הדפסה

דנ"א 1075/15 אלי בלום נ. אנגלו סכסון -סוכנות לנכסים

החלטה בתיק דנ"א 1075/15

בבית המשפט העליון

דנ"א 1075/15

לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור

המבקש:
אלי בלום

נ ג ד

המשיבה:
אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל - 1992) בע"מ

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
בע"א 4232/13 ובע"א 4563/13 מיום 29.1.2015,
שניתן על ידי כבוד השופטים: ס' ג'ובראן, י' עמית
וד' ברק-ארז

בשם המבקש: עו"ד אורי חן; עו"ד רינה איילין-גורליק

החלטה

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4232/13, ובע"א 4563/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום (29.1.2015), בו קיבל בית המשפט העליון בחלקם את הערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט העליון קבע בפסק הדין כי בנסיבות העניין אין לאכוף הסכם זיכיון בחלוף כעשר שנים מיום הפסקת ההסכם. על קביעה זו נסבה הבקשה לדיון נוסף.

רקע והליכים קודמים

1. אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (להלן: אנגלו סכסון) היא סוכנות תיווך נדל"ן כלל ארצית הפועלת באמצעות חוזי זכיינות עם סוכנויות תיווך ברחבי הארץ, לפיהם הזכיין מנהל סוכנות עצמאית תוך שימוש בסימני המסחר והשירות של החברה. המבקש (להלן: בלום) הוא מתווך אשר היה זכיין של אנגלו סכסון באזור העיר הרצליה משנת 1975 ועד לשנת 2006. היחסים בין הצדדים עוגנו בהסכם זיכיון שנחתם ביניהם ביום 11.1.1979 (להלן: ההסכם). על פי ההסכם הוקנתה לבלום ולשותפו זכות בלתי קצובה בזמן להפעיל סוכנות תיווך בהרצליה וברמת השרון. מאוחר יותר נחתמה תוספת להסכם בה נקבע כי במקרה של פטירת בלום רשאים יורשיו למנות את אחיו כזכיין. בשנת 1994 פוצל ההסכם בהסכמת אנגלו סכסון: בלום נותר הזכיין הבלעדי באזור הרצליה ושותפו הפך זכיין בלעדי באזור רמת השרון. לטענת בלום, הוא הפעיל את סוכנות התיווך שלו במשך כ-31 שנים יחד עם בת זוגו, והם התייחסו לסוכנות התיווך כאל עסק משפחתי.

2. בשנת 2002 ביקש בלום למכור את הזיכיון לצד ג'. אנגלו סכסון נתנה הסכמה עקרונית למכירת הזיכיון, אך דרשה כי ההסכם שיחתם עם הזכיין החדש יכלול תנאים שונים מתנאי ההסכם שנחתם בשעתו בינה לבין בלום. השינוי העיקרי היה דרישתה של אנגלו סכסון להגביל את תקופת ההסכם. בלום טען כי לא הצליח למכור את הזיכיון בשל התנאים החדשים שאנגלו סכסון ביקשה להכניס להסכם. לטענת אנגלו סכסון, החל משנת 2002 חדל בלום לשתף עמה פעולה: לא העביר את דמי הזיכיון במועד; סוכניו לא השתתפו בחלק מהסדנאות שערכה, והוא לא מסר לה דיווחים סדירים על פעילות הזיכיון. משכך, ביום 2.4.2003 הודיעה אנגלו סכסון לבלום על כוונתה לבטל את ההסכם עימו תשעה חודשים לאחר מתן ההודעה. בין בעלי הדין התנהל משא ומתן ואולם, לבסוף הודיעה אנגלו סכסון לבלום כי החל מיום 1.12.2005 תיכנס הפסקת הזיכיון לתוקפה.

ההליך הראשון

3. בעקבות הודעת אנגלו סכסון, הגיש בלום ביום 29.11.2005 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרתה עתר לסעד הצהרתי לפיו אנגלו סכסון אינה רשאית להפסיק או לבטל את ההסכם עמו (ה"פ 1356/05). אנגלו סכסון הגישה תביעה מצדה, בה עתרה להצהיר כי ההסכם הופסק על ידה כדין (ה"פ 1427/05). שתי התביעות נשמעו במאוחד. כמו כן, הגישו בעלי הדין בקשות הדדיות לצווים זמניים. ביום 8.1.2006 קיבל בית המשפט קמא (השופט י' זפט) את בקשת בלום למתן צו מניעה זמני שימנע מאנגלו סכסון להפסיק את ההסכם עמו (בש"א 25289/05). בלום הגיש גם בקשה לפיצול סעדים שהתקבלה ביום 12.2.2006.

