הדפסה

דרוקר ואח' נ' פטריך

בפני
כבוד ה שופטת רים נדאף

התובעים
1.יהודה דרוקר
2.יפה דרוקר

נגד

הנתבעים

  1. יוסף פטריך
  2. שושנה פטריך

פסק דין

1. הצדדים הסמיכו את בית-המשפט ליתן פסק-דין על סמך החומר שבתיק ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:
2. התובעים מתגוררים בבית צמוד קרקע ברחוב סירה מספר 6 ביישוב תמרת ( להלן: "בית משפחת דרוקר"), ואילו הנתבעים גרים בבית צמוד הסמוך לבית התובעים ( להלן " בית משפחת פטריך"), כאשר בין שני הבתים קיימת גדר משותפת. בית התובעים הוא במפלס נמוך יותר מבית הנתבעים.

3. הנתבעים נטעו בגבול חלקתם עצי ברוש ( להלן: "עצי הברוש"/"העצים"), כאשר אלו לטענת התובעים חוסמים להם את מעבר האור, השמש והאוויר, ומהווים מקור מתמיד ללכלוך, ובכך מהווים מטרדים כהגדרתם בסעיפים 44 ו-48 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ומכאן תביעה דנא למתן צו קבוע, שיורה לנתבעים ו/או למי מטעמם על גיזום העצים המתמרים בגבולו הצפוני של חצר הנתבעים לכדי גובה שלא יעלה על 1.5 מטר מפני הקרקע, כאמור ברישא של כתב התביעה, כאשר בסיפא של כתב התביעה נדרש לחייב את הנתבעים בגיזום העצים לגובה שבו לא יהוו מטרד לתובעים.

4. לטענת התובעים, במשך השנים היתמרו העצים לגובה רב, כך שכיום הם מצלים ומונעים את אור השמש מחזית הדרומית של ביתם. בנוסף, הם היוו ומהווים מקור מתמיד ללכלוך, חשכה, חסימת מעבר אוויר ואור שמש.

5. בעקבות צמיחת העצים לגובה וציפוף נופם, נאלצו התובעים לטענתם להזיז לפני מספר שנים את דוד השמש ממקומו, וזאת לאחר שהצל הקבוע המוטל על צידו הדרומי של ביתם מנע את חימום המים. דא עקא, שהמשך גדילת העצים למימדים עצומים השיגו את דוד השמש גם במקומו החדש, באופן שבשעות היום ( ובעיקר בעונת החורף) רוב הגג מוצל, עובדה המונעת מהתובעים ליהנות מאנרגיה סולארית סבירה.
6. בכתב התביעה נטען, כי כיום העצים מיתמרים לגובה מקסימאלי של 10-12 מטרים, ובדיון שהתקיים ביום 25/3/2014, ב"כ התובעים טען שהיום עצי הברוש בגובה של כ- 14 מטר, והמדובר ברצועה של 20 מטר.
7. התובעים טענו עוד, כי מעשי הנתבעים מהווים הפרעה של ממש המונעת מהם לעשות שימוש סביר במקרקעיהם, ופוגעת פגיעה של ממש בהנאתם מהמקרקעין שלהם. הם פנו לנתבעים במהלך השנים פעמים רבות, הן בכתב והן בע"פ, לגזום את העצים לגובה שלא יהווה עבורם מטרד, אך כל פניותיהם נפלו על אוזניים ערלות. אם כי בעצלתיים, במהלך שנת 2012 החל שיח כלשהו, באמצעות ב"כ הצדדים, ברם, כל שהואילו הנתבעים לעשות היה לגזום את הענפים שחדרו לשטח התובעים ותו לאו. עוד לפני הגיזום, התובעים הבהירו לנתבעים, לא אחת, שגובה הברושים, הוא שגורם לעיקר ההפרעה לשימוש סביר, באופן שחוסם את האור והאוויר מכיוון דרום. כן, בתאריכים 3/9/12 ו-23/9/12 שבו ופנו לנתבעים, באמצעות ב"כ, וביקשו מהם לבצע את הדרוש ולמנוע את המשך קיום המטרד, אך פניותיהם נותרו ללא מענה. בתאריך 26/8/12 הזמינו הנתבעים קבלן שגזם את הענפים שחדרו לשטחם, אך הלה לא טיפל בבעיה העיקרית שמקורה בגובה עצי הברוש.
8. התובעים טוענים, כי העצים האדירים, החוסמים את מעבר האוויר, האור והשמש, מהווים מטרד כהגדרתו בסעיפים 44 ו-48 לפקודה.
9. הנתבעים טענו להגנתם, כי בחרו להקים את ביתם לפני 18 שנים בתמרת, ועם עלייתם על הקרקע נטעו שבעה עצי ברוש בחזית הצפונית של ביתם. זמן מה לאחר מכן, התובעים עברו להתגורר בחצר שמצפון לביתם. היות ופני הקרקע של חצר הנתבעים גבוהה משל התובעים ומגרש הנתבעים הוא דרומי, נוצר מצב שהנוף הדרומי של התובעים נראה " עמוס" יותר מכפי שהיה המצב, אילולא פני השטח הנתונים. אף בית הנתבעים, שנבנה כדין, מסתיר חלק ניכר מהנוף הדרומי בשל המפלס הגבוה.
10. לפני כארבע שנים בקשו התובעים מהם לגזום את ענפי הברוש הנכנסים לתחום חצרם, בשל הצל שגורמים והאצטרובלים הנושרים ומלכלכים לטענתם את חצרם. הנתבעים הזמינו גנן ובשיתוף פעולה עם התובעים, נגזמו הענפים הנכנסים לחצר התובעים לשביעות רצון הצדדים ועל חשבון הנתבעים.
11. הסכסוך במתכונתו הנוכחית החל, כאשר הנתבעים ביקשו מהתובעים לגזום ענפים מצמחייתם המגיעים לחבלי הכביסה שלהם ומלכלכים אותה, והמשיך במעין פעולת " תגמול" של התובעים בדרישה חד משמעית ולא מתפשרת לקטום את הברושים לגובה מטר וחצי. משראו התובעים, כי נשלח גנן מטעם הנתבעים לטפל בשני עצי הדקל ולגזום את הברושים ( מבלי לקטום את צמרתם), סירבו להתיר לו להיכנס לחצרם, כפי שמודים במכתבם מיום 1/3/12.
12. הנתבעים הזמינו גנן על חשבונם וגזמו באופן משמעותי את עצי הברוש והדקל, כך שהחלקים הפונים לחצר התובעים " גולחו" כמעט לגמרי, כאשר ממכתבי התובעים עולה, כי נחה דעתם לעניין הדקלים, אולם רצונם לקטום את הברושים לא עזבם.
13. הנתבעים טוענים, כי הברושים לא היוו ו/או מהווים מקור ללכלוך, חשיכה, חסימת מעבר אוויר ואור שמש. חצר התובעים מאווררת, שני הבתים ממוקמים על גבעה שהרוחות בה לעיתים חזקות מידי ואין במספר הברושים המצומצם שענפיהם דלילים כדי למנוע מאוויר לחדור לחצר התובעים. התובעים יושבים במורדו של מדרון ואולי בעובדה זו יש כדי לצמצם רוחות המגיעות מהדרום.
14. בקיץ כמעט שלא ניתן לתפוס את השעה בה צל הברושים מוטל על הבית, ובחורף הצל מינורי וחולף במהרה על הבית ולא מתעכב עליו. רצון התובעים ליהנות מאנרגיה סולארית בחורף, אינו מתיישב עם המציאות, המחייבת את כולם להפעיל דוד חשמלי בעונת החורף, למעט ימי שמש מועטים לקראת האביב, בשל זווית השמש בשמיים בחורף והקור השורר בחבל ארץ זה, תנאים שאינם מספיקים לחימום מים. זאת ועוד, הימצאות בית התובעים במורדו של מדרון כשמעליהם גבעה ובית הם שמפחיתים את שעות השמש שלהם ( במעבר ממזרח לדרום), ואין להאשים בכך את צילם המינורי והחולף של הברושים בימות החורף. כן, הברושים, נטועים לאורך שדרה של כ-7 מטרים (מגזע לגזע) , מתוך אורך חצר של כ- 37 מטר. לפיכך, ניתן לראות את צל הברושים חולף במהירות על גג הבית בעיקר בחורף לזמן מוגבל ( גם במשך היום וגם במשך השנה), ואין בו כדי לשנות מהותית את כמות האור לה זוכים התובעים באופן ישיר על ביתם או על קולט השמש של הדוד. מה גם שאין מדובר בעצים רחבי גזע.
15. הנתבעים טוענים כי לא מתקיימים במקרה דנא יסודות העוולות הנטענות. התובעים בעצמם בחרו לנטוע עצים ושיחים מטפסים צפופים בחזית זו של ביתם ( צמוד לחלונות הבית), התורמים להחשכת חצרם. בצמוד לחלון התובעים, נטעו הם עץ לימון המטיל עליו צל צפוף הרבה יותר מצל הברושים, וכן ישנו בצד המזרחי של חצר התובעים עץ גבוה מאוד המטיל על ביתם צל כל שעות הבוקר. השמש מקרינה באופן ישיר על חלונות הבית הדרומיים בשעות רבות במשך היום, ואין מדובר באיפול של הברושים במשך כל שעות האור.
16. כהוכחה לטענותיהם, צירפו הנתבעים לכתב הגנתם צילומים שנערכו מחודש ינואר 2012 ועד לחודש אפריל 2013, בעיקר של החזית הדרומית של בית התובעים.
17. הנתבעים טוענים אף, כי העצים מוגנים ובעלי ערך לאומי, ולשם כך הפנו לפקודת היערות ( להלן: "פקודת היערות") וצו היערות ( אכרזה על אילנות מוגנים) (מס' 2), התשנ"ז -1977 ( להלן: "צו היערות"). הם טוענים כי קטימת הברושים לכדי 1.5 מטר, כדרישת התובעים, מסכנת את חייהם ממש, וזאת על-פי חוות דעת אגרונום. מה גם, שבקטימתם יש נזק אסתטי ניכר.
18. התובעים הגישו כתב תשובה, והתייחסות אליו ככל שתהא רלבנטית, תהיה במסגרת הדיון גופו.
19. ביום 25/3/2014, הוריתי לב"כ הנתבעים להגיש חוות-דעת אגרונום, לצורך הוכחת הנזק שעלול להיגרם לעצי הברוש במידה וייגזמו. לאחר הגשת חוות-דעת מטעם הנתבעים, התובעים היו רשאים, אך לא חייבים, להגיש חוות דעת נגדית. חוות-דעת מעין דא לא הוגשה.
20. הנתבעים הגישו חוות דעת של האגרונום, מר חנוך בורגר ( להלן: "האגרונום"/ "המומחה"), אשר ביום 8/4/14 ערך סיור בגינת משפחת פטריך, בכדי לבחון את מצב העצים והשפעתם על סביבתם. המומחה ציין בחוו"ד, כי שבעת העצים הם מהמין ברוש מצוי, ואינם מהווים סכנה בטיחותית לסביבתם. כן תיאר את מאפייני הברוש, ההגנה החוקית והטיפולים האגרוטכניים. במסגרת סעיף הטיפולים האגרוטכניים חיווה דעתו, כי כל פעולה של גיזום יזום בעצי ברוש תגרור עימה נזק אסתטי לצורת הנוף ואופי הצימוח הטבעי המאפיינים סוג זה, וכי חיתוך הגזע המרכזי בלא הותרת בדים, יש בכך בכדי לסכן את חיי העצים עד כדי תמותתם. דרישת משפחת דרוקר להנמיך את העצים עד לכדי גובה של מטר וחצי עומדת בבחינת " גזר דין מוות" לעצים מסוג ברוש בכלל, ובפרט כאשר מדובר בעצים בוגרים המתמרים לגובה שבין 8-12 מטר. מה גם, שהנמכת העצים לכדי גובה כזה, נחשבת על-פי הגדרת החוק לכריתה, ולפיכך מחויבת ברישיון כריתה. משכך, המליץ, בין היתר, לעשות כל מאמץ ולשמר עצים חסונים אלו במלוא גובהם, ובכדי למנוע היות העצים מקור ל"לכלוך", שמשפחת פטריך תמשיך לטפל באמצעות גיזום, בתכיפות של אחת לחצי שנה ( לא פחות וניתן אף לרווח המועד בהתאם לצורך), בענפים הפונים לצד חצר משפחת דרוקר, מדרום.
21. ביום 23/2/2015 נערך סיור ביקור במקום. הממצאים מופיעים בפרוטוקול ביקור במקום מיום 24/2/2015, אשר אתייחס אליו במהלך הדיון גופו.
22. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים, כאשר התובעים הגישו אף סיכומי תשובה. התייחסות להם , תהיה במסגרת הדיון גופו.
דיון והכרעה:
23. השאלות הטעונות הכרעה במקרה דנא הן: אם עצי הברוש אשר נטעו בגבול חלקתם של הנתבעים מהווים מטרד, כהגדרתו בסעיפים 44 ו-48 לפקודה. ככל שהתשובה על כך תהא חיובית, אם ניתן להורות על גיזומם .

