הדפסה

דרי נ' המוסד לביטוח לאומי

ניתן ביום 31 דצמבר 2014

חנן דרי

המערער

-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופט אילן איטח
נציג ציבור (עובדים) מר נתן מאיר, נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה נוימן

בשם המערער – עו"ד מיכאל קיכל
בשם המשיב – עו"ד ליאת אופיר

פסק דין

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (סגן הנשיאה שמואל טננבוים, ונציגי הציבור גב' חנה נאמן-גלאי ומר צבי זייד; ב"ל 9647-07-12) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע לבבי בו לקה, כתאונת עבודה.

עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי
המערער, יליד 1947, היה בעלים ומנהל של עסק למוצרי אלומיניום. בבוקר יום ה- 25.8.10 התנהל ויכוח בין המערער לעובד שלו, אייזק פלדמן, בקשר לטיב עבודתו של אייזק. לטענת המערער, בתום הוויכוח הוא חש מחושים בחזה. לאחר הויכוח נסע המערער עם עובד אחר, בשם משה אוזן, לבת ים, וכשחזרו הוא חש בכאבים בחזה, אך למרות זאת השלים את יום העבודה. בשעות הערב התגברו הכאבים, המערער פונה לבית חולים, ואובחן אצלו אי ספיקה ואוטם בשריר הלב.
תביעה שהגיש המערער למשיב (להלן – המוסד) להכיר באוטם שריר הלב כתאונת עבודה – נדחתה, בנימוק שלא הוכח קיומו של אירוע חריג תוך כדי ועקב העבודה.
כנגד החלטת המוסד הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, וטען בתמצית כי הופעת אוטם שריר הלב התרחשה סמוך לוויכוח שהיה בגדר אירוע חריג שקרה לו בעבודתו, במהלכו התרגז מאד ועלה לטונים מאד גבוהים. לחילופין נטען, כי מדובר במקרה של "אוטם מאיים", שכן בימים שקדמו לאירוע חש המערער שלא בטוב. בנסיבות אלה, הכירה הפסיקה באפשרות שאירוע אשר באופן רגיל לא יחשב כחריג - יוכר בחריגותו על רקע מצב נחות קודם.
המוסד טען מנגד, כי האירוע הנטען ביום הפגיעה, לא חרג מאופי עבודתו הרגיל של המערער, ועל כן אין לראות בו כאירוע חריג. כמו כן, הטענה בדבר התרחשותו של אירוע חריג אינה נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי, ואף אינה מתיישבת עם חומר הראיות.
בפסק דינו, בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע, כי לא הוכחה התרחשותו של אירוע חריג ולא התקיימו הנסיבות להכיר במצב של "אוטם מאיים". בנימוקיו קבע בית הדין האזורי, כי בהודעת המערער לחוקר המוסד אמר המערער, כי היו לו הרבה ויכוחים עם אייזק, והוא נהג להתרגז עליו, ולא היה לו באותו יום ויכוח חריג או מיוחד. כמו כן, עובד נוסף העיד שלא היה משהו חריג באותו יום, ועד נוסף העיד שהמערער נוהג להתעצבן ולצעוק בעבודה. בנסיבות אלו, לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האוטם. באשר לטענה החלופית קבע בית הדין האזורי, כי לא הובאה ראיה רפואית ברורה וחד משמעית על התפתחות אוטם מאיים אצל המערער בימים שקדמו לאירוע הנטען. העובדה כי המערער חש כאבים בחזה בימים שלפני יום האירוע, וכי הדברים נרשמו מפיו בסיכום מחלה מבית החולים, אינה בבחינת ראיה רפואית מספקת לעניין זה, ולכן נדחתה גם טענה זו.

מכאן הערעור שלפנינו.
הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בדיון קדם הערעור מיום 29.10.14.

עיקר טענות הצדדים בערעור
המערער ממקד את ערעורו בשאלת יישום ההלכה בדבר "אוטם מאיים" על נסיבות העניין, וטוען כי ישנו מסמך רפואי לפיו הוא הרגיש בכאבים בחזה חמישה ימים קודם לאירוע הנטען, וכי המאמץ מאותו יום היה חריג מבחינה סובייקטיבית. בהקשר לכך המערער מוסיף, כי המוסד לא חלק בסיכומיו בבית הדין האזורי על הטענה שמתקיימים התנאים לתחולת דוקטרינת "אוטם מאיים", ומשכך על בית הדין האזורי היה להימנע מלדון בנושא זה. טענה נוספת של המערער היא, כי בית הדין האזורי לא נדרש לטופס התביעה לדמי פגיעה המלמד על עצמת האירוע החריג.
ב"כ המוסד טוענת מנגד, כי ההלכה היא שבית דין זה איננו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ששמע והתרשם באופן ישיר מהעדויות שהיו לפניו, וכי בזמן אמת העידו כולם שלא היה משהו חריג בוויכוח זה, ועל כן יש לדחות את הטענה לקיומו של אירוע חריג. בהתייחס לטענת "אוטם מאיים" – טוענת ב"כ המוסד, כי בהעדר רשומים בזמן אמת אין לבחון אירוע חריג בזמן של חולשה, ובמקרה הנוכחי, בזמן אמת המערער לא הגיע לרופא ולא נעשה לו א. ק. ג..

