הדפסה

דנ"א 1549/12 חריזי עמיר נ. עזבון המנוחה אושרי רחימ...

החלטה בתיק דנ"א 1549/12

בבית המשפט העליון

דנ"א 1549/12

לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

המבקש:
חריזי עמיר

נ ג ד

המשיבים:
1. עזבון המנוחה אושרי רחימי ז"ל ואח'

2. דינה (אפרת) רחימי

3. מתתיהו רחימי

4. מסיעי בטחון (חריזי יוסף) בע"מ

5. מרכז החינוך העצמאי

6. מדינת ישראל

7. הגב' שני שבו

8. הגב' יהודית יפרח

9. הגב' יעל גרינמן

10. הגב' רינה אגאי

11. מגדל חברה לביטוח בע"מ

12. איתוראן איתור ושליטה בע"מ

13. עיריית ראשון לציון

14. הגב' מלכה לוי

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"א 3762/11 מיום 16.1.2012 שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין וכבוד השופטים: א' גרוניס ו-ס' ג'ובראן

בשם המבקש: עו"ד יונתן גליק

החלטה

1. לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון אשר קבע כי הארוע שכתוצאה ממנו נפטרה הילדה אושר רחימי ז"ל (להלן: המנוחה) איננו תאונת דרכים.

הרקע וההליכים

2. אסון נורא פקד את המשיבים 3-2 (להלן: ההורים). בתם בת ה- 6, שעזבונה הוא המשיב 1, מצאה את מותה לאחר שנותרה שעות ארוכות ברכב הסעות נעול. המנוחה עלתה על הרכב בדרכה לבית ספר ליומה השני בכיתה א'. המבקש – נהג רכב ההסעה – לא הבחין שהמנוחה נותרה ברכב גם לאחר שיתר התלמידים ירדו ממנו והחנה אותו במגרש חניה. רק בחלוף תשע שעות נמצאה המנוחה בתוך הרכב אך ללא רוח חיים. ההורים הגישו תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי נגד המבקש, חברת ההסעות שהעסיקה אותו, חברת הביטוח שביטחה את הרכב וכן נגד בית הספר ומשרד החינוך. בית המשפט המחוזי קבע כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מ"תאונת דרכים" וחל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק). לכן, מלבד הנהג, חברת ההסעות וחברת הביטוח נדחתה יתר התביעה וכן נדחו הודעות צד ג' שהוגשו. על החלטה זו הגישו ההורים ועיזבון המנוחה בקשת רשות ערעור ובית המשפט העליון מפי המשנה לנשיאה ריבלין אליו הצטרפו השופטים גרוניס וג'ובראן החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי האירוע לא היה "תאונת דרכים". בית המשפט הורה שהמשך הדיון בתביעה בבית המשפט המחוזי ייעשה בהתאם לקביעה זו.

3. בטרם אעמוד על פרטי ההנמקה של בית המשפט העליון יש לסקור בקיצור נמרץ את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. חוק הפיצויים קובע הסדר סגור להענקת פיצויים לנפגעי תאונות דרכים המבטיח פיצוי לכל מי שנפגע ב"תאונת דרכים". "תאונת דרכים" מוגדרת בחוק, בין היתר, כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". כדי להיחשב כמי שנפגע ב"תאונת דרכים" יש לעמוד אפוא (גם) בדרישת ה"שימוש ברכב מנועי". "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בחוק, בין היתר, כ"נסיעה ברכב". בענייננו המחלוקת בין הצדדים הייתה האם ניתן לראות את המקרה שלפנינו כ"נסיעה ברכב" לשם קיום תנאי ה"שימוש ברכב מנועי" הנדרש לצורך קביעה כי מות המנוחה אירע ב"תאונת דרכים".

4. בית המשפט עמד בפסק הדין על כך שאומנם פרשנות המונח "נסיעה ברכב" חורגת מפעילות הנסיעה הפיסית ברכב אך עדיין יש צורך בקשר ממשי לנסיעה בפועל. בית המשפט ציין כי בעבר כבר נפסק כי נוכחות ברכב חונה אינה תואמת את משמעותו של המונח "נסיעה" ועל כן "נוכח ההגדרות המקובלות בפסיקה, נוכחות המנוחה באוטובוס בעת מותה – לא הייתה נוכחות במהלך 'נסיעה'". בית המשפט דחה את הטענה כי נסיעתה של המנוחה ברכב לא הסתיימה בשל היותה קטינה הנזקקת לסיוע לשם סיום הנסיעה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי "כאשר הגיע האוטובוס למקום חנייתו והנהג דומם את מנועו – הסתיימה נסיעת האוטובוס. כך מן הבחינה הלשונית וכך גם מן הבחינה המשפטית". בית המשפט הוסיף כי לא ניתן להבחין בעניין זה בין הנהג ובין המנוחה ולקבוע כי בעוד הנהג כבר סיים את ה"נסיעה ברכב" לא כך הוא לגבי המנוחה.