מטרד ליחיד:
24. מיטרד ליחיד הוגדר בסעיף 44 לפקודה, כדלקמן:
"(א) מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על הפרעה לאור שמש".

ברע"א 537/08 טניה קגן נ' יצחק אוניקול (16/9/08), נקבע כי:
"קיומה נבחן על-פי אמת מידה אובייקטיבית ביחס לתוצאות המעשה לגבי האדם המוטרד, ולא ביחס לטיבו של המעשה עצמו, הוא אשר קובע את דבר קיומו או היעדרו של "מטרד" ( ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 795 (1976))".

בהלכת אתא לעיל נפסק, לגבי המינוח " הפרעה" כדלקמן:
""הפרעה", משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר, מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד... שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת... שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם...אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים, מתחייבת על-כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לס ביר ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית".

25. משכך, על בית-המשפט במסגרת דיון בעוולה זו להכריע בשאלה אם יש בעצים כדי להוות הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של התובעים או להנאה סבירה מהם, בהתחשב במקומם וטיבם.
26. טענות התובעים כפי שעולות מכתב התביעה וכתב התשובה הינן, כי העצים היוו ומהווים מקור מתמיד ללכלוך, חשכה, חסימת מעבר אוויר ואור שמש. הנתבעים הסכימו רק לגזום את הענפים שפלשו לחצר התובעים, דבר אשר לא מנע את מפל העלים, פירות העץ והלכלוך שמצטבר ע ל גג ביתם וגורם לסתימות במרזבים. בסיכומיהם טענו, שכפי שניתן לראות בתמונות שהוגשו, העצים גורמים ללכלוך רב, המצטבר על הקרקע וגג בית ם, באופן שמחייב ניקיון רצוף ומעקב שוטף (באופן היוצר מיטרד והפרעה מתמשכת לאיכות חיי התובעים) של משטחי הגג והשבילים בחצר למניעת סתימת מערך הניקוז והצפת הגג והחצר.
פועל יוצא מהאמור בסעיף 44( ב) לפקודה הוא, שהפרעה לאור השמש, יוצאת מתחולת סעיף 44 לפקודה והיא תידון בהמשך, במסגרת סעיף 48 לפקודה.

