הדפסה

דנ"א 6401/07 לבנה לוי נ. המרכז הרפואי שערי צדק

החלטה בתיק דנ"א 6401/07 בבית המשפט העליון

דנ"א 6401/07

בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש

העותרים:
1. לבנה לוי

2. ניסן לוי

נ ג ד

המשיב:
המרכז הרפואי שערי צדק

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
מיום 5.6.2007, בע"א 754/05 ובע"א 759/05, שניתן
על ידי כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, והשופטים:
ס' ג'ובראן, א' חיות

בשם העותרים: עו"ד עמוס גבעון
בשם המשיב: עו"ד אריה כרמלי

החלטה

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.6.07 בע"א 754/05 ובע"א 759/05, שבו נתקבל בחלקו ערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין עליו הוגש הערעור חויב המשיב לפצות את העותרים בגין רשלנות רפואית שהביאה לכך שהעותרת ילדה עובר ללא רוח חיים.

1. העותרת הרתה בשנת 2000 באמצעות הפריית מבחנה לאחר טיפולי פוריות שנמשכו כשלוש שנים. ביום 26.8.01 לאחר כארבעים שבועות של הריון הגיעה העותרת, שחשה בצירי לידה, אל בית החולים המשיב. לאחר בדיקה שעברה וניטור במשך כשעה של הדופק העוברי שנמצא תקין, נשלחה העותרת "להסתובב" בין כתלי בית החולים. כעבור זמן מה נבדקה העותרת שנית וניטור נוסף שבוצע במשך כארבעים וחמש דקות נמצא אף הוא תקין. בשלב זה נתבקשה העותרת על ידי המיילדת לצאת מחדר הלידה ולהמשיך "להסתובב". כעבור כשלוש וחצי שעות שבה המערערת לחדר הלידה ונמצא כי דופק העובר נדם. לאחר שבוצעה בדיקת על-קול, שבה נמצא כי אין עוד בעובר רוח חיים, ילדה העותרת בסיוע שלפן ריק את העובר המת. העובר היה של ילדה והיא נולדה כשחבל הטבור הדוק סביב זרועה וצווארה. ביום 1.1.03 לאחר טיפולי הפרייה נוספים ילדה העותרת שתי תאומות.

2. בית המשפט המחוזי מצא בפסק דינו כי המשיב נושא באחריות למותו של העובר. ערעור המשיב בעניין זה נדחה בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף שבפניי, ומטבע הדברים שאלת האחריות אינה מתעוררת במסגרת העתירה דנן. באשר לשאלת הנזק דחה בית המשפט המחוזי את תביעת העותרים לפיצוי בגין אבדן הכנסותיו של העובר ב"שנים האבודות". קביעה זו אושרה אף היא בערעור, שכן בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, עובר שנפטר בטרם לידתו לא זכה לכשרות לשאת בחובות וזכויות. אף סוגיה זו אינה מתעוררת עוד במסגרת העתירה לדיון נוסף. נושא נוסף שהתעורר בפסק הדין נשוא הערעור הוא החזר ההוצאות שהוציאו העותרים הן לצורך ההיריון נשוא התביעה והן לצורך טיפולי הפוריות שעברה העותרת לאחר מות העובר. ערעורם של העותרים בעניין זה התקבל, ואף סוגיה זו אינה עולה עוד במסגרת העתירה לדיון נוסף.

השאלה שלגביה נחלקו שופטי המותב בפסק הדין נשוא העתירה, ושלגביה הוגשה העתירה לדיון נוסף שבפניי, הינה האם העותרים זכאים לפיצוי בגין הנזקים הנפשיים הלא ממוניים שאירעו להם כתוצאה ממות העובר. בהקשר זה נדרשו שופטי המותב להתייחס להלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: הלכת אלסוחה) באשר לאחריות המזיק, שגרם לנזק ישיר לאדם כלשהו, לנזק הנפשי שנגרם לקרוביו של הנפגע הישיר כתוצאה מהפגיעה בו. הלכת אלסוחה קבעה ארבעה תנאים מצטברים לפיצוי הניזוקים המשניים בגין גרימת נזק נפשי בנסיבות המתוארות: (א) הניזוק המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, אם כי ניתן במקרים חריגים לפצות גם נפגע אחר; (ב) על הניזוק המשני, ככלל, להתרשם מאירוע הנזק בעצמו, אולם אין לשלול את האפשרות לפצות קרוב שהתרשם מן האירוע מכלי שני ושנזקו היה צפוי בנסיבות העניין; (ג) נדרשת קירבה סיבתית בין הנזק הנפשי שנגרם לניזוק המשני לבין אירוע הנזק, אולם לא נדרשת בהכרח גם קירבה בזמן או במקום לאירוע הנזק; (ד) נדרשת פגיעה נפשית חמורה בניזוק המשני שעולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת (שם, בעמ' 436-432).

