הדפסה

דחב"ש נ' כהן ואח'

בפני
כבוד ה שופטת טל לוי

מבקש

זמיר דחב"ש
ע"י ב"כ עו"ד ערן שמעוני ואח'

נגד

משיב

ברק כהן, עו"ד

החלטה

לפני בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: "בקשת הביזיון"), במסגרתה טען המבקש כי המשיב הפר צו בית משפט, שניתן ביום 14.5.2015, בעקבות בקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת התשס"ב – 2001 (להלן: "הבקשה המקורית").

רקע:
1. הבקשה המקורית הוגשה ביום 10.5.2015 ולפי החוק למניעת הטרדה מאיימת. הבקשה הוגשה בעקבות אירוע מיום 7.5.2015, אז הגיע המשיב (יחד עם אנשים נוספים) לבניין בו מתגורר המבקש ובאמצעות מגה-פון קרא בצרחות רמות קריאות גנאי והסתה כנגד המבקש.

2. ביום 14.5.2015, ולאחר דיון בבקשה ומששוכנעתי כי התנהגותו של המשיב עולה כדי הטרדה מאיימת כמובנה בחוק ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת שפרטיו להלן:
נאסר על המשיב להטריד את המבקש או את בני משפחתו בכל דרך ובכל מקום בין במישרין ובין בעקיפין;
נאסר על המשיב ליצור קשר כלשהו עם המבקש או עם בני משפחתו בין במישרין ובין בעקיפין;
נאסר על המשיב לבלוש, לארוב, להתחקות, לפגוע בפרטיות המשיב או בני משפחתו בכל דרך בין במישרין ובין בעקיפין;
נאסר על המשיב להתקרב לביתו של המבקש ברדיוס שלא יפחת מ – 200 מ'.

וראו החלטה מיום 14.5.2015.

(להלן: "הצו למניעת הטרדה מאיימת")

עיקר טענות המבקש:

3. בבקשת הביזיון טען המבקש כי ביום 20.7.2015 בשעות הערב הגיעו מספר אנשים לביתו מצוידים במגה-פון קראו קריאות רמות וכינו את המבקש בכינויים דומים לכינויים בהם כונה המבקש על ידי המשיב באירוע מיום 14.5.2015. לטענת המבקש לא יכול להיות ספק כי האירוע מיום 20.7.2015 מהווה הטרדה מאיימת. האירוע, לשיטת המבקש, נערך ב"מעורבות ישירה ועמוקה של המשיב" (סעיף 15 לבקשת הביזיון); עוד טען המבקש כי לאחר האירוע הועלו עדכונים לדף הפייסבוק, בראשו עומד המשיב - "באים לבנקאים". המבקש טען כי יש בעדכונים אלו פגיעה בפרטיות, הוצאת דיבה וקריאה ברורה של המשיב לאנשים נוספים להגיע לביתו הפרטי של המבקש. קריאה זו, התנהגות המשיב ומעורבותו באירוע מיום 20.7.2015, כך לשיטת המבקש, מהווים הטרדה מאיימת והפרה בוטה של הצו למניעת הטרדה מאיימת.

4. במסגרת בקשת הביזיון עתר המבקש לכפות על המשיב בין בדרך של קנס ובין בדרך של מאסר, לציית לצווים שניתנו בתיק; להטיל על המשיב, כבר עתה, קנס או עונש מאסר על מנת להרתיעו וכן לחייב את המשיב בהוצאות ראויות.

עיקר טענות המשיב:

5. המשיב טען בתגובתו הלאקונית (אשר לכתחילה כלל לא נתמכה בתצהיר כמתחייב בדין) כי לא הפר צו שיפוטי כלשהו.