4. בפסק דין מיום 25.5.2006 (השופטת ר' רונן), נדחתה תביעתו של בלום. בית המשפט עמד על כך שההסכם בלתי קצוב בזמן, וקשה להלום מצב בו על פי ההסכם ניתנה לבלום זכות ביטול בעוד שלאנגלו סכסון לא ניתנה זכות כזו. נקבע, כי יש לפרש את ההסכם ככזה שאינו חייב לעמוד בתוקפו לעולם ועד. לחלופין, מאחר שמערכת היחסים בין בעלי הדין כוללת מרכיב משמעותי של אמון הדדי, הרי שההסכם בוטל כדין נוכח הפרתו על ידי בלום ובהתחשב באובדן האמון בין בעלי הדין עקב התערערות היחסים ביניהם.

5. על פסק הדין הראשון ערער בלום לבית המשפט העליון. בקשותיו לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחו הן על ידי בית המשפט המחוזי הן על ידי בית המשפט העליון. עובר להכרעה בערעור, העבירה אנגלו סכסון את הזיכיון בתחום העיר הרצליה לזכיין אחר (להלן: הזכיין החדש). ההסכם נחתם לחמש שנים ולאנגלו סכסון ניתנה האפשרות להאריך את ההסכם בחמש שנים נוספות. לאחר ביטול ההסכם עמו המשיך בלום לעבוד כמתווך בעיר הרצליה והפעיל את סוכנות התיווך שלו באופן עצמאי בעזרת סוכני משנה.

פסק הדין של בית המשפט העליון

6. בפסק דין מיום 13.2.2008 קיבל בית המשפט העליון (מפי השופט י' דנציגר ובהסכמת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס והשופטת א' חיות) את ערעורו של בלום (ע"א 5925/06). בפסק הדין נקבע כי גם בהנחה שההסכם דורש יחסי אמון מיוחדים, הרי שאנגלו סכסון חזרה בה מטענותיה בדבר הפרת ההסכם על ידי בלום ולא טענה לאובדן האמון בו, אלא אחזה בטענה כי היא רשאית לבטל את ההסכם בכל מועד שהוא בהודעה של פרק זמן סביר מראש. ואולם, נקבע כי ההסכם שנוסח בשעתו על ידי אנגלו סכסון, מונה רשימה סגורה של מקרים בהם קמה לאנגלו סכסון זכות ביטול. כן נקבע כי מאחר שההסכם לא בוטל עקב הפרתו על ידי בלום או עקב התקיימות אחד מהמקרים המזכים את אנגלו סכסון בביטול על פי ההסכם, בוטל ההסכם שלא כדין. בשולי פסק הדין נכתב: "מבלי להכריע בשאלה האם יש מקום לפיצול סעדים כאשר ניתן סעד הצהרתי, ניתן בזאת היתר לפיצול סעדים, באופן שיאפשר לבלום להגיש תביעה כספית" (להלן: פסק הדין הראשון וההליך הראשון בהתאמה).

ההליך השני

7. בעקבות פסק הדין בהליך הראשון, הגיש בלום תביעה לאכיפת ההסכם ולחלופין, לפיצויים בגין ביטולו. כמו כן עתר לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות ביטול ההסכם שהוערכו על ידו בסכום של 5,305,575 ש"ח. אנגלו סכסון הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה, בין השאר, לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב מחדליו של בלום בכך שלא מימש את הפוטנציאל הגלום בהפעלת הזיכיון. במהלך ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא זנחה אנגלו סכסון את טענותיה בתביעה שכנגד. כל אחד מבעלי הדין הגיש חוות דעת מומחה מטעמו להערכת הנזקים ואובדן הרווחים שנגרמו לבלום. בית המשפט אף מינה מומחה מטעמו.

8. בפסק דין מיום 1.5.2013 הורה בית המשפט המחוזי (השופט א' בכר) על אכיפת ההסכם בתום תקופת הזיכיון של הזכיין החדש וכן פסק לבלום פיצויים (ת"א 1959/08). בית משפט קמא הכיר בכך שהזיכיון הועבר לזכיין חדש בתום לב ובתמורה, אך הזיכיון החדש הוגבל לתקופה של 10 שנים (חמש שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות) ועתיד להסתיים בסוף שנת 2016. בנסיבות אלו נקבע כי אין להחיל את סייג הנבצרות לפי סעיף 3(1) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), ובית המשפט הורה על אכיפת ההסכם החל מיום 1.1.2017.