דיון והכרעה
לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי –דין הערעור להידחות.
פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנתו המשפטית ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה.
בית הדין האזורי, בפסק דינו, ניתח את הראיות ואת העדויות שנשמעו בפניו, והגיע לקביעות עובדתיות מבוססות וחד משמעיות לגבי אי התרחשותו של אירוע חריג. טענותיו של המערער בהקשר זה מתמקדות רובן ככולן במישור העובדתי, ולא שוכנענו כי במקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותנו בקביעות העובדתיות אליהן הגיע בית הדין האזורי, אשר משקפות תמונה שונה בתכלית מזו העולה בטענות המערער.
בית הדין האזורי עמד על כך, שבהודעת המערער בפני חוקר המוסד, ציין המערער כי היו לו הרבה ויכוחים עם אייזק, "3-4 ויכוחים ביום", וכי הוא נהג להתרגז ולהתעצבן עליו. בעדותו בפני בית הדין האזורי, נשאל המערער פעמיים, ברחל בתך הקטנה, האם דובר בוויכוח חריג, והוא השיב בצורה נחרצת בשלילה. כמו כן, המערער ציין כי העובדים משה אוזן ומשה עזרא היו עדים לוויכוח, אולם כשנשאל העד משה אוזן על ידי חוקר המוסד מה אירע באותו יום, הוא סיפר כי הוא והמערער היו אצל לקוח, כשהאחרון החל להרגיש לא טוב. וכשנשאל מר אוזן במפורש, האם היה משהו חריג באותו בוקר, לפני שיצאו ללקוח, הוא השיב בשלילה. עוד הוסיף מר אוזן, כי המערער נהג להתעצבן ולצעוק לפחות פעם ביום, וגם כשנשאל בשנית על ידי חוקר המוסד, האם היה ויכוח חריג באותו הבוקר, השיב אוזן כי אינו זוכר וכי ייתכן שהמערער התעצבן על משהו, אולי על אייזק, יחד עם זאת הוא אמר, כי לא היה עד לאירוע עצמו אלא שהוא היה למעלה במפעל, והמערער למטה וכי לא שמע כלל צעקות.
בית הדין האזורי ציין, כי גם העד משה עזר העיד על כך שהמערער נהג להתעצבן בעבודה ולצעוק, וכי יחסיו של המערער עם אייזק היו יחסים רגילים כמו עם כל עובד אחר, וכי לא היו טעויות חריגות בעבודה מעבר למצב רגיל ושוטף. ואף העובד עצמו, אייזק פלדמן עמו התנהל הוויכוח הנטען, אמר בהודעתו לחוקר המוסד, כי הוויכוח עם המערער היה ויכוח רגיל, כמו בכל יום, ולמיטב זכרונו הוויכוח התנהל בין המערער לבין כלל העובדים. אייזיק הוסיף כי "כל הזמן הוא [המערער] צועק גם בלי סיבה, מדובר בצעקות שהוא צועק כל הזמן ".
בחקירתו הנגדית של המערער בבית הדין האזורי, הוא העיד, כי בחודשיים שקדמו לאירוע הנטען, איכות העבודה של אייזק ירדה, דבר שהוביל לוויכוחים רבים עמו שהיו קולניים יותר מהרגיל, ואילו הסיבה שגרמה לו להתעצבן מעבר לרגיל באותו יום הייתה חוצפתו של העובד, אולם נושא זה כלל לא עלה במסגרת הודעתו של המערער לחוקר המוסד, שם ציין כי התעצבן כיוון שהמוצרים חזרו מהרכבה משלא נמדדו ונבדקו כראוי. לאור כל האמור, דחה בית הדין האזורי את טענת המערער להתרחשותו של אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האוטם.
משאלו הם פני הדברים, לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ומסקנתו בעניין זה.
טענתו של המערער להתרחשותו של "אוטם מאיים", מתבססת על הנקבע בעניין דב"ע נד/0-186 אלבז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 521, בזו הלשון:
"תיתכן האפשרות שמאמץ בעבודה אשר בתנאים רגילים לא היה נחשב כתאונת עבודה יחשב בתנאים לא רגילים כמאמץ בלתי רגיל. על פי קו זה יש לראות את 'המאמץ הרגיל' הכרוך בעליה במדרגות כ'מאמץ בלתי רגיל' במצב ה'נחות' בו היה המערער ביום האירוע".

יחד עם זאת, בפסק הדין בעניין סימן טוב (עב"ל 125/10 סימן טוב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.12.11) נקבע, כי בהיעדר רשומות רפואיות בזמן אמת בדבר מצב תחלואי קודם, אין לבחון קיומו של אירוע חריג במצב של חולשה, ובכלל זאת:
"אין לראות בסיכום הרפואי מבית החולים, בו נכתב, כי יומיים קודם לכן סבל מתופעות דומות, כרשומה רפואית המבססת מצב תחלואי קודם."
המערער תומך את טענתו בעיקר על כך שבמכתב השחרור מבית החולים צויין "כאבים בחזה שהחלו 5 ימים טרם אישפוזו ואירוע משמעותי של כאבים בחזה ביום קבלתו".
ברם, כפי שקבע בית הדין האזורי, בענייננו לא הובאה ראיה רפואית ברורה וחד משמעית על התפתחותו של אוטם מאיים אצל המערער, בימים שקדמו לאירוע הנטען, והעובדה כי טענות המערער בדבר כאבים בחזה נרשמו מפיו בסיכום מחלה מבית החולים, אינה בבחינת ראיה רפואית מספקת לעניין זה.
משאלו הם הדברים אין מנוס מלדחות את הערעור.
סוף דבר- הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ה (31 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

אילן איטח,
שופט

מר נתן מאיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר שלמה נוימן,
נציג ציבור (מעסיקים)