הדפסה

דוד נ' בטוח לאומי

ניתן ביום 23 בספטמבר, 2012

זהבה דוד
המערערת
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופטת רונית רוזנפלד

נציג ציבור (עובדים) מר מנחם שוורץ, נציג ציבור (מעבידים) מר חיים בנימיני

בשם המערערת
-
עו"ד תומר גלילי

בשם המשיב
-
עו"ד מיכל מזוז

פסק דין
השופטת רונית רוזנפלד

1. המערערת, מורה במקצועה, ילידת 1966, הגישה לבית הדין האזורי בירושלים תביעתה כנגד המוסד לביטוח לאומי, להכרה במחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת כתאונה בעבודה. את תביעתה ביקשה לבסס על אירוע חריג שאירע לה בעבודה, כמו גם על תורת המיקרוטראומה. תביעתה נדחתה על ידי בית הדין האזורי, מן הטעם שהמערערת לא הוכיחה כי ארע לה אירוע חריג בעבודה כנטען על ידה. כמו כן נקבע, כי המערערת לא הצביעה על פגיעות זעירות נפרדות, הניתנות לאיתור ולהבחנה, כנדרש על פי תורת המיקרוטראומה, כי אם "לכל היותר על מספר אירועים נקודתיים פה ושם". משכך לא עלה בידה להניח תשתית עובדתית להוכחת פגיעתה במסגרת תורת המיקרוטראומה. זאת מה עוד, שעל פי הפסיקה, לא ניתן להכיר בליקוי נפשי בהתבסס על תורת המיקרוטראומה (סגן הנשיאה אייל אברהמי; בל' 11593/09). על קביעותיו השונות של בית הדין האזורי בפסק דינו, סב הערעור שלפנינו.

התשתית העובדתית הרלוונטית וטענות המערערת בבית הדין האזורי
2. המערערת עבדה כמורה במשך 22 שנים, 18 שנים מתוכן שימשה כמחנכת בבית ספר יסודי. ביום 13.1.09 הגישה המערערת תביעתה למוסד לביטוח לאומי, לפיה יש לראות את מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת כפגיעה בעבודה. לטענת המערערת, מחלתה נובעת מאירוע חריג שאירע לה בעבודתה בשלהי חודש יוני 2004, בעת שהיתה מחנכת כתה ו' ומרכזת מערכת בבית הספר שבו עבדה. לחלופין טענה כי מחלתה נובעת מאירועים שונים אותם חוותה באותה תקופה.
במהלך הדיון בפני בית הדין הוברר כי האירוע החריג לו טוענת המערערת מורכב משני אירועים. האירוע הראשון, שהתקיים ביום 22.6.04, הינו ישיבת צוות המורים שנקבעה בפתאומיות בשעה מאוחרת, ובאופן מיוחד, לשעה 21:30, ערב לפני מסיבת הסיום של כיתות ו'. במהלך הישיבה הקריאה מנהלת בית הספר למורות מכתב אנונימי שהגיע לבית הספר, עם העתק לפיקוח, ובו הועלו האשמות כנגד מספר מורות ובכללן המנהלת (להלן: האירוע הראשון).
האירוע הנטען השני, שהתקיים ביום 30.6.04, יום לאחר סיום שנת הלימודים, הינו ישיבת סיכום של המערערת עם המנהלת גב' טובה דוד (להלן: המנהלת), (להלן: האירוע השני).

