הדפסה

דנ"א 8152/11 AKISIONERNO DROUJESTVO נ. PHILIP MORR...

החלטה בתיק דנ"א 8152/11

בבית המשפט העליון

דנ"א 8152/11

בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

העותרת:
Akisionerno Droujestvo Bulgartabac Holding

נ ג ד

המשיבה:
Philip Morris Products S.A.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום 2.10.2011 בע"א 3975/10 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' חיות, נ' הנדל וי' עמית

בשם המבקשת: עו"ד ארז הרכבי; עו"ד יוסי ברגמן;
עו"ד אמנון דרדיק

החלטה

1. זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3975/10 Akisionerno Droujestvo נ' Philip Morris Products S.A. (טרם פורסם, 2.10.2011), שניתן מפי כבוד השופטים א' חיות, נ' הנדל וי' עמית.

2. העותרת – חברת Akisionerno Droujestvo Bulgartabac Holding – ביקשה לרשום סימן מסחר על עיצוב של חפיסת סיגריות לנשים. המשיבה – חברתPhilip Morris Products S.A. – התנגדה לבקשה, וטענה כי סימן המסחר מושא בקשת הרישום דומה לשלושה סימני מסחר הרשומים בבעלותה, שעניינם גם כן בעיצוב של חפיסות סיגריות לנשים.

הפוסק בקניין רוחני (להלן: הפוסק) דחה את ההתנגדות. בפרט, קבע הפוסק כי לנוכח אופיין של חפיסות הסיגריות – כמוצר שנרכש מאחורי הדלפק, תוך שהקונה מבטא את שמו – יש לתת דגש מיוחד לבחינת הדמיון הצלילי שבין שמות המוצרים; ובחינה זו – כך נקבע – מובילה למסקנה כי הסימן שאותו ביקשה העותרת לרשום אינו דומה עד כדי להטעות לסימנים הרשומים בבעלותה של המשיבה.

3. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט קיבל את הערעור, בקובעו כי יש בדמיון שבין הסימנים כדי להקים חשש להטעיית הצרכן. בפרט, קבע בית המשפט, בניגוד לעמדת הפוסק, כי למרות השוני הקיים בדרכי ההגייה של שמות המוצרים, הדמיון הצלילי ביניהם עודנו רב – כך שקיימת אפשרות ריאלית כי הצרכן יתבלבל בין השמות. בית המשפט הוסיף וקבע כי החשש להטעיה מתגבר לנוכח הדמיון המושגי שבין שמות המוצרים, לנוכח הדמיון החזותי שבין המוצרים עצמם, ולנוכח פניית המוצרים לקהל לקוחות דומה. אי-לכך, הורה בית המשפט העליון על ביטול הרישום של סימן העותרת.

