הדפסה

דוידוב ואח' נ' סורוקה ואח'

בפני
כבוד ה שופט שי משה מזרחי

התובעת:

ק.ד.

נגד

הנתבעים:

  1. רונן סורוקה- המודיע לצד שלישי
  2. מדינת ישראל- משטרת ישראל - המודיעה לצד שלישי

נגד

הצדדים השלישי ים: 1. רונן סורוקה.
2. מדינת ישראל

פסק דין

"שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דוקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. המעבר מ"כח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת ולהבין כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שנתנו להם, ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה, וימצו עמם את הדין ומן העבר השני, אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד או עברין, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה. מעשי אלימות ברוטלית כמו אלה של המערערים, פוגעים קשות הן במערכת היחסים, העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי".
(דבריו של כב' השופט מלץ ב-ע"פ 64/86 אשש נגד מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (24.6.1986).

לפני תביעת התובעת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עת הותקפה על ידי סורוקה, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה היה קצין משטרה בדרגת פקד, וכן כנגד המדינה אשר העסיקה את סורוקה.

א. רקע עובדתי-
לצדדים גרסאות עובדתיות שונות באשר להשתלשלות העניינים. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
התובעת, ילידת 1985, עוכבה יחד עם בן זוגה דאז בליל ה-2.3.05, בחשד לגניבת מוצרי קוסמטיקה, אשר נמצאו בכליו של בן הזוג. השניים הובאו לחקירה בתחנת המשטרה בגלילות, שם הוחלט להשאירם במעצר.
יצוין כי בסופה של החקירה הוחלט לסגור את התיק כנגד התובעת.
בשעות הבוקר של יום 3.3.05 החלה התובעת להקים מהומה בתא המעצר, תוך שהיא צועקת, דופקת על דלתות תא המעצר ומפרה את השקט בתחנה. בעקבות זאת, הזמין היומנאי ששהה בתחנה את סורוקה (להלן: "סורוקה").
עם הגיעו לתחנה, נכנס סורוקה בגפו לתאה של התובעת, כדי להרגיעה. גרסאות הצדדים להתרחשות האירועים לאחר כניסת סורוקה לתא המעצר חלוקות ועל כך עוד יורחב להלן. עם זאת, ברי כי לאחר כניסתו של סורוקה לתא המעצר, התפתח בינו לבין התובעת עימות, במהלכו נחבלה התובעת. כמו כן, במהלך העימות נשכה התובעת את ידו של סורוקה.
בהמשך אותו יום נחקרה התובעת בחשד לתקיפה שוטר, ולאחר מכן הובאה לדיון בפני שופט בו הוחלט לשחררה ממעצר. מיד לאחר הדיון פנתה התובעת לטיפול רפואי בבית החולים "איכילוב", שם ציינה כי הותקפה בעודה במעצר והתלוננה על כאבים בצוואר, באמה השמאלית ובברך ימין. בבית החולים אובחן שבר באפה של התובעת.
לטענת התובעת, מלבד החבלות הפיזיות, אירוע התקיפה גרם לה לנזק נפשי הבא לידי ביטוי בנדודי שינה, התקפי בכי, הסתגרויות ויוצא באלה הדברים.
בעקבות האירועים הגישה התובעת תלונה כנגד סורוקה במחלקה לחקירות שוטרים (לה לן: "מח"ש"). לאחר חקירת תלונתה הוחלט להגיש כנגד סורוקה כתב אישום. עניינו של סורוקה נדון במסגרת פ (ת"א) 3153/06, ובסופו החליטה כב' השופט גיליה רביד להרשיע את סורוקה בעבירות של תקיפה וגרימת חבלות של ממש (הכרעת דין מיום 26.7.2009) .
סורוקה הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי , אך ערעורו נדחה. בעקבות האירועים החליטה המדינה לפטר את סורוקה משירות.
עקב כך, החליטה התובעת להגיש תביעה אזרחית כנגד הנתבעים, זו התביעה שלפני. יחד עם תביעתה הגישה התובעת חוות דעת רפואיות בתחום ה-א.א.ג ובתחום הפסיכיאטריה. בתחום הא.א.ג קבע המומחה מטעם התובעת, ד"ר הימלפרב, כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הפרעה במעברי האוויר באף, וכן כי היא סובלת מעיוות חיצוני באפה. בתחום הפסיכיאטרי קבע המומחה מטעם התובעת, ד"ר משה סטולר, כי נותרה לה נכות בשיעור של 50% .
מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר בן טובים, בתחום ה-א.א.ג, אשר קבע גם הוא כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% בגין חסימת הנשימה האפית. לפיכך הוסכם בין הצדדים להעמיד את שיעור נכותה של התובעת בהקשר זה על 10%.
בתחום הפסיכיאטריה הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעתו של פרופ' משה קוטלר אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור של 20% בששת החודשים שלאחר ה אירוע, ולאחר מכן יש להעמיד את נכותה הצמיתה על 10%.
נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים בדבר הנכות הפסיכיאטרית, מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שמואל פניג, אשר קבע שיעור נכותה הצמיתה של התובע לאחר האירוע עומד על 15%.

ב. טענות הצדדים בכתבי בי- הדין -
טענות התובעת-
לטענת התובעת, עם הגיעה למעצר, הבהירה לשו טרים בתחנה שהיא קלסטרופובית וביקשה להתקשר לאמה. היא שוחחה עם אמה אך לא סיפרה לה שנעצרה. בשלב מאוחר יותר במהלך הלילה ומשראתה שאינה משוחררת, ביקשה להתקשר שוב לאמה כיוון שקבעו ללכת יחד לרופא למחרת בבוקר, וידעה שאם לא תיצור עם אמה קשר עד הבוקר, האם תיב הל ותילחץ, וכיוון שעברה אירוע לב זמן קצר קודם לכן, ביקשה התובעת להרגיע את אמה מבעוד מועד.
השוטרים לא נענו לבקשת התובעת ועל כן התחילה להקים מהומה בתא המעצר. אז החליט היומנאי לזמן את סורוקה שהגיע לתחנה ונכנס בגפו לתאה של התובעת.
עם היכנסו של סורוקה, שמחה התובעת לראותו וחשבה שהוא ייעתר לבקשותיה. סורוקה דרש ממנה להפסיק לצעוק , והיא השיבה שתפסיק אם ייתן לה להתקשר לאמה. בתגובה הוציא סורוקה את התובעת מתאה, ונתן לה לקרוא את רשימת חובות וזכויות העצור אשר הייתה תלויה על קיר תחנת המשטרה.
התובעת הבינה מהרשימה שקראה כי זכותה להתקשר לקרוב משפחה או לעו"ד, ולכן שבה ודרשה מסורוקה שייתן לה את הזכויות המגיעות לה. בתגובה השיב סורוקה כי הוא יחליט מתי להעניק לה את הזכויות וכי בינתיים היא מפריעה לעבודתו.
בשלב זה החזיר סורוקה את התובעת לתא המעצר ודחף אותה אל מיטתה. התובעת נפלה, כך שקצה המיטה פגע בגבה התחתון והיא חשה מעין שיתוק ולא הצליחה להתרומם. סורוקה תפס אותה בשערותיה, הרים אותה וגרר אותה לעבר המקלחת. בחדר המקלחת החל סורוקה לבעוט בה, להכות אותה באגרופיו ולחבוט בכל חלקי גופה. התובעת מתארת כי התחננה בפני סורוקה שיפסיק, אך כל אימת שניסתה לדבר או לצעוק, סתם את פיה באמצעות ידו באכזריות, עד שהתובעת נשכה אינסטינקטיבית את אצבעו.
כעבור זמן מה הוציא סורוקה את התובע ת מחדר המקלחת בבעיטות וציין בפניה שכנראה לא קיבלה מספיק מכות כשהייתה ילדה. בשלב זה הייתה התובעת מכוסה דם ושערותיה היו פזורות על רצפת תא המעצר.
בשעה 10:20 ביום 3.3.05 הובאה התובעת לחקירה בחשד לתקיפת שוטר. בחקירתה ציינה כי הותקפה בידי סורוקה ואף צולמה לצורך תיעוד החבלות מהן סבלה. מאוחר יותר הובאה לדיון בפני שופט, שם הוחלט על שחרורה. אז פנתה לבית החולים "איכילוב" שם אובחנו סימני חבלה על גופה ושבר באפה. היא שוחררה להמשך טיפול בקופת החולים בעודה סובלת מכאבים בצוואר , באמה השמאלית ובברך ימין ואף אובחנו אצלה רגישות והגבלה בתנועה באיברים אלה.
לאחר שחרורה החלה התובעת לסבול מנדודי שינה, התקפי בכי, הסתגרויות וכו'. היא אובחנה על ידי התחנה לבריאות הנפש כסובלת מתסמונת פוסט טראומטית, והחלה לקבל טיפול תרופתי מתאים.
בעקבות תקיפתה סובלת התובעת עד היום מהפרעת נשימה ומעיוות חיצוני באפה. כמו כן, סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית ואינה מסוגלת לעבוד בשוק החופשי.
התובעת, אשר עד לאירוע הייתה בחורה פעילה ומוכשרת שכל עתידה לפניה, הפכה לשבר כלי, מדוכאת, חסרת אנרגיות, סובלת מחששות ופחדים, כאשר כל עולמה למעשה עצר מלכת לאחר אירוע התקיפה. התובעת הפסיקה ללמוד ולעבוד, נפרדה מבן זוגה לו הייתה מאורסת, והסתגרה בבית אמה בחוסר מעש ללא כל חשק לחיות.
על הנתבעים חלה האחריות לפצות את התובעת בגין נזקיה. סורוקה תקף אותה תוך שימוש פסול בכ וח פיזי והסב לה חבלות של ממש ונזקים כפי שפורטו לעיל. סורוקה פעל ברשלנות בביצוע תפקידו ובהתנהלותו מול התובעת, לא פעל כפי ששוטר סביר היה פועל בנסיבות העניין.
המדינה (להלן: "המדינה") אחראית באחריות שילוחית למעשי סורוקה אותם ביצע בזיקה לתפקידו הציבורי. כמו כן אחראית המדינה באחריות ישירה לאירוע שכן התרשלה בבחירת עובד מדינה, בהכשרתו או בפיקוח עליו, בפרט בהתחשב בכך ש סורוקה הורשע מספר פעמים בעבר בביצוע עבירות של שימוש בכ וח שלא כדין.
על הנתבעים חובה לפצות את התובעת בגין נזקיה, וכן יש להטיל עליהם פיצויים עונשיים בשל נסיבות המקרה החריגות.

טענות סורוקה-
מדובר בתביעת סרק המתנהלת כבר שנים רבות כאשר עלויות ניהול התביעה עצמן עולות על גובה הפיצוי שאותו הייתה יכולה התובעת לדרוש, לו הייתה אמת בטענותיה.
תביעת נזיקין מטרתה להשיב את מצב התובע לקדמותו. נתוניה האישיים של התובעת אינם גבוהים, והשבת מצבה לקדמותו משמעותה השבתה לחיים הבלתי יצרניים שחיה מאז שעלתה לישראל: לתובעת לא הייתה תעודת בגרות או תעודה מקצועית מכל סוג שהוא, התובעת השתמטה משירות בצה"ל לאחר ששיקרה והצהירה שהיא דתיה, התובעת ניסתה להתאבד בגיל 17, אך לטענתה לא הבינה שאפשר למות מבליעת 35 כדורי אקמול, היא נוהגת לקלל ולצעוק על אנשים כאשר היא נמצאת בסיטואציות שאינן נוחות לה.
זאת ועוד, התובעת מתארת מילדות חוסר אמון בסיסי באנשים, העדר השקעה בלימודים, וכאבי ראש מיגרונטיים המשבשים את שגרתה. ערב האירוע, ולשיטת התובעת, עמדה להינשא לגבר שהודה בגניבה ונמלט מהארץ בטרם השלמה חקירתו.
לאחר ניסיונה האובדני, אובחנה התובעת כבעלת קווי אישיות נרציסטיים, ומסלול חייה, כפי שהובא לעיל, לרבות התנהלותה באירוע ולאחריו, אינו אלא התגשמות קלאסית של אישיותה.
דין התביעה כנגד סורוקה להידחות, שכן היה במועדים הרלוונטיים עובד מדינה שכיר, אשר כל פעולותיו נעשו בהתאם להוראות הממונים עליו ובהתאם לנהלים המקובלים במשטרה.
התביעה עומדת בניגוד לסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה או פקודת הנזיקין), שעניינו חסינות עובד ציבור בפני תביעה שהוגשה כנגדו בגין פעולות שביצע תוך מילוי תפקיד, וכן בניגוד לסעיף 13 לפקודה הקובע את אחריות המעביד לפעולות של עובדיו. לחלופין טוען סורוקה כי הוא זכאי להגנה מיוחדת מכח סעיף 24 לפקודה.
לתובעת לא הייתה כל זכות קנויה להתקשר לאמה, וודאי שלא להתנות את הפסקת ההשתוללות בשיחת טלפון כלשהי. זכות העצור לערוך שיחת טלפון נתונה לשיקול דעתו של הקצין הממונה על החקירה.
התובעת עצמה מודה כי השתוללה בתא המעצר ויש לראות בכך כהודאת בעל דין.
התובעת היא שגרמה לעצמה לחבלות גופניות, עת לא הסתפקה בצעקות, דפיקות והפרת השקט בתחנה, אלא הטיחה עצמה בקירות וברהיטים, בעטה בקירות והתפרעה. לנתבע 1 הייתה הזכות והחובה לרסן את התובעת, לרבות בא מצעות שימוש בכוח, לשם הפסקת מסע ההשתוללות וההרס שזרעה בתחנת המשטרה.
התובעת היא זו שתקפה את סורוקה, וגרמה לו לחבלה של ממש כאשר נשכה את ידו בחוזקה, עד שירד לו דם, שאף הכתים את בגדיה של התובעת.
הקשר בין התובעת לבין בן זוגה דאז לא נותק בשל מצבה הנפשי של התובעת, אלא בשל העובדה שבן זוגה עזב את הארץ נוכח החקירה שהתנהלה נגדו ועבר להתגורר בבית אמו בוינה ומפחד לחזור לארץ ולעמוד למשפט פלילי.
לאחר שחרורה הגיעה התובעת לבית החולים "איכילוב" במטרה אחת- להאדיר את סיפורה ולבסס את התביעה כנגד סורוקה. החבלות אשר מצאו ביטוין במסמכים הרפואיים הינם תוצאה של פגיעת התובעת בעצמה עת הטיחה עצמה בקירות וברהיטים.
הטענה לפיה התובעת סבלה משבר באפה הינה טענה שקרית שנסמכת על טענת התובעת בלבד ללא צילום או בדיקת הדמיה המאשרים זאת, ובניגוד לתיעוד מחדר המיון, לפיו באפה של התובעת היה סדק בלבד. עם כל ביקור שערכה התובעת בקופת החולים המשיכה לשקר לגבי השבר באפה.
לאחר האירועים נשוא התביעה עסקה התובעת בדוגמנות, ולכן יש להניח שמראה האף לא הטריד אותה.
אין זו הפעם הראשונה בה התובעת משקרת בנוגע למצבה הרפואי. כך, בגיליון חדר מיון של התובעת מיום 27.7.08, מבית החולים ע"ש "קפלן", תועד כי דיווח ה שאינה שותה אלכוהול, למרות שגיליון המיון הונפק נוכח תאונת דרכים בה נפגעה התובעת, לאחריה נמצאה משוטטת על הכביש כשריח אלכוהול נודף מפיה.
התובעת, שטוענת לנזק נפשי קשה, לא מטופלת כלל בתחום הנפשי. הפנייה היחידה שעשתה לתחנה לבריאות הנפש, נעשתה כ-10 ימים לאחר המעצר, ובסמוך לשיחת הטלפון בה הומלץ לתובעת לתבוע את סורוקה. בפגישה הומלץ לתובעת ליטול כדורים, אך על פי דיווחיה היא נטלה כדור אחד בלבד.
התובעת הגישה את תלונתה כנגד סורוקה בעקבות שיחת טלפון שעודדה אותה לתבוע, ובעודה במעמד של חשודה בעוון תקיפת שוטר.
היה ויוחלט כי יש במעשיו של סורוקה כדי חיוב, הרי שעל המדינה לשאת בו באופן מלא.
משנגזר על סורוקה עונש מאסר שרוצה ע"י עבודות שירות במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, הוא חויב בתשלום פיצוי, ואינו משרת עוד בשירות המשטרה, אין נסיבות המקרה מצדיקות פסיקת פיצויים עונשיים.
סורוקה שלח הודעת צד ג' לנתבעת 2, לפיה במועדים הרלוונטיים לתובענה הייתה המדינה מעסיקתו של סורוקה ומי שהייתה אחראית למעשיו ו/או מחדליו שנעשו במסגרת ולשם מילוי תפקידו אצל המדינה. המדינה לא נהגה כפי שמעסיק סביר הי ה נוהג בנסיבות העניין, ולכן נושאת באחריות לקרות הנזקים נשוא התביעה.