עיקר טענות המבקש בתשובתו:

6. בתשובתו טען המבקש כי משלא באה בגדרי תגובת המשיב התייחסות לטענות העובדתיות אשר נטענו בבקשה – יש לראות בעובדות, עובדות שהוכחו. עוד טען המבקש כי לאחר הגשת הבקשה התברר לו כי המשיב פרסם בפרופיל הפייסבוק האישי שלו דברי הסתה אודות המבקש תוך אזכור כתובת דירתו של המבקש. לשיטת המבקש, העובדה כי המשיב קורא לאנשים נוספים להגיע לביתו עולה בעצמה כדי הטרדה מאיימת ויש בה משום הפרה של הצווים שניתנו נגד המשיב.

דיון:

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועל אף שהמעשים אותם מתאר המבקש הינם חמורים ויש בהם כדי להוות לכאורה הפרה של צווים שיפוטיים, ומבלי לטעת מסמרות כמובן בשאלה האם התקיימו הלכה למעשה על ידי המשיב הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה, ואנמק–

8. הבקשה שלפני היא בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט אשר נחשב הליך אכיפה קיצוני, לכן הלכה היא שהליכים מכח הפקודה יינקטו רק בהיעדר "דרך חמורה פחות"; ראו בעניין זה רעא 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, נט (4) 49 (פורסם בנבו, 14.12.2004):

"הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית (ראו: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 192; בג"ץ 490/82 הנ"ל [1], בעמ' 586; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר [5], בעמ' 2550).
[...]
עיקרון מרכזי בהחלטה אם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים. במילים אחרות, אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה. עיקרון זה כונה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן "עקרון הדרך החמורה פחות" (רע"פ 7148/98 הנ"ל [2], בעמ' 350). ".

9. המסגרת הנורמטיבית בגדרה הוגשה הבקשה הנוכחית - החוק למניעת הטרדה מאיימת – כוללת מיניה וביה חלופה פוגענית פחות, ומתאימה יותר היא פנייה למשטרת ישראל (סעיף 8 לחוק למניעת הטרדה מאיימת), זוהי בבחינת "דרך חמורה פחות" (כלשון בית המשפט בפרשת שרבט הנ"ל).

צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת מאפשר למשטרת ישראל לחקור את האדם כנגדו ניתן הצו על עצם הפרתו של הצו ולהביא, על פי שיקול דעתה את המבצע לדין. בהינתן חלופה זו ונוכח ההלכה המנחה אין מקום בענייננו להיעתר לבקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט.

10. ראו בענין זה גם החלטת בית המשפט בגדרי ה"ט 10550-01-15 לפיה הדבר אף עולה בקנה אחד עם אחת התכליות המרכזיות של החוק למניעת הטרדה מאיימת – היא ליתן בידי המוטרד כלי לבקש את סיועה של משטרת ישראל ביחס למעשים מטרידים שכיוון שאינם בהכרח פליליים כשלעצמם, לא הייתה המשטרה חוקרת וממילא לא מביאה להעמדה לדין. משניתן צו בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת המשך ביצועם של מעשים מטרידים אלו יעלה כדי עברה כבר מעצם היותם מפרי צו שיפוטי.

ויובהר – משמעות הדבר היא כי הסנקציה על הפרת צו שניתן בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת הינה בדרך של פנייה לגורמי האכיפה - משטרת ישראל. בענייננו לא נטען כי נערכה פנייה למשטרת ישראל וממילא אף אין כל אינדיקציה בדבר פנייה למשטרת ישראל בגין ההפרה הנטענת.

מכאן שיש בידי המבקש לפנות למשטרת ישראל אשר חזקה עליה כי תבצע את עבודתה תחקור ביסודיות וברצינות את התלונה והכל בהתאם לשיקול דעתה (כפי שאף נאמר בהחלטת כב' סג"ן השופטת גרוסמן מיום 22.7.2015).

11. אשר על כן, הבקשה, כאמור, נדחית. בשים לב לאופן בו הוגשה תגובת המשיב – לכתחילה ללא תצהיר תומך כלל וללא התייחסות מסוימת לטענות המבקש ונוכח הטעמים לדחיית הבקשה איני מוצאת לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.