4. בעתירה שלפנינו, מבקשת העותרת כי נורה על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון. לשיטתה, הדיון הנוסף נדרש בשל חמישה טעמים: הטעם הראשון הוא קיומה של סתירה בין פסק הדין מושא העתירה לבין ההלכה שנקבעה בפרשת ויסוצקי (רע"א 2960/91 חברת תה ויסוצקי ושות' (ישראל) בע"מ נ' מתוק (לא פורסם, 16.1.1992)). כך, לטענת העותרת, מרבית פסקי הדין שניתנו מאז פסק הדין בפרשת ויסוצקי (ראו למשל: רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 449 (2003)), ובכללם גם פסק הדין מושא העתירה, מבוססים על ההנחה שלפיה בעניינים של סימני מסחר אין לערכאה הדיונית כל יתרון על-פני ערכאת הערעור, בעוד שבפרשת ויסוצקי נקבע כי יתרונה של הערכאה הדיונית מתבטל רק לעניין בחינת הדמיון החזותי שבין המוצרים. הטעם השני הוא קיומה של סתירה בין ההלכה שנקבעה בפרשת קוקה קולה (בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' השותפות ויטה והרשם הכללי, פ"ד ח(2) 772, 776 (1954)), אשר יושמה בפסק הדין מושא העתירה, לבין תקנה 39 לתקנות סימני המסחר, 1940 (להלן: תקנות סימני המסחר). בפרט, מדגישה העותרת כי הלכת קוקה קולה מטילה את נטל השכנוע בהליכי ההתנגדות לרישום סימן מסחר על כתפי המבקש לרשום את סימן המסחר, בעוד שתקנה 39 שלעיל קובעת כי "אם אין המתנגד מניח ראיה, רואים אותו כאילו ויתר על התנגדותו...". הטעם השלישי הוא כי בית המשפט התעלם – כך על-פי הנטען – מטענת העותרת ביחס להיעדר ראיות לקיומה של הטעיה בפועל, על אף העובדה כי מוצרי הצדדים נמכרים מזה שנים האחד לצד השני זה ברחבי העולם. הטעם הרביעי הוא כי קיימת אי-בהירות בפסק הדין מושא העתירה. לשיטת העותרת, מצד אחד, נקבע במסגרת פסק הדין כי המוצר בענייננו הוא כזה אשר נדרש על-ידי הקונה "באופן מיידי, מבלי להשקיע בבחירה או בבדיקת המוצר... משום שהוא מכיר אותו", אולם, מצד שני, נקבע במסגרת פסק הדין כי "איננו עוסקים בהכרח באנשים המכירים את המוצר המקורי היכרות מבוססת". הטעם החמישי הוא כי ייתכן – כך לטענת העותרת – שבית המשפט נפל לכלל טעות עת שסבר כי המוצר של העותרת הוא חיקוי של מוצרי המשיבה, בעוד שהדבר אינו כך.

5. דין העתירה להידחות.

לאחר שבחנתי את טענות העותרת ואת פסק הדין מושא העתירה, לא מצאתי כי מתקיימים בענייננו התנאים החריגים, אשר יש בהם כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. זאת, בראש ובראשונה, בשל שלא נפסקה בפסק הדין מושא העתירה כל הלכה חדשה. למעשה, גם העותרת אינה טוענת כי פסק הדין מושא העתירה קובע הלכה חדשה, אלא לכל היותר, טוענת היא – במסגרת שני הטעמים הראשונים שלעיל – כי פסק הדין מושא העתירה מיישם הלכות "שגויות", כך להשקפתה, שנקבעו בפסקי דין אחרים: פעם אחת משום שההלכה הנוהגת נוגדת את שנקבע בפרשת ויסוצקי ופעם שנייה משום שההלכה הנוהגת נוגדת את תקנה 39 לתקנות סימני המסחר.

בשני טעמים אלה אין כדי להצדיק את קיום ההליך הנדיר של דיון נוסף, ומכל מקום, גם לגוף העניין, אין בהם ממש. לעניין הטעם הראשון, לא מצאתי כי יש בפסק הדין מושא העתירה משום סתירה לדברים שנקבעו בפסק הדין בפרשת ויסוצקי. סבורני כי דווקא ההיפך הוא הנכון. ודוק: פסק הדין מושא העתירה חוזר על ההלכה הידועה, אשר נקבעה בעבר במספר לא מבוטל של פסקי דין, לפיה "דרך כלל – אין הערכאה הראשונה נהנית מיתרון על פני ערכאת הערעור בשאלת דמיון בין סימני מסחר" [ההדגשה הוספה – א.ר.]; דרך כלל – שכן ייתכנו מקרים שבהם יתרונה של הערכאה הדיונית יישמר לה. מקרים אלה הם מקרים אשר בהם קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית מבוססות על ראיות נוספות שאינן מצויות בידי ערכאת הערעור, כגון: עדות של עד מומחה. במילים אחרות, שאלת יתרונה של הערכאה הדיונית אינה תלויה בסוג הדמיון הנבחן (דמיון חזותי או דמיון אחר) אלא בדרך שבה נבחן הדמיון (על-בסיס אילו ראיות). כך, אם הדמיון שבין המוצרים נבחן על-סמך התרשמות שיפוטית בלבד, כי אז אין לערכאה הדיונית כל יתרון על-פני ערכאת הערעור; אולם אם הדמיון שבין המוצרים נבחן על-סמך מכלול שלם של ראיות, הפרוש בפני הערכאה הדיונית בלבד, כי אז נהנית הערכאה הדיונית מיתרון ברור ביחס לערכאת הערעור. פרשת ויסוצקי, למשל, היא דוגמא מובהקת למקרה שבו לערכאה הדיונית לא היה יתרון על-פני ערכאת הערעור, שכן ההכרעה התבססה, באופן בלעדי, על התרשמותו של בית המשפט מהחזות החיצונית של המוצרים. באופן דומה, גם במקרה שלפנינו, התבססה ההכרעה על עניינים שבהם לערכאה הדיונית אין כל יתרון, ובראשם – התרשמותו של בית המשפט מדרך ההגייה של שמות המוצרים.

