הדפסה

דמירי נ' דמירי ואח'

בפני
כב' השופט נמרוד פלקס

התובע

יאסר דמירי

נגד

הנתבעים

  1. פלאח דמירי
  2. אימאן דמירי

פסק דין

תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מדירת מגורים, שהינה הדירה המזרחית, בקומה השנייה, בבניין הנמצא בשכונת אבו טור, ירושלים, הידוע כגוש 29983 חלקה 30 (להלן – "הדירה").

המקרקעין בהם נמצאת הדירה היו שייכים למנוח פלאח סמור דמירי ז"ל (להלן – "המנוח"). המנוח הרחיב את הבניין שהיה בנוי על המקרקעין, ועת הלך לבית עולמו הותיר אחריו, בין היתר, את המקרקעין האמורים, על הבנוי בהם, לרבות הדירה. יורשי המנוח על פי דין הם ארבעת בניו, שבע בנותיו ואשתו.

ביום 3.11.1989 נכרת בין כלל יורשי המנוח, או למצער בין מי מהם, הסכם בדבר חלוקת עיזבון המנוח (להלן – "ההסכם"). בהסכם נקבע, כי התובע הוא שיזכה בזכויות הבלעדיות בדירה. לימים התגלע סכסוך באשר לאותו הסכם, לגביו ארחיב בהמשך.

הנתבעים הם בני זוג. הנתבע מס' 1 (להלן – "פלאח"), הוא בן אחי התובע, והנתבעת מס' 2 היא אשת פלאח. עיקר המחלוקת באשר להסכם ולחלוקת עיזבון המנוח התגלעה בין התובע לבין אביו של פלאח, הוא כאמור אף אחי התובע (להלן – "חמדי").

אין חולק, כי הנתבעים אינם רשאים להתגורר בדירה ללא קבלת רשות התובע, וזאת אף אם תתקבל טענתם, אליה נפנה בהמשך, כי התובע אינו הבעלים היחיד של הזכויות בדירה, אם כי אף לשיטת הנתבעים לתובע זכויות בדירה. לאור האמור אין כל קושי להיעתר לסעד הראשון המבוקש בתביעה, הוא סעד סילוק היד.

הנתבעים מסכימים כאמור, כי מעת שהביע התובע דעתו שאינו מסכים שיתגוררו בדירה אין הם זכאים להתגורר בה עוד. מהראיות עולה אף, כי זמן מה לאחר הגשת התביעה פינו הנתבעים את הדירה וכיום אינם מתגוררים בה כלל ועיקר.

לפיכך מתקבלת בזה תביעת התובע בכל הנוגע לסוגיית סילוק היד, והנני מורה לנתבעים לסלק ידם מהדירה. יחד עם האמור יאמר, כי למעשה הנתבעים כבר מילאו אחר חלקו זה של פסק הדין, שכן אינם מתגוררים עוד בדירה.

התביעה דנן הוגשה ביום 23.1.11 ובנוסף לסעד סילוק היד, אשר נדון לעיל, ביקש התובע לחייב את הנתבעים "בדמי שכירות ראויים" בסך 500 דולר ארה"ב, בגין כל חודש בו התגוררו בדירה, משך שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה, קרי – מראשית שנתת 2004, ובסך הכל סך 42,000 דולר ארה"ב, בהתאם לערכם בשקלים חדשים במועד הגשת התביעה.

אין חולק, כי הנתבעים אכן התגוררו בדירה למצער מאז שנת 2004 ועד לפינויה כאמור, לאחר הגשת התביעה דנן. לוז המחלוקת בין הצדדים הוא האם הנתבעים התגוררו בדירה בהסכמת התובע, לרבות הסכמתו שיתגוררו בדירה חינם אין כסף. כן חלוקים הצדדים בסוגיית בעלותו הבלעדית של התובע בזכויות בדירה. נפקות המחלוקת באשר להיקף זכויות התובע בדירה היא באשר לזהות האנשים, אשר היו עשויים ליתן לנתבעים הרשאה להתגורר בדירה, וכן לשיעור דמי השימוש הראויים בהם ניתן לחייב את הנתבעים, ככל שיש מקום לחייבם.

הצדדים הכבירו טיעוניהם באשר לזכויות התובע בדירה, אך דומני כי אין צורך שבית משפט זה יכריע בעניין זה, שכן הוא הוכרע זה מכבר. אבאר. כאמור הנתבעים אינם טוענים לזכויות בדירה כלל ועיקר. כל טענתם היא, כי התגוררו בדירה מכח הרשאתם של בעלי הזכויות בה, אשר הסכימו שהנתבעים יתגוררו בדירה חינם אין כסף.