9. בית המשפט הכיר בשלושה ראשי נזק בגין הפסקת הזיכיון: נפסק סכום של 14,737 ש"ח בגין הוצאות היערכותו מחדש של בלום לאחר נטילת הזיכיון; שווי הזיכיון משך עשר שנים עד להשבתו לבלום בתחילת שנת 2017 בסך של 120,514 ש"ח - הסכום ששילם הזכיין החדש לאנגלו סכסון, ו-200,000 ש"ח עבור נזק לא ממוני. בסך הכול חויבה אנגלו סכסון לפצות את בלום בסך של 335,251 ש"ח, וכן לשאת בהוצאות בלום ובשכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 200,000 ש"ח. הן אנגלו סכסון והן בלום הגישו ערעור על פסק הדין. הערעורים נדונו במאוחד.

פסק הדין של בית המשפט העליון

10. בפסק דין ארוך ומקיף מיום 29.1.2015 החליט בית משפט זה לקבל את שני הערעורים בחלקם (פסק דין מפי השופט י' עמית ובהסכמת השופטים ס' ג'ובראן וד' ברק-ארז, שהוסיפה מלים מספר). אשר לטענה המקדמית שהעלתה אנגלו סכסון שלפיה בלום לא היה רשאי לתבוע אכיפה, קבע בית המשפט כי משנפסק בהליך הראשון כי אנגלו סכסון ביטלה שלא כדין את ההסכם, יש לראות את בלום כמי שזכה מלכתחילה בהליך הראשון. לכן נקבע כי אין לפרש את האמירה בפסק הדין הראשון כי בלום זכאי להגיש "תביעה כספית", כאמירה שבאה לחסום את דרכו בתביעת אכיפה.

11. למרות האמור, קבע בית המשפט העליון כי אכיפת ההסכם אינה צודקת בנסיבות העניין. את נימוקיו פירט בהרחבה. ראשית, קבע בית המשפט כי לא ניתן לפסוק אכיפה מידית נוכח קיומו של זכיין חדש שלא צורף כצד להליך, וכי אכיפה החל מיום 1.1.2017 פוגעת בזכיין החדש שלא צורף להליך. עוד נקבע כי יש לקחת בחשבון את העובדה שיחסי המזכה-זכיין הינם יחסים ארוכי טווח הדורשים מידה של אמון בין הצדדים, וכי יש לתת משקל לחלוף כ-10 שנים ממועד ביטול ההסכם וכמעט 15 שנים מהמועד בו נתגלעו המחלוקות בין בעלי הדין. בית המשפט הוסיף כי אין לייחס לאנגלו סכסון אשם מוסרי, ולמיצער, דרגת האשם המוסרי שנלוותה לביטול ההסכם היא ברף הנמוך.

12. אשר לנזק שנגרם לבלום בגין אבדן רווחים, לאחר שבחן מספר דרכים להערכת שווי הזיכיון שניטל מבלום ודחה את הדרכים שהציע בלום להערכת שווי הזיכיון, קבע בית המשפט העליון, כמו בית המשפט קמא, כי יש להעריך את נזקו של בלום בגובה ההפרש (הדלתא) שבין רווחי סוכנות התיווך תחת מטריית אנגלו סכסון לבין רווחיו של בלום כמתווך עצמאי. נקבע, כי על מנת לאמוד את שיעור הנזק שנגרם לבלום יש לבודד ולאמוד את הערך המוסף של הזיכיון. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לגבי שווי סוכנות התיווך, ומשווי זה חילץ את "הערך המוסף" של הזיכיון. נקבע כי בלום זכאי לפיצוי בסך של 474,194.5 ש"ח, שהם 25% מהסכום של 1,896,778 ש"ח. סכום זה הוא הסכום שנקבע על ידי מומחה בית המשפט כ"שווי הכולל של סוכנות התיווך לפי שיטת תזרים המזומנים עד תוחלת החיים של בלום עד שנת 2029". עוד נקבע כי בנסיבות המקרה דנן הפיצוי בגין נזק לא ממוני ראוי להיגזר באופן יחסי מהפיצוי על הנזק בפועל של בלום, שעל פי פסק דין זה עומד על 490,000 ש"ח. לכן הועמד הפיצוי בגין עגמת נפש על כ-20% מסכום זה, סך של 100,000 ש"ח. כמו כן, נפסקו לזכות בלום הוצאות ושכ"ט בשיעור של 20% מהסכום שנפסק לזכותו, סך של 118,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

13. כאמור, השופט ס' ג'ובראן הסכים לפסק הדין וכך גם השופטת ד' ברק-ארז, שהוסיפה כי לגישתה, יש להיזהר מהרחבת החלתו של חריג השירות האישי לאכיפה, כקביעתו בסעיף 3(2) לחוק התרופות. אך הוסיפה כי הנמקתו של השופט י' עמית אינה מבוססת על חריג זה לאכיפה, אלא על החריג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות, הקובע כי "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". השופטת סברה אף היא כי יש להימנע מאכיפה בגדרו של חריג זה, בין היתר, בשים לב ל"אפקט המשולב" של אופי ההסכם וחלוף הזמן, כמו גם לכך שחלוף הזמן לא נבע מאשם של אנגלו סכסון (להלן: פסק הדין השני).