טענות המדינה-
המדינה לא אישרה ולא א שררה את מעשי התקיפה של סורוקה, היא לא התירה את ביצועם, ואינה אחראית בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בגינם.
למדינה אין אחריות, ישירה או שילוחית, למעשים ו/או ל מחדלים הנטענים על ידי התובעת.
המדינה פעלה בסבירות, מילאה את כל חובותיה על פי הדין והנהלים המקובלים, העסיקה שוטרים ראויים ודאגה להכשרתם. הנזקים הנטענים בכתב התביעה היו בלתי צפויים ו/או בלתי נמנעים בנסיבות העניין ולמדינה לא הייתה שליטה לגביהם.
התובעת נפגעה עקב מעשיו של סורוקה והאחריות לנזקיה מוטלת עליו בלבד. לחלופין, מעשי סורוקה הינם בגד ר מעשה מתערב המנתק את הקשר הסיבתי הנטען בין פעולותיה ו/או מחדליה של המדינה לבין נזקים של התובעת.
ככל שיפסקו פיצויים לטובת התובעת, יש להפחית מסכום זה סכום המשקף את רשלנותה התורמת של התובע, או לחלופין להפעיל את סעיף 65 לפקודה ולפטור את המדינה עד כדי 100% מחובתה לפצות את התובעת.
אין מקום לחייב את המדינה בפיצויים עונשיים שכן אין זה מקומו של בית המשפט האזרחי לשמש ערכאה פלילית נוספת על הערכאה שכבר דנה באשמו של סורוקה. בנוסף, פיצויים עונשיים נפסקים במקרים חריגים בלבד כאשר הנזק שנגרם נובע מזדון, ואילו המדינה עומדת על כך שלא א שררה את מעשיו של סורוקה, ולכן אין מקום לחייבה בתשלום פיצויים עונשיים.
המדינה שלחה הודעת צד ג' כנגד סורוקה בטענה שפעולתו הייתה מחוץ לגדרי החוק וההוראה מאת המדינה, ועל כן עליו לשפותו בגין כל פיצוי בו תחוב.