הבקשה לדיון נוסף

5. על פסק הדין של בית המשפט העליון הגיש המבקש (נהג ההסעה) את הבקשה לקיום דיון נוסף. לטענת המבקש יש לקבוע כי ענייננו ב"תאונת דרכים". המבקש טוען כי פסק הדין קבע הלכה חדשה וקשה על נוסעים בכלי רכב להם אין שליטה על מצב הרכב, וגם לא על יכולתם לסיים את השימוש בו. לטענת המבקש נוכח פסק הדין מעמדו של הנוסע כלל אינו תלוי עוד בעצמו ויש בפסק הדין כדי להשפיע על קשת רחבה של נוסעים חסרי ישע. המבקש טוען כי פסק הדין פוגע בנוסעים שנכנסו לרכב ולא הצליחו לצאת ממנו והיה מקום לקבוע כי נוסע שעלה לרכב למטרת נסיעה ולא הצליח לרדת מהרכב מאחר שהוא נותר נעול ברכב – יש לראותו כמי שנפגע כתוצאה מ"נסיעה ברכב". לטענת המבקש פסק הדין עלול להשאיר נפגעים כמו במקרה של המנוחה ללא פיצוי, והוא גם מנוגד לתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים. המבקש מוסיף וטוען כי עמדתו של בית המשפט אינה מתאימה לנוסעים שאינם הנהג. לגבי נוסעים יש לקבוע כלל אחר ובפרט כאשר עסקינן בהסעות מיוחדות.

הכרעה

6. דין הבקשה להדחות. אינני סבורה כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה או קשה מסוג ההלכות המצדיקות דיון נוסף. אכן ביטויים שונים בחוק הפיצויים הם בעלי רמת הפשטה גבוהה למדי וניתן "למתוח" את תחום התפרשותם. ואולם, אין לאמץ פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. בענייננו בית המשפט נתן לביטויים "תאונת דרכים" ו"נסיעה ברכב" את משמעותם הטבעית והפשוטה. ואכן, בית משפט זה כבר קבע בעבר כי המחוקק ביקש "להחזיר במידת האפשר את המושג 'תאונות דרכים' למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור" (רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 13 (טרם פורסם, 4.2.2009)). למעשה פסק הדין בענייננו אימץ את שנקבע בהלכה קודמת של בית המשפט העליון שגם מוזכרת בפסק הדין ולפיה "חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר 'שימוש ברכב מנועי'. על-כן כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה שימוש ברכב מנועי, ועל-כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. על-פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, שבו אדם יושב בתוך רכב שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו וגורם לו לאדם נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים (על שני סעיפי המשנה שבה). זאת, כאמור, משום שברכב החונה לא נעשה 'שימוש', ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה" (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486 (2002)); כן ראו והשוו לאחרונה ע"א 915/10 יונס נ' יונס (טרם פורסם, 19.6.2012)). ענייננו הוא אפוא ביישום ההלכה הקיימת ולכל היותר בפיתוח שלה וכידוע "יישומה של הלכה, ואף פיתוח שלה, אין בו, ככלל, כדי להצדיק דיון נוסף [...], ואף אם יש חידוש בהלכה שנפסקה, המרחיב במידת מה את גדריהן הפרשניים של ההלכות הקודמות – אין בכך די" (דנ"א 1912/05 מדינת ישראל נ' ד'אהר, פסקה 6 (לא פורסם, 12.4.2005); כן ראו: דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 18.2.2007); דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (לא פורסם, 28.6.2004)).

7. בענייננו בית המשפט בחר כאמור בפרשנות הטבעית והפשוטה פרשנות העולה בקנה אחד עם כוונתו של המחוקק ועם ההלכה הפסוקה. על כן, גם אם הייתה אפשרות פרשנית אחרת אין לומר כי האפשרות הפרשנית שביכר בית המשפט היא כזו המצדיקה דיון נוסף. אכן, בשל עיקרון סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת מקום בו זו אינה קיימת הכלל הוא שדי בהרכב המקורי שדן בהליך ומשזה הכריע בענייננו בין האפשרויות – ואף עשה כן פה אחד – איני סבורה כי יש מקום להורות על קיום דיון נוסף. הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר ונוכח כל האמור לעיל המקרה שלפנינו אינו "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנג"ץ 7802/04 מילוא נ' שר הבטחון, פסקה 7 (לא פורסם, 7.11.2004)).

8. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א תמוז, תשע"ב (1.7.2012).

המשנָה לנשיא

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12015490_C01.doc עע
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il