27. לגופו של עניין, מעבר לכך שטענת התובעים בדבר סתימת המרזבים נטענה בעלמא, במובן זה שלא הוצגה בפניי כל אסמכתא, כי אי פעם נדרשו התובעים לקרוא לבעל מקצוע לתקן סתימה זו או אחרת וכיוצ"ב, הרי שמעיון בתמונה 6 שהוגשה על ידי התובעים, ואשר עניינה "צילום מרזב- ניקוז רצפת חצר", עולה שליד המרזב ישנו בליל של צמחייה ולא דווקא של עצי הברוש. ויודגש, כפי שצוין בפרוטוקול הביקור במקום, הרי שמאחורי בית התובעים מצד דרום נטוע, בין היתר, עץ לימון בגובה כשני מטר. לא זו אף זו, מתמונות התובעים נראה שגם בצד חלקתם ישנה מעבר לעץ הלימונים צמחייה נוספת. נהי הוא, שגם עץ הלימונים וצמחייה זו לא "חסינים" מנשירה, וגם בהם יש להשפיע על מרזבי התובעים, ומשכך לא ניתן לומר, כי רק עצי הברוש הם הגורם ללכלוך או לסתימת המרזבים , ככל שהייתה מוכחת סתימה זו.
כמו כן, לא היה מקום מצד התובעים לטעון בסיכומיהם, בין היתר, שכל שמבקשים הם, שלא לחיות תחת איום, שהנה נאטמים הביובים והרטיבות חודרת, ולעניין זה הפנו לתמונה 6, שעה שלא טענו כלל בכתב התביעה טענה בדבר אטימת ביובים ורטיבות. מה גם, שהטענה אודות סתימה במרזבים נטענה רק בכתב התשובה.
28. כאמור לעיל, ההפרעה, מכוח סעיף 44 לפקודה חייבת להיות מוחשית, כאשר מידתה, נמדדת על-פי אמת המידה של זכות התובעים לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם . אין בפנינו, איפוא, אמת מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ועת, אלא יש לבחון מה סביר בנסיבות המקום והזמן, ובחינת הסבירות נעשית על-פי אמת מידה אובייקטיבית. טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה מצויים והחברה השוכנת בה- כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש ה אפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם.
פועל יוצא מהאמור לעיל, שעל התובעים היה לקחת בחשבון, כי בשעה שבחרו לגור ביישוב מעין דא, יישוב כפרי, בו הבתים צמודי קרקע, או כלשון התובעים , יישוב שבו המבנים של שתי קומות לכל היותר, ששכניהם יבכרו לשתול עצים וצמחים מסוגים שונים לפי רצונם, כמו שהתובעים שתלו את הצמחייה שנראתה להם בחצרם, ולא ניתן לטעון כנגדם, כי הבחירה לשתילת עצי ברוש הגדלים לגבהים עצומים, מוטעית מיסודה (ראה: סעיף 3 למכתב ב"כ התובעים דאז, מיום 26/6/ 2012 וסעיף 8 לסיכומי התובעים ), ובכלל זה לא ניתן לטעון כנגדם, כי ניתן היה לנטוע את הברושים במקומות אחרים בחצר הנתבעים (ראה: סעיף 7 לסיכומים), שכן מדוע שלתובעים תינתן זכות הבחירה לשתול את שרוצים במקרקעיהם במקומות הנוחים להם , ואילו לנתבעים לאו. כמו כן, היה עליהם לקחת בחשבון שכשם שצמחייה/עצים יכולים להגיע מחצרם ל חצר הנתבעים ולגרום ללכלוך וכיוצ"ב , יכול להיווצר גם מצב הפוך בו עלים מעצים של הנתבעים ובכלל זה פירות העצים ינשרו /יפלו לחצרם , והרי בעניין זה טענו הנתבעים בכתב ההגנה , שהסכסוך במתכונתו הנוכחית החל כאשר הנתבעים היו אלה שביקשו מהתובעים לגזום ענפים מצמחיית התובעים המגיעים לחבלי הכביסה של הנתבעים ומלכלכים אותה , והמשיך במעין פעולת "תגמול" של התובעים בדרישה חד משמעית ולא מתפשרת לקטום את הברושים לגובה מטר וחצי (ראה בעניין זה גם סעיפים 1 ו-7 למכתב עו"ד ארבילי מיום 21/5/2012 , וסעיף 2 לסיכומי הנתבעים). מבלי להתייחס לשאלה מה קדם למה בסכסוך זה, הרי שכאמור לעיל, מגורים ביישוב מעין דא, יכול ים לגרום לנשירה או לנפילה הדדית של עלים ופירות מהעצים או הצמחייה הגדלים ב חצרות הבתים, דבר המחייב מעצם טיבו וטבעו תחזוקה שוטפת של החצרות, השבילים והגגות, מצד בעלי הקרקע עצמם, ושכנות טובה, במובן זה, שככל שיש צורך לגזום ענפים הנכנסים מחצר שכן אחד למשנהו יגזמו הם. אך אין בכך בכדי להוות מטרד, שכן לא יכולה להיות לתובעים צפייה סבירה להיעדר נשירה /נפילת עלים, פירות וכיוצ"ב מהצמחייה הגדלה בבית שכנם, וכפועל יוצא מכך שלא ייגרם לכלוך מזה , בסוג היישוב בו הם גרים ו באופן הבנייה שם, והא ראיה, משלא הוכח אחרת, גם הצמחייה הבאה מחצר התובעים גורמת ללכלוך. לעניין חדירת ענפים מחצר התובעים ניתן ללמוד גם ממכתב ב"כ התובעים דאז, מיום 29/4/2012: "מכל מקום, לפני שלושה שבועות מרשיי דאגו לגזום ועל חשבונם את הענפים הנזכרים במייל הנ"ל, ואשר נטען כי הם חודרים לחצרים שלכם וגורמים ללכלוך". אם לא היו חודרים, יש להניח כי לא היו נגזמים.
29. בנוסף, אין כל הוראה בחוק ה מונעת מבעל מקרקעין לגדל עצים מעבר לגובה מסוים. מובן הוא, שאם טענת התובעים הייתה שעצי הברוש מהווים סכנה בטיחותית, הדבר היה זוכה להתייחסות אחרת, אך טענה זו לא נטענה במקרה דנא. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בת"א (שלום-ראשל"צ) 42966-08-10 יזהר דמתי נ' יצחק אזולאי ואח' (20/08/2015).
30. התובעים טענו בסיכומיהם, כי לא צריכה להיות מחלוקת, שעצים המגיעים (כולל הגבהת בית הנתבעים) לגובה של למעלה מ- 16 מטר מגובה פני הקרקע של בית התובעים (גובה של בניין בן כ- 5 קומות), ולאורך של כ- 15 מטרים מהווים מטרד.
מבלי להתייחס למידות האורך והגובה הנטענות על ידי התובעים, הרי שלא נהירה לי הטענה בנידון אודות בית הנתבעים, שכן על התובעים היה לקחת בחשבון בעת שעברו לביתם, את מיקומו הטופוגרפי, וכי יכול שיהיה לכך השפעה, ואין בכך בכדי לה וות מטרד.
31. אומנם מול זכות הנתבעים לגדל כראות עיניהם את הצמחייה והעצים בחצר ם, עומדת גם זכות התובעים להינות/להשתמש באופן סביר מהמקרקעין שלהם, כך שזכות הנתבעים אינה בלתי מוגבלת, ובכלל זה שנפילת עלים, פירות עץ וכיוצ"ב, מעצים המצויים בחצר השכנים יכולה לגרום לאי נוחות, אך עדיין אין בכך בכדי הפרעה ממשית ומוחשית : "אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שהאדם נדרש לשאת בו, בנסיבות הענין: סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים ..." (ראה: הלכת אתא). אין בגובה עצי הברוש או אף בנשירת עליהם ופירותים בכדי לפגוע בזכות התובעים לתנאי חיים הוגנים ואנושיים, או בכדי להוות מטרד כזה המהווה הפרעה של ממש, לשימושם הסביר במקרקעין או להנאה סבירה מהם, אלא כל שנדרשים התובעים כמו גם הנתבעים לת חזק באופן שוטף את חצרותיהם, כמי שביכרו לגור ביישוב מעין דא, שבתיו פרטיים עם גינות. בעניין זה מפנה ל דברים שנפסקו בת"א (שלום-ת"א-יפו) 5067-03-10 דניאל ששון ואח' נ' מנשה כזום ואח' (12/6/12), שהוא מקרה די דומה בנסיבותיו למקרה דנן:
"...לגבי הברושים, מבוקש גיזומם עד גובה 2 מטר, וזאת לצורך מניעת נשירת עלים ופסולת מהם לחלקת ובית התובעים...חלק מעצי הברוש, בעיקר בצד המזרחי של שורת העצים, קרובים לחלקת התובעים, וכדרכה של צמחיה בגובה שכזה, לא ניתן לשלול את האפשרות שמאותם עצים קרובים יש נשירה גם לחלקת התובעים. חרף זאת, לא הוכח בפני באופן מספק, כי הסעד בגין נשירה כזו הינה גיזום לגובה של 2 מטר, מדובר בשכונה שבה הבתים פרטיים עם גינות וצמחיה רבה, אכן גובה הברושים האמורים חריג יחסית גם לשכונה שכזו, יחד עם זאת, לא ראיתי לקבוע, ולא הוכח בפניי באופן מספק שאפילו אם יש נשירת עלים וצמחיה מן הברושים לחלקת התובעים, מדובר במטרד קיצוני ובלתי סביר שמתחייב ממנו גיזום כנדרש, שלמעשה משמעו כריתת עצי הברוש, באשר ענפיהם מתחילים מגובה שעולה על 2 מטר, ומבחינה זו, לא ידובר בגיזום אלא בכריתה, שלא נסתר שאסורה על פי סעיף 14 לפקודת היערות ו צו היערות שתוקן על פיה. אין באמור לקבוע שהתובעים אמורים לסבול מכאן ואילך את המשך נשירת העלים הנטענת, יחד עם זאת, לא הוכח כאמור, שמגיע סעד של גיזום לגובה של 2 מטר וכאשר העצים כיום בגובה של כ- 30 מטר כנטען ".

בענייננו, הגם אם המדובר בעצי ברוש גדולי מימדים וגבוהים, לא שוכנעתי כי הם הגורמים הבלעדיים ללכלוך על כל המשתמע מכך, והגם אם נגרם מהם לכלוך, לא שוכנעתי שזה מגיע עד כדי מטרד כהגדרתו בסעיף 44 לפקודה, שמצדיק סעד קיצוני זה של גיזו ם העצים שיש בו בבחינת "גזר דין מוות" לברושים, כאמור בחוו" ד האגרונום.