ג. ראיות ועדויות הצדדים-
ראיות התובעת-
לתיק המוצגים שהגישה התובעת, צירפה מסמכים רבים, ביניהם אישור על כי נרשמה ללימודים עובר לאירוע נשוא התביעה, הרשעות וחקירות קודמות שהתקיימו כנגד סורוקה, מסמכים רפואיים, וכן תיעוד הודעותיה והודעותיו של בן זוגה דאז (להלן: "אלי") במשטרה בסמוך למעצר.
מהודעתה של התובעת במשטרה עולה גרסה עובדתית דומה לזו המתוארת על ידה בתצהירה ובכתב התביעה. בעת חקירתה במשטרה ציינה התובעת כי לא בעטה ברהיטים שבתא המעצר ולא השחיתה רכוש או פגעה בעצמה.
מהודעתו של אלי עולה כי גם כנגדו השמיע סורוקה אישומים כי בעט ברהיטים שבתוך תא מעצר , ולכן נכנס לתאו, אך הדבר לא היה ולא נברא. אלי סיפר כי גם אותו לקח סורוקה למקלחת שבתוך תא המעצר והחל להרביץ לו, וגם כי ראה את סורוקה סוטר לתובעת בזמן שהוציא אותה מתא המעצר שלה.
מתצהיר עדותה הראשית של התובעת עולה כי כשהייתה בת 18 הכירה את אלי, ולאחר שנתיים של זוגיות התארסו ועברו להתגורר בוינה אצל אמו של אלי. הם תכננו ללמוד שם לימודים אוניברסיטאיים, ואף החלו ללמוד גרמנית במכינה באוניברסיטה בוינה. בשנת 2004 החליטו לחזור לארץ. עם חזרתם נרשמה התובעת ללימודים לצורך השלמת בגרויות ופסיכומטרי, על מנת להתחיל בלימודים אקדמאיים בארץ.
אלי היה בן למשפחה אמידה ובעל אמצעים, ואהב להביע את אהבתו לתובעת בקניית מתנות, נסיעות לסופי שבוע בארץ ובחו"ל, ארוחות במסעדות וכיו"ב.
ביום 2.3.05, בשעות הערב המאוחרות, הלכו התובעת ואלי לקניות בקניון "שבעת הכוכבים" בהרצליה ונכנסו לסניף ה"סופר פארם". בעוד התובעת שוחחה עם דיילת קוסמטיקה, אלי יצא לעשן. כעבור מספר דקות, בעודה עומדת בקופה, הגיע אלי לכיוונה מלווה בק ב"ט אשר ביקש מהתובעת להתלוות אליו ולא הסכים לומר לה במה מדובר.
מאוחר יותר הקב"ט הוציא מתיקו של אלי מוצרים קוסמטיים והאשים אותם בגניבה. התובעת מציינת כי מדובר בגניבה מטופשת שנעשתה על ידי אלי בלבד, באותו זמן לא הייתה התובעת מודעת למעשיו של אלי, ועד היום אינה יודעת מה גרם לו לנהוג כך.
לקניון הוזמנה משטרה שלקחה את אלי ואת התובעת לתחנת המשטרה בגלילות. לאחר 3 שעות בהן נחקר אלי, הגיעו החוקרים לחקור את התובעת ובסוף החקירה הודיעו לה כי היא נעצרת כיוון שאין ברשותה תעודה מזהה, וכי תשוחרר למחרת בבוקר. באותו מעמד הורשתה התובעת להתקשר לאמה, והובטח לה כי לאור מצבה הרפואי של האם (אשר השתחררה זמן קצר קודם לכן מבית החולים לאחר התקף לב), תוכל להתקשר אליה גם בבוקר.
למחרת בבוקר היה לתובעת תור לרופא אותו קבעה מבעוד מועד, ואשר המתינה לו זמן רב, ואמה הייתה אמורה להתלוות אליה. בעת המעצר נלקח מן התובעת מכשיר הטל פון הנייד שלה ולכן צפתה שכאשר אמה תתעורר ותתקשר אליה, והיא לא תענה, האם תילחץ. הדבר גרם לתובעת לחשוש למצבה הבריאותי של אמה.
במהלך שעות הבוקר המוקדמות פנתה התובעת ליומנאי, רס"מ איתמר איטן (להלן: "רס"מ איטן" או "היומנאי"), וביקשה להסביר לו כי היא סובלת מקלסטרופוביה וכן ביקשה להתקשר שוב לאמה. היומנאי השתיק אותה ולא נענה לבקשותיה.
בערך בשעה 10:00, משהבינה כי השוטרים מתעלמים מזכויותיה ומהבטחותיהם התחילה להקים רעש, צעקה לעבר השוטרים שהיא חפה מפשע ושהיא מבקשת לדבר עם א מה כפי שהובטח לה, אך השוטרים התעלמו מצעקותיה.
כשהגיע סורוקה, חשבה התובעת שסוף סו ף יקשיב לה והיא תוכל לשוחח עם אמה, אך מחשבותיה התבדו. סורוקה נכנס לתאה, ללא ליווי שוטרת , ודרש כי תשתוק. התובעת הצהירה כי בשלב זה הייתה היסטרית ומבוהלת, סירבה לשתוק והתחננה בפני סורוקה שיאפשר לה לדבר עם אמה, בשל מצבה הרפואי. בתגובה לכך הוציא אותה סורוקה מתאה והראה לה את מגילת זכויות העצור שהייתה תלויה על קיר התחנ ה. התובעת שבה וביקשה לשוחח עם אמה אך סורוקה ביטל את בקשותיה, והבהיר לה כי זכויותיה נתונות לשיקול דעתו.
עקב כך הודיעה לו התובעת כי אינה מוכנה לחדול מצעקותיה עד שיאפשר לה לשוחח עם אמה. מיד לאחר מכן סורוקה הוליך את התובעת בחזרה לתא המעצר, ובפתח התא סטר לה בחוזקה, דרש ממנה לשתוק, אחז בחו זקה בידה השמאלית והכניס אותה בכוח לתא. בשלב זה החלה התובעת לבכות ולהתחנן כי ייתן לה לדבר עם אמה, סורוקה דרש ממנה להפסיק לבכות והחל להתקרב אליה יותר ויותר בצורה מאיימת ולהצמיד אותה לדלת.
התובעת ניסתה להתרחק מן סורוקה, אך הוא תפס אותה ודחף אותה בחוזקה אל עבר המיטה, כך שנפלה ונפגעה בגבה מקצה המיטה. ברגע זה הרגישה כי גופה משותק ולא הצליחה להתרומם. בעודה שרועה מבוהלת ומשותקת על הרצפה, סורוקה תפס אותה בשערותיה ודחף אותה לכיוון המקלחת. במקלחת החל לחבוט את ראשה בקיר העשוי בטון ולבעוט בה. בשלב מסוים תפס את פניה והכה אותה באגרופיו ואח"כ הכה את ראשה באמצעות ברכו.
כל אותו זמן התובעת התחננה על נפשה ובכתה, שכן חששה ש סורוקה יהרוג אותה. סורוקה סתם את פיה של התובעת בידו ובאינסטינקט היא נשכה אותו. בתגובה סורוקה צעק על התובעת וקילל אותה, והמשיך להלום בפניה עם אגרופיו. לאחר מכן כבל את ידיה והוביל אותה חזרה אל התא בבעיטות. בשלב זה הייתה התובעת מכוסה בדם ובסימני אלימות, ושערותיה היו פזורות על רצפת תא המעצר.
זמן קצר לאחר מכן, שב סורוקה בליווי שוטר בשם שמעון לביא (להלן: "שמעון") לתאה של התובעת. שמעון צעק עליה ושאל מדוע נשכה את סורוקה. מששתקה, המשיך שמעון לצעוק ולקלל אותה. התובעת מציינת כי בשלב זה חשה שאין לה ברירה והתנצלה בפני השוטרים. בשלב זה הבחין שמעון כי פניה של התובעת מלאות דם, והסיר את האזיקים מידיה על מנת שתוכל לשטוף פנים.
כאשר השוטרים יצאו מתאה של התובעת פנו לתאו של אלי והחלו להכות גם אותו. אחרי זמן מה נכנס שמעון לתאה של התובעת שוב, ובאופן מפתיע נתן לה את מכשיר הטלפון שלו על מנת שתוכל לשוחח עם אמה, אך התנה זאת בכך שתדבר איתה רק בעברית ולא ברוסית.
כעבור כשעתיים נלקחה התובעת כשהיא אזוקה בידיה וברגליה לחקירה אצל חוקרת בשם אורלי, בגין תקיפת שוטר. לאחר החקירה הוחזרה התובעת לתאה, ולאחר זמן מה הועלתה לקומה השנייה לשם צילומים ולקיחת טביעות אצבעות. לאחר מכן נלקחו התובעת ואלי לבית המשפט על מנת לדון בשאלה האם קיים יסוד סביר לביצוע עבירת הגניבה.
כאשר כב' השופט יצחק, אשר ראה את התובעת, הבחין בחבלותיה, הוא ציין כי אינו יכול לדון בנושא, אך הסביר לתובעת כי שמורה לה הזכות לפנות למח"ש ולהתלונן על תקיפתה בידי סורוקה.
מביהמ"ש פנתה התובעת לבית החולים "איכילוב" שם נמצא כי היא סובלת משבר באף, שפשופים ושריטות בחלקים שונים של הגוף, באזור אוזן שמאל, בצוואר, בגב התחתון, בשורש כפות הידיים, נפיחות ביד שמאל והגבלה בתנועה ביד ימין. כמו כן, הועלה חשד לקרע במיניסקוס בברך ימין. כל הנ"ל גרמו לתובעת לכאבי תופת.
כשלושה ימים לאחר המעצר התלוננה התובעת במח"ש על התקיפה. לאחר חקירה הוחלט להגיש כתב אישום כנגד סורוקה, ובסופו של דבר סורוקה הורשע בעבירות שיוחסו לו. ערעור שהגיש על פסק הדין נדחה. מאוחר יותר נודע לתובעת כי סורוקה פוטר מעבודתו. התובעת מצרה על כך ש המדינה לא השכילה לפטר את סורוקה בשלב מוקדם יותר, בפרט נוכח העובדה כי כנגד סורוקה הוגשו בעבר מספר כתבי אישום ונפתחו כנגדו מספר חקירות במח"ש, ובאחד המקרים הביאו מעשיו הבריוניים לאובדן חיי אדם.
מעשיו של סורוקה הותירו את התובעת נכה פיזית ובעיקר נפשית, ובמשך שנים עשתה התובעת כל שביכולתה כדי לאסוף את השברים. התובעת מצהירה כי רק לאחר שחרורה מבית החולים החלה לעכל את שאירע לה, ולמעשה עד היום היא מעבדת את החוויה שעברה. היא חשה תחושת כעס, חוסר אונים, אכזבה, תסכול והלם, ומסלול חייה סטה למקומות חשוכים שלא הכירה קודם לכן. האירועים הקשים שעברה קטעו את מהלך חייה באופן בלתי הפיך.
בעקבות התקיפה שעברה, איבדה התובעת את אמונה באנשים ובמוסדות המדינה, ובפרט במשטרה. היא הפכה להיות אדם מריר יותר, חשדן, פרנואידי, חסר ביטחון, עצבני וחסר סבלנות. בעקבות כך, אף נפרדה מאלי והוא עזב את הארץ, ומאז התקשתה לפתח קשר רגשי ומערכת יחסים עם גברים.
התובעת ניסתה מספר פעמים לעזוב את הארץ, אך בכל מקום בו הייתה, נותרה עם תחושה קשה ודיכאונית, ולכן בסופו של דבר החליטה לחזור לארץ.
התובעת החלה לסבול מדיכאון, חוסר חשק לחיות, חוסר אנרגיה, סיוטים, התקפי בכי, התקפי חרדה, קשיי הירדמות, קשיי ריכוז, קושי ליצור חיי חברה וזוגיות, חוסר חשק לכל פעילות חברתית, מצב רוח ירוד, חוסר ביטחון עצמי, התרחקות מאנשים, עצבנות, תיאבון ירוד וכיוצא באלה הדברים. כשבוע וחצי לאחר האירוע פנתה לתחנה לבריאות הנפש בנתניה שם טופלה על ידי פסיכיאטר במשך 4 חודשים ואף קיבלה כדורים פסיכיאטריים. היא אובחנה כסובלת מהפרעת דחק בתר חבלתית ונקבע כי אינה מסוגלת לעבוד בשוק החופשי.
כעבור 4 חודשים של טיפול תרופתי ופסיכותרפי הרגישה שאינה מכירה את עצמה, הרגישה מסוממת וכי הטיפול הפסיכותרפי לא משפר את מצבה. בתקופה זו אמה ואחיה היו לצידה ותמכו בה. א מה נעדרה רבות מעבודתה כדי לעזור לה, הכריחה אותה ללכת לפסיכיאטר ואף שלחה אותה לחופשה בחו"ל על מנת לשפר את מצב רוחה.
עם זאת, התובעת מתארת כי ניסיונותיה לחזור להיות בן אדם מתפקד עלו בתוהו. היא לא הצליחה להחזיק מקום עבודה יותר ממספר חודשים בודדים, ונעזרה במימון של בני משפחתה.
כיום מנסה התובעת לשקם את עצמה. היא התחילה בטיפול פסיכותרפי ומנסה לשקם אף את חייה המקצועיים והזוגיים לאחר כעשור ש"הלך לאיבוד". התובעת סיימה קורס פילאטיס ושיקום תנועתי אורתופדי ופתחה עסק פרטי כעצמאית. כיום מרוויחה התובעת כ-7,000 ₪ לחודש, והיא מעריכה כי הכנסתה תלך ותגדל. למרות זאת, ברור לתובעת כי הייתה יכולה להרוויח יותר וכי הקשיים מהם סובלת בעקבות התקיפה משפיעים על יכולתה להשתכר. היא סובלת מבעיות בריכוז, מתעייפת בקלות ונאלצת לבטל שיעורים ואימונים.
התובעת מעידה כי סובלת אף מן המראה האסתטי של אפה שנשבר והתעוות בעקבות התקיפה. כמו כן, סובלת מבעיות נשימה המסבות לה נכות צמיתה. כאמור, מעבר לנכות הפיסית, הטראומה הנפשית שעברה התובעת הייתה גדולה והפכה אותה לאדם חרד, חסר ביטחון וחסר אמונה באנשים ובמשטרה.
חקירת התובעת- בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת על הניסיון האובדני בעברה. על כך העידה כי מבחינתה לא דובר בניסיון התאבדות, ולא הייתה לה כל כוונה לסיים את חיה, היא לקחה מספר כדורי אקמול כי רבה עם החבר שלה, סבלה מכאב ראש ורצתה תשומת לב. על הרישומים הרפואיים מאותה תקופה בה בוצע הניסיון האובדני לכאורה, אשר תיעדו כי התובעת סובלת מחוסר אמון בבני אדם העידה התובעת כי מעולם לא הייתה לה בעיה לתת אמון בבני אדם, האינטר אקציה שלה עם אנשים הייתה טובה ומעולם לא סבלה מבעיות בתחום זה.
בנוסף העידה התובעת כי כשנחקרה בתחנת המשטרה ב ליל ה-2.3.05 הורשתה להתקשר לאמה, ובשיחה עמה לא ציינה בפניה שהיא במעצר, אלא אמרה שהיא נשארת לישון אצל אלי. כמו כן, לא ציינה כי תתקשר שוב בבוקר, אך קבעו מבעוד מועד ללכת יחד לרופא. היא החלה להשתולל בתאה הרבה לפני השעה 10:00 בבוקר שלמחרת, להערכתה הייתה השעה 6:00 בבוקר, לאחר שעות שבהן ביקשה להתקשר לאמה ולא נענתה.
לעניין תאונות נוספות בהן הייתה התובעת מעורבת מאז יום האירוע נשוא התביעה ועד למועד חקירתה, השיבה כי הייתה מעורבת בשתי תאונות דרכים אך ציינה שמהם כל שנגרם לה הוא נזק פיסי (כאבים בראש ובכתף) בעוד את האירוע נשוא התביעה הגדירה התובעת כ"אונס פיסי".
במענה לשאלות ב"כ סורוקה השיבה התובעת כי טסה לחו"ל מספר פעמים, חלק מהפעמים במימון הוריה, וביקרה, בין היתר, בתאילנד, סינגפור, איביזה, ספרד, אוסטרליה, דרום אפריקה ובאיי מיקונוס והוואי. רוב הפעמים הטיסות מומנו על ידי הוריה של התובעת או על ידי בני זוג שהיו לה. בפעמים אחרות התובעת עבדה ומימנה את הטיסה או שחברים עזרו לה במימון.
על פי עדותה של התובעת, בשנת 2010 עבדה אצל דודה שלה, שהתחשבה במצבה ולכן העסיקה אותה למרות שהייתה נעדרת רבות מהעבודה, הכול במטרה להוציא אותה מהבית.
לעניין הטיפולים הנפשיים שקיבלה לאחר האירוע השיבה התובעת כי אינה זוכרת כמה זמן טופלה בנתניה והעריכה שמדובר בכמה חודשים. כמו כן, ציינה כי ניתן לה טיפול תרופתי אך כשנטלה אותו הרגישה "מסוממת" ולכן החלה להשתמש בתרופות טבעיות בהן היא משתמשת עד היום.
בנוסף, העידה התובעת כי כיום היא מצויה בזוגיות, מזה מספר חודשים, כאשר לפני כן הייתה בזוגיות גם כן. לעניין שירותה הצבאי העידה התובעת כי לא שירתה על רקע מסורתי- היא מגיעה ממשפחה קווקזית בה לא מקובל שנשים מתגייסות לצבא, וכדי לכבד את אביה בחרה שלא להתגייס.
בחקירתה נשאלה התובעת לגבי הנכות באפה. על כך השיבה כי לא ניתן לטפל במצבה אלא על ידי ניתוח וכי ההפרעה גורמת לה לקשיי נשימה במהלך הלילה או במהלך פעילות ספורטיבית (מלבד פילאטיס). התובעת חזרה על כך שהפתרון היחיד למצבה הוא ניתוח, ושאינה יכולה להרשות זאת לעצמה, וציינה אף כי היא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, שגם כן דורש עלויות.
כיום מתגוררת התובעת בהרצליה פיתוח, בדירה בבעלות בן זוגה. לפני כן גרה בדירה ששכרה בנתניה, ולפני כן אצל אמה. בנוסף, הייתה תקופה של שנה בה שכרה דירה בתל אביב יחד עם חברה, ודירה נוספת בה גרה עם בן זוג (שהדירה הייתה בבעלותו) בתל אביב.
לעניין עבודות הדוגמנות בהן עסקה העידה התובעת כי לא מדובר במשהו קבוע אלא עבודה "פה ושם", אך כן ציינה כי היא מקפידה על מראה החיצוני. בנוסף, ציינה כי היא מסוגלת לעשות קניות לבד, לנקות את הבית (כשמרגישה טוב), לבשל לבד, להתקלח ולדאוג לענייניה בעצמה.
על פי עדותה של התובעת, הגיעה לסניף ה"סופר פארם" בקניון בהרצליה בלי תעודה מזהה, בלי כרטיס אשראי ובלי כסף, כיוון שהתכוונה ללכת לאמה שעבדה בסמוך ולקחת ממנה את כרטיס האשראי שלה. בשלב זה נשאלה: "את זה ידעת לפני שהגעת לקופה?" והשיבה: "כן. אבל גם אלי יכל לשלם, היה לנו כסף, אבל היה מבצע של לייף סטייל והיה לאמא שלי כרטיס לייף סטייל".
כשנשאלה על ידי ב"כ המדינה לעניין ההשתוללות במעצר השיבה התובעת כי לאחר שהתחלפו המשמרות בתחנה, ביקשה מהיומנאי להתקשר לאמה במשך כשעה או יותר, בשלב זה , לא בצעקות אלא ביקשה יפה, לא השתוללה, לא דפקה את הראש בקיר ולא רצה הלוך ושוב מעולם. עוד ציינה כי לא הייתה היסטרית, אך הייתה במצוקה כיוון שסבלה מקלסטרופוביה.
לעניין יכולתה לממן ניתוח לתיקון הפגיעה באפה, נשאלה התובעת האם עברה ניתוח אחר אותו מימנה. על כך השיבה: "לא. אמא שלי עזרה לי. זה דבר אישי אינטימי. עברתי ניתוח בחזה. זה היה ב-2005. אחרי הארוע. זה ניתוח שאמא שלי מימנה".
לשאלת בית המשפט מדוע מבקשת מהוריה מימון לניתוחים אחרים או טיסות לחו"ל ולא לניתוח אף, השיבה התובעת כי הנסיעות לחו"ל מקלות על מצבה הנפשי, וכי הנסיעות שהיו במימונה היו נסיעות בהן חשבה לעזוב את הארץ ולהשתקע במקום אחר , אך בכל פעם קרה משהו שהכריח אותה לחזור לארץ. בפעם האחרונה שחזרה החליטה לקחת את עצמה בידיים, למדה והחלה לעסוק בפילאטיס. התובעת העידה כי העדיפה לנסוע לחו"ל או לפתוח עסק מאשר לעבור את הניתוח.
לתיק המוצגים מטעמה צירפה התובעת, בנוסף למסמכים הנזכרים לעיל גם את תיעוד חקירתו של סורוקה במשטרה , וכן את תיעוד חקירתו של שמעון. מחקירתו של סורוקה עולה כי לטענתו התובעת השתוללה בתוך התא והחלה לפגוע בעצמה, ואז לתקו ף אותו בנשיכות. הרמ"ס, שמעון, שעבר ליד ושמע את הצעקות נכנס גם הוא לתא המעצר ורק בעזרתו הצליח להוציא את אצבעותיו מפיה של התובעת ולכבול אותה, ובכך הסתיים הסיפור. הוא טען כי לא היכה את התובעת בפניה, לא סטר לה ולא ייתכן שאפה נשבר.
מהודעתו של שמעון במשטרה עולה כי בשעות הבוקר עבר באזור היומן ושמע צעקות מתא המעצר. כ שהציץ לתוך התא, הבחין במאבק בין התובעת לסורוקה , ע ל כן נכנס פנימה והבחין כי התובעת נושכת את סורוקה, כשהיא יושבת על מיטתה, והו א צועק מכאבים. הוא עזר לסורוקה להשתחרר מנשיכתה של התובעת , הרגיע אותה ונתן לה לשוחח עם אמה. בשלב זה יצא סורוקה מן התא וניגש לתא בו היה עצו ר אלי, בין השניים התפתח מאבק, שכן סורוקה ניסה להשתלט על העצור, שמעון סייע לו ויחד הם הרגיעו את אלי והושיבו א ותו על המיטה. עוד עולה מן ההודעה כי התובעת התנצלה על שנשכה את סורוקה, וכי היא התנהגה כסהרורית, מלמלה ועיניה ריצדו באופן מוזר. התובעת הוחזקה בתחנה ללא נוכחות שוטרת בשל בעיית כוח אדם. שמעון הופתע לשמוע כי התובעת נחבלה ושברה את אפה שכן לא הבחין בחבלות באפה, אלא בדם בפיה שלדעתו היה דמו של סורוקה, וכן בסימן אדום מתחת לגרונה.