מי הם איפוא אותם בעלי זכויות, אשר הסכמתם נדרשה ? מוסכם כאמור, כי התובע רכש את זכויותיו בדירה, ראשית, בהיותו אחד מיורשי עיזבון המנוח. בין יורשי המנוח התגלעו חילוקי דעות, עד שנכרת ההסכם, אשר הקנה לתובע את מלוא הזכויות בדירה. ככל שההסכםה תקף, הרי שהתובע הוא בעל הזכויות הבלעדי בדירה, וכפועל יוצא מכך הוא היחיד, אשר היה בעל הכוח להרשות לנתבעים להתגורר בדירה ולמחול על זכותו לקבל תמורה בעד שימושם בדירה.

האם ההסכם אכן תקף ? סוגיה זו עמדה במוקד המחלוקת שבין התובע לבין חמדי, אשר חלק על תוקף ההסכם. יובהר כי למעט חמדי, לא נטען שמאן דהוא פעל לשם ביטול ההסכם, ובפועל אף אין מחלוקת שחלקים מההסכם שנגעו לזכויות יורשים אחרים, אשר היו צדדים לו, אף בוצעו בפועל. כך לדוגמא אחיהם של התובע וחמדי, מר תייסיר דמירי, זכה בהסכם לקבל דירה בקומה הראשונה בבניין בו נמצאת הדירה, ואף עבר להתגורר באותו דירה לה זכה. זאת כאשר קודם לכן התגורר בדירה. ראו: ההסכם וכן עדות מר תייסיר דמיירי בעמ' 18-19 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.13.

זמן מה לאחר כריתת ההסכם הודיע חמדי לתובע, כי הוא מבטל את ההסכם. הצדדים חלוקים באשר למועד המצאת הודעת חמדי לתובע, כאשר חמדי טוען שזו הומצאה מיד לאחר כריתת ההסכם, ואילו התובע טוען, כי הומצאה לו רק בשנת 2003 לערך. בנסיבות דנן איני מוצא צורך להכריע במחלוקת האמורה, שכן בעת הזו אין בה כל נפקות באשר להכרעה בעניין תוקפו של ההסכם.

נוכח המחלוקת שהתגלעה בין התובע לבין חמדי, באשר ליישום ההסכם ותוקפו, פנו התובע וחמדי לבוררות בפני המופתי של חברון כב' הקאדי השייח' מוחמד נזאם טבוב (להלן – "הבורר"). בסיומו של הליך הבוררות פסק הבורר, כי ההסכם תקף. ניסיונות חמדי להשיג על פסיקת הבורר בשלוש ערכאות ברשות הפלסטינאית לא צלחו, והתוצאה המעשית היא, כי קביעתן האופרטיבית של ארבע הערכאות האמורות שההסכם תקף.

אף אם משום מה תמצי לומר שמקום בו עסקינן בדירה בשטח ישראל, יש לדון בתוקף פסק בורר שניתן לגביה בבתי המשפט במדינת ישראל, הרי שמקום בו בחר חמדי שלא להשיג על פסק הבורר בבית המשפט בישראל, עסקינן למצער בעת הזו בפסק בורר תקף.

מכל המקובץ עולה, כי ההסכם תקף ומכוחו בעל הזכויות היחיד בדירה הוא התובע. בנסיבות אלה, נדרשו הנתבעים לאישורו והסכמתו של התובע הן לעצם המגורים והשימוש בדירה והן לכך שלא ידרשו לשלם לתובע דבר בגין שימושם זה. התובע טוען, כי לא הרשה לנתבעים להשתמש בדירה כלל ועיקר, וממילא אף לא מחל על זכותו לקבל מהם דמי שימוש ראויים, בגין שימושם הלא מורשה בדירה. הנתבעים טוענים כאמור להיפך ולגרסתם התובע דווקא הרשה להם להשתמש בדירה. נטל הראיה להוכחת הטענה בדבר קיומה של הרשאה ולמחילת התובע על זכותו לקבלת דמי שימוש ראויים מוטל על שכם הנתבעים משני טעמים גם יחד: האחד, בהיותם בבחינת "המוציא מחברו", האחר, בהיותם הטוענים לקיומה של עובדה חיובית (ניתנה הרשאה), להבדיל מטענת התובע לעובדה שלילית (לא הייתה הרשאה).

הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם, הן באשר לסוגיית ההרשאה והן באשר למחילת התובע על זכותו לקבל דמי שימוש. אבאר. לכתחילה, בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי בין התובע לבין חמדי הוסכם, כי הנתבעים יתגוררו בדירה ללא תמורה, כל עוד לא הוסדרה המחלוקת בגין עיזבון המנוח. לגרסת הנתבעים עסקינן בהסכמה בעל פה. הסכמה נטענת זו נעשתה עת ביקר התובע בישראל, בשנת 2003. יצוין כי התובע מתגורר בארה"ב ומגיע לביקור בישראל לעיתים רחוקות, אחת למספר שנים לכל היותר. ראו: סעיף 12 לכתב ההגנה.