32. האגרונום המליץ בחוות-דעתו, כי למניעת היות העצים מקור ל"לכלוך", שמשפחת פטריך תמשיך לטפל בהם באמצעות גיזום, בתכיפות של אחת לחצי שנה ( לא פחות וניתן אף לרווח המועד בהתאם לצורך), בענפים הפונים לצד חצר משפחת דרוקר, מדרום. אף הנתבעים בסיכומיהם טענו, כי נקודת האיזון החדשה לאור החקיקה והפסיקה בעניין הגנת הצומח והסביבה , הינה להותיר את הברושים על עומדם בלי לכרות את ראשם ולאפשר את מה שהנתבעים ביצעו ומוכנים להמשיך לבצע, לגזום את הענפים בעיקר מ הצד של התובעים, לשמור על הניקיון ואף לקצר את ענפיהם באופן כללי בתקופות קבועות כמקובל או כפי שיורה בית-המשפט . עוד טענו, כי אינם מתנגדים לפתרונות של גינון (כגון גיזום ענפים באופן תכוף ומבוקר ולא לכריתה) ושמירה על ניקיון חצר התובעים, ומעולם לא התנגדו לכך. אך לצערם, אין הדברים כלולים בגדר הסעדים שביקשו התובעים.
33. במקרה דנא, הגם שאיני סבורה שהנתבעים עוולו כלפי התובעים, כפי שיובהר אף בהמשך, הרי הואיל והמדובר בסכסוך בין שכנים, כאשר שתי המשפחות ימשיכו מן הסתם לגור בשכנות אחת לשנייה, ולו למען המשך שכנות טובה ביניהם, מצאתי לנכון לקבל את המלצת האגרונום לעיל.
חסימת מעבר אוויר:
34. לא שוכנעתי לאחר שביקרתי במקום, כי גובה הברושים חוסם את מעבר/זרימת האוויר, כנטען על-ידי התובעים, ובמובן זה שעולה עד כדי מטרד כמשמעותו בסעיף 44 לפקודה.
35. במקרה דנא וכפי שיובהר גם בהמשך לעניין הטענה להפרעה לאור השמש, היה מצופה מהתובעים לתמוך את טענותיהם בחוות-דעת מומחה בתחום, אשר יחווה דעתו לגבי מהירות הרוח באזור, השפעת העצים על מהירות זו, אם בכלל , וכיוצ"ב, שכן אין כל מניעה, כי המבנה הטופוגרפי של פני השטח עליו בנויים הבתים הוא שגורם לחסימת מעבר/זרימת האוויר ולא העצים, שהרי בית התובעים מצוי במפלס נמוך יותר מבית הנתבעים. דא עקא, שהתובעים לא תמכו את טענותיהם בעניין בחוות-דעת, ומשכך, לא הוכחה טענתם בנידון.
36. ויובהר, בל נשכח, שהעצים הם לא חומה בצורה או חומת בטון, אלא יש מרווחים ביניהם ( ראה תמונה 1 לחוו"ד האגרונום ותמונה 12 לתצלומי התובעים), וגזעיהם הם בגובה של כשני מטר (ראה: פרוטוקול ביקור במקום), כך שספק בעיני עד כמה יש בכוחם לחסום את האוויר, חסימה שיש בה הפרעה של ממש לשימושם הסביר של התובעים במקרקעין או להנאה הסבירה מהם, כאשר כאמור לעיל בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת מידה אובייקטיבית.
חסימת או הסתרת אור והשמש ואנרגיה סולארית:
37. התובעים טענו, כי במשך השנים היתמרו עצי הברוש לגובה רב, כך שכיום הם מצלים ומונעים את אור השמש מחזית הדרומית של ביתם. בעקבות צמיחתם לגובה וציפוף נופם, הם אף נאלצו להזיז לפני מספר שנים את דוד השמש ממקומו, וזאת לאחר שהצל הקבוע המוטל על צידו הדרומי של ביתם מנע חימום המים. דא עקא, שהמשך גדילת העצים למימדים עצומים השיגו את דוד השמש גם במקומו החדש באופן שבשעות היום, ובעיקר בעונת החורף, רובו של הגג מוצל, עובדה המונעת מהתובעים להינות מאנרגיה סולארית סבירה. גובה עצי הברוש, הוא שחוסם, את האור והשמש. בסיכומי התשובה טענו, כי חסימת אור השמש בולטת בעונת החורף ובשעות הצהריים, וכי הנתבעים הציגו בעניין תמונות מגמתיות מעונות האביב-קיץ, רובן משעות הבוקר המאוחרות.

38. בסעיף 48 לפקודה, שעניינו הפרעה לאור השמש, נקבע כי:
"אדם עושה עוולה אם הוא מונע, על ידי חסימה או בדרך אחרת, מבעל מקרקעין או מן התופש אותם ליהנות מכמות סבירה של אור שמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין, לאחר שהבעל או התופש או מי שקדמו להם בזכויות אלו נהנו ברציפות מאור זה – שלא לפי תנאי חוזה או הסכם – לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה".

יסודות העוולה של הפרעה לאור השמש הם:
מניעת הנאה מכמות סבירה של אור שמש
מבעל מקרקעין או מהתופש אותם
לאחר שהבעלים או התופש נהנו ברציפות מהאור לפחות חמש עשרה שנים שקמו בתכוף למניעה ( ד' קרצמר, דיני הנזיקין-מיטרדים ( בעריכת ג.טדסקי, תש"מ), בעמ' 102). (להלן: "מטרדים")

39. עצם הפגיעה בכמות האור המגיע לנכס התובע, כדברי המלומד קרצמר בספרו מיטרדים, אין בה כדי לתת לו זכות תביעה. זכות כזו תוקנה לתובע רק אם נמנעת הנאתו מכמות סבירה של אור: "מבחן הסבירות איננו אם כמות האור החודרת לתוך נכסו של התובע לאחר מעשהו של הנתבע היא פחותה מכמות האור שחדרה אליו קודם, אלא אם בשל כמות האור הנשארת נפגעת הנאתו הסבירה של התובע מן הנכס. השאלה אם כמות האור הנשארת בחדר מסויים לאחר מעשה המניעה של הנתבע הינה סבירה, היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית שיש להכריע בה על-פי הנתונים המיוחדים של כל מקרה ומקרה" (מיטרדים, עמ' 103).

עוד הוסיף, כי בהכרעה בשאלה אם נפגעת הנאתו הסבירה של התובע מהנכס עקב צמצום כמות האור המגיע אליו, יביא בית-המשפט בחשבון אותם שיקולים הנשקלים בבחינת שאלת הסבירות בתביעה בגין מיטרד ליחיד : מקומם וטיבם של המקרקעין. שאלת טיבם של המקרקעין נקבעת לפי התכלית שהם מיועדים לשמש. גם כאן המבחן יהיה, האם כמות האור הנשארת, היא כמות האור הסבירה הדרושה לשימושו הרגיל של הנכס ( מיטרדים, עמ' 104-105).

40. על התובעים הנטל להוכיח את טענתם בדבר חסימת אור והשמש, אלא שהתובעים לא עמדו בנטל זה ודין תביעתם בנידון להידחות. לא שוכנעתי, כי נמנעה מהם הנאה מכמות סבירה של אור שמש בשל עצי הברוש או גובהם, בהתחשב עם מיקום וטיב המקרקעין, או במילים אחרות, כי בשל כמות האור הנותרת עקב העצים נפגעת הנאתם הסבירה של התובעים מהנכס. כן, לא הוכחה בפניי הנאה רצופה מהאור, לפחות 15 שנה שקדמו בתכוף לחסימה הנטענת על-ידי התובעים, חסימה שכלל לא הוכחה.

41. כאמור נערך ביקור במקום ביום 23/2/2015, דהיינו בחודשי החורף, בשעה 14.00 בערך, וראיתי כי עצי הברוש שנטעו בגבול חלקתם של הנתבעים הם אומנם גדולי ממדים, אשר גובהם מגיע ל-12 מטר ואף יותר, וכי גזעיהם בגובה של כשני מטר. כאשר הרצועה בה נטועים הם, נמשכת לאורך 8-10 מטר בגבול בין שתי החלקות ( ראה גם טענות ב"כ הצדדים בפרוטוקול מיום 23/3/2015, ובכלל זה הסכמת ב"כ הנתבעים, כי אורך הרצועה מגזע לגזע הוא כ- 10 מטר ). יחד עם זאת, לא התרשמתי מחסימת אור השמש, עקב העצים או גובהם, ולא ראיתי שרובו של הגג מוצל בשל העצים, כאשר מבחן "כמות האור" הנו מבחן אובייקטיבי של סבירות ואינו נבחן על-פי רגישות התובעים (ראה: בת"א ( שלום-ת"א-יפו) 54862/07 כץ רות נ' רוזנברג לינה ואח' (26/2/09)).