6. אשר לטעם השני, הרי שאין באמור בפסק הדין מושא העתירה, על בסיס ההלכה שנקבעה בפרשת קוקה קולה, כדי לסתור את תקנה 39 לתקנות סימני המסחר. תקנות 38 ו-39 לתקנות סימני המסחר קובעות כדלקמן:

38. על המתנגד להניח במשרד תוך חדשיים מיום מסירת ההעתק מההודעה שכנגד את כל אותה הראיה שיאבה להגיש, בצורת הצהרות בשבועה, לחיזוק התנגדותו, ועליו למסור למבקש העתקים מאותה ראיה.

39. אם אין המתנגד מניח ראיה, רואים אותו כאילו ויתר על התנגדותו, חוץ אם הורה הרשם אחרת, ואילו אם הניח ראיתו, חייב המבקש, תוך חדשיים מיום הנחת העתקים מההצהרות, להניח במשרד, בצורת הצהרות בשבועה, את כל אותה הראיה שיאבה להגיש לחיזוק בקשתו, ועליו למסור למתנגד העתקים מאותה ראיה.

תקנות אלה, עינינו הרואות, מטילות על המתנגד לרישום סימן מסחר ועל המבקש לרשום סימן מסחר את החובה להגיש ראיות לחיזוק ההתנגדות או הבקשה, בהתאמה. בכך, כמובן, אין כדי לסתור את שנקבע בפרשת קוקה קולה לעניין הטלת נטל השכנוע בהליך ההתנגדות על כתפי מגיש הבקשה לרישום סימן המסחר.

7. גם ביתר הטעמים שהוצגו על-ידי העותרת אין ממש. למעשה, טעמים אלה אינם אלא ניסיון לערער על פסק דינו של בית המשפט העליון, ואין להם מקום במסגרת עתירה לקיום דיון נוסף. לגוף העניין, יש להוסיף, לעניין הטעם השלישי, כי בית המשפט העליון היה מודע לטענת העותרת בדבר היעדר ראיות להטעיה בפועל (ראו: פסקה 3 לפסק הדין מושא העתירה), אולם סבר כי אין בכך כדי לאיין את החשש כי הטעיה שכזו בכל זאת תיתכן. אשר לטעם הרביעי, יש להוסיף כי הציטוטים שהובאו על-ידי המערערת אינם סותרים זה את זה, כי אם דווקא מחזקים זה את זה. כך, המסקנה העולה משני הציטוטים היא כי הצרכן אינו נוטה להתעכב על רכישה של סיגריות, בשל שהוא מכיר את המוצר שבו הוא חפץ היכרות בסיסית; אולם היכרות בסיסית זו אינה מספקת כדי לאפשר לו להבחין בהטעיה האפשרית בזמן רכישת המוצר. לבסוף, לעניין הטעם החמישי, יש להוסיף כי אין בפסק הדין ולו רמז לכך שבית המשפט סבר כי המוצר האחד הוא חיקוי של המוצר האחר, ומכל מקום – הנמקתו אינה מבוססת על טעם זה, שכלל אינו רלוונטי לשאלה שעמדה להכרעתו.

8. אשר על כן, העתירה נדחית, מבלי שנתבקשה תשובת המשיבה.

יצוין כי במסגרת העתירה, ביקשה העותרת כי נורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט העליון עד להכרעה בעתירה. משנדחתה העתירה, ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ג בחשוון התשע"ב (20.11.2011).

המשנה-לנשיאה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11081520_P02.doc גח
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il