הנתבעים אינם מפרטים האם היו עדים נוספים לאותו סיכום נטען "בעל פה" שבין שני האחים המסוכסכים, חמדי והתובע. זאת כאשר לגרסת הנתבעים וחמדי, מיד לאחר כריתת ההסכם, קרי – 14 שנים קודם לגיבוש אותו סיכום בעל פה נטען, בין חמדי לבין התובע, בדבר מגורי הנתבעים בדירה, חינם אין כסף, כבר הסלים הסכסוך שבין התובע לבין חמדי. זאת כאשר חמדי הודיע לתובע, לגרסת חמדי, כי הוא מבטל את ההסכם.

לא זו אלא אף זו, שגרסת הנתבעים בדבר אותו סיכום בעל פה שבין חמדי לבין התובע מעוררת קושי נוסף, מקום שלגרסת הנתבעים, עוד קודם לאותו סיכום נטען בעל פה, הורה להם חמדי לתפוס חזקה בדירה ולהתגורר בה. זאת נוכח הסכסוך שהתגלע בין התובע לבין חמדי, והואיל ולטענת חמדי התובע השתלט על כלל אדמות עיזבון המנוח בחברון. ראו: סעיף 10 לכתב ההגנה. הכיצד זה על רקע סכסוך מעין זה מסכים התובע לאפשר לבנו וכלתו של חמדי, להתגורר בנכס השייך לו, או למצער נכס אותו רואה התובע כשייך לו, חינם אין כסף ? מדוע לו לחמדי להסכים לוותר על ההכנסה שצמחה מדמי השכירות אותם קיבל מהדירה, אשר הושכרה לאחר קודם לכניסת הנתבעים אליה, לטובת משפחתו של חמדי, עמו הוא מסוכסך ?

מעדות פלאח עולה, כי לגרסתו הוא לא היה נוכח בעת שנוצר אותו סיכום נטען בעל פה, בין חמדי לבין התובע, בדבר מגורי הנתבעים הדירה. פלאח מעיד בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשי כהאי לישנא: "כפי שהבנתי מאבי ... והסכים בעל פה עם אבי ..", מלשון הדברים נלמד שפלאח נסמך על דברי אביו, חמדי, באשר לקיום סיכום בעל פה עם התובע, כאשר לפלאח עצמו אין כל ידיעה בעניין זה ממקור ראשון. פלאח עצמו אף מעיד, כי לא קיבל את הסכמת התובע, אלא נסמך על דברי אביו, חמדי. ראו: ש' 22-23 בעמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.13. יחד עם זאת, בהמשך עדותו העיד, כי דווקא קיבל, אישית, את הסכמת התובע, אך לא טרח להבהיר באילו נסיבות ניתנה הסכמה זו, וכן לא הבהיר מדוע לא העלה גרסה זו קודם לכן. ראו: ש' 9-24 בעמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.13.

נמצא איפוא, כי כל גרסת הסכמתו הנטענת של התובע נסמכת למעשה אך על עדות חמדי. כן אולי ניתן למצוא לה תמיכה בגרסתו המאוחרת של פלאח, אשר עלתה אך בעת חקירתו הנגדית. באשר לעדות פלאח יאמר, כי אמינותה מוטלת בספק, ולו מפאת כבישתה עד למועד החקירה הנגדית. באשר לחמדי הרי, שעסקינן בעדות עד המעוניין בתוצאה. עד שבינו לבין התובע סכסוך, אשר למעשה הוא העומד ביסוד התובענה דנן. לא זו אלא אף זו, שנסיבות העניין, בהן מתנהלים הליכים משפטיים בין חמדי לבין התובע, כאשר עמדת חמדי נדחית פעם אחר פעם, בידי כל הערכאות (פסק הבורר מיום 24.12.03, פסה"ד של בית המשפט בחברון מיום 27.5.06, פסה"ד של ביהמ"ש לערעורים מיום 4.11.07 ולבסוף פסה"ד של ביהמ"ש העליון לערעורים). כל אותה עת, כאשר פעם אחר פעם מובהר, כי אין לחמדי כל זכות בדין בדירה, עדיין לשיטת חמדי, מסכים התובע לכך שבנו וכלתו של חמדי ימשיכו להתגורר בדירה חינם אין כסף. קשה להלום התנהגות מעין זו מצד התובע, והדעת נותנת, כי התובע לא היה מסכים כי רכושו ישמש את משפחת אחיו, יריבו בדין, ללא תמורה.

בשולי הדברים יאמר, כי משום מה לא הובאה לעדות הנתבעת מס' 2, אשר אף לא טרחה להתייצב לדיונים בבית המשפט. שמא היה בידיעתה דבר מה העשוי לסייע לגרסת מי מהצדדים ? זאת לא נדע, שכן בחרה להימנע מלהתייצב לדיון.