42. בעניין זה, ערה אני לטענת הנתבעים בסיכומיהם, כי בעת ביקור בית-המשפט במקום, היו עננים שלא אפשרו את בחינת היטלו של הצל, ואף תמונות התובעים אינן יכולות להחליף חוות-דעת מומחה בעניין. הנתבעים צירפו שלל תמונות , וכפי שניתן להיווכח , הצל הוא בעונת החורף בלבד, חולף בתוך דקות ואינו מוטל על חלונות הבית כלל. בקיץ, כמעט שלא ניתן לתפוס את השעה בה צל הברושים מוטל על הבית ובחורף הצל חולף במהרה על הבית ולא רובץ עליו לאורך זמן. כאשר השמש מגיעה לדרום, במקום שבו הברושים עומדים, היא כבר מצויה גבוה ברום השמיים וצל הברושים קטן מאוד, ומונח כפי שניתן לראות מהצילומים על רצפת החצר (כאשר חלק ניכר מהצל הוא של עצים ששתלו התובעים עצמם בצד דרום). הברושים נטועים לאורך שדרה של כ- 10 מטרים (מגזע לגזע), מתוך אורך חצר של כ- 37 מטרים. לפיכך, ניתן לראות את צל הברושים חולף בעיקר בחורף לזמן מוגבל (גם במשך היום וגם במשך השנה) ואין בו כדי לשנות מהותית את כמות האור לה זוכים התובעים באופן ישיר על ביתם או על קולט השמש של הדוד – לעומת מצב שבו אין עצים כלל .
43. כאמור לעיל, עול ההוכחה רובץ על התובעים, כאשר המבחן הוא, האם בשל כמות האור הנותרת נפגעה הנאתם הסבירה של אלו ממקרקעיהם, ולכן לא די בלהראות בתמונות את מימדי העצים, גובהם, מיקום דוד השמש, הצללת העצים וכיוצ"ב, בכדי להוכיח את הפגיעה המוגנת בחוק. על התובעים היה להוכיח את טענתם בנידון באמצעות חוות-דעת מומחה, אשר היה בודק את כמות האור למשך שעות היממה, ובכלל זה בחורף, ואף היה נותן מענה לשאלות, האם קיימת הצללה/צל בגג או בכל מקום אחר בבית התובעים, ואם כן מה היקפה, באילו שעות קיימת וכמה זמן נמשכת, ובכלל זה, באילו עונות בשנה קיימת, והאם מקור ההצללה בעצי הברוש, המבנה הטופוגרפי עליהם ממוקמים הבתים, הסביבה, צמחיית התובעים על עץ הלימון שלהם, או מזג האוויר, וככל שישנה פגיעה בכמות האור הנותרת ואשר מקורה בעצי הברוש, מה היקף הפגיעה, האם יש בפגיעה זו בכדי למנוע מהתובעים הנאה מאנרגיה סולארית סבירה וכמות סבירה של אור שמש, או שמא כמות האור הנותרת, הינה כמות האור הסבירה לשימושו הרגיל של הנכס וכיוצ"ב.
בהיעדר חוות-דעת, בעניין זה ככלל, לא מצאתי להתייחס לתמונות שהגישו כל אחד מהצדדים, שכן נהי הוא שכל אחד מהם ינסה לשכנע את בית-המשפט בצדקתו, ובכלל זה לא מצאתי להתייחס לטענת הנתבעים בסיכומיהם, שהראיה הטובה ביותר לעודף שמש היא רשת צל שפרשו התובעים, וניתן לראותה בתמונות.
44. התובעים הפנו בעניין זה לת"א (שלום-ת"א-יפו) 46727/04 דויטש דניאלה נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ – ת"א (17/1/07) , ואשר שם נקבע, שאף חסימה של שעה אחת של אור השמש בשעות הבוקר מקיימת את יסודות העוולה של חסימת אור השמש.
דא עקא, שמעבר לכך, שהתובעים לא ציינו כי על פסק-דין זה הוגש ערעור, ואשר לטענת הנתבעים בסיכומיהם, מבירור בנידון עם ב"כ הנתבעים שם, עולה כי פסק-הדין בוטל בהסכמה (ראה: סעיף 64 לסיכומי הנתבעים), הרי נראה ששם התובעת תמכה את טענותיה בחוו"ד, בעוד שבמקרה דנא טענות התובעים נטענו בעלמא.
45. ויודגש, לעניין הצורך בחוות-דעת, ערה אני לאמור על-ידי המלומד קרצמר בספרו מיטרדים, בעמ' 105-106:
"כדי לסייע להם בהכרעה בשאלת הסבירות פיתחו בתי-המשפט כמה שיטות להעריך סבירותו של אור. שתיים משיטות אלה הוזכרו בישראל על-ידי בית-משפט מחוזי בפסק-דינו בעניין ריזברג נ. רדז'בילובסקי. לפי השיטה האחת, הידועה כשיטת ה- 45 מעלות, אם זוית האור החודר מעל לבנין לתוך נכסו של התובע היא 45 מעלות או יותר ישנה חזקה, שכמות האור הנשארת איננה סבירה...השיטה השניה מסיקה מהי כמות האור החודר לחדר לפי כמות האור הנופל על האדן החיצוני של חלון, ונזקקים לחוות דעת של מומחה כדי לדעת אם כמות זו היא סבירה אם לאו. שיטה זו מקובלת יותר משיטת ה- 45 מעלות, אך היא איננה נותנת תשובה מכרעת לשאלה. בסופו של דבר, חייב בית-המשפט להפעיל את שכלו הישר, ולהעריך את המצב שנוצר אחרי מניעת האור על-פי ראיות שונות המובאות לפניו: הוא יכול להתרשם מדעת מומחים אך רושמו האישי מתוך ביקור במקום, או תיאור הדיוטות את המצב בחדר, עשויים להיות חשובים יותר מדעתם של אלה" .

נערך על ידי ביקור במקום, אך מטרתו הייתה להתרשם מטענות הצדדים ומהמצב בשטח , ואין בביקור זה כדי להוות תחליף לחוות-דעת מומחה בתחום. מה גם, שהביקור נערך בשעה מסוימת ביום, לזמן מוגבל, וממנו לא ניתן לקבל תמונה מדויקת על המצב בכל שעו ת היממה ובכל עונו ת השנה. בעניין זה, יאים הדברים שנאמרו בת"א ( שלום-ירושלים) 49450-04-13 בית הכנסת " האחים כהן-זכרון שמעון" ואח' נ' יחזקאל קרישבסקי ואח' (17/6/13), אומנם ביחס למתן צו מניעה זמני, אך נכונים גם למקרה דנא, מהם ניתן להקיש על חשיבות הגשת חוות הדעת כשנטענת טענה בדבר הפרעה לאור שמש:
"עוולה של מטרד בגין הפרעה לאור השמש מכוח סעיף 48.. .טעונה הוכחה כי הקמת הנכס תמנע הנאה מכמות סבירה של אור השמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין. המבקשים לא הגישו חוות דעת של מומחה ממנה ניתן ללמוד לכאורה על הפרעה לחדירת קרני השמש לבניין מחמת הנכס ההולך וניבנה בסמוך אליו...לא הוצגו נתונים ולא בוצעו מדידות בשאלת נטיית קרני השמש לעבר הבניין וחסימת מעבר קרני השמש ושיעורה, מחמת הקמת הנכס לפי מיקומו. לפיכך, לא הוכחו ולו גם לכאורה, כי טובים סיכוייהם של המבקשים להוכיח מטרד בגין הפרעה לאור השמש".

46. ויודגש, הגם אם ישנה הצללה בשל עצי הברוש, או שהם חריג בצמחייה הגדלה בין הבתים, כטענת התובעים, עדיין אין בכך כדי להוות מטרד שעניינו הפרעה לאור השמש. עצם הפגיעה בכמות האור המגיעה לנכסם של התובעים , ככל שישנה הצללה בשל הברושים, אין בה בכדי לתת להם זכות תביעה, אלא המבחן הוא, אם בשל כמות האור הנותרת נפגעת הנאתם הסבירה מהנכס. זאת כאמור לא הוכח לא באמצעות חוות-דעת מומחה ולא באמצעות כל אסמכתא אחרת . לכך נוסף, כאמור לעיל, התרשמותי במהלך הביקור שנערך במקום, שאין הפרעה ממשית לאור השמש, המגיעה כדי מיטרד.