על פסק הדין הגיש בלום את הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

14. בלום טוען כי בנסיבות העניין מתקיימים התנאים הקבועים בחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 לקיים דיון נוסף בעניינו. לטענת בלום, בפסק הדין השני התעלם בית המשפט מההלכה הפסוקה והחד-משמעית שלפיה תוצאתו של ביטול בלתי חוקי היא שלילת תוקף הביטול, קרי: אכיפה. בכך התעלם בית המשפט, לדעתו, מתוכן פסק הדין הראשון וישב, הלכה למעשה, כערכאת ערעור על פסק הדין תוך ביסוס הכרעתו על ממצאים הפוכים מאלה שנקבעו בפסק הדין הראשון. כך למשל, טוען בלום כי בפסק הדין הראשון לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי בשאלה האם אבד האמון בין בעלי הדין, שכן נקבע כי אנגלו סכסון לא טענה וממילא לא הוכיחה זאת. לעומת זאת, בפסק הדין השני, נקבע כי האמון בין בעלי הדין נפגע עד כדי הצדקת שלילת זכות האכיפה, תוך זקיפה לחובת בלום את אי הוכחת אובדן יחסי האמון. זאת, בניגוד להלכה הפסוקה שלפיה הנטל להוכחת סייגי האכיפה מוטלים על המפר. בלום מציין כי בפסק הדין השני של בית המשפט המחוזי נקבע כי יחסי האמון נפגעו רק בשל משך הזמן בו מנהלים בעלי הדין הליכים משפטיים ו"הטענות הקשות שכל צד מטיח במשנהו". בדומה, נהפכו הממצאים בנוגע להתנהגותה של אנגלו סכסון ואשמה המוסרי שנקבעו בפסק הדין הראשון. לטענתו, בניגוד לפסק הדין הראשון של בית משפט העליון, בו נקבע כממצא כי אנגלו סכסון לא הוכיחה את סבירות דרישותיה, ואף לא היה ביסוס לכך בפסק הדין השני של בית המשפט המחוזי, קבע בית משפט זה כי דרישותיה של אנגלו סכסון בנוגע להעברת הזיכיון לזכיין החדש היו סבירות.

15. בלום טוען עוד כי מפסק הדין של בית משפט זה עולות הלכות חדשות וקשות בנוגע לשלילת זכות האכיפה, עד כדי כרסום ממשי בה וריקונה מתוכן בכל הנוגע להסכמים המבוססים על יחסי אמון. בלום טוען כי פרשנות בית משפט לסייג הצדק הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות היא פרשנות מרחיבה העומדת בסתירה להלכה הפסוקה. בהקשר זה טוען בלום כי לא רק שנימוקי בית המשפט לשלילת סעד האכיפה אינם מגיעים ל"אי צדק ניכר ומהותי" שיש בו כדי להפוך את האכיפה לבלתי צודקת, אלא ששיקולי הצדק מחייבים אכיפה במקרה דנן. לדעת בלום, לא היה מקום לשקול את הפגיעה באמון כחלק מסייג הצדק, שהוסקה מעצם קיומם של הליכים משפטיים בין בעלי הדין. לטענת בלום, החלת חריג יחסי האמון מבלי שהוכח עובדתית כי אכן בלום הפר את האמון, הופכת את חריג יחסי האמון לכלל. בלום מוסיף כי הקביעה שעצם קיומם של הליכים משפטיים בין בעלי הדין יוצרת פגיעה באמון המצדיקה את שלילת זכות האכיפה, היא בלתי סבירה ומנוגדת לפסיקה, להגיון ולשכל הישר. לדברי בלום, אף לא היה מקום להסתמך על "חלוף הזמן" כנימוק לשלילת האכיפה, זאת מאחר שבלום לא השתהה או ישן על זכויותיו ועמד מתחילת ההליכים על זכותו לאכיפה. בלום מדגיש כי בנסיבות העניין אין כל השלכה על האפשרות המעשית לאכוף את ההסכם שכן הוא מתווך מנוסה מאוד. בנוסף, קיימים זכיינים נוספים המחזיקים בהסכם זכיינות דוגמת ההסכם עליו חתם. לדברי בלום, ההכרה באכיפה כזכות ראשונית עומדת בסתירה לתיאוריית ההפרה היעילה. לדעתו, בית משפט זה העלה על נס את תיאוריית ההפרה היעילה תוך צמצום תרופת האכיפה, עד כי קשה לחזות באילו נסיבות היה בית המשפט פוסק אכיפה. בלום משיג על כך שבית משפט זה התחשב לעניין סייג הצדק בשיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לזכיין החדש. זאת, לטענתו, בניגוד להלכה הפסוקה.