3. פסק הדין העיקרי בערעור ניתן מפי המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין. בפסק דינו עמד המשנה לנשיאה על כך שבעוד ששלושת התנאים הראשונים שנקבעו בהלכת אלסוחה מאופיינים בגמישות מסוימת, המאפשרת הרחבה בעתיד של חוג הזכאים, הרי התנאי הרביעי לעניין עצמת הנזק הנפשי פורש באורח נוקשה ודוגמאטי. כן הביע המשנה לנשיאה את העמדה כי מבחינת הדין הרצוי ספק אם יש לשלול את החבות בנזיקין מקום בו מדובר בנזק נפשי שאירע לניזוק משני ושעוצמתו אינה חמורה. בהקשר זה ציין המשנה לנשיאה כי הלכת אלסוחה צפתה את האפשרות כי יתעוררו בסביבותיה מקרי ביניים "ברורים וקשים", שבהם ימותן התנאי בדבר עצמת הנזק הנפשי. המשנה לנשיאה הוסיף עוד, כי ככל שרואים בהורים או במי מהם נפגעי משנה בנסיבות בהן ילדם נפטר בטרם נולד עקב התרשלות, הרי מתקיימים שלושת התנאים הראשונים שנקבעו בהלכת אלסוחה. לעומת זאת, התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה, אינו מתקיים בעניינם של העותרים שכן הנזק הנפשי שנגרם להם הוא נזק נפשי "קל" לפי הגדרתו המשפטית, והוא אינו מוצא ביטוי בקביעת אחוזים של נכות נפשית.

בנסיבות אלה נדרש המשנה לנשיאה לבחון האם אב ואם, שנגרם להם נזק משני כתוצאה ממות תינוקם בטרם נולד, נכנסים לגדר "המקרים הקשים" שבהם ראוי למתן את התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה. כן נדרש המשנה לנשיאה לשאלת האבחנה בין האב לאם באשר לסוג הנזק שנגרם להם. בפסק דינו קבע המשנה לנשיאה כי בנסיבות המיוחדות של מות עובר בבטן אימו זכאים הן האב והן האם לפיצוי בגין הנזקים המשניים שנגרמו להם, וכי לגבי שניהם מדובר באחד "המקרים הקשים" שבאים בגדרה של הלכת אלסוחה. בהקשר זה ציין המשנה לנשיאה כי תוצאה זו אומצה בעבר בפסיקת בית משפט זה (כמעט ללא הנמקה) בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765 (1999). עוד הוסיף המשנה לנשיאה, כי אלמלא ההכרה בזכאותם של שני בני הזוג לפיצוי במקרה בו נפטר עובר טרם לידתו, הרי שבהיעדר תביעה של העובר היה נותר הנזק שנגרם ללא סעד בצידו. עם זאת, מצא המשנה לנשיאה כי מן הראוי להבחין בין האב לאם בכל הנוגע לסוג הנזק שנגרם להם. בעוד שהנזק שנגרם לאב הוא כל-כולו לא מוחשי, הרי הפגיעה באם אינה כל-כולה בלתי מוחשית. האם גם אינה נפגע עקיף, ולמצער, כך קבע המשנה לנשיאה, היא נפגע שמצוי הן בתחום הנזק הישיר והן בתחום הנזק העקיף. נוכח אבחנה זו בנוגע לסוג הנזק שנגרם לאב מחד ולאם מאידך, מצא המשנה לנשיאה כי יהיו מקרים לא מעטים שבהם יהא מקום להבחין בין האב לאם בקביעת סכום הפיצוי בגין הנזק שנגרם להם; אולם מכל מקום שומת הנזק תתבצע בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. בנסיבות המקרה דנן ובהתחשב בקושי שחוו העותרים בדרך להיריון, במשך ההריון ובקרבה לסיומו מצד אחד ובעובדה שהם לא איבדו את היכולת להרות ושנולד להם זוג תאומות מן הצד האחר, מצא המשנה לנשיאה כי אין להתערב בסכום הפיצוי (בסך 300,000 ש"ח) שנפסק לעותרת בבית המשפט המחוזי. באשר לעותר, שלא נפסק לו פיצוי בגין נזק לא ממוני על ידי בית המשפט המחוזי מן הטעם שהוא אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה, קבע המשנה לנשיאה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי לו הוא זכאי על סך של 250,000 ש"ח.