47. מעבר לכך, התובעים לא הוכיחו, כי נהנו ברציפות מאור השמש במשך לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה, ככל שהייתי מקבלת שיש חסימה או מניעה.
48. בכתב התביעה טענו התובעים כי הם מתגוררים בביתם מזה 17 שנים, ובסיכומיהם טענו , כי מזה 19 שנים הם מתגוררים ביישוב. כ ך שגם אם החל משנת 2012 התקיימו מגעים כלשהם בין הצדדים (כעולה מסעיף 12 לכתב התביעה ונספח יה), גם אז זכו הם ליהנות לפחות 15 שנים מאור השמש. במאמר מוסגר ציינו בסיכומיהם , כי צמיחת העצים לא נעצרה, ולעניין זה הפנו לגובהם המשתנה.
49. מנגד טענו הנתבעים בכתב ההגנה, כי בחרו להקים את ביתם לפני 18 שנה ביישוב תמרת, ועם עלייתם על הקרקע נטעו 7 עצי ברוש, שהיו בגובה מטר וחצי בערך ביום נטיעתם. זמן מה לאחר מכן, עברו התובעים להתגורר בחצר שמצפון לביתם. לפני 4 שנים הייתה תלונה על הצל והלכלוך והיא טופלה על-ידי גנן. רוצה לומר, שהתובעים לא נהנו במשך 15 שנה ברציפות מאור שמש שופעת שנמנע מהם לפתע. לשון אחר, אם הברושים מתנשאים היום לגובה של כ- 8-12 מטרים בערך מקרקע הנתבעים, הרי שלפני שנתיים (15 שנה מיום כניסת התובעים לביתם), ברי שגובהם לא היה מטר וחצי, כגובה הנדרש על-ידי התובעים למניעת הצל. כלומר, אם נתבסס על טענת התובעים, הרי שמהיום שהברושים עלו על גובה מטר וחצי (שתיל צעיר) , הם החלו להצל, ובמידה שכך, לא יוכלו התובעים להראות רציפות של אור שמש במשך 15 שנה.
50. בסיכומיהם טענו, בין היתר, כי העצים לא היו מעולם בגובה 1.5 מטרים, שכן נוטעים אותם בד"כ בגובה 2.5 מטרים לפחות, שתילים קטנים יש רק במשתלות. הגובה שמבקשים התובעים, נמוך יותר, מהגובה שהיה להם ביום נטיעתם.
אקדים ואומר שישנה סתירה בין טענת הנתבעים בכתב ההגנה, ש העצים היו בגובה מטר וחצי בערך ביום נטיעתם (סעיף 32 לכתב ההגנה), לבין הנטען בסיכומיהם ששתיל של ברוש שמעבירים לנטיעה בחצר הוא כבר בגובה 2.5 מטרים לפחות (סעיפים 10 ו- 44 לסיכומיהם ). יחד עם זאת, איני זוקפת עניין זה לחובת הנתבעים, כל עוד לא הוכיחו התובעים, כי השתילים שננטעו היו בגובה פחות מגובה שבין 1.5 מטר לערך ל-2.5 מטר לפחות.

51. לא זו אף זו, התובעים טענו בכתב התביעה מיום 20/2/2013, כי כיום העצים מיתמרים לגובה מקסימאלי של 10-12 מטרים. בכתב התשובה מיום 13/5/13 טענו, כי העצים צמחו וגדלו לגובה רב של 15 מטרים. בדיון שהתקיים ביום 25/3/2014, ב"כ התובעים טען שהי ום עצי הברוש בגובה של כ-14 מטר. בסיכומיהם טענו פעם, כי הם מתנשאים לגובה מקסימלי של כ- 14 מטרים (סעיף 20), ופעם לגובה של כ- 16 מטרים (ראה: סעיף 36. ראה גם סעיפים 13 ו-55 ), ובסיכומי התשובה טענו שהם מתנשאים בגובה 16 מטרים (כולל הפרש הגבהים בין המגרשים). מנגד, קיימת חוו"ד האגרונום המתייחסת לגובה העצים, והנתבעים בסיכומיהם טענו, כי ידוע שקצב גידולו של עץ מבוגר הוא איטי מאוד, וכי אם התובעים מבקשים להראות צמיחה מרתונית של העץ צריכים היו להסתייע במומחה ולא לטעון טענות בעלמא. ביום ביקור בית-המשפט במקום (23/2/15), גובה העצים הגיע ל- 12 מטר ואף יותר, כאשר אין זה בידיעתו של בית-המשפט מהו קצב צמיחת עצי הברוש. יחד עם זאת, יש להניח, כי הם לא נשתלו בגובהם כיום, ומשלא הוכח אחרת אני מקבלת שביום נטיעתם היו לפחות בגובה של 1.5 מטר בערך . התובעים מבקשים ברישא של כתב התביעה להורות על גיזום העצים לכדי גובה שלא יעלה על 1.5 מטר מפני הקרקע. משכך, לפי דרישה זו עולה, שלפחות עד גובה של 1.5 מטר מפני הקרקע, ה עצים לא מהווים מטרד עבור התובעים, והואיל וקבעתי כי הברושים נטעו בגובה של לפחות 1.5 מטר בערך, ולא ידוע קצב גדילת עצי הברוש, הרי שלא הוכחה רציפות הנאה של 15 שנה מאור השמש.

לשון אחרת, בכדי שהתובעים יוכלו להוכיח את יסודות העוולה הקבועה בסעיף 48 לפקודה, עליהם היה להראות, כי נהנו ברציפות מאור השמש לפחות 15 שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה, דהיינו שנהנו מאור זה 15 שנים רצופות קודם שהעצים עלו על גובה של 1.5 מטר מפני הקרקע, שכן עד לגובה זה, אין בכך בכדי להוות מיטרד עבורם גם לשיטתם . אך זאת לא עלה בידם להוכיח.

52. התובעים טענו בסיכומי התשובה, כי הסעד שביקשו בתחילת כתב התביעה, התבקש בהתאם לגובה שנפסק בעניין ת"א (שלום-נתניה) 9695/01 גנאח יעקב ואח' נ' קויפמן צבי ואח' (20/2/05) , להפחית את גובה הברושים לגובה של 1.5 מטר, ובסעיף 17 לכתב התביעה, התבקש הגיזום של העצים לגובה שבו לא יהוו מטרד לתובעים.

תמוה בעיני שדרישת התובעים כאן, לגיזום העצים לכדי גובה שלא יעלה על 1.5 מטר מפני הקרקע , מתבססת על מקרה אחר, שכן הן העוולה של מיטרד ליחיד והן העוולה של הפרעה לאור השמש, מתייחסות ב"התחשב עם מקומם וטיבם" של המקרקעין, כך שכל מקרה יש לבדוק ולבחון לגופו, ואף בעניין של גנאח הדיון סבב סביב המיטרד שגורמים עצי הברוש הלימוני, עצים שלא אוכרזו בצו היערות כעצים מוגנים, כמו במקרה דנא כפי שיובהר בהמשך , הרי שכאמור לעיל, התובעים כמי שהגישו את התביעה, הם שצריכים לבקש את הגובה שיש לגזומם, באופן שימנע את המטרד מהם, כמי שטוענים למטרד.

53. בפניי לא הוצגה כל אסמכתא לגבי המצב בשטח עובר לשתילת עצי הברוש, למשל כמו תצלומי אויר מתקופות שונות, שכן אין כל מניעה שגם מבחינה טופוגרפית וללא קשר לעצים ישנה חסימת אור ושמש במהלך שעות מסוימות ביממה או בעונות מסוימות, ובכלל זה לא הוצגה בפניי אסמכתא ממתי העצים עלו על גובה של 1.5 מטר מפני הקרקע . בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בת"א ( שלום-ת"א-יפו) 54862/07 כץ רות נ' רוזנברג לינה ואח' (26/2/09).

54. ההנאה מכמות סבירה של אור נבחנת בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין. התובעים טענו בעניין זה, כי הם מתגוררים ביישוב קהילתי, שבו מבנים של שתי קומות לכל היותר. פאתו המזרחית של ביתם פונה אל הטבע. זו בדיוק הסיבה שבגינה עברו להתגורר ביישוב ומיקום המגרש – הנאה מהטבע מהשמש ומהאוויר. הם ביקשו לגור במקום משופע שמש ואוויר, כאשר מסביבם לא צומחים בנייני מגורים גבוהים, וטבעי שיבקשו לעצמם יותר כמות של שמש ואוויר מזו שזוכים לה אנשי העיר. בעניין זה, הפנו לדברי כב' השופטת בן-עתו, כפי שצוטטו בע"א 403/73 ברוך ומלכה בצלאל נ' שושנה ו-ציון סימנטוב, פ"ד כ"ט(1) 41 (1974) : "...נכון גם שמי שגר בווילה בודדת בחיק הטבע כשחלונותיו קרועים לכל רוחות השמים, טבעי הוא שיזכה באור אוויר ושמש יותר ממי שגר בבית דירות בעיר מודרנית...".
אכן, אין להשוות בין בית המצוי ביישוב קהילתי, כפרי וכיוצ"ב, לדירה המצויה במקום עירוני, אך התובעים לא בחרו לגור בווילה בודדת ומבודדת מהעולם, אלא הם גרים ביישוב קהילתי על כל המשתמע מכך, והשאלה היא לא מה ביקשו או ציפו הם שיהיה עת עברו לגור במקום מעין דא, אלא האם בשל כמות האור הנותרת כתוצאה מעצי הברוש, נפגעה הנאתם הסבירה מהנכס. פגיעה זו לא הוכחה על ידם. מה גם, שהתובעים לא הציגו כל אסמכתא, כאמור לעיל מה היה המצב טרם נטיעת הברושים ו/או בסמוך לאחר נטיעתם, שכן אין כל מניעה שהצללה הנטענת על-ידם, מקורה גם במבנה הטופוגרפי עליו בנוי ביתם ולא עצי הברוש , ומשכך אין לבוא בעניין זה בטרוניה לנתבעים, שכן כך הוא מיקום הבתים.