ראיות סורוקה-
מתצהיר העדות הראשית שהגיש סורוקה עולה כי בליל האירוע נשוא התביעה לא היה במשמרת, אך כי מהמסמכים המשטרתיים עולה כי עובר להגעתו לתחנה, התובעת המתינה בתחנת המשטרה 3 שעות מבלי שאיש הסכים להסביר לה מדוע היא שם ומה הולך לקרות איתה וכי הובטח לה שתשתחרר למחרת בבוקר כך שתספיק להגיע לבדיקה הרפואית שנקבעה לה בשעה 10:00. עוד ציין סורוקה בתצהירו כי התובעת ייחסה משקל רב לקלסטרופוביה ממנה היא סובלת ו לעובדה שאמה עברה אירוע לבבי, אך אף גורם בתחנת המשטרה לא נתן על כך את הדעת.
סורוקה הוסיף וציין כי על פי מה שסופר לו על ידי היומנאי, איתמר איטן, החל מהשעה 06:00 בבוקר התובעת החלה לצרוח, להשתולל לרוץ בתאה ולהטיח את עצמה בקירות וברהיטים, ורק בדיעבד הסתבר לסורוקה כי התובעת צרחה כיוון שהיא סובלת מקלסטרופוביה וביקשה שיוציא ו אותה מהתא ושיתנו לה להתקשר לאמה ולעו"ד.
בסביבות השעה 09:00 בבוקר הוזעק סורוקה לראשונה לתחנה בהוראה מפורשת להרגיע את ההשתוללות ולהשיב את הסדר לתחנה. אף אחד מגורמי התחנה לא סיפר לסורוקה כי התובעת קלסטרופובית, מדוע נעצרה, שהובטח לה שתשוחרר בבוקר, ושהת פרעותה נמשכת כבר כ-3 שעות ומדובר באירוע חריג.
סורוקה לא פירט בתצהירו את השתלשלות האירועים שהביאה לנזקיה של התובעת, וציין רק כי עם הגיעו לתחנה הוציא אותה מתאה על מנת להראות לה כי זכויותיה לא מקופחות, ולאחר מכן " קרה האירוע", ועל אף שגרסתו לא התקבלה בהליך הפלילי, הוא עדיין מאמין בחפותו. בכל מקרה, ציין סורוקה, כי מדובר ב"אירוע מתגלגל" שגם הוא נפגע בו כאשר התובעת נשכה את ידו, וששמעון, שעבר במקום במקרה, חילץ את אצבעותיו המדממות מפיה של התובעת והפריד ביניהם.
בתצהירו ציין סורוקה כי מעשיו נעשו תוך כדי ובמסגרת עבודתו , ולכן על המדינה לקבל את האחריות למעשים אלה. כל שעשה סורוקה הוא לבצע את אחד מתפקידיו הרגילים- שמירת הסדר והשקט בתחנ ה. עוד ציין סורוקה כי "המשטרה ומפקדיי ידעו במשך תקופה ארוכה מי אני וכיצד אני פועל וזה התאים לכולם, כי כך הצלחתי כיחיד וכחלק ממערכת לשמור על הסדר הציבורי".
בנוסף, ציין סורוקה כי במסגרת עבודתו "בשטח" היה חשוף להתנהגויות עברייניות של אנשים רבים, ולא פעם נאלץ להשתמש בכ וח סביר על מנת להשליט סדר. המדינה הייתה יכולה, אם רצתה, לפטר אותו משירות זמן רב לפני האירוע נשוא התביעה בשל אירועים קודמים בהם היה מעורב, אך לא עשתה זאת כי "זה היה נח לכולם שיש קצין שמבצע את עבודתו לטובת המערכת".
סורוקה העיד כי האירוע נשוא התביעה, שהביא לפיטוריו בקלון, גדע את מטה לחמו, וכיום אינו אלא צל של עצמו שבקושי מצליח להתפרנס למחייתו. שירותו במשטרה במשך שנים רבות היה הציר עליו סבבו חייו, ויותר מאשר מקור פרנסה גרידא. סורוקה ציין כי שימש כקצין יחידת סיור והקדיש עצמו לעשייה הביטחונית, ולא אחת סיכן את חייו לשם ביצוע המשימות שהוטלו עליו, תוך שהוא מפקד ומתווה דרך לעשרות, אם לא מאות, פקודים.
בחקירתו הנגדית העיד סורוקה כי לא ידע כי התובעת קלסטרופובית או כי הובטח לה שתוכל להתקשר לא מה לפני שנכנס לתא המעצר. כמו כן, העיד כי לא מכיר נוהל לפיו אסור לשוטר להיכנס לבד לתא של עצורה, וכי הייתה סכנה כי התובעת תפגע בעצמה.
בנוסף העיד סורוקה כי הועמד לדין משמעתי 3 פעמים בעבר, הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום, אשר נמחק, וכתב אישום נוסף אשר בו הורשע. בנוסף, היה לו דיון משמעתי בו זוכה. באחת מהפעמים בהן הועמד לדין משמעתי היה זה בעקבות תקיפה של מתנדב של המשמר האזרחי. לאחר האירוע נשוא התביעה, הושעה סורוקה משירות עד לתום ההליכים, ולאחר שהוחלט על הרשעתו בפלילים, פוטר מהמשטרה. בשימוע הפיטורין ובהודעת הפיטורין נכתב כי המקרה של התובעת מצטרף לעברו בתחום. סורוקה לא ידע להגיד מה הכוונה.
כשנשאל סורוקה למה התכוון כאשר כתב בתצהירו שה משטרה ומפקדיו ידעו מי הוא וכיצד הוא מתפקד וזה התאים לכולם השיב: "אני לא חושב שהייתי שוטר אלים. אני לא חושב שניצלתי את הסמכויות בצורה חריגה ובוודאי שלא לשם התעללות באזרחים או עצורים. המפקדים שלי הכירו אותי. אני לא יודע מה, את כל מה שהייתי".
כשנשאל למה התכוון כשכתב בתצהירו שהיה נח לכולם שיש קצין שמבצע את עבודתו לטובת המערכת, השיב כי "התכוונתי שיש קצין שמבצע את עבודתו למען המערכת. כלומר שעשיתי את כל מה שצריך בשביל לבצע את התפקיד. אני לא חושב שהיו צריכים לפטר אותי". ובהמשך הוסיף: "במקום לגבות אותך על משהו שעשית לטובת המערכת המשטרה והתחנה, מצאו לנכון לפטר אותי".
בהמשך העיד סורוקה כי היו מקרים בהם הועמד לדין משמעתי ועדיין המשיך לשרת. כשנשאל אם היו הרבה אירועים כאלה, השיב כי שירת במשך 15 שנה , ברובן במחלק הסמים בת"א, כך שאין דבר כזה הרבה. עוד העיד סורוקה כי יצא לקורס קצינים אך לא קיבל תחילה את דרגות הקצונה, כיוון שבאותה עת התנהלה נגדו חקירת מח"ש. בסיום החקירה הוא הורשע באישום שיוחס לו, אך לאחר מכן קיבל את דרגות הקצונה.
לשאלת ב"כ המדינה השיב סורוקה כי כשנכנס לתאה של התובעת לא הבחין שיש עליה סימני אלימות, וכי לא ביקש שיצטרף אליו שוטר נוסף, למרות שהיה מדובר באירוע חמור, כיוון שלא היה זמן, האירועים קרו במהירות. עם זאת, היה מצפה מיומנאי שרואה את המתרחש לדאוג שיגיע מישהו נוסף. עוד העיד סורוקה כי לפני שהצטרף למשטרה לא היה לו עבר פלילי, וכי ידע שאסור לו לעשות שימוש בכ וח בלתי סביר.
לתיק המוצגים שהגיש צירף סורוקה, בין היתר, את זיכרון הדברים שנכתב על ידי יומנאי התחנה בעת מעצרה של התובעת בו תועד כי התובעת צרחה והשתוללה, טענה שהיא סובלת מקלסטרופוביה וחייבת לדבר עם אמה ועם עו"ד, רצה מפינה לפינה בתא המעצר ובעטה בדלת התא ובארונות.
כמו כן, צירף סורוקה את תיעוד חקירתו של היומנאי, איתמר איטן, במח"ש ממנו עולה כי התובעת השתוללה והוא הסביר לה שאינו יודע מתי תשתחרר ושתוכל לשאול הכל את החוקר שיחקור אותה, ושהוא בטוח שיאפשר לה להתקשר לא מה. בשלב זה התובעת נרגעה, אך בהמשך החלה שוב לצרוח ולדפוק על דלת התא תוך שהיא מקימה רעש בלתי נסבל. כשראה שהמצב מחמיר דיווח לקצין היחידה- סורוקה. היומנאי ציין כי לפני ש סורוקה נכנס לתא, רצה לשמוע מה קורה, והוא הסביר לו, ואז החלה התובעת לצרוח שוב ו סורוקה נכנס לתאה. עוד ציין היומנאי כי ראה את סורוקה מוציא את התובעת מן התא ומבקש לקרוא לה את רשימ ת זכויות האסיר וכי בשלב זה דיברו התובעת וסורוקה בטונים רגועים. את מה שהיה לאחר מכן לא ראה כיוון שחזר לעבודתו כיומנאי, שכן התחנה הייתה עמוסה באותה שעה וכן כיוון שהאירועים ה תרחשו בתוך תא המעצר, כשדלתו הייתה סגורה. היומנאי ציין כי התובעת נראתה "באמוק" וכאילו היא מסוגלת להזיק לעצמה, וכן כי סורוקה לא שמע שהתובעת ציינה שהיא קלסטרופובית, והוא בעצמו לא ייחס לכך הרבה חשיבות . לגבי סורוקה ציין מר איטן כי פעמים רבות קורה שהוא נכנס למעצר ו" מרגיע את העניינים", הוא נעים הליכות, יודע לדבר בשקט, הוא שקול ומדוד.
סורוקה ביקש לחקור את היומנאי בהקשר לז יכרון הדברים שכתב ולעדותו במשטרה. בחקירתו בבית המשפט העיד היומנאי כי כש סורוקה הגיע לתחנה , הסביר לו בכלליות שהתובעת התחילה להשתולל בצורה חריגה. עוד העיד כי לא ידוע לו על נוהל לפיו אסור לשוטר להיכנס לתא שבו מצויה עצורה, אלא בליווי שוטרת. מאז האירוע ועד למועד חקירתו, לא התלונן סורוקה בפני היומנאי על כך שהתנהג לא בסדר במועד האירועים נשוא התביעה. סורוקה היה מפקדו הישיר של היומנאי במועד האירועים.
לתיק המוצגים שהגיש סורוקה צירף גם מכתבי הערכה רבים שניתנו לו במהלך שירותו, וצילומים המתעדים כי ננשך על ידי התובעת.

ראיות המדינה-
מטעם המדינה הוגש תצהירה של הגב' הילה אורלב, קצינת מדור אמצעים מנהליים במחלקת משמעת של משטרת ישראל. מתצהירה של הגב' אורלב עולה כי נכון למועד האירוע נשוא התביעה, עמדה לחובת סורוקה הרשעה משמעתית אחת בגין שימוש בכ וח. זו היתה כ-5 שנים לפני האירוע נשוא התביעה, כאשר הורשע סורוקה בעבירה של שימוש בכ וח ונדון לנזיפה חמורה ולקנס בסך 1,000 ₪. בעקבות הרשעתו נשקלה נקיטת אמצעים מנהליים כנגד סורוקה, ולבסוף הוחלט לערוך לו ראיון אזהרה. כחצי שנה לאחר האירוע נשוא התביעה הורשע סורוקה פעם נוספת בעבירה של שימוש בכ וח שלא כדין ונגזרו עליו נזיפה חמורה וקנס. ערעור שהגיש על הרשעה זו התקבל באופן חלקי כך שהוחלט להפחית את גובה הקנס.
מכאן, כך לפי תצהירה של גב' אורלב, שבעת האירוע נשוא התובענה עמדה לחובת סורוקה הרשעה משמעתית אחת בלבד, במשך 12 שנים בהן שירת, ומנגד צבר הערכות תקופתיות רבות שהעידו על איכות שירותו, מקצועיותו, הישגיו ומסירותו.
עם הגשת כתב האישום בעניינה של התובעת כנגד סורוקה, הוא הושעה מתפקידו, ומשהוחלט להרשיעו פוטר. עד למועד הרשעתו בהליך הפלילי לא עלו מעשיו של סורוקה כדי להצדיק את פיטוריו.
המדינה לא אישרה או א שררה את מעשיו של סורוקה נשוא תביעה זו, והיא אף פיטרה אותו בגינם.
בחקירתה העידה הגב' אורלב כי לשם הכנת תצהירה עיינה בתיקו האישי של סורוקה. עוד העידה שכאשר יש שוטר שמתקבלות נגדו מספר רב של תלונות, מפקדו מקבל על כך התראה והוא רשאי להזהיר אותו. לעניין מכתב הפיטורין של סורוקה, בו נכתב: "החלטתי התקבלה לאחר ששקלתי את המעשים והעבירות בגינם הורשעת, העולים כדי אלימות חמורה, ובמצטבר לעברך המשמעתי בתחום זה" (ההדגשה אינה במקור) , העידה הגב' אורלב כי הכוונה היא כי האירוע נשוא התביעה, במצטבר עם האירועים המשמעתיים האחרים בהם היה מעורב סורוקה, הביאו לפיטוריו. עם זאת לאחר האירועים הקודמים הסתפקה המדינה בהשעיה או העברה מתפקיד ובראיון אזהרה.
הגב' אורלב נשאלה על ידי ב"כ סורוקה מדוע, נוכח עברו של סורוקה, לא פוטר או הועבר מתפקידו בשלב מוקדם יותר. על כך השיבה כי "שקלנו את עניינו כמה וכמה פעמים", וכן כי "העניין שלו נשקל בכמה הזדמנויות".

ד. טענות הצדדים בסיכומיהם-
סיכומי התובעת-
אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובעת נותרה נכות של 15% בתחום הפסיכיאטרי ועוד 10% בתחום ה-א.א.ג.
סורוקה הועמד לדין והורשע בהליך פלילי. הכרעת הדין בעניינו הוגשה במסגרת סעיף 42א לפקודת הראיות וממילא לא נטען דבר אחר בעניין זה, כך שאחריותו של סורוקה מלאה ומוחלטת ואין צורך לדון בה.
המדינה אחראית אף היא לנזקי התובעת הן בשל התנהלותה הקלוקלת במהלך מעצרה והן בשל העובדה שהעסיקה את סורוקה ואפשרה לו לבוא במגע עם אנשים, שכן כנגד סורוקה נוהלו 15 חקירות מח"ש שונות, הוגשו כנגדו 5 כתבי אישום ודרגתו עוכבה פעמיים.
גם העדה מטעם המדינה, הגברת אורלב, העידה כי עניינו של סורוקה נשקל מספר פעמים, מה שמצביע על כך שלנתבעת 2 היה ידוע "עם מי יש לה עסק" והיה עליה למנוע מסורוקה להיות במגע עם הציבור.
לתובעת נגרמה נכות בשיעור גבוה כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה, הן נכות גופנית והן נכות נפשית. בעקבות זאת נפגעה יכולתה של התובעת להשתכר, ורק לאחר שחלפו שנים רבות מהאירוע הצליחה להתאושש ולהתמיד בעבודתה. אין ספק כי נכותה של התובעת הינה תפקודית.
יש לחייב את סורוקה בפיצויים עונשיים, בשל מעשיו החמורים, וכן לחייב את הנתבעים בפיצוי משמעותי בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובעת, ואשר הינם מנת חלקה עד היום.

סיכומי סורוקה-
התובעת נושאת אשם תורם בשיעור של 100%, שכן התנהגותה היא שהביאה לקרות האירועים שכתוצאה מהם נגרמו נזקיה, והיא אף לא היססה לפגוע בעצמה. התנהגות התובעת מהווה הסתכנות מרצון.
המדינה אחראית באופן ישיר לנזקי התובעת שכן יצרה מצב מסוכן ונפיץ ואז קראה לסורוקה להתמודד איתו, מבלי שנתנה לו את מלוא המידע הנדרש, הורתה לו להיכנס לתא המעצר כשהוא אינו מלווה בשוטרת, בניגוד לנהלים, ותוך שליחת מסר ברור לנתבע כי " המטרה מקדשת את האמצעים". כמו כן, המדינה הכירה היטב את אופיו של סורוקה שהיה מעורב באירועי אלימות רבים, ובכל זאת העסיקה אותו, שכן היה לה נח להעסיק מישהו שיודע לטפל באירועים חריגים, גם אם בצ דם קיימת אלימות פיזית.
בנוסף, אחראית המדינה באחריות שילוחית למעשיו של סורוקה שנעשו במהלך מילוי תפקידו, בהתאם לדרישת המדינה.
התובעת לא הוכיחה כל נזק כספי שנגרם לה, לא צירפה כל אסמכתא רלוונטית ולא הביאה עדים מטעמה לעניין זה. בנוסף, לא פעלה התובעת להקטנה נזקיה.
על אף דרגת הנכות שנקבעה לה, נכותה של התובעת אינה תפקודית ואינה מחייבת מתן פיצוי בגינה. האירוע נשוא התביעה אף לא השפיע על חייה האישיים של התובעת ועל יכולתה ליצור מערכות יחסים וקשרים זוגיים.
סורוקה כבר פיצה את התובעת במסגרת ההליך הפלילי ואין לחייבו בפיצוי נוסף. כמו כן, אין לפסוק לחובתו פיצויים עונשיים, שכן נענש כבר במסגרת ההליך הפלילי. במידה וייקבע כי יש מקום לפיצוי נוסף לתובעת יש לחייב את המדינה בגינו.

