הדפסה

דנ"א 9538/11 שרה כתבן נ. בנק ירושלים

החלטה בתיק דנ"א 9538/11

בבית המשפט העליון

דנ"א 9538/11

לפני:
כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין

המבקשים:
1. שרה כתבן

2. מנשה וגימה

3. יהודה ויזן

4. גיורא ברייער

5. חדווה אקשטיין

נ ג ד

המשיב:
בנק ירושלים

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום 7.12.11 בע"א 1796/10 ובע"א 1839/10 שניתן על-ידי כבוד הנשיא א' גרוניס והשופטים א' רובינשטיין וי' דנציגר

בשם המבקשים: עו"ד מיכאל אוסטרובסקי
בשם המשיב: עו"ד יהודה לנדא

החלטה

1. זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, והשופטים א' רובינשטיין וי' דנציגר) שבמסגרתו התקבל חלקית ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן).

המבקשת 1 (להלן: כתבן) כרתה עם בנק ירושלים בע"מ (להלן: המשיב או הבנק) הסכם הלוואה למימון רכישת בית בעיר יהוד. המשיב העביר לכתבן סך של 550,000 ש"ח, ובתמורה העבירה כתבן למשיב כתב התחייבות לרישום משכנתא בחתימת ידם של מוכרי הבית. בשלב מסוים, הפסיקה כתבן לשלם את החזריה החודשיים של ההלוואה ועל כן פתח הבנק נגדה תיק הוצאה לפועל על-ידי בא-כוחו דאז עו"ד אייל גרצברג (להלן: עו"ד גרצברג). ביום שישי ה – 22.8.1997, בשעות הערב, הגיעה כתבן לביתו של עו"ד גרצברג ומסרה לו שיק בנקאי על סך 247,800 ש"ח. בתמורה, מסר לה עו"ד גרצברג אישור על קבלת סכום זה, וכתב כי "סוכם כי סך 30,000$ ישולם במחצית נובמבר 98, והיתרה תשולם לפי בחירת הלווה". זמן קצר לאחר מכן, נמלט עו"ד גרצברג מהארץ ובידו השיק הבנקאי שהעבירה לו כתבן. בהמשך, ביום 1.11.1998 פנתה כתבן למשיב והודיעה לו כי היא מבטלת את הסכם רכישת הבית. המשיב קיבל על עצמו לנכות מן החוב של המבקשת את הסכום ששילמה לעו"ד גרצברג, אך דרש את פירעון יתר ההלוואה, במיוחד עקב הקושי במימוש המשכון עקב ביטול הסכם הרכישה. על כן הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי ביום 30.10.2000 (להלן: יום הגשת התביעה). בית המשפט המחוזי קבע כי גובה החוב הוא 502,000 ש"ח, כאשר 30,000$ מתוכו יחויבו בריבית פיגורים החל מנובמבר 1998 (בהתאם לכתוב באישור של עו"ד גרצברג). היתרה תחויב בריבית פיגורים החל מיום הגשת התביעה, בהתאם להסכם ההלוואה – כך נפסק.

2. בית המשפט העליון (מפי השופט י' דנציגר), דן בשלל השגות שהעלו שני הצדדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ודחה את רובן. בקשה זו ממוקדת בקביעת בית המשפט העליון כי אין להטיל על המשיב אחריות לתפיחת החוב בגלל שנמנע מלממש את המשכון או לזרז את ההליכים המשפטיים. נקבע כי המשיב לא היה מסוגל לגבות את חובו בדרך אחרת, שכן היה קושי במימוש המשכון לאור ביטול חוזה המכר על-ידי כתבן. על כן, אושרה קביעת בית המשפט המחוזי כי עיקר החוב ישא ריבית פיגורים החל מיום הגשת התביעה.