55. לא זו אף זו, אין כל מקום לטענת התובעים בסיכומיהם, לפיה, בין היתר, שהנתבע שידע שבית התובעים נמוך משמעותית מביתו שלו, בחר בכל זאת לטעת עצים אלו במיצר, שכן זכותם של הנתבעים לבחור את הצמחייה הראויה להם במקרקעיהם, כשם שזכות זו קנויה לתובעים, ועל התובעים היה לקחת בחשבון בעת שעברו להתגורר בביתם, את המבנה הטופוגרפי שעליו ממוקם הבית, ואין בכך בכדי להלין כנגד הנתבע.

56. איני מוצאת אף לנכון להתייחס לטענות התובעים בסיכומיהם, בדבר התב"ע ותקנון הבנייה של היישוב, בנוגע לגובה הבנייה, שכן אין כל קשר בין זה לבין העצים, נשוא דיוננו, במיוחד משלא הוצגה בפניי כל אסמכתא חוקית לפיה מותר למאן דהוא לגדל עצי ברוש עד לגובה מסוים ומגובה מסוים נאסר עליו הדבר , כל עוד הדבר לא מהווה סכנה בטיחותית, בריאותית וכיוצ"ב.

57. באשר לטענה בדבר הזזת דוד השמש בשל עצי הברוש, מעבר לכך שטענה זו נטענה בעלמא, שכן בעת ביקורי במקום עליתי לגג ביתם של התובעים ושם הראה לי התובע את המיקום הקודם של הדוד והמיקום הנוכחי שלו, ותו לאו, הרי שלא ניתן הסבר המניח את הדעת, מדוע הדוד לא הוזז למקום אחר, ואף לא הוצגה בפניי כל אסמכתא כי מבחינה תכנונית או כל בחינה אחרת, אי אפשר לשים את הדוד במקום אחר. מה גם, שלא הוצגה בפניי כל אסמכתא מה היה המצב קודם לצמיחת הברושים, שכן כאמור לעיל, אין כל מניעה שהמבנה הטופוגרפי עליו ממוקם בית התובעים הוא שמונ ע מהם לנצל את האנרגיה הסולארית, שכן גם התובעים מודים שיש הפרשי גבהים בין המגרשים.
נזק אסתטי:
58. הנתבעים טענו כי קטימת הברושים, הינו בגדר נזק אסתטי ניכר וכי אין מתקנים עוול בעוול. ברושים גדועי ראש, הינם מטרד אסתטי משמעותי, וידוע כי תפארתו של הברוש בצמרתו. גדימת צמרת הברוש משנה את צורה מבנה הנוף בה הוא מתאפיין ומחריבה אותו.

59. האגרונום חיווה דעתו בעניין, כי כל פעולה של גיזום יזום בעצי ברוש תגרור עימה נזק אסתטי לצורת הנוף ואופי הצימוח הטבעי המאפיינים סוג זה. הדבר יבוא לידי ביטוי באופן חריף ביותר, במיוחד כאשר מדובר על גיזום/פגיעה בצמרת העץ, שכן צמרת הברוש מאופיינת בצימוח קודקודי וביטול קודקוד הצימוח באמצעות גיזומו/עריפתו תגרום לפריצתם של ענפים רבים בנקודת הגיזום וכך לפגיעה במבנהו ובמראהו המו בהק של עץ מסוג ברוש.

60. בהתעלם מפקודת וצו היערות, וחוו"ד האגרונום, נהי הוא, שלו סבר בית-המשפט, כי מתקיימים יסודות העוולות הנטענות, הרי שבאיזון השיקולים שבין שינוי צורת מבנה הנוף ושמירת תפארת צמרת הברוש, לעומת מניעת הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין או הפרעה לאור השמש, יד האחרונים הייתה על העליונה.
אילו נטען והוכח בפניי למשל כי עצי הברוש מסכנים את התובעים, הרי הנזק האסתטי היה מקבל משקל נמוך יחסית למערך השיקולים שיש להביא בחשבון. איני מבטלת את חשיבות השמירה על צורת מבנה הנוף בכלל ועל תפארת צמרת העץ בפרט. יחד עם זאת, לו היו מוכחות העוולות הנטענות על-ידי התובעים, שיקול זה של נזק אסתטי היה מקבל משקל נמוך יותר.
פקודת היערות וצו היערות:
61. לאור האמור לעיל, ומשמצאתי לנכון לדחות את התביעה, אין מקום לדון בפקודת וצו היערות. יחד עם זאת, ולמעלה מ הצורך, מצאתי לנכון להתייחס גם לכך.

62. בתיקון מס' 5 לפקודת היערות משנת 2012, נקבע נוסחו של סעיף 14, כדלקמן : "השר, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת כאמור בסעיף 15(ד) ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת רשאי להכריז בצו שאילנות המפורטים בו בצו יהיו מוגנים בכל ישראל או בכל מחוז או חלק של מחוז דרך כלל או לתקופה שתפורט בו בצו, ומשיצא הצו הזה יהא אסור לכל אדם לכרות אילנות כאלה או להעתיק את עציהם של אותם האילנות אלא עפ"י רשיון שינתן עפ"י סעיף 15; השר יבחן מעת לעת את הצורך בעדכון הצו".

עץ ברוש (למעט ברוש לימוני), נכלל ברשימת האילנות המוגנים המפורטת בצו היערות.

בסעיף 15(א), כנוסחו לאחר התיקון, נקבע כי : "לא יכרות אדם אילן מוגן או עץ בוגר ולא יעתיקו וכן לא יוביל אדם אילן מוגן או עץ בוגר או חלק מהם, שלגביהם קבע השר כי הובלתם טעונה רישיון, והכל אלא אם כן קיבל תחילה רישיון לכך מפקיד היערות".

בסעיף 2, הוגדר "אילן מוגן": "עץ זית, עץ חרוב או אילן המוגן לפי צו כאמור בסעיף 14".

באותו סעיף הוגדר "עץ בוגר", במסגרת תיקון מס' 5 : כ "עץ שגובהו שני מטרים לפחות מעל פני הקרקע, וקוטר גזעו, הנמדד בגובה130 סנטימטרים מעל פני הקרקע, הוא 10 סנטימטרים לפחות;". לאחר התיקון מס' 6, משנת 2014, דהיינו לאחר הגשת כתב התביעה, הוגדר כ"עץ שגובהו שני מטרים לפחות מעל פני הקרקע, וקוטר גזעו, הנמדד בגובה 130 סנטימטרים מעל פני הקרקע, הוא 10 סנטימטרים לפחות, ולעניין עץ במגרש שייעודו בתכנית בת-תוקף הוא מגורים – קוטר גזעו הוא 20 סנטימטרים לפחות".

63. מחוות-דעת האגרונום עולה, כי העצים נשוא דיוננו, הינם ברושים מצויים, וכי כל העצים עונים במידותיהם על הגדרת "עץ בוגר", כמוגדר בפקודת היערות. האמור בחוות-דעת זו לא נסתר, כפי שיובהר בהמשך, ומשכך אני מקבלת אותה כלשונה וככתבה.

64. בסעיף 2 הוגדרה גם "כריתה" כדלקמן : "חיתוך הגזע המרכזי של אילן מוגן או עץ בוגר בלא הותרת בדים, וכן כל פעולה הגורמת או העלולה לגרום למותו של אילן מוגן או עץ בוגר, לרבות ריסוס, הרעלה, הסרת קליפת העץ, שריפת העץ, חיתוך שורשיו או בנייה בתוך תחום קוטר צמרתו או עקירה, למעט עקירה במהלך העתקה;

65. התובעים טוענים בסיכומיהם לעניין פקודת היערות, כי תכליתה לחלוש על אותן פיסות אדמה-יערות, וזאת להבדיל ממקומות שאינן יערות. לתמיכה בגרסתם, הפנו לאמור בכותרת הפקודה: "פקודה הבאה להגן על היערות וליצור ולנהל מקומות מיוחדים ליערות", לסעיף 3 לפקודה, לדברי חגי שניר, פקיד יערות, כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול ישיבה 414 של ועדת הפנים והגנת הסביבה (11/7/11), שבה דנו בתיקון מס' 5 לפקודה: "פקודת היערות רוצה להגן על היערות בישראל...", לדיני התכנון והסביבה, להכרזת שר החקלאות בדבר אזורים השמורים ליער, ולבג"ץ 288/00 אדם טבע ודין נ' שר הפנים, פ"ד נ"ה (5) 673, בפס' 46 לפס"ד של כב' השופט חשין.