סיכומי המדינה-
המדינה אינה נושאת באחריות לנזקיה של התובעת, כל פעולותיה נעשו תוך מילוי תפקיד ובהתאם להוראות כל דין. התובעת נפגעה עקב מעשה אסור ו/או בלתי חוקי של סורוקה, והאחריות לנזקיה מוטלת עליו בלבד. המדינה לא אישרה או א שררה את מעשי סורוקה. המדינה לא חבה באחריות ישירה או שילוחית למעשיו של סורוקה.
המדינה לא התרשלה או הפרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובעת. למעשה, המדינה לא ביצעה כל עוולה שניתן לחייבה בגינה. במועד האירועים נשוא התביעה עמדה לחובת סורוקה הרשעה משמעתית אחת בלבד, ומעשיו עד לאותה עת לא הצדיקו את פיטור יו.
בסיכומיו דחה סורוקה את טענתו לפיה לא הוזהר בדבר הסכנות הצפויות בעבודתו, טוב עשה, שכן מדובר בקצין מנוסה, ולטענות אלה ממילא לא היה על מה להישען. טענות סורוקה בדבר יצירת מצב נפיץ והגברת סיכון מטעם המדינה, לא נטענו בכתב הגנתו ואף לא בהודעה לצד ג' ששלח ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
לא ייתכן כי שוטר אשר חרג מסמכותו, תקף את התובעת בניגוד להוראות המדינה, והורשע בפלילים, יסיר מעצמו אחריות ויצפה שהמדינה תישא בתוצאות מעשיו. מעשי סורוקה הם בבחינת "גורם זר מתערב" בין רשלנותה הנטענת של המדינה לנזקיה של התובעת.
גם אילו ייקבע כי המדינה נושאת באחריות לנזקי התובעת הרי שיש להפחית את הפיצוי שייקבע לה בצורה משמעותית, בשל אשמה התורם של התובעת.
הסכומים אותם דורשת התובעת לקבל כפיצוי הינם מוגזמים ומופרכים. נכותה אינה תפקודית, היא אינה מטופלת נפשית, הקימה עסק עצמאי ולאחרונה אף התחתנה. בנוסף, לתובעת עבר נפשי קודם, לרבות ניסיון אובדני, וככל שהיא סובלת מקשיים תפקודיים, הם אינם תוצאה של האירוע נשוא התביעה.
התובעת לא הוכיחה כל נזק מיוחד שנגרם לה, ואף לא הוכיחה הפסדי שכר לעבר או לעתיד. בנוסף לא הוכיחה כי נגרמו לה כאב וסבל רבים בעקבות האירוע. היא הרבתה לטוס לחו"ל ניהלה מערכות יחסים, וקשרים חברתיים והקימה עסק משלה. טענותיה בהקשר זה לא הוכחו.
לסיכום, לא מוטלת על המדינה כל חבות או אחריות בקשר עם האירוע נשוא התביעה. התובעת הסתכנה מרצון ויש לייחס לה רשלנות תורמת בשיעור ניכר. לחילופין, אם תוטל אחריות על המדינה, יש להטילה בנפרד מאחריותו של סורוקה, ולקבל את הודעת צד ג' שהגישה המדינה כנגד סורוקה במלואה.

ה. דיון והכרעה-
שאלת החבות- הפרק העובדתי:
פתחתי פסק הדין בדבריו של כב' השופט מלץ בפרשת אשש היפים לענייננו.
לא למותר להביא גם את דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בפרשת ויטקון:
"האיסור המוחלט על שימוש בכח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר ובטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה. סטייה ממושכלות יסוד אלה, או אף קיומו של חשש לסטייה כזו, מחייב בחינה מעמיקה של ההשלכות המתחייבות מכך הן לגבי הפרט הנחשד או המואשם, הן לגבי המשטרה כזרוע מרכזית של השלטון, וכל אלה בהתייחסם לנורמות ואורחות פעולה הצריכים לאפיין את גופי השלטון בישראל".
בג"צ 7141/05 ויטקון נ' מפכ"ל המשטרה [פורסם במאגרים] (27.2.2006).

הארכתי דברים בכל הנוגע לפרק העובדתי הנוגע למקרה נשוא התביעה-חרף העובדה כי זה הוכרע על ידי כב' השופטת רביד במסגרת התיק הפלילי כנגד סורוקה, וערעורו של סורוקה לעניין זה נדחה על ידי ערכאת הערעור-שכן הצדדים בחרו להיכנס, שוב, אל תוך פרק זה במסגרת ראיותיהם.
עם זאת, לאחר ששמעתי את עדותם של המעורבים, הרי שמסקנתי העובדתית זהה לזו אליה הגיעה כב' השופט ת רביד, אף בהתעלם מהוראות סעיף 42א לפקודת הראיות.
אכן, הוכח על ידי התובעת, בכמות הראיות המספקת במשפט אזרחי, הגם שעדותה עדות של בעל דין ועדות יחידה היא, כי סורוקה תקף אותה וגרם לה לנזק גוף , כפי שתיארה בתצהיר עדותה הראשית ובבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי . את גרסתו של סורוקה יש לדחות כאן כפי שנדחתה שם שכן אין לה כל בסיס ורובה ככולה אינה אלא מחזור של טענות שהעלה סורוקה במקרה קודם ו/או כאלה שלא נמצא להן תימוכין בחומר הראיות או העדויות.
ודוק: הוכחו לא רק מעשיו של סורוקה, אלא גם התנהגותה של התובעת עליה אמרו שופטי בתי המשפט השלום והמחוזי כדלקמן:
הכרעת הדין של בית המשפט השלום:
"אפשר היה לחוש שהמתלוננת העידה מתוך משוכנעות פנימית עמוקה והייתה עקבית ואיתנה בטענתה שהייתה קורבן לאלימות קשה מצד הנאשם . מצד שני- היא לא התכחשה גם לצדדים בלתי מחמיאים בהתנהגותה שלה. המתלוננת הודתה כי צעקה, דפקה על דלת התא, החציפה פנים לעבר הנאשם ולא הייתה ממושמעת. היא גם הודתה שנשכה את אצבעו של הנאשם".
ועוד: "לא יכול להיות ויכוח, שהתנהגותה של המתלוננת בתחנת המשטרה אינה דבר שראוי להתהדר בו...ניתן לומר, שהמתלוננת התנהגה בהיסטריה, בחוסר שליטה עצמית, בחוסר נימוס ובמרדנות... שהמתלוננת לא כיחדה ולא הכחישה כי התנהגה בצעקנות ובחוצפה, ומכאן, שהדברים בכללותם אינם שנויים במחלוקת. שנית, את הנסיבות האישיות המיוחדות של המתלוננת, שהיוו מבחינתה הסבר לאותה התנהגות".

פסק הדין בערעור:
" התנהגותה של המתלוננת היתה פר ובוקטיבית ומתריסה. אין בכך כדי 'להכשיר' את התנהגות המערער, יש בכך, שיקול לעניין ביטול המאסר, במיוחד כאשר המערער נחבל אף הוא על-ידי המתלוננת".

שאלת החבות: אשם תורם לתובעת:
סעיף 65 לפקודת הנזיקין, שכותרתו " התנהגות התובע" קובע:
"נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק".
"הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו הרעה של התובע, כשהיא "גורם וסיבה" למעשה-העוולה של הנתבע, מצדיקה שלילת הפיצויים או הפחתתם" (ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין, פ"ד כו (2) 841 (1972)).
"זוהי התנהגות, אשר בה יש לראות, במסיבות הענין, ובעיקרו של דבר, את מקור הרעה, או לפחות אחד ממקורותיה הראשיים" (ע"א 47/57 גנוט ופרל נ' נידרהופר , פ"ד יב(2) 1235 (1958)).

סעיף 68 שכותרתו " אשם תורם" קובע:
"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;...".
ככלל, חלוקת האחריות בין המזיק והניזוק מתבצעת לפי מבחן העומד על "מידת האשמה" דהיינו בית המשפט בוחן את מעשי המזיק והניזוק –
"כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד...בתהליך זה מתגבשות מסקנותיו של בית המשפט לגבי מידת אחריותו של התובע לנזק... על-פיה רשאי בית-המשפט לקבוע אותה מידת הפחתה בשיעור אחריותו של המזיק, כפי שהוא מוצא אותה לנכונה ולצודקת...מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית".
)ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת פ"ד לא (1) 299 ,, 304-305 על מובאותיו).
להגנה עצמית מפני תקיפה בהתאם לסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין:
"בהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת…על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש איפוא, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד" )ע"א 11172/05 אלון נגד מדינת ישראל פורסם במאגרים (21.10.2009 ) פיסקה; 17 ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 227 (2005). .
יפים לעניין בחינת האשם התורם דבריו של כב' השופט דרורי בפרשת רחלין ז"ל:
"אשם תורם

180. כבר נכתב בעבר, כי ייחוס אשם תורם לניזוק, אינה שאלה קלה. זאת במיוחד, כאשר הנזק בו מדובר הינו הנזק האולטימטיבי, שבו חייו של הניזוק ניטלו ממנו על ידי המזיק (פרשת רביב).

181. אליבא דכולי עלמא, למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו.

182. אולם, במקרים מסוימים, התעלמות מחלקו של הניזוק המת, באשם אשר הוביל לאירוע הנזק, אינה מוסרית ואינה צודקת.

183. גם המשפט הפלילי מכיר במקרים, אשר בהם האשם של מבצע רצח, קטן והופך להריגה, בשל התנהגותו של הקורבן (ראה, למשל, את הנסיבות של ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 573).

184. יש גם מקרים, אשר בהם הנסיבות הספציפיות של הרצח, מצדיקות מתן שיקול דעת רחב יותר לבית משפט, לעניין קביעת העונש (ראה: סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977).
אם כך הוא הדין במשפט הפלילי, קל וחומר, שבמשפט האזרחי, יש, בנסיבות מסוימות, להכיר בחלקו או "בתרומתו" של הניזוק לאירוע הנזיקי, גם אם זה הביא למותו.

185. לא זו אף זו, כפי שכבר נפסק, התגרות של הקורבן, יכול שלא תספיק כדי לעגן טענה במישור הפלילי, לפיה אדם סביר היה מאבד שליטה בנסיבות דומות, קרי: קינטור, אך אותה התגרות תעלה כדי חוסר זהירות, אשר מצדיק קביעתו של אשם תורם (ראה: פרשת רביב).

186. הבחינה להחלת אשם תורם, היא כפולה:
(1) פיסית, האם תרמה התנהגות הניזוק לנזק שנגרם על ידי המזיק;
(2) נורמטיבית, אם יש בהתנהגות זו אשם, המצדיק את הפחתת הפיצוי.

187. בבואו לקבוע את מידת האשם התורם, מציב בית המשפט את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בסופו של שקלול זה, נקבע, על-ידי בית המשפט, האם יש אשם תורם, ואם כן, – מהו שיעורו."
(ת"א (י-ם) 5380/03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין נגד דניאל ציסין, פס"ד מיום 22.2.2009, פורסם במאגרים וכן ת"א מחוזי (חיפה) 15518-05-10 סעד נגד סעד, פס"ד מיום 18.11.2012, פורסם במאגרים ).

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנא יש מקום להטיל על התובעת אשם תורם, אם כי במידה מועטה ולא כזו המבוקשת על ידי הנתבעים עצמם.
אכן, "האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים. "למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו" (ת"א 5380/03 עזבון המנוח אלכנסדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין [2009] [פורסם במאגרים] ). לכן " לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (בת"א 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד [2012] [פורסם במאגרים] )" (ת"א(ת"א) 8147-10-09 פדל נגד עמבר, פס"ד מיום 18.7.2013, כב' השופט חיימוביץ).
ראשית, בית המשפט לערעור קבע, בין היתר, כי גם התנהגותה המתריסה של התובעת מהווה שיקול בהמתקת עונשו של התובע. לא ניתן להתעלם מקביעה זו.
שנית, ובהמשך לקביעת בית המשפט המחוזי, דומה כי התנהגותה של התובעת בתא המעצר ב"ניכוי" היותה קלסטרופובית, חרגה מכל פרופורציה סבירה והיא ש"הזמינה" את כניסתו של הנתבע לתא המעצר ומשם התפתחו הדברים כדי מעשיו החמורים. ודוק: שלא כקביעת בית המשפט המחוזי, אשר בין יתר שיקוליו ציין את נשיכת אצבעו של הנתבע כסיבה להמתקת עונשו, סבורני כי נשיכה זו לא היתה אלא מעשה של הגנת עצמית מצדה של התובעת אשר ניסתה, בייאושה, להדוף את הנתבע מעל פניה.
לא למותר לציין כי מן הראיות עולה כי לאחר שהיומנאי אפשר לתובעת לצלצל לאימה, נרגעה התובעת חרף הפוביה הימנה היא סובלת.
אשר על כן ונוכח העולה מן הראיות, בראשן עדותה של התובעת עצמה מחד גיסא, ובראי העובדה כי הותקפה על ידי שוטר אשר הימנו מצופה לשמור על קור רוח מקסימלי, מצאתי להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 10%.

שאלת החבות: חבותו של סורוקה- תקיפה:
חבותו של סורוקה לתקיפתה של התובעת אינה מוטלת בספק. סורוקה תקף את התובעת ובמעשיו הביא עליה את נזקיה הגופניים.