3. באשר לאירוע הראשון טענה המערערת בתצהירה, כי במהלך אותו אירוע חשה נעיצות מבטים וראתה הסתודדויות, שבדיעבד הסתבר לה שהתייחסו אליה. בקשר לאירוע השני טענה המערערת, כי המנהלת האשימה אותה במהלכו, מפורשות, כי היא זו שכתבה את המכתב האנונימי, וכי המנהלת הכפישה את שמה. לטענת המערערת, לאחר האירוע היא יצאה את החדר " אדם שבור ורצוץ" כשליבה פועם בחוזקה ורגליה כושלות. בדרכה החוצה מבית הספר נתקלה בקבוצות של מורות שידעו על תוכן הפגישה, נעצו בה מבטים והתלחשו בקולות רמים.
בעקבות אירועים אלה, ולמרות שהמערערת כלל לא כתבה את המכתב, פתחה המנהלת "במסע רב היקף" נגדה שכלל התנכלות, האשמות והכפשות.
לטענת המערערת, הייתה זו תקופה של מועקה נפשית בשל אווירה מתוחה ויחסים עכורים עם המנהלת וחלק מהמורות, שכללו מסכת התנכלויות כלפיה מצד צוות המורות בבית הספר, גם בשנת הלימודים העוקבת. לטענת המערערת יש לראות בסדרת האירועים האמורה, כסדרה של אירועים תאונתיים זעירים, אשר כל אחד מהם גרם לה נזק נפשי בלתי הפיך, וזאת בהתאם לתורת המיקרוטראומה. לטענתה, כתוצאה מלחצים נפשיים אלה התפתחה אצלה מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת.

פסק הדין של בית הדין האזורי
4. בפסק דינו סקר בית הדין האזורי את התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו בנוגע לשני האירועים מושא האירוע החריג הנטען. בקשר לאירוע הראשון, הפנה בית הדין אל הודעת המערערת שנמסרה לחוקר המוסד, בה ציינה המערערת כי במהלך האירוע לא הוטחו בה האשמות, וכי העבודה בימים שלאחר לכן הייתה רגילה. בית הדין עמד על משקל היתר שיש לייחס להודעות שנגבו מן המבוטח עוד קודם לדיון המשפטי, והזכיר כי גם בדיון העידה המערערת כי לא הוטחו בה האשמות במהלך האירוע הראשון. בית הדין הוסיף וציין כי גם אם תתקבל גרסת המערערת כפי שפורטה בתצהירה, לפיה היא חשה נעיצת מבטים והסתודדויות במהלך האירוע, שבדיעבד הסתבר לה כי אלה כוונו אליה, עדיין אין בכך כדי לשוות לאירוע אופי של אירוע חריג.
באשר לאירוע השני, הפנה בית הדין האזורי לעדות המנהלת לפיה היא ערכה פגישת סיכום עם התובעת כשם שנעשה עם כל המורות. בית הדין ציין בפסק דינו כי "המנהלת מסרה כי שיחת הסיכום הייתה באווירה טובה, ובה אף החמיאה לתובעת, כי היחסים ביניהם היו תקינים באותה עת... המנהלת מסרה כי לא האשימה את התובעת בכתיבת המכתב אלא שוחחה עם כל המורות על החומרה שבה היא רואה שליחת מכתב אנונימי ללא הטחת האשמות ספציפיות בתובעת. ...במענה לשאלה האם אמרה לתובעת שהיא מקור ההשמצות השיבה המנהלת בעדותה 'לא. לא זוכרת כל משפט וכל מילה שאמרתי בוודאי שלא כי לא חשדתי בה' ".