בטרם סיום עניין זה אפנה לאירועים שאירעו בעת ביקור התובע ומשפחתו בישראל בשנת 2003, למשך כחודשיים ימים. בעת ביקור זה התגוררו התובע ובמשפחתו בדירה. יוזכר, כי מספר חודשים קודם לכן תפסו הנתבעים את החזקה בדירה והתגוררו בה. אזי לרגל ביקור התובע פינו הנתבעים את הדירה. לאחר עזיבת התובע את ישראל שבו הנתבעים להתגורר בדירה, וזאת לטענתם בהסכמת התובע. הסכמה נטענת זו היא למעשה לב המחלוקת בין הצדדים.

אכן מהלך הדברים בו מתגוררים הנתבעים בדירה, מפנים אותם לשימוש התובע , ואזי שבים להתגורר בדירה, תומך דווקא בגרסת הנתבעים, כי התובע הסכים למגוריהם שם. יחד עם זאת ניתן ליתן למהלך דברים זה הסבר אחר. הנתבעים, כגרסתם הם, תפסו חזקה בדירה, על פי הנחיית חמדי, ללא רשות התובע. כאשר התובע הגיע לישראל פינו את הדירה, כאשר באותה עת הסכימו חמדי והתובע לפנות להליך בוררות. פסק הבורר ניתן בסמוך לעזיבת התובע את ישראל ושובו לארה"ב. חמדי לא שבע נחת מפסק הבורר ולא השלים עמו, הורה לנתבעים לשוב ולתפוס חזקה בדירה, על אפו וחמתו של התובע, כפי שנהג קודם להגיע התובע לישראל.

שני התרחישים אפשריים, אך דומני, כי בנסיבות בהן קיים סכסוך כאמור, התרחיש לפיו כניסת הנתבעים לדירה, בשנת 2003, הייתה ללא אישור התובע, הינו הגיוני יותר. אף אם אניח ששני התרחישים הגיוניים באותה המידה, הרי שאין בכך כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעים להוכיח הסכמה פוזיטיבית של התובע למגוריהם בדירה חינם אין כסף.

מהמורם לעיל עולה, כי הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שמגוריהם ושימושם בדירה היו בהסכמת בעל הזכויות היחיד בה, הוא התובע. לפיכך חבים הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים, בגין שימושם בדירה.

התובע תמך טענתו בדבר שיעור דמי השימוש הראויים בתצהירו של שמאי מקרקעין, אשר התייצב למתן עדות בפני בית המשפט. חוות דעת השמאי אינה יכולה לעמוד. השמאי לא הגיש חוות דעת בהתאם לקבוע בתקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, ובית המשפט אף כלל לא התבקש למנות שמאי ליתן חוות דעתו. די בכך כדי לדחות את חוות דעת השמאי. אף לגופם של דברים אין לקבל את חוות דעת השמאי. השמאי כלל לא ביקר בדירה, והטענה כי הנתבעים לא אפשרו זאת אינה מועילה, שכן התובע לא פנה אל בית המשפט בבקשה לאפשר ביקור מעין זה. השמאי אף לא הביא בחשבון את היות הדירה חלק ממתחם משפחתי. עובדה זו עשויה להשפיע על שיעור דמי השכירות.

לכאורה ניתן היה לדחות את התביעה לדמי שימוש ראויים מחמת אי הוכחת שיעורם. יחד עם זאת, ולמעשה אף בהסכמת הנתבעים בסיכומיהם, סבורני כי יש לעשות שימוש בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, המעוגנת בסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה -1995, ולסטות מדיני הראיות וסדרי הדין הנוהגים. ניתן להשתמש בראיות שהוצגו בפני בית המשפט בעניין שיעור דמי השכירות אותם שילם השוכר לו השכיר התובע את הדירה, קודם לכניסת הנתבעים לדירה, כאמת מידה לשיעור דמי השימוש הראויים בגין הדירה. מעדויות הצדדים עלה כי סכום זה הגיע לכדי 100 דינר ירדני לחודש. ראו: ש' 12-13 בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.13. זה הוא איפוא שיעור דמי השכירות הראויים אותם יש לפסוק.

אשר על כן הנני מורה על סילוק ידם של הנתבעים מהדירה. כאמור הנתבעים בפועל סילקו ידם מהדירה זה מכבר, ואין כל מניעה מבחינתם שהתובע יתפוס חזקה בדירה.

הנתבעים ישלמו לתובע סך 43,061 ₪, שהינם 8,400 דינר ירדני, בהתאם לשערו היציג של הדינר הירדני במועד הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה (23.1.11) ועד התשלום בפועל.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.