שאלת החבות: חבותה של המדינה- התרשלות ואחריות שילוחית :
את חבותה של המדינה בנזקיה של התובעת אבחן, בין היתר, בראי עברו של סורוקה.
מן הראיות עולה כי סורוקה החל את דרכו במשטרה בשנת 1993.
מתצהירה של הגברת אורלב עולה כי נכון למועד התקיפה נשוא כתב התביעה, עמדה לחובתו של סורוקה הרשעה משמעתית אחת בגין שימוש בכוח. היה זה בתיק ביד"מ 37/99 במסגרתו הורשע סורוקה 5 שנים עובר לאירוע התקיפה בגין שימוש בכוח בלתי סביר ביום 28.5.1998 .
המעיין בהכרעת דינו של התובע באותו עניין ימצא הקבלה מעניינת לענייננו. באותו ענין ולפי כתב האישום, חבט התובע, ביחד עם אחר, בפניו של המתלונן ובבטנו עד אשר נשברה אחת מצלעותיו ונגרמו לו חתכים בפניו. עוד טען כי השבר בצלעו של המתלונן לא נגרם באירוע וכי אותר שלושה ימים בתרו. להגנתו טען סורוקה עוד , ובין היתר, כי המתלונן ניסה לתוקפו, השתולל, קילל וכי הנזקים שניכרו בפניו של המתלונן לא היו אלא תוצאת מעשיו שלו, קרי הטחת ראשו בקיר הדירה. שופטי בית הדין דחו את טענות הנאשם וקבעו כי אלה אינם אמינים עליהם.
אכן, גם בענייננו אופי "פעולתו" של סורוקה דומה, לא רק לענייין הפעלת הכוח הפיזי, אלא גם לעניין טענות ההגנה כלפי התובעת: היא שתקפה, היא שהטיחה ראשה בקיר תא המעצר, לא נגרם נזק לאפה ועוד טענות שנדחו אחת לאחת על ידי שופטי בית המשפט השלום והמחוזי.
לא למותר להביא מהכרעת הדין בעניין זה: " ברצוננו להבהיר, כי, לטעמנו, גם בשעה שבה עורך אדם בפרובוקציה מכוונת, ככל שהיתה כזו, וגם אם נדרש שימוש בכוח כדי להשתלט על המתלונן, עדיין צריך שימוש זה בכוח להשאר בגדר הסביר ושלא לחרוג מהמינימום הנדרש" (סעיף 3 להכרעת הדין- ת/3).
בכך לא תמו הדברים. סורוקה הואשם, שוב, בשימוש בכוח שלא כדין במסגרת תיק ביד"מ 123/04. דובר היה במקרה שאירע ביום 25.6.2003, שנתיים עובר למקרה הנדון בעמדת היומנאי בתחנת המשטרה ב"גלילות", מקום האירוע נשוא כתב התביעה דנא . על פי כתב האישום " במהלך חילופי דברים בין הנאשם למתלונן, הנאשם דחף את המלונן לכיוון היציאה מהתחנה, לפת את המתלונן, גררו לכיוון היציאה, חנק אותו בצווארו והיכהו בחזה ובגופו" (סעיף 5 לכתב האישום ת/5). גם מתיאור זה לא ניתן להשתחרר מהקבלה לנסיבות המקרה הנדון דנא. ביום 8.11.2005, בתר האירוע נשוא כתב התביעה, הורשע סורוקה במיוחס לו בכתב האישום.
בניגוד להשעייתו של סורוקה עם הגשת כתב האישום בגין תקיפת התובעת דכאן, לא הושעה סורוקה עם הגשת כתב האישום במסגרת תיק ביד"מ 123/04.
לא למותר לציין כי אמנם כנגד סורוקה הוגשו שלושה כתבי אישום, בהם בגין המקרה נשוא כתב התביעה, אולם לא ניתן להתעלם מ-15 תיקי המח"ש שנפתחו כנגדו במהלך כל שירותו, רובם ככולם בגין שימוש בכוח ומרובם, כאמור זוכה בשל סיבות כאלה ואחרות .
למען איזון התמונה יצוין כי סורוקה צירף לתצהירו הערכות תקופתיות רבות, מהן עולה מקצועיותו, מסירותו לעבודה והישגיו הבלתי מבוטלים ועל כך עוד ידובר .
המדינה טוענת שיש לפוטרה מכל אחריות למעשיו של סורוקה שכן לא התרשלה בכל אופן ודרך שהם, כי נהגה כפי שרשות מרשויות המדינה היו נוהגות בנסיבות דומות, כי לא הפרה כל חובה חקוקה, כי לא יכולה היתה לצפות את מעשי סורוקה וכי נהגה לפי מיטב שיקול הדעת. עוד טוענת המדינה כי לא היה כל מקום לפטר את סורוקה עובר לאירוע נשוא כתב התביעה וכאשר בשלו הנסיבות לפטרו, לא היססה המדינה לעשות כן בעקבות המקרה הנדון.
דעתי לעניין זה שונה.
הלכה פסוקה היא כי הנושא בחובה מושגית כלפי ניזוק, עלול להיות מחויב ברשלנות בגין מעשה אלימות שבוצע על ידי אחר (ע"א 3510/99, ולעס נ' אגד – אגו"ש תחבורה בישראל ואח', פד"י נה [5] 826 ) ואכן הפסיקה הטילה אחריות על בעלים ומחזיקים של מקרקעין, על מוביל ציבורי ועל מעביד, לרבות המדינה וזאת למגוון של מעשי אלימות.
"המפתח והבסיס להטלת אחריות כזו, הן במישור החובות הקונקרטיות והן במישור הקשר הסיבתי, הן במישור העובדתי גרידא והן במישור המשפטי – מושגי, הינו יכולת הצפייה של מעשה האלימות. לרוב מעשה אלימות ניתן לצפייה טכנית ואין בעצם פתאומיותו וקיצוניותו כדי לשלול צפייה זו. אך השאלה היא האם צריך היה בעל החובה לצפות אותו. בעניין זה קיימת פסיקה עשירה בארץ ובעולם, המתווה מבחני אצבע. בודקים בין היתר מסוכנות אפשרית בזירה, מידת השליטה של הנתבע בתנאי הזירה, גילויי תוקפנות או אי יציבות מוקדמים אצל התוקף, הסתמכות של הקורבן על הגנה מאת הנתבע, קיומו או ניתוקו של קשר סיבתי וכלל נסיבות העניין [ ע"א 11062/08, זלמן נ' כספים [מבית גלובס] בע"מ, פורסם ב מאגרים, ע"א 7238/09, פלוני נ' מיקוד אבטחה, שמירה, שירותים ונקיון, פורסם ב מאגרים, ע"א 350/77, כיתן בע"מ נ' וייס, פורסם ב מאגרים, ע"א 4118/91, עזבון המנוח ארגמן ז"ל נ' חפצדי ומשרד החינוך, פורסם במאגרים, ע"א 404/79, בריגע נ' ש. ט. ר. חברה קבלנית בע"מ ואח', פורסם במאגרים]".
גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה, קבועים בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים ( אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 ( להלן " חוק הנזיקים האזרחיים"), אשר קובע בזו הלשון: "מעשה בתחום הרשאה חוקית:
אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". סעיף 1 לחוק מגדיר כי "מעשה" כולל גם מחדל.
על הרעיון העומד ביסוד הוראה זו, בכל הנוגע לפעולת המשטרה, עמד בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל (פ"ד לח (3) 337):
"רבים ומגוונים הם תפקידיה של המשטרה מכוח הסעיף 3 לפקודת המשטרה [ נוסח חדש], בהם מניעת עבירות וגילוין. האין יסוד לחשוש, כי באותה מידה תתרבינה גם תביעות בנזיקין בגין ביצוע הסמכויות שלא כהלכה? סבורני, כי ממילא החשש אינו גדול לאור החסינות, המותירה את הרשלנות בלבד כיסוד לעילת תביעה. לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."
(וראה גם: ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (21.3.11) פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם במאגרים], עמ' 33; ע"א 429/89 מדינת ישראל נ' סוהן, מב (3) 733; ע"א 5604/94 אוסאמה חמד נ' מדינת ישראל, נח (2) 498, עמ' 516-517).

המדינה וגופי השלטון בכלל, אינה חסינים, אם כן, בפני אחריות בנזיקין.

בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס ( פ"ד נח(5) 167), עמדה כב' השופטת דורנר על האיזון בין השיקולים השונים שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלת אחריות המשטרה בתביעות נזיקין ( עמ' 181,182, 185):
"אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני " הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה....
אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית."
בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל הנזכר לעיל, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כי במקרים בהם נבחנת אחריות רשויות המשטרה בעוולת הרשלנות, יש לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ככל שזה נגרם ( שם, בעמ' 34-35 לפסה"ד):
"וזאת להדגיש: גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המשטרה, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. עשוי להיות כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות הענין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש משטרה סביר היה צופה את התרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה ( ענין לוי נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-11 לפסק דיני; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)). יש, אפוא, לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו אירעה."
עוד נפסק שם ( בעמ' 53-54), כי סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות בזמן אמת, על פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות בעת עשייתן של הפעולות ובזמן קבלת ההחלטות, על פי הנסיבות והתנאים שהיו קיימים במועד הרלוונטי ואין בוחנים את ההתנהגות בדרך של חכמה לאחר מעשה ( וראה גם: ע"א 4371/13 לסרי נ' משטרת ישראל (14.12.14) פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם במאגרים]).

(ראה לעניין זה ת"א (טבריה) 54346-09-11 פואז מוסטפא נגד דינת ישראל, פס"ד מיום 16.6.2015, פורסם במאגרים).

זוהי האחריות הישירה של המדינה. מובן כי המדינה יכולה לחוב גם בשל אחריות שילוחית. "יכול כי תיתבע המדינה בגין אחריותה הישירה לעוולה, וזאת כאשר גופים המשתייכים למנגנון הרגיל של הממשל מהווים חלק מהאורגנים של המדינה, והם שגרמו לעוולה... וגם כמעבידתם של השוטרים נושאת המדינה באחריות שילוחית לעוולותיהם... בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק אחריות המדינה וכן בתחומו של סעיף 7 לפקודת הנזיקין" (ע"א 337/81 בוסקילה הנ"ל ).
לדידי, יכולה היתה המדינה לצפות את התנהגותו האלימה של סורוקה ואת האירוע נשוא כתב התביעה , לו רק נקטה זהירות סבירה. הכתובת, כך מתברר, היתה על הקיר. זו צוירה פעם ראשונה בשנת 1998 כאשר נקט סורוקה בפעולה אלימה כנגד אזרח, ואם דהו צבעיה של אותה כתובת, הן חודשו בשנית בשנת 2003 כאשר תקף סורוקה מתנדב של המשמר האזרחי. אכן, סורוקה הורשע בביד"מ רק בתר האירוע נשוא כתב התביעה , אולם כתב האישום הוגש כנגדו עובר לאירוע נשוא כתב התביעה וממש בסמוך לו. לעניות דעתי, למן הרגע שסברה המדינה כי יש מקום להעמיד את סורוקה לדין בגין שימוש בכוח בלתי סביר- ואין נפקא מינה אם המדובר בהליך משמעתי או בהליך פלילי-, לא רק שהכירה בעובדה כי סורוקה הינו אדם אלים ומסוכן , אלא גם יכולה היתה לצפות כי ישוב וישנה על מעשיו. וודאי שהיה עליה לגרום לניתוק כל מגע שהוא בין סורוקה לבין אזרחים מן השורה נוכח מעשיו האלימים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי האישום שהיא עצמה ניסחה כנגדו. גם אם לא היה מקום לפטר את סורוקה מתפקידו, בהחלט היה מקום להעבירו מתפקיד הכולל מגע עם אזרחים. איתרע מזלה של התובעת והיא נפלה קורבן להתנהגותו האלימה של סורוקה.
ודוק: כפי שנקבע בפסיקה, יש לצפות קיומם של מעשי אלימות. עמד על כך כב' השופט זילברטל בת"א (ים) 1452/99 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י [פורסם במאגרים] –

"נדמה כי לא ניתן לטעון ברצינות כי לא ניתן לצפות, מבחינה טכנית, אירוע שכזה. האפשרות שיתרחש מעשה עבירה, אירוע פלילי, תמיד קיימת: "מעשי פשע עשויים להתרחש – ואכן מתרחשים – כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל כן, במובן מסוים, הם תמיד ניתנים לצפייה במובן הטכני" (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', פ"ד נה (5) 826, בעמ' 841, להלן – "עניין ולעס").

זאת ועוד, אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע אלים. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פירטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" ( ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח (4) 701, בעמ' 712)".
אכן, מעשיו של סורוקה אינם בבחינת "גורם זר מתערב" ולדידי אף רחוקים מהם ומשכך אף הקשר הסיבתי לא נותק בין מעשיו של סורוקה לבין נזקיה של התובעת .
סורוקה מפנה למכתבי ההוקרה שקיבל במהלך שנות שירותו במשטרה ואלה אכן מרשימים. אלא שדבר אחד ניכר בהם: כולם כאחד נכתבו על ידי מפקדיו ופקודיו של סורוקה ונוגעים בדרך פעולתו אל מול אלה שבחרו בדרך הפשע. לא מצאתי בצרופות ולו מכתב אחד של אזרח פשוט מן השורה, ששיבח את מגעיו של סורוקה מולו. לדידי- לא בכדי.
התובעת לא נכנסה בסיכומיה לשאלת אחריותה הישירה או השילוחית של המדינה לאירוע, עם זאת לא אשאיר עניין זה בלתי פתור.
אחריותה הישירה של המדינה לאירוע ברורה ופורשה לעיל. המדינה הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שיש לה כלפי התובעת והביאה כדי נזקיה, גם אם "באמצעות" אחר, הוא סורוקה.
לדידי, חבה המדינה גם באחריות שילוחית למעשיו של סורוקה והיא אינה יכולה לפטור עצמה מאחריות זו בטענה כי מעשיו חרגו מכל פרופורציה.
על-פי סעיף 13 ל פקודת הנזיקין אחראי מעביד לעוולה, שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד אם ניתן לראותו כביצוע בלתי-נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. ראו, למשל, ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר ואח', פ"ד טו 1569, בע' 1582; ראו יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי – עורך) (מהדורה שניה, תשל"ז), בע' 455.
"13. חבות מעביד

(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו –
(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
אולם –
(א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;
(ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".
במעשיו של סורוקה יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) ל פקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטיל אחריות על הלה. לדידי "אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה", כדברי השופט יעקב טירקל , בהתייחסו  לנזק שנגרם על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה (רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נג(3) 207, בע' 229).
 אכן, סורוקה נשלח על ידי המדינה, כקצין היחידה, לטפל בתובעת. במהלך תפקידו זה הפעיל כוח בלתי סביר כנגדה, אולם לדידי בכך אין כדי לפטור את המדינה מאחריות למעשיו.
למעלה מן הצורך אעיר כי לעניות דעתי ניתן להטיל על המדינה אחריות שילוחית גם לאורו של סעיף 13(א)(1) המדבר על אשרור או הרשאת המעשה. אכן, המדינה לא אשררה או התירה מפורשות את מעשיו של סורוקה, לא עובר ולא בתר המקרה. אלא שבניגוד לאשרור ו/או הרשאה מפורשים שנדרשו בסעיף 25 לפקודה שבוטל בשנת 2006 והיווה הגנה מפני תקיפה כשלא ניתן לכך אישור מפורש , לא נוקב סעיף 13 בתיבה זו ואינו דורש אשרור או הרשאה מפורשים. לדידי, למן הרגע שהמדינה בחרה לעצום עיניה אל מול מסוכנותו של סורוקה ובחרה להמשיך ולהתיר לו לבוא במגע עם קורבנות פוטנציאליים לתוקפנותו, למצער הרשתה לסורוקה להפעיל כוח כנגדם, גם אם היה בלתי סביר.
לאור כל האמור לעיל אני קובע כי גם המדינה אחראית בנזקיה של התובעת ושמכך חבים הנתבעים כלפי התובעת בנזקיה ביחד ולחוד.