בית הדין האזורי קבע כי הסתירות בין עדות המערערת לבין עדות המנהלת "מלמדות על כי המפגש לא היה כה עוצמתי" כפי שמתארת אותו המערערת. נקבע כי "גם אם אכן דובר במפגש על המכתב לא התרשמנו כי מדובר באירוע חריג בחומרתו. ודאי שאין מדובר באירוע המהווה אירוע חריג כהגדרתו בפסיקה".
בית הדין הוסיף ולמד מעדות המערערת כי האירוע או האירועים בעבודה לא התקשרו אצלה לכאבים "בזמן אמת", באשר לדבריה, ההתנהלות בבית הספר היא דינאמית, ומטבע הדברים נוצרים חיכוכים וכעסים. בית הדין עמד על כך שהמערערת לא פנתה לקבל טיפול רפואי (קונבנציונאלי או משלים) בתקופה הקרובה לאירועים הנטענים, אלא רק בתקופה מאוחרת יותר. לפי קביעת בית הדין: "מעדותה של התובעת עצמה לא ברורה הסיבה בגללה סברה בשנת 2009, כי ישנו קשר בין מחלתה לאירועים שאירעו בבית הספר בשנת 2004, והתובעת סתרה את דבריה שלה עצמה, בעניין החשיבות שייחסה לאירועים. נראה שרק כאשר מחלתה החמירה חיפשה התובעת אירוע בעבר לתלות בו את מחלתה, כאשר בזמן אמת האירועים הנטענים משנת 2004 למעשה לא היו כה חמורים בעיניה שלה אותה עת". בית הדין ציין כי התיעוד הרפואי הראשון שהומצא, הינו מיום 6.1.05 (נ/2). אמנם במסמכים רפואיים מאוחרים יותר ישנה התייחסות לכאבים באברים שונים מלפני שנתיים או מלפני חודשיים, אך גם התייחסויות אלה אינן נוגעות לתקופה הרלוונטית או תקופה קרובה לה, אלא לתקופות מוקדמות יותר או מאוחרות יותר, באופן משמעותי. מכך למד בית הדין כי "רמת הכאבים בתקופה הרלוונטית לא היתה כה גבוהה, אם בכלל, כפי שהתובעת טוענת כיום" ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי הכאבים החלו למחרת האירועים בעבודה בחודש יוני 2004, כפי שטענה המערערת בעדותה. בית הדין ציין עוד כי בחומר הרפואי בשנת 2005 אין כל התייחסות לאירועים בעבודה, התייחסות שהייתה מצופה לו הכאבים אכן היו מתחילים בצורה כה בולטת בתקופה זו.
לאור האמור קבע בית הדין האזורי, כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אירע לה אירוע חריג בעבודתה. משכך, נדחתה התביעה להכיר בפגיעתה של המערערת, ככזו שנגרמה לה עקב קרות לה אירוע חריג בעבודה.

