו כי נסעו עם רכבם במסלול השמאלי של כביש מס' 6, כאשר באזור שבו כביש מס' 40 משתלב עם כביש מס' 6, רכבו של הנתבע 1 התקרב מאוד לרכבם, תיקן את הסטייה באמצעות פנייה לכיוון ימין, ושוב סטה לכיוון מסלול נסיעת רכבם, פגע בדלת הימנית- קדמית של רכבם, וכתוצאה מכך גרם להסטת רכבם לכיוון מעקה הבטיחות, ולפגיעה בו.
עדותם של הנתבע 2 ורעייתו, מתיישבת לכאורה עם תמונות הנזק שהוצגו לעיוני (ת/2), שמהן עולה בבירור סימני מעיכה בדלת הימנית- קדמית של רכבם.
עם זאת, הנתבע 2 ורעייתו לא הציגו משנה סדורה לגבי קרות האירוע. הנתבע 2 טען בהודעתו למשטרה (נ/1), כי חלקו האחורי של רכב הנתבע 1 פגע בדלת הימנית- קדמית של רכבם, בעוד שמחקירתו הנגדית עלה כי לא ראה את נקודת הפגיעה בין הרכבים, והמדובר בהשערה בלבד. רעייתו של הנתבע 2 הציגה יותר מגרסה אחת לגבי אופן הפגיעה הנטענת של רכב הנתבע 1 ברכבם, ובתחילה הדגימה כי הפגיעה בדלת הימנית- קדמית נגרמה עם חזית רכבו של הנתבע 1, ולאחר מכן טענה שהפגיעה נגרמה על החלק השמאלי של חזית רכבו, ובהמשך העידה כי אינה זוכרת בבירור את נקודת הפגיעה המדויקת בין הרכבים, אך שללה את האפשרות שרכב הנתבע 1 פגע עם חלקו האחורי בדלת הנ"ל.
עדותו של הנתבע 1 לגבי מסלול נסיעתו לא הייתה סדורה, בלשון המעטה, ובתחילה העיד כי נסע במסלול השמאלי של נתיב הנסיעה המשתלב מכביש מס' 40 לכביש מס' 6, אך בד בבד הדגים על תרשים כי נסע דווקא על המסלול הימני. בהמשך העיד - "אני ממקם את הרכב על השרטוט בנתיב הימני של כביש 40. זה היה נתיב שמאלי של כביש 40" (ע' 14, ש' 17-18), ולמותר לציין כי שני חלקי עדותו אינם מתיישבים. בהמשך העיד כי בעת קרות התאונה- "הייתי בכביש, בשמאל, בימין, והרגשתי רק מכה וזהו" (ע' 14, ש' 23), ושוב לא ידע לציין בירור לגבי נתיב נסיעת רכבו. העד מטעמו של הנתבע 1, פהמי אלצאנע, שלפי עדותו היה ברכב הנתבע 1 בעת קרות האירוע, העיד כי הרכב נסע במסלול השמאלי של כביש 6 (ע' 19).
הנתבע 1, והעד מטעמו, טענו כי בעת שהרכב נסע במסלול נסיעתו, חשו לפתע בפגיעה בחלקו השמאלי- אחורי של הרכב, וכתוצאה מכך הרכב סטה לכיוון שמאל, והנתבע 1 סובב את ההגה לכיוון ימין, ובסופו של דבר עלה בידו לייצב את רכבו, שנעמד לרוחב נתיבי התנועה. עוד העידו כי במועד קרות האירוע לא הבחינו כלל ברכב הנתבע 2, שהיה לטענתם מאחור.
הנתבע 1 העיד בחקירתו שכתוצאה מהאירוע נשבר הפנס האחורי- שמאלי של רכבו, ומעבר לכך לא נגרם לרכבו נזק כלשהוא, והוא החליף את הפנס.
הנתבע 1 לא מצא לנכון להציג תמונות של רכבו, ואף טען שאין ברשותו קבלה לגבי החלפת הפנס.