3. המבקשים טוענים כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה לפיה לא תבוטל ריבית הפיגורים גם כאשר קיימת לגבי החוב מחלוקת שנדונה בערכאות משפטיות לאורך שנים ארוכות. לטענת המבקשים, ההלכה הנוהגת היא כי לא ינתן תוקף להסכמת הצדדים להשית ריבית גבוהה במקרה של פיגור בהחזר הלוואה כאשר הפיגור נובע כתוצאה מהליכים משפטיים. לשיטתם, ריבית פיגורים היא פיצוי מוסכם על הפרת חוזה (סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), ועל כן הם סבורים כי בית המשפט יכול להפחיתו. במקרה זה, סבורים המבקשים כי ברור ומובן שהצדדים לא התכוונו להחיל סנקציה שכזו על פיגור הנובע מהליך משפטי. עוד טוענים המבקשים כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין תקשה על "האזרח הקטן" שסובל מנחיתות לעומת גוף עתיר כוח דוגמת בנק, וכעת ידרש לשאת בסנקציה חריפה ביותר אם יפתח נגד הבנק בהליכים משפטיים. במקרה זה, טוענים המבקשים, נמשכו ההליכים המשפטיים במשך יותר מעשר שנים וסכום ריבית הפיגורים לבדה עולה על מיליון ש"ח. לטענת המבקשים, המשיב נושא באשם תורם להצטברותו של סכום כה גבוה, שכן הוא התנהל בעצלתיים במשך כל תקופת המשפט. כמו כן, טוענים המבקשים כי חלק מטענותיהם התקבלו, ומכאן נובע כי לא ניהלו הליך סרק וכי מדובר היה במחלוקת עובדתית ומשפטית כנה, נוכח נסיבותיו החריגות של תיק זה.

4. המשיב טוען כי המבקשים לא הציגו כל סיבה לכך שנמנעו מלפרוע את החוב לאורך כל תקופת המשפט. המשיב אף מדגיש כי המבקשים לא ניסו לפרוע ולו את חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת, ולמעשה לא שילמו תשלום כלשהו למן ה – 15.11.1998. לטענת המשיב, לא ניתן לקבל את הטענה כי פתיחה בהליך משפטי תאפשר הקפאת החזר הלוואות, שהרי כך יוכל כל לווה שמפגר בתשלום להימנע מריבית פיגורים גבוהה על-ידי שיפתח בהליך משפטי. המשיב אף טוען כי הקטנת ריבית הפיגורים המוסכמת במקרה של הליך משפטי אף תפגע בלווים תמי לב, שכן בנקים יאלצו למצוא דרכים אחרות להבטיח את החזר ההלוואה שנתנו ויעלו את שיעור הריבית הכללי על הלוואות. אשר לטענות המבקשים ביחס להלכה הנוהגת, טוען המשיב כי בית המשפט התערב בעבר בשיעור ריבית הפיגורים רק כאשר הייתה מחלוקת משפטית כנה בין הצדדים, ולא היה מקום להעברת התשלום בטרם יסתיים ההליך.

5. דין הבקשה להידחות. פסק הדין מושא הבקשה אכף את הסכמת הצדדים בדבר שיעור הריבית שיחול על ההלוואה במקרה שיהיה פיגור בהחזרתה. פסק-הדין אישר את עיקר הקביעות של בית-המשפט המחוזי ואלה, בחלקן, הלכו כברת דרך לטובת המבקשים. אכן, בנסיבות אחרות לחלוטין, נקבע בעבר כי "הכוונה המשותפת של הצדדים היא שהחוב שיישא ריבית פיגורים יהיה חוב מבוסס שהלקוח מסרב לשלמו ללא הצדקה" (ע"א 6396/95 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' נופי, פס' 14 לפסק דינה של השופטת דורנר (לא פורסם, 20.3.1997)). על פניו, פסק הדין מבוסס על פרשנותו של בית המשפט לחוזה הלוואה ספציפי. ספק אם ניתן לראות בקביעות שכאלו, המופיעות במספר פסקי דין, כהלכה הקובעת כי לא תחול ריבית פיגורים כאשר הפיגור בהחזר ההלוואה נובע ממחלוקת משפטית מבוססת. ברם, על כל פנים, ודאי שאין הכוונה כי כל ספק לגיטימי שמעלה הלקוח בדבר חלק כלשהו בדרישת התשלום של הבנק, יכול להצדיק הימנעות מתשלום כל החוב. במקרה זה, אכן נקבע לבסוף כי צדקו המבקשים בחלק מההשגות שהשיגו על דרישות המשיב. ואולם, בכל הנוגע לסכום שחויבו המבקשים לבסוף לשלם, הרי שנפסק כי זהו החוב שהיה קיים כבר ביום הגשת התביעה. המבקשים אף נמנעו מלשלם את הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת, כגון קרן ההלוואה, אותה ודאי היו חייבים להחזיר. על כן, אף אם נקבעה בעבר הלכה בדבר הפחתת ריבית פיגורים כאשר התנגדות הלקוח לתשלום היא מבוססת, הרי שפסק הדין מושא הבקשה יישם אותה באופן ראוי. חרף הקושי הכספי אליו נקלעו המבקשים, לא ניתן, במסגרת הבקשה לדיון נוסף, להתערב בפסק-הדין – וזאת לאור הוראות החוק.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, ז' בסיוון התשע"ב (28.5.2012).

המשנה-לנשיא

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11095380_P02.doc גח
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il