5. בהתייחסו לטענות המערערת שביקשה להכיר במחלתה כפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה קבע בית הדין, כי "התובעת לא הצביעה על פגיעות זעירות נפרדות הניתנות לאיתור ולהבחנה במסגרת המרכיב התאונתי של תורת המיקרוטראומה, כי אם לכל היותר על מספר אירועים נקודתיים פה ושם, או לכל היותר על מועקה מתמשכת לתקופה קצרה, אשר בה היתה אווירה עם 'טעם רע באוויר' ". בית הדין הוסיף וקבע, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כמו גם על פסיקתו של בית דין זה, כי מתח נפשי מתמשך אינו מבסס הכרה בליקוי נפשי כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה. כמו כן ציין בית הדין כי לטעמו " אין גם מקום להכיר בתורת המיקרוטראומה לענין מתח נפשי מתמשך אף ביחס למחלות הנובעות מכך, כדוגמת מחלת הפיברומיאלגיה בענייננו".
משכך, נדחתה תביעת המערערת על שני ראשיה.

תמצית טענות הצדדים בערעור
6. בערעורה טוענת המערערת כי היה מקום להתייחס למכלול האירועים שאירעו בשלהי חודש יוני 2004, בעטיים חשה כי עולמה חרב עליה ושהיא " עומדת בפני כוחות והאשמות זדוניות וכוזבות", שכל מטרתם להכפיש אותה בעיני צוות המורים, ההורים והקהילה כולה. לטענתה, גרסתה לא נסתרה בחקירה נגדית, ונתמכה בעדות שתי מורות מבית הספר. לאור זאת, אין להעדיף את הודעת המערערת שנמסרה לחוקר המוסד לביטוח לאומי על פני עדויות אלה. כמו כן, המוסד לביטוח לאומי בחר שלא להעיד את סגנית המנהלת, דבר התומך אף הוא בגרסתה, שכן סגנית המנהלת נכחה באירוע השני. משכך, לא היה מקום להסיק כי לא אירעו למערערת אירועים חריגים בשלהי חודש יוני 2004. עוד נטען כי אין לפגוע במערערת משום שלא קשרה בין האירועים בבית הספר לבין הכאבים מהם סבלה ולא פנתה לטיפול רפואי באופן מיידי. זמן ההתגלות של המחלה ממנה היא סובלת הוא עד שנה מיום האירוע, ובחינת הקשר הסיבתי הינה בסמכות המומחה הרפואי. בנוסף לכך טוענת המערערת, כי מכלל העדויות שעמדו בפני בית הדין האזורי עולה, כי הוכח שחוותה מתח מתמשך, קיצוני ובלתי רגיל, ממועד האירועים ועד לתחילת שנת הלימודים העוקבת. לפיכך, יש לראות את מכלול האירועים המפורטים בפסק דינו של בית הדין האזורי "כסדרה של אירועים זעירים שכל אחד מהם בפני עצמו לא הביא להתפתחות התסמונת, אך בהצטברותם לאורך פרק זמן של לפחות חצי שנה-עד המועד שבו החלה לפנות באופן מסיבי ורציני לרופאים ולטיפולים אלטרנטיביים - יש בהם כדי לגרום להתפתחות התסמונת." המערערת מפנה לפסק הדין בעניין שולמית שאול (בל (ת"א) 5947/07 שולמית שאול – המוסד לביטוח לאומי, מיום 23.1.11 להלן- עניין שאול), שם טענה התובעת כי הפסד במכרז היווה 'טריגר' להתפתחות מחלת הפיברומיאלגיה בה לקתה. לפי הנטען, בעניין שאול הכיר בית הדין האזורי בקשר הסיבתי בין אירוע תאונתי ורצף אירועים שאירעו לתובעת שם, לבין מחלת הפיברומיאלגיה בה לקתה, על סמך חוות דעתו של מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין. לגישתה, בית הדין האזורי לא התייחס למקרה זה, חרף היות העובדות בעניין שאול דומות לעניינה.
לפיכך מבוקש כי פסק דינו של בית הדין האזורי יבוטל, וכי עניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שימנה מומחה יועץ רפואי אשר ידון בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה, לבין מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת.

7. המוסד לביטוח לאומי טוען, כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. הערעור מתמקד בטענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית דין האזורי בשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, וכנגד התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדויות. לגופו של עניין נטען, כי בית הדין האזורי קבע באופן מפורש, ברור וחד משמעי שהמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אחד משני האירועים שאירעו לה הוא אירוע חריג. המוסד מדגיש, כי המערערת לא פנתה לטיפול רפואי בסמוך לאירועים הנטענים, וגם כאשר פנתה לטיפול רפואי במהלך שנת 2005, לא העלתה כל טענה ביחס לאירועים החריגים שהתרחשו בעבודתה, אשר בעקבותיהם החלה, לכאורה, לסבול ממחלתה. המוסד מבהיר, כי בפסק הדין בעניין שאול, הוכר קרות אירוע חריג לתובעת. משכך, לא ניתן להקיש מעניין שאול לעניינה של המערערת.
לעניין טענת הפגיעה על דרך המיקרוטראומה נטען, כי המערערת לא הוכיחה רצף של אירועים זעירים אשר בהצטברותם הביאו להתפתחות מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת, לא תיארה כל אחד מהם ולא הגדירה אותם בזמן ובמקום. לאור האמור לא הונחה תשתית עובדתית לקיום מיקרוטראומה. מדובר לכל היותר במתח נפשי מתמשך, אשר אינו מהווה אירוע חריג, ולפיכך, איננו בא בגדר תאונת עבודה. על כן מבקש המוסד כי הערעור ידחה.

דיון והכרעה

8. במסגרת דיון " קדם ערעור" הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על ידי מותב בית הדין על יסוד טיעוני הצדדים בכתב. אשר על כן, ניתן בזאת פסק הדין על יסוד טענות הצדדים, בהתאם להסכמתם כאמור לעיל.

9. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בהיותו מבוסס בעיקרו של דבר על טענות כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין, הנסמכות במידה רבה על התרשמותו מן העדויות. בקביעות מעין אלה ערכאת הערעור לא תתערב אלא במקרים חריגים, ומקרה זה אינו נמנה עליהם.

10. באשר לדחיית גרסתה של המערערת בדבר חריגותם של האירועים מיום 22.6.04 ומיום 30.6.04, לא למותר הוא להדגיש את השינויים וה"התפתחות" בגרסתה של המערערת בקשר לאירוע הראשון, והימים שבעקבותיו. כך נמצא שבהודעתה לחוקר המוסד מסרה המערערת בקשר לאירוע הראשון, כדלקמן:
"ובפתח הישיבה המנהלת שהייתה אז שמה טובה דוד פתחה בכך שאמרה שהתקבל מכתב בפקס אנונימי עם העתק לפיקוח ובו נרשם על מס' מורים ביניהם מנהלת בי"ס והסגנית שכביכול קיבלו שעות על עבודה שלא ביצעו, או קיבלו כסף על כפל שעות, והיא הקריאה את המכתב בישביה (צ"ל "בישיבה") בפני צוות של כל המורות של בית הספר, ואמרה שבפיקוח קיבל (צ"ל "קיבלו") את המכתב ואמרה שיש חשד לגבי כותב המכתב והפיקוח יטפל בזה. ואז הייתה שתיקה ואנשים התחילו לדבר בינם לבין עצמן (צ"ל "עצמם") על כך שהמכתב חמור וכך נגמרה הישיבה והלכו הביתה אחרי שהישיבה נמשכה פחות משעה.
והעבודה שהיתה בימים שאחרי הייתה רגילה ואף אחד לא דיבר איתי, ואף אחד לא פנה אליי בהאשמות.
והמסיבה התנהלה כרגיל. אבל בכל זאת אחרי הישיבה הימים שאחרי לוו בטעם רע באויר." (ההדגשות לא במקור).

בעוד שבדברים כפי שנמסרו בהודעה אין כל אזכור לנעיצת מבטים במערערת, או לתחושות שלה בדבר היותה "חשודה" בעיני חלק מן המורים, וכן נמסר כי הימים שאחר כך לוו בטעם רע בלבד, בתצהיר עדות ראשית שהגישה מציינת המערערת כי "גב' עפרה מור שהייתה ממקורבות המנהלת" הפנתה אליה מבט לא פעם ולא פעמיים. בדיעבד הסתבר לה לדבריה כי "בסיוע נדיב של המנהלת הופנתה האצבע המאשימה" אליה, ככותבת המכתב. אין בתצהיר התייחסות לאירועים כלשהם במהלך הימים שעד למועד קרות ה"אירוע השני".
בחקירה נגדית של המערערת הוספו פרטים חדשים אודות החריגות שבאירועים וחריפותם, לרבות בהתייחס לימים שאחריו. כך למשל העידה המערערת בחקירה נגדית כי חשה שהמורות מזל שילר ולבנה נועצות בה עיניים, " וגם טובה בעצמה הסתכלה עלי לא מעט". לדבריה אולי שכחה למסור על כך בהודעתה לחוקר. לא זו אף זו, לפי עדותה, מאותו לילה "גמרתי את השינה שלי עד היום". כמו כן, כבר בבוקר שלמחרת נשאלה לדבריה על ידי מורה שהגיעה לכיתה מה קרה, וסיפרה לה שלא ישנה כל הלילה, וכבר באותו בוקר לא יכלה לכתוב על הלוח, וביקשה שאחד התלמידים יכתוב במקומה. כשנשאלה כיצד זה שבתצהיר לא כתבה על כל הדברים הללו השיבה: "זה לא אומר שזה לא היה כך" (עמ' 2). המערערת הוסיפה עוד בחקירה הנגדית כי