השופטת א' חיות, בדעת מיעוט, נקטה בפסק דינה גישה שונה מגישתו של המשנה לנשיאה. לשיטתה הלכת אלסוחה אינה רלוונטית בכל הנוגע לבחינת הנזק הלא ממוני שנגרם להורים המאבדים את ילדם במהלך הלידה כתוצאה מרשלנות רפואית, משום שנזק זה איננו נזק משני וההורים שניזוקו כתוצאה מעוולה זו אינם ניזוקים משניים כי אם ניזוקים עיקריים הניצבים במעגל הסיכון הראשון. בהקשר זה הביעה השופטת חיות את העמדה כי יש לראות בשני ההורים שותפים ישירים באירוע הלידה, ולפיכך אין לראות את מותו בעוולה של עובר ברחם אימו כנזק הנגרם ל"אחר" אלא כנזק הנגרם להורים עצמם, שלהם חב בית החולים חובת זהירות בכל הנוגע לתהליך הלידה. השופטת חיות הוסיפה עוד כי ההבדל שקיים בין האם לאב בהיבט הפיזי של הלידה עשוי להצדיק הבדל בגובה הפיצוי, אך הוא אינו מצדיק את הצבתם במעגלי סיכון שונים. משמצאה השופטת חיות כי ניתן לראות את שני העותרים כמי שניזוקו באופן ישיר מרשלנות המשיב, היא הגיעה למסקנה כי ניתן לפצותם ב"דרך המלך" בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם; גם אם לא הוכיחו שנגרמה להם בעקבות האירוע נכות נפשית חמורה, כדרישת התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה. באשר לשיעור הפיצוי לו זכאים העותרים בגין נזק לא ממוני סברה השופטת חיות כי להעמיד את הפיצוי על סך של 500,000 ש"ח לעותרת ו-350,000 ש"ח לעותר.

השופט ס' ג'ובראן הצטרף לתוצאה אליה הגיע המשנה לנשיאה ולנימוקיו. בדבריו ציין השופט ג'ובראן כי יישומה של הלכת אלסוחה במקרה דנן אינו מאפשר להציב את האב במעגל הניזוקים הראשוני, שכן מקורו של הנזק הנפשי שנגרם לו, רב ככל שיהיה, אינו בפגיעה פיזית ישירה שנגרמה לו. בניגוד לאם, האב אף לא עמד בסכנה פיזית ישירה במהלך הלידה. מי שנפגע באופן פיזי ישיר מפעולת המשיב, כך לפי השופט ג'ובראן, הוא העובר שנשאה האם בבטנה, הגם שהוא נעדר כל כשרות משפטית. עוד הוסיף השופט ג'ובראן כי יש להישמר מכל משמר מפני פריצת גבולות הגדרת הניזוק העיקרי, שנועדה לתחום את גבולות האחריות בדיני הנזיקין, וכי עמדתה של השופטת חיות מובילה לטשטוש מסוים בהבחנה שבין ניזוק עיקרי למשני.

4. לטענת העותרים נוכח המחלוקת העקרונית בין דעת הרוב לדעת המיעוט באשר להבחנה בין ניזוקים ישירים ועיקריים לניזוקים משניים, מן הראוי לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. העותרים טוענים כי המחלוקת האמורה אינה נוגעת אך לענייני עוברים, אלא לכל מקרה בו מתעוררת שאלה כאב וסבל ללא נכות ו/או שאלה של נזק לא מוחשי. כן מצביעים העותרים על המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט באשר לשיעור הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. בנסיבות אלה, כך מוסיפים העותרים וטוענים, יש לפסק הדין נשוא העתירה חשיבות משפטית וציבורית המצדיקה את עריכתו של דיון נוסף. המשיב מתנגד לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתו, אף אם נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה, אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין, אך משום ששופטת המיעוט סברה כי יש להרחיב את ההלכה מעבר לעמדתם של שופטי הרוב. כן מציין המשיב כי לשיטתם של שופטי הרוב ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה באה בהמשך להלכת אלסוחה ומיישמת אותה לגבי "המקרים הקשים" הניצבים בפני בית המשפט.

5. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אף אם נקבל את טענת העותרים כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה, הרי שזו נוגעת אך לשאלת האופן בו יש לסווג את הנזק הלא ממוני שנגרם להורים, בנסיבות הקשות של מות עובר בבטן אימו. כידוע, ההליך של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון הוא הליך ונדיר ויוצא דופן, שיתקיים רק אם החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 8385/05 מפעל הפיס נ' יתח (לא פורסם, 5.2.06); דנ"א 461/06 קופת חולים כללית נ' סידי (לא פורסם, 17.7.06)). במקרה דנן פסק הדין נשוא העתירה מהווה פיתוח הלכתי מסוים של הלכת אלסוחה תוך יישום החריגים לתנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה באותם "מקרים קשים", שנצפו עוד בהלכת אלסוחה עצמה. לפיכך, עצם החידוש ההלכתי שטמון בפסק הדין נשוא העתירה אינו מצדיק את קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. השאלה כיצד תתפתח הלכת אלסוחה בנסיבות עובדתיות אחרות – לרבות ביחס לנזקים נפשיים לא ממוניים שייגרמו להורים בשל פגיעה בילדיהם – והשאלה באם הלכת אלסוחה היא שתקיף את כל השאלות הכרוכות בפיצוי נגד נזקים נפשיים לא ממונים, אינן מצדיקות הכרעה בדיון נוסף בנסיבות שבפנינו והן תשובנה בוודאי ותתעוררנה בעתיד. עם זאת עצם קיומה של מחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט, כרצונם של העותרים כי ההלכה תיפסק בהתאם לדעת המיעוט, אינו מהווה עילה לעריכת דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב בניסן התשס"ח (17.4.08).

ה נ ש י א ה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07064010_N03.doc דז
מרכז מידע, טל' 02-XXXX666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il