ו. נזקי התובעת-רקע כללי:
כאמור, מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר הימלפרב, מומחה בתחום ב-א.א.ג, אשר קבע כי אין ספק שהתובעת סבלה משבר באפה, וכי מאז סובלת מקשיי נשימה המתועדים היטב לאורך השנים. לפיכך קבע ד"ר הימלפרב כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% בגין ההפרעה הניכרת בנשימה דרך האף משמאל.
מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר בן טובים, אשר קבע אף הוא כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10%, אך כי קיימת אפשרות לתיקון כירורגי של הפרעת הנשימה ממנה סובלת התובעת. מדובר בניתוח נפוץ שעלותו היא 8,000-10,000 ₪.
על כן, הוסכם על נכות בתחום ה-א.א.ג בשיעור של 10%.
בתחום הפסיכיאטרי, נוכח הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה פרופ' פניג כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' פניג קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי התובעת סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית, ואינה יציבה מבחינת התפקוד שלה, אם כי לא הכל קשור לאירוע נשוא התביעה, ויש לייחס חלק מכך לאישיותה של התובעת, ועל כן יש לקבוע לה נכות זמנית לחצי השנה שלאחר האירוע בשיעור של 30%, ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור של 15%. כמו כן, ציין פרופ' פניג כי טיפול מתאים יוכל לשפר את מצבה של התובעת והמליץ על סדרה של 30 טיפולים פסיכולוגיים, בעלות של 300 ₪ לטיפול.
התובעת טוענת כי על הנתבעים לפצותה בגין הפסדי שכר מלאים בשנים שלאחר האירוע ועד להקמת עסקה, שכן קרוב ל-10 שנים לא הצליחה לעבוד. לחלופין , טוענת התובעת כי יש לקבוע כי נכותה התפקודית בששת החודשים שלאחר האירוע עמדה על 35%, ולאחר מכן ועד היום עומדת נכותה התפקודית על 20%, ולפצותה בהתאם. בהתחשב בעובדה שהייתה בת 20 ביום האירוע, טוענת התובעת כי השכר לפיו יש לחשב את הפסד השתכרותה הינו השכר הממוצע במשק. לא למותר לציין כי את חישוב נזקיה עורכת התובעת לפי הצעתה החילופית.
בנוסף, טוענת התובעת כי על הנתבעים לפצות בגין העלויות הצפויות של ניתוח לתיקון הנזק לאפה (ככל שייקבע כי יש לקחת בחשבון את האפשרות של הקטנת הנזק על ידי ביצוע הניתוח), לרבות ימי העבודה שתפסיד בעקבות הניתוח, וכן בגין עלויות טיפול פסיכולוגי.
כמו כן, עותרת התובעת לפיצוי משמעותי בגין הכאב והסבל שנגרמו לה, המשפיעים על חייה ועל תפקודה היומיומי, וכן לפיצויים עונשיים (כנגד סורוקה בלבד) בשל נסיבותיו החמורות של האירוע המהוות תקיפה פיסית אכזרית ואלימה תוך ניצול יחסי מרות וחוסר אונים של התובעת.
מנגד, סורוקה טוען כי התובעת לא הוכיחה כל נזק כספי שנגרם לה, ול א צירפה אסמכתאות המצביעות על הפסדים או הוצאות שנגרמו לה. התובעת עצמה העידה שהיא מסוגלת לתפקד לבד ולדאוג לענייניה, וכן יש לה יכולת כלכלית לביצוע ניתוח האף להקטנת נזקה אך היא בחרה לעבור ניתוח אחר ולטוס לחו"ל במקום.
בנוסף, טען סורוקה כי בעייתה הנפשית של התובעת אינה תוצאה של האירוע נשוא התביעה ולא גרמה לה כל נזק תפקודי. העובדה שבשנים שחלפו מאז האירוע הרבתה התובעת לטוס לחו"ל לתקופות ארוכות, מעידה כי העובדה שלא עבדה אינה תולדה של האירוע נשוא התביעה ועל כן אין לפצות את התובעת בגין הפסדי השתכרות לעבר. התובעת הקימה עסק עצמאי והיא מצויה בזוגיות (ואף קיימה מערכות יחסים נוספות קודם לכן) , כך שלא יכולה לטעון כי נכותה הנטענת השפיעה על עבודתה או על חייה.
סורוקה כבר פיצה את התובעת במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, ועל כן אין להטיל עליו פיצוי נוסף. בנוסף, אין לחייב את סורוקה בתשלום פיצויים עונשיים, שכן מטרתם היא להעניש את סורוקה, מטרה זו הוגשמה כבר והתובע נשא בעונשים שהוטלו עליו במסגרת ההליך הפלילי ואף פוטר מעבודתו.
לעניין נזקיה הגישה התובעת תצהיר משלים ממנו עולה כי מאז האירוע נשוא התביעה ועד לפני כשנתיים וחצי, לא הצליחה למצוא את עצמה, עבדה בעבודות מזדמנות, לפרקי זמן קצרים, מבלי שקיבלה תלושי שכר ולא הצליחה להתמיד בעבודתה, בשל מצבה הנפשי.
ב-2013 החליטה לפתוח עסק עצמאי, בין היתר כדי שתוכל לשלוט בשעות העבודה ולבטל עבודה בימים בהם לא תהיה מסוגלת לעבוד. באותה שנה הרוויחה 29,208 ₪, ולא היו לה הוצאות כלשהן שכן עבדה בסטודיו וקיבלה תשלום בעבור שיעורים שהעבירה בפועל.
בשנת 2014 (נכון לחודש נובמבר) הרוויחה 83,022 ₪. כיוון שהביקוש לשיעוריה גדל החליטה לפתוח סטודיו עצמאי בסוף שנת 2014. לשם כך, שכרה סטודיו אך נכון לשלב הגשת התצהיר על ידי התובעת לא ידעה להעריך את הכנסותיה והוצאותיה מן הסטודיו.
התובעת מציינת כי ברור לה שלו הייתה יכולה לעבוד יום עבודה מלא, היו הכנסותיה גדלות שכן כיום יש ימים בהם אינה מסוגלת לעבוד כלל ובימים בהם כן עובדת, עובדת לא יותר מ-6 שעות, לא רציפות בדרך כלל. לו הייתה עובדת בהיקף מלא הייתה יכולה להרוויח 2,000-4,000 ₪ ליום, להערכתה. במצבה כיום, ברור לה שלא תוכל לעבוד ימים מלאים ותיאלץ לשכור את שירותיהם של מורים נוספים.
כיום, לומדת התובעת שיקום תנועתי ואורתופדי במכללת "טל זיו", היא מציינת כי הלימודים קשים לה וכי לעיתים מאבדת קשב, אך היא נחושה לסיים את הקורס. במידה ואכן תסיימו, הכנסותיה צפויות לגדול.
מן המסמכים שצירפה התובעת עולה כי:
בחודש אפריל 2005 ניתן לתובעת אישור מטעם התחנה לבריאות הנפש בנתניה לפיו אינה מסוגלת לעבוד בשוק החופשי.
בחודש ספטמבר 2005 עבדה התובעת בחברת "אל שרד בע"מ".
בין החודשים ינואר-יולי 2006 עבדה התובעת ב"הוט- מערכות תקשורת בכבלים בע"מ".
בחודש מאי 2006 עבדה התובעת כמוכרת בחנות "קסטרו".
בין החודשים יולי-אוקטובר 2006 עבדה התובעת בחברת "מאוילור בע"מ".
בחודש יוני 2007 עבדה התובעת אצל ברדוגו אלירן.
בין החודשים אוקטובר-נובמבר 2007 עבדה התובעת ב"דג הכסף פיתוח והשקעות בע"מ".
בחודש נובמבר 2007 עבדה התובעת ב"אימגין ברים ושירותי בר".
בחודש אפריל 2012 עבדה בחב' "הראשון בניקיון" והרוויחה סכום של 3,753 ₪.
בחודש מאי 2012 הרוויחה באותו מקום עבודה סכום של 7,755 ₪.
בחודש יוני 2012 הרוויחה באותו מקום עבודה סכום של 7,851 ₪.
בחודש יולי 2012 הרוויחה באותו מקום סכום של 7,653 ₪.
בחודש אוגוסט 2012 הרוויחה באותו מקום עבודה סכום של 1,042 ₪.
על פי הצהרתה למס הכנסה, מחזורה העסקי של התובעת לשנת 2013 עמד על 27,347 ₪.
בחודש דצמבר 2014 החלה התובעת לשכור סטודיו להעברת שיעורי פילאטיס בעלות של 3,040 ₪.
הכנסותיה של התובעת בשנת 2014 עמדו על סכום של 102,314 ₪. רווחיה נכון לשנת 2014 (לאחר חישוב הוצאות) עמדו על 96,884 ₪.

נכותה הרפואית של התובעת- חובת הקטנת הנזק בניתוח א.א.ג. :
בחוות דעתו הרפואית, קובע ד"ר בן טובים כי קיימת אפשרות לתיקון כירורגי של החסימה האפית משמאל, "קרי, תיקון/ויישור המחיצה האפית וכריתה ו/או הקטנת הקונכיות התחתונות...שהינו ניתוח שכיח ונפוץ...במידה ויבוצע ניתוח כגון זה, יש מקום (לאחר מכן) לרה-הערכה למידת הנכות האפית, במידה ותוותר". חוות דעת נגדית לא הוגשה לעניין זה.
התובעת מפנה לפסיקה הנוגעת לזכותו של אדם על גופו ועל זכותו שלא לעבור ניתוח. אין בדברים ממש נוכח עדותה של התובעת. התובעת רצתה מאז ומעולם לעבור את הניתוח, היא כעת רוצה לעבור את הניתוח, היא מתכננת לעבור את הניתוח בעתיד, אולם העדיפה ומעדיפה להוציא את כספה אם על תענוגות החיים ואם על צרכים קודמים לניתוח.
גם טענתה של התובעת כי ד"ר בן טובים אינו מבטיח הצלחה בניתוח אינה מדוייקת. ד"ר בן טובים קובע כי המדובר בניתוח שכיח ונפוץ וכי אם תעבור אותו התובעת יש להעריך את נכותה- במידה ותוותר, ולא במידה ויצליח. אכן, בכל ניתוח יש סיכון ולעולם לא ניתן לחזות מראש את תוצאותיו של הליך כירורגי העלול להסתבך, גם אם נפוץ הוא ושכיח, אולם כל עוד עסקינן במשפט אזרחי הרי שנוכח פני הדברים, הסבירות שהתובעת תעבור את הניתוח והסבירות כי זה יצליח, גבוהים לעין שיעור מצדו השני של המטבע.
כאן המקום להעיר כי יכולתי להתרשם מאפה של התובעת במהלך הדיון. במבט חזותי ניכר שיש אכן סטייה באפה של התובעת וניתן אף להבחין בשבר שנגרם באפה. אין לי ספק כי התובעת מתכוונת, כדבריה, לעבור את הניתוח.
זאת ועוד, איש מהצדדים לא שאל את המומחה מה עשויה להיות נכותה של התובעת בתר הניתוח. אין בכך ולא כלום. למן הרגע ששוכנעתי כי סבירה היא הצלחתו וכי התובעת תעבור אותו, הרי שלדידי ניתן להעריך את נכותה של התובעת בשקלול הסיכונים והסיכויים, אם בקביעת אחוז הנכות ואם בשקלול הסיכויים בפסיקת נזקיה של התובעת בראשי הנזק של הפסדי הכנסה לעתיד.
על נכותה הרפואית של התובעת בפן הפסיכיאטרי אין מהצדדים לא חלק (להבדיל מנכותה התפקודית/ פגיעה בכושר ההכנסה). אשר על כן תועמד זו על שיעור של 15% כקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

הפגיעה בכושר ההכנסה:
לאחר שמיעת הראיות ובראשן עדותה של התובעת, שוכנעתי כי הפגיעה בכושרה של התובעת להשתכר בראי תוצאות האירוע נמוכה מנכותה הרפואית, הן בפן הא.א.ג. והן בפן הפסיכיאטרי.
אתחיל בפן הפסיכיאטרי. בעוד התרשמתי כי החזרתה של התובעת ב"מנהרת הזמן" אל יום האירוע מעלה בה תחושות קשות והיא הופכת נסערת בעקבותיו, התרשמתי יותר כי מאז האירוע הצליחה התובעת להשתקם, לבנות עצמה ולהתפתח חרף נכויותיה.
ובמה דברים אמורים? בחוות דעתו של המומחה, קובע פרופ' פניג מספר קביעות על בסיסן מעניק לתובעת את נכותה. הראשונה, קובע פרופ' פניג כי תסמיני פוסט הטראומה של התובעת הינם בתדירות נמוכה, קרי כי אלה למעשה אינם באים לידי ביטוי בחיי היומיום של התובעת. שנית, לא אותר ליקוי רגשי מתמשך ואף ניתן היה להתרשם מכך במהלך חקירתה של התובעת בבית המשפט. שלישית, התובעת אינה נתונה למשטר תרופתי או טיפולי. רביעית, בעוד המומחה מתייחס לפגיעה ביכולתה של התובעת ליצור קשר חברתי, מתברר כי מאז האירוע חברה התובעת לאחרים ואף נישאה לימים לבחיר ליבה. חמישית, בעוד המומחה התרשם מחוסר יציבות בעבודה, התברר כי התובעת השכילה לפתוח עסק עצמאי משל עצמה והיא אף מתמידה בו. התובעת אף צירפה לתצהירה תעודת הסמכה להכשרת מורים בהוראת שיטת הפילאטיס שעברה בחודש אוקטובר 2012 ואישור הרשמה ללימודים במאי 2013 בתחום שיקום מערכת התנועה. ממילא לא ראה המומחה את אי היציבות בעבודה כקשורה בלעדית בתוצאות ה אירוע אלא גם באישיותה של התובעת.
כך גם בכל הנוגע לנכות בתחום א.א.ג. חרף נכותה השלימה התובעת בהצלחה קורס מדריכי פילאטיס אשר מן המפורסמות הוא כי מצריך נשימה אפית ונשיפה דרך הפה. הוא גם כורך בתוכו מאמץ גופני, גם אם לא באופן בלתי מבוטל.
לא למותר לציין כי כשם שאצל פרופ' פניג העדיפה להסתיר פרטים מעברה, הרי שבמהלך חקירתה התברר כי היא אינה נוהגת לומר אמת, ולו ללקוחותיה הפוטנציאליים (ראה עדותה בעמ' 27 לפרוטוקול).
לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הפגיעה בכושר הכנסתה של התובעת, בגילה כיום (30), הגם שהוכיחה פוטנציאל הכנסה ממוצעת במשק, אינה עולה כדי נכותה הרפואית וכך גם לא נכותה התפקודית.
את הפגיעה בכושרה של התובעת להשתכר אבכר להביא לידי ביטוי בפסיקת סכום פיצוי גלובאלי לעתיד.