איני מקבלת טענתם זו של התובעים , משום שהפקודה אינה עושה הבחנה בין עצים שנטעו על קרקע פרטית לבין עצים שנטעו על שטח שאינו פרטי -יערות , והא ראיה האמור בסעיף 14 לפקודה: "השר.. רשאי להכריז בצו שאילנות המפורטים בו בצו יהיו מוגנים בכל ישראל או בכל מחוז או חלק של מחוז דרך כלל או לתקופה שתפורט בו בצו, ומשיצא הצו הזה יהא אסור לכל אדם לכרות אילנות כאלה או להעתיק את עציהם של אותם האילנות אלא עפ"י רשיון שינתן עפ"י סעיף 15; השר יבחן מעת לעת את הצורך בעדכון הצו ". דהיינו, כבר למקרא סעיף 14 עולה שאין הפרדה בעניין זה בין עצים שנטעו על קרקע פרטית לכאלו שלא, וחשיבות העצים המוגנים שנקבעו בצו הם בכל מקום.

66. מעבר לכך, גם למקרא הפסיקה לא עולה, שתכלית הפקודה לחלוש רק על יערות להבדיל ממקומות שאינן יערות. ראה ת"א 5067-03-10 (שלום-ת"א-יפו) דניאל ששון ואח' נ' מנשה כזום (12/6/12), וכן ראה את עש"א 10846-09-10 (מחוזי-ת"א-יפו) צבי רודא נ' נציגות הבית המשותף ברח' הדרור 3, קריית־אונו (22/9/11 ).

לא זו אף זו, שלא נהי לי הקשר בין הפסיקה אליה הפנו התובעים: בג"צ 288/00 אדם טבע ודין נ' שר הפנים לעיל, לבין המקרה, נשוא דיוננו , ואיני מוצאת לנכון גם להקיש ממנה.

67. התובעים טוענים עוד בסיכומיהם, כי גם אם ייטען שפקודת היערות חלה במקרה דנא, גם אז לא ניתן למצוא הגנה בין ענפי הפקודה. סעיף 15 לפקודה מדבר על כריתה או על העתקת עץ מוגן, הוא אינו אוסר את דילולו של העץ , הנמכתו או סידורו, שיתאים ויתחשב בצרכי הזולת במקום מגורים. כן, כריתה מוגדת כחיתוך הגזע המרכזי של אילן מוגן בלא הותרת בדים. מעיון בתמונות שהוגשו לבית-המשפט, לרבות התמונות המצולמות בחוו"ד האגרונום, נראה שהגובה בו מתחילים כל ענפי הברוש (להוציא אולי את הברוש האחרון שמסומן 1 בחוו"ד, שנראה שענפיו מתחילים מגובה של כ- 2 מטר), הוא כ- 1 מטר. על-כן, אין שום איסור לבצע כל פעולה שאינה נכללת באיסורים על-פי סעיף 15, פעולה שהיה בה כדי למנוע את ההפרעה לשכנים ואת הסכסוך שהתגלע ביניהם על רקע זה.

איני מקבלת טענה זו, שכן יש להסתכל על מהות הפעולה אותה דורשים התובעים, ולא הניסוח בה הם משתמשים "גיזום"/"הנמכתו או סידורו", ומהות הפעולה הנדרשת בעייננו, כאמור בחוו"ד, הינו כריתה, ולפיכך מחויבת ברישיון כריתה שלא הוצג בפניי.
אין גם מקום להתייחס או לקבל את טענות התובעים לעניין המעמד הנורמטיבי לפקודת וצו היערות, או לטענה בדבר המועד שאמור הצו לפוג בשנת 2017. הטענות אינן ממין העניין ואין לקבלן.

68. לאור האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות הנתבעים בסיכומיהם, לעניין תיקון 89 לחוק התכנון והבנייה, אשר שינה לטענתם את הגישה הרווחת כלפי עצים.
69. הלכה למעשה, בקשת התובעים לגיזום ל כדי גובה שלא יעלה על 1.5 מטר מפני הקרקע, כמוה ככריתה, כפי שעולה מחוות-דעת האגורנום, אשר מפאת חשיבות הדברים מצאתי לנכון לצטטם:
" הסוג ברוש הינו עץ יציב צימוח ובשל כך תחזוקתו נמוכה. כל פעולה של גיזום יזום בעצי ברוש תגרור עימה נזק אסתטי לצו רת הנוף ואופי הצימוח הטבעי המאפיינים סוג זה. הדבר יבוא לידי ביטוי באופן חריף ביותר, במיוחד כאשר מדובר על גיזום/פגיעה בצמרת העץ, שכן צמרת הברוש מאופיינת כאמור בצימוח קודקודי וביטול קודקוד הצימוח באמצעות גיזומו/עריפתו תגרום לפריצתם של ענפים רבים בנקודת הגיזום וכך לפגיעה במבנהו ובמראהו המובהק של עץ מסוג ברוש. כמו כן, חיתוך הגזע המרכזי בלא הותרת בדים (ענפים) יש בכך כדי לסכן את חיי העצים עד כדי תמותתם...הדרישה של משפחת דרוקר להנמיך את עצי הברוש עד לכדי גובה של מטר וחצי עומדת בבחינת "גזר דין מוות" לעצים מסוג ברוש בכלל ובפרט כאשר מדובר בעצים בוגרים המתמרים לגובה שבין 8-12 מ'. גיזום עצים מקצועי שאין בו כדי לסכן את העץ ולקצר את חייו, נחשב ככזה שאינו עולה על הפחתת שליש מנפח העלווה של העץ לכל היותר. מודגש בזאת כי כאשר מדובר בעצים מסוג ברוש, אם וכאשר נדרש לבצע גיזום, זה יעשה מבלי לפגוע בצמרתו וזאת על מנת לשמור על אופי הצימוח הייחודי המאפיין כאמור סוג זה ומבלי להתערב באופיו הגנטי... ראוי לציין כי הנמכת העצים לכדי גובה של מטר וחצי כאמור, נחשבת על פי הגדרת החוק, כמוזכר לעיל, לכריתה ולפיכך מחויבת ברישיון כריתה".
במסגרת סעיף מסקנות והמלצות, האגרונום חיווה דעתו, כי:
"כיוון שמדובר בעצים מסוג ברוש לא ניתן להמליץ על פתרון ביניים, לפיו ניתן היה להפחית עד כדי שליש מגובה של העצים לכל היותר, זאת מכל הסיבות שפורטו לעיל...לפיכך, אני ממליץ לעשות כל מאמץ ולשמר עצים חסונים אלו במלוא גובהם, בעיקר מהסיבה שהחוק בישראל בחר להגן עליהם בשל בגרותם, בשל סוגם והיותם מין מן הבר וכפועל יוצא בשל ערכם ותרומתם הלאומית, הנופית והאקולוגית אשר לא תסולא בפז".

70. חוות- הדעת ברורה, ואינה משתמעת לשתי פנים, כאשר בעניין זה יודגש, שהפועל היוצא מהאמור בפקודה והצו, שגם ההחלטה לאיזה גובה יש לגזום את העץ, היא החלטה מקצועית שיש לתמוכה בחוות-דעת של אגרונום , שכן עליו לחוות דעתו מה סוג העץ ומאפייניו, ובהתאם מה תגרום אותה פעולה נדרשת לאותו עץ ספציפי , והאם פעולה זו עולה בגדר כריתה או לאו, בשים לב לסוג העץ. התובעים קיבלו רשות ולא חויבו בהגשת חוות-דעת, אלא שהם לא הגישו חוות-דעת נגדית של אגרונום מטעמם . משלא הוגשה חוו"ד נגדית מטעם התובעים, הלכה למעשה לא נסתרה חוו"ד האגרונום מטעם הנתבעים, ופועל יוצא מכך, שגם לו הייתי קובעת שהנתבעים עוולו כלפי התובעים, הרי שהיה צריך קודם פעולת הגיזום, שכמוה ככריתה, לפי חוו"ד האגרונום, לקבל רישיון מפקיד היערות. התובעים לא טענו ולא הציגו כל אסמכתא כי קיבלו רישיון מעין דא.

בעניין זה, אני מקבלת את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה , משמונתה רשות מנהלית מוסמכת לעסוק בעניין מקצועי מסוים, אין בית-המשפט מהווה מסלול עוקף, ואין בית-המשפט מחליף את שיקול דעתה המקצועי של הרשות. לאחר פנייה לרשות, ככל שייפלו פגמים בהחלטת הרשות המוסמכת, או אז פתוחה הדרך בפני התובעים לפנות בעתירה כנגד החלטת הרשות.

71. התובעים טענו עוד בסיכומיהם טענה בדבר עמידה על זכות קניינית שלא בתום לב. מבלי להתייחס לשאלה האם מדובר בהרחבת חזית או לאו, הרי שאיני סבורה שיש במקרה דנא עמידה על זכות קניינית שלא בתום לב.
72. לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה. למען שכנות טובה, הנתבעים יפעלו לפי המלצת האגורנום, כך שהם ימשיכו לטפל בעצי הברוש באמצעות גיזום, בתכיפות של אחת לחצי שנה, בענפים הפונים לצד חצר התובעים.
התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק-פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ו, 06 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.