16. לטענת בלום, שיקולי הצדק מחייבים דווקא אכיפה שכן אנגלו סכסון האריכה את הסכם ההתקשרות עם הזכיין החדש לאחר מתן פסק הדין הראשון תוך זלזול בתוכן פסק הדין. לדעתו, אין כל "התנגשות" בין זכויותיו לבין זכויות הזכיין החדש, שכן האחרון התקשר עם אנגלו סקסון בעסקה בלתי תקפה. אף בחינת ההתנגשות בין הזכויות מביאה להעדפת זכות האכיפה שלו. לכן, לדעת בלום היה מקום לפסוק אכיפה – מידית. בלום טוען כי שלילת אכיפה בניגוד לאומד דעת בעלי הדין שבאה לידי ביטוי בצורה מפורשת בהסכם - וכך נקבע בפסק הדין הראשון - פוגעת פגיעה אנושה בעיקרון חופש החוזים, מנוגדת להלכה הפסוקה ומצדיקה קיומו של דיון נוסף.

דיון והכרעה

17. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין, אני סבורה כי אין הבקשה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. בניגוד לטענת בלום, פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה ואינו מנוגד להלכה הפסוקה שלפיה על התנאה על תרופות מכוח דין בשל הפרת חוזה להיעשות באופן מפורש (ראו: דנ"א 2441/14 ימיני נ' שיכון דיירים בע"מ (23.4.2014)). במקרה דנן, קבע בית משפט זה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות אכיפה דחויה של ההסכם על יסוד החריג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות. את נימוקיו השתית, בין היתר, על יסוד אופי ההסכם וחלוף הזמן ממועד הפסקת ההסכם. עניין לנו, אפוא, בשאלת אופן יישומו של ההסכם שנחתם בעלי הדין. קביעת בית המשפט העליון בעניין זה, שניתנה פה אחד, אינה מעוררת כל בעיה משפטית המצדיקה דיון נוסף (השוו: דנ"א 1316/97 ת.מ.ס. פרוייקטים בע"מ נ' אלביט בע"מ (17.4.1997)).

18. זאת ועוד, טענותיו של בלום בבקשה זו הן, לפי מהותן ותוכנן, טענות ערעוריות, אשר אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 1835/14 עזבון המנוח חוסני אחמד לחאם נ' לחאם (21.10.2014)). למעשה, דומה כי לא ההלכה קשה לבלום, אלא התוצאה הקונקרטית. ואולם על דרך העיקרון, הליך הדיון הנוסף עוסק בהלכה ולא בתוצאה (השוו: דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local נ' מדינת ישראל 3.1.2013)). כפי שצוין לא אחת בפסיקה, הליך הדיון הנוסף אינו משמש מסגרת להגשת ערעור על פסק דין שניתן בהרכב שלושה בבית המשפט העליון, שכן, כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ביותר, הניתן במקרים יוצאי דופן בלבד:

"ההיענות לבקשה לדיון נוסף היא בגדר שיקולו של השופט, שלפניו הובאה העתירה, והלה אינו נותן דעתו רק להלכה שנפסקה מבחינת מרכיביה ומאפייניה אלא גם נוקט אמת-מידה של סינון ובחירה על יסוד מהותו וטיבו של העניין המסוים שלפניו" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99, 102 (1982); ראו גם: דנ"א 2026/14 כבל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (7.5.2014)).

פסק הדין נושא הבקשה נסב כולו על נסיבות המקרה הקונקרטיות תוך יישום ההלכה הפסוקה בעניין. אין בו חידוש המצדיק קיומו של הליך חריג ונדיר כהליך דיון נוסף. אף אם סבור בלום כי בית המשפט העליון טעה בפסק דינו, לא די בכך. כאמור, דיון נוסף אינו ערעור נוסף. דיון נוסף הוא הליך מיוחד במינו. הוא נועד לבחון מחדש הלכה מיוחדת שנקבעה בבית המשפט העליון. לא זהו המקרה שלפניי.

19. הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז באדר התשע"ה (8.3.2015).

ה נ ש י א ה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15010750_C01.doc דז
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il