ז. פרטי הנזק:
כאב וסבל:
נסיבות תקיפתה של התובעת ותוצאותיה פורטו לפניי ולפנים ואין זה המקום לשוב ולסקור את נסיבותיה. התובעת הותקפה בברוטאליות וספגה חבטות קשות בגופה, בראשן השבר באפה, לו התכחש סורוקה. בחדר המיון נמצאו שפשופים בכל חלקי גופה, שריטות מרובות בפניה של התובעת, נפיחות באמה שמאלית, שבר באף ועל כל אלה יכולות להעיד התמונות שצורפו לתצהירה של התובעת.
לעניין זה אין יפים מדבריו של כב' השופט חדיד בת"א (י-ם)854/09 חסן נגד משטרת ישראל, (פס"ד מיום 29.4.2014, פורסם במאגרים):
"כפי שצוין פעמים רבות בפסיקה, הערכת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בכלל וכאב וסבל בפרט, לרבות כאב וסבל, הינה משימה מעוררת קשיים רבים. נקבע כי:

".. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין, ועל התרשמותו של בית-המשפט. על בית-המשפט לנקוט, בעניין זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית-המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים" ע"א 2781/93 דעקה נגד בית חולים כרמל, פ"ד נג (4), 526, 583.

בענייננו, כאמור, התנהגותו של הנתבע כלפי התובע היתה רצופה בשרשרת של פגמים, שמבססים נגדו עוולות רבות, החל מלשון הרע, עבור לתקיפה וחבלה של ממש וכלה במעצר לא מוצדק.

עיון בפסיקה מעלה כי בדרך כלל, בתי המשפט מתייחסים בחומרה רבה לגילויי אלימות מצד כוחות הביטחון כלפי אזרחים תמימים. כך, בע"א (י-ם) 1311/00 וואג'די נ' מדינת ישראל [פורסם ב מאגרים] (17/12/2000) התערב בית המשפט המחוזי בשיעור הפיצוי שפסק בית המשפט השלום בגין כאב וסבל, אשר פסק 13,000 ₪ לאדם שנעצר שלא בצדק על ידי שוטרים, נערך עליו חיפוש וראשו הוטח בקיר. בית המשפט המחוזי העלה את הפיצוי שנפסק עלי ידי בית המשפט השלום לסך של 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. סכום זה בערכים של היום מגיע לסך של כ- 79,000 ₪. למותר לציין כי מדובר בפסק דין מנחה של בית המשפט המחוזי.

ב-ת"א (שלום ירושלים) 19962/99 נג'מי נ' מדינת ישראל [פורסם ב מאגרים] (4.5.2005), פסק בית המשפט לתובע שהוכה על ידי שוטרים וסבל משבר באפו, פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 60,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של כ 92,000 ₪.

ב-ת"א (שלום ירושלים) 8090/01 צפדי נ' מדינת ישראל [פורסם ב מאגרים] (27/8/2007) פסק בית המשפט לאדם שהופעלה כלפיו אלימות על ידי שוטר, באופן שנמשך מרכבו וספג בעיטות ואגרופים משוטר, פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. סכום זה משורך להיום מגיע לסך של כ- 53,000 ₪.

בנסיבות המקרה, אמנם אינני רואה מקום לפסוק פיצויים עונשיים נגד הנתבע, וזאת לנוכח הפסיקה שלפיה פיצויים עונשיים ייפסקו במקרים חריגים ביותר של התנהגות חמורה במיוחד וזדונית שכוללת פגיעה קשה בזכויות חוקתיות. השוו: ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' פד"י נח(4), 4868; ע"א 9656/03 עיזבון המנוחה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר ואח' [פורסם ב מאגרים]; ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' מזרחי [פורסם ב מאגרים].

עם זאת, סבורני שיש להביא בחשבון בעת פסיקת הפיצוי במקרים כגון זה, כי עיקרון חשוב בדיני הנזיקין לצד העיקרון בדבר הסרת הנזק והעמדת הניזוק, במידת האפשר, במצב שבו היה אלמלא מעשה הנזיקין, הוא בדבר ההרתעה היעילה: "דיני הנזיקין נתפסים על ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית (לדיון כללי, ראו: י' גלעד, "על גבולות ההרתעה היעילה בדיני הנזיקין" משפטים כב 437 (תשנ"ג)) . זאת, בין היתר, באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו ". (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פד"י נח (4), 486, עמ' 515, 516).

סבורני כי במקרה דנן, יש ליתן משקל נכבד יותר לשיקול ההרתעתי, וזאת לנוכח האינטרס המוגבר של החברה להיאבק בתופעת האלימות, והשימוש בה כאמצעי לפתרון סכסוכים וחילוקי דעות בין אנשים, לא כל שכן כאשר מדובר באלימות של שוטרים שאמורים לעמוד בחזית המאבק נגד תופעה זו".

נוכח פני הדברים ובתוכם נסיבות המקרה, תוצאותיו והנכות שנותרה בתובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 100,000 ₪.
לא מצאתי מקום לפסוק כנגד התובע פיצויים עונשיים.

הפסדי הכנסה לעבר (מאז האירוע ועד היום):
מאז האירוע חלפו עברו להן 10 שנים ושלושה חודשים. קורותיה של התובעת פורטו לעיל בהרחבה.
המומחה בתחום הפסיכיאטרי העניק לתובעת נכות זמנית בשיעור 30% לחצי השנה בתר האירוע, קביעה העולה בקנה אחד עם האישור שהמציאה מתחנת בריאות הנפש בנתניה.
עם זאת, בעת התאונה היתה התובעת בת 20 ולא המציאה כל ראיה להכנסה בתקופה שלפני התאונה. מדוח רציפות הביטוח עולה כי עבדה בעבודות מזדמנות עובר לאירוע התאונה ואף לא התמידה בעבודה אחת למעלה מחודש אחד (לא ידוע כמה הרוויחה בכל עבודה) . דווקא לאחר התאונה הצליחה התובעת להתמיד בעבודותיה לפחות 4 חודשים. החל בשנת 2012 התחילה התובעת להכניס לכיסה סך ממוצע של 7,500 ₪, שבערכי דהיום עומד על 7,600 שהם 80% מהשכר ממוצע במשק. בשנת 2013 פתחה עסק עצמאי ודומה כי זה נוחל הצלחה.
לאור כל הנתונים הנ"ל, ואין הם רבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפצות את התובעת בהפסדי הכנסה מלאים לחצי השנה הסמוכה לאירוע ע"ב שכר ממוצע במשק בערכו היום ומאז ועד היום לפצו תה בסכום גלובאלי אשר ישקף את קביעותיי לעניין כושר הכנסתה. בקביעת הסכום התחשבתי בעובדה כי ככל שקרבו הזמנים לאירוע כך התקשתה יותר התובעת למצוא עבודה (כפי שעולה מדוח הרציפות) וככל שרחקו הימנו הצליחה להתגבר על קשייה (לרבות תקופות ששהתה בחו"ל) ולהתמיד בעבודות.
אשר על כן אני פוסק לתובעת סך של 200,000 ₪ בראש נזק זה.

הפסדי הכנסה לעתיד:
בראי קביעותיי לעניין כושרה של התובעת להשתכר, הרי שמצאתי לפסוק לתובעת סך גלובאלי לעתיד.
בשקלול כל הנתונים שהובאו לעיל אני פוסק לתובעת סך של 120,000 ₪.

טיפולים בתחום הנפשי:
כקביעתו של המומחה, סך של 9,000 ₪. לא מצאתי לקבל טענת התובעת בכל הנוגע לעלות הטיפולים, מה גם שהחל מיום 1.7.2015 התובעת תוכל לקבלם דרך מרפאות קופת החולים בה היא חברה תחת השתתפות עצמית בלבד.

טיפול ניתוחי א.א.ג.:
כקביעתו של המומחה מטעם הנתבעים, סך של 10,000 ₪.
משלא נתבקש פיצוי בראשי נזק נוספים, לא נפסק.

סך הפיצוי:
סך הפיצוי העומד לתובעת מגיע כדי 439,000 ₪.
בניכוי 10% אשם תורם: 395,100 ₪.
לסך זה יצורף שכ"ט עו"ד של 93,243 ₪, ואגרה בסכום משוערך של 3,573 ₪.
הוצאותיה של התובעת בגין מומחים יוחזרו לה לפי קבלות ובתוספת ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד מועד מתן פסק דין זה.

ח. חלוקת האחריות בין הנתבעים וההודעות לצד שלישי:
לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט עמית בע"א 7008/09 עבד אל ראחים נגד עבד אל קאדר, (מיום 7.9.2010, פורסם במאגרים) סעיפים 36 ואילך לפסק הדין ואין זה המקום לחזור עליהם בהרחבה.
הנתבעים דכאן אינם אלא מעוולים החבים בחובת זהירות משותפת כלפי הניזוק, ואשר גורמים למעשה העוולה בהפרתה של אותה חובה (ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 707-708 (1976)) והם חבים בנזקיה של התובעת כך ש ניתן לתבוע אותם על הנזק יחד ולחוד.
קובע כב' השופט עמית בסעיף 40 לפסק דינו כי "חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם (ע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם, חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 539 (1991)). החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ראו: ע"א 746/76 עזבון המנוח בן עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 216, 220-218 (1994) (להלן: עניין בכור); ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד(4) 583, 618 (2000); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003)), או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (עניין עיריית חיפה, בפסקה 49; עניין בכור, בעמ' 218; עניין מירו, בעמ' 796. וכן השוו לע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נגד מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, בעמ' 363-362 (2001))."
אין חולק כי סורוקה הוא הגורם הישיר לנזקיה של התובעת ואלמלא אלימותו האינהרנטית (ראה סעיף 19 לתצהירו) לא היו באים על התובעת נזקיה. המדינה, בהתרשלותה הישירה והעקיפה, תרמה לקרות האירוע, למצער במחדל אי העברתו של סורוקה מתפקיד הכולל בחובו מגע עם קהל מיד עם הגשת כתב האישום כנגדו זמן קצר עובר לאירוע. ביחסים פנימיים אלה נראה לי נכון וצודק להטיל על סורוקה 70% מנזקיה של התובעת ועל המדינה את שארית 30%.

ההודעות לצד שלישי:
בהודעה לצד שלישי שהגישה המדינה כנגד סורוקה היא דורשת לחייבו בשיפויה במלוא נזקיה של התובעת בגין מעשה התקיפה בו נקט ובשל התרשלותו הנטענת.
בהודעה לצד שלישי שהגיש סורוקה נגד המדינה, דורש הראשון לחייב את האחרונה בשיפויו נוכח היותה אחראית למעשיו ו/או מחדליו, נוכח העובדה כי המדינה לא נהגה כמעסיק סביר עת לא צפתה את הנזק וכי המדינה לא הזהירה את סורוקה בגין הסכנות הצפויות מעבודתו, לא לימדהו את שיטת העבודה ולא הדריכהו כדבעי.
דומה כי ניתן לסלק על אתר את הודעתו של סורוקה כנגד המדינה, זאת על בסיס של חוסר עילה ולו לכאורה. היעלה על הדעת לחייב את המדינה בשיפויו של סורוקה בגין מעשה אלימות יזום שנקט בו ביודעין, ללא כל רקע נפשי מוכח שמנע ממנו להבחין בין מעשה טוב לרע ובין גבולות הכוח שניתן בידיו- סביר לבלתי סביר? המדובר בניצול לרעה של הליך משפטי בבחינת היה זה מסע דייג להקטנת נזקיו של סורוקה. ההודעה לצד שלישי נדחית.
ומה באשר להודעה ששלחה המדינה כנגד סורוקה? האם לא יהיה בקבלתה משום תרתי דסתרי בכל הנוגע לקביעה כי המדינה אחראית לאירוע שהתרגש על התובעת, כפי שקבעתי לעיל. האם בקבלתה לא יהיה משום איון חבותה של המדינה כלפי התובעת ביחסים שביניהם?
סבורני שלא. בהמשך לפסק דינו של כב' השופט עמית דלעיל, הרי שאת היחסים בין הניצים בתובענה זו יש לבחון ב"מעגלים". המעגל הראשון שבין התובעת לבין הנתבעים נקבע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין (אלה חבים כלפיה ביחד ולחוד) . המעגל השני שבין הנתבעים לבין עצמם אל מול התובעת נקבע בסעיף 84(ב) (ועל פיו חולקה האחריות בינם לבין עצמם) והמעגל השלישי ביחסים שבין הנתבעים לבין עצמם במנותק מיחסיהם אל מול התובעת.
חבותה של המדינה כלפי התובעת שרירה וקיימת במעגל הראשון, החשוב מכולם בתובענה מעין זאת. המדינה אינה יכולה להשתחרר מחבותה כלפי התובעת רק משום שהגישה הודעה לצד שלישי כנגד סורוקה. במעגל השני נתחמה חבותה של המדינה לכדי 30% מן הנזק ועל פי מעגל זה, במידה ותאלץ לפצות את התובעת על מלוא נזקיה בהינתן חדלות פירעונו של סורוקה, תוכל לשוב עליו ולדרוש הימנו את הסכומים ששילמה לתובעת, בגבולות 30% מחלקה. המעגל השלישי, הנובע מעצם זכותה של המדינה, ככל צד מתדיין, להגיש הודעה לצד שלישי, מאפשר למדינה להשתפות כדי חלקה (30%) נוכח מעשיו של סורוקה.
אכן, יתכן ובסופו של יום ימצא עצמו סורוקה נושא בנטל הפיצוי כולו ואילו המדינה לא תישא- בחשבון הכללי- בכל דמים. אינני סבור כי יהא בכך כדי להקהות מחבותה העיקרית של המדינה נוכח הטלת האחריות הישירה ו/או השילוחית לנזקיה של התובעת.
אשר על כן אני מקבל את ההודעה לצד שלישי שהגישה המדינה כנגד סורוקה ומחייבו בשיפויה בגין כל סכום שתישא כלפי התובעת. סורוקה יישא בהוצאות המדינה לעניין זה בסך של 5,000 ₪.

לסיכום:

התביעה כנגד הנתבעים מתקבלת.
ההודעה לצד שלישי שהגיש סורוקה כנגד המדינה- נדחית.
ההודעה לצד שלישי שהגישה המדינה כנגד סורוקה- מתקבלת.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשמי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.