בשים לב לנסיבות העניין, ולגרסאות הסותרות בין הצדדים לגבי קרות האירוע. הנני סבור כי היה על הנתבע 1 להציג תמונות של רכבו, כדי לתמוך בטענתו לגבי העדר נזקים (למעט הפנס שהוחלף). זאת ועוד, בשים לב לסימני המעיכה הניכרים בדלת הימנית- קדמית ברכב הנתבע 2 (תמונות, נ/1), ניתן להעריך כי ההתנגשות בין הרכבים הייתה בעלת עוצמה של ממש, ואין המדובר בהתנגשות בעוצמה נמוכה, כגון שפשוף, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי זו הותירה את רישומה על רכבו של הנתבע 1, מעבר לפנס שנשבר.
הלכה פסוקה היא "... שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני; פורסם במאגרים משפטיים).
עם זאת, מכיוון שלא מצאתי כי התבקשה בדיקה של רכב הנתבע 1, או המצאת התמונות לגבי מצבו, טרם דיון ההוכחות בתביעת אליהו- אלצאנע, אינני סבור כי יש מקום להטיל את מלוא האחריות לגרם האירוע על הנתבע 1, רק בשל החסר הראייתי מטעמו בעניין זה, אם כי יש ליתן לכך את המשקל הראוי לגבי תוצאת הדברים.
מהמקובץ לעיל עולה אי בהירות מסוימת לגבי ההשתלשלות המדויקת של מהלך האירועים שהובילו לקרות האירוע, ולפגיעה במעקה הבטיחות. עם זאת, בשים לב לתהיות העולות מגרסאות כל אחד מהצדדים המעורבים, כפי שנסקרו לעיל, לחסר הראייתי מטעמו של הנתבע 1, ולכך שאין מחלוקת לגבי מעורבותם של הרכבים הרלבנטיים באירוע, מצאתי לנכון להטיל את האחריות לקרות התאונה בין הרכבים, וכפועל יוצא מכך לפגיעה במעקה הבטיחות, בחלקים שווים על הנתבעים.
התובעת טענה כי עלות תיקון הנזק למעקה הבטיחות עומדת על סכום של 8,284 ₪, לפי חוות שמאי שצורפה לכתב התביעה, וכן לשכר טרחת השמאי בסכום של 580 ₪, והפרשי הצמדה וריבית בס כום כולל של 211 ₪.
לאחר שעיינתי בחוות דעת השמאי, ובמסמכים נוספים שצורפו לכתב התביעה, ומכיוון שלא מצאתי כי הנתבע 2 הגיש חוות דעת שמאי נגדית, ומכיוון ששכר טרחת השמאי הינו סביר, מצאתי לנכון לקבוע כי התובעת הוכיחה את נזקיה, כנטען על ידה, ו זאת בשים לב לנסיבות העניין, וההסדר הדיוני.
התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת במלואה.
הנתבעים ישלמו לתובעת, בחלקים שווים, את מלוא סכום התביעה, בסך של 9,075 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, ביום 9.6.2013, ועד התשלום בפועל.
לאור הודעת באי כוח התובעת והנתבע 2 , במסגרת ההסדר הדיוני, שלפיה כל צד יישא בהוצאותיו, לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבע 2 בהוצאות התובעת.
עם זאת, מכיוון שהנתבע 1 אינו צד ישיר להסדר הדיוני, ובשים לב לכך שלא הוגש כתב הגנה מטעמו, מצאתי לנכון לחייבו בתשלום מחצית האגרה ששולמה בפועל בתיק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל, וכן בשכר טרחתו של ב"כ התובעת בסכום כולל של 1,600 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
לא מצאתי לנכון ליתן פסק דין כנגד הנתבע 1, על מלוא סכום התביעה, חרף אי הגשת כתב הגנה מטעמו, לאור ההסדר הדיוני שהוגש מטעם יתר הצדדים, שלפיו אחריות הנתבעים תקבע על פי מסכת הראיות שהוגשה בתביעת אליהו- אלצאנע, ולאור הודעת הצדדים בהסדר שלפיה- "ההכרעה בשאלת האחריות בתיק זה תשמש לעניין חבותו של הנתבע 1 בתיק זה".
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את בתיק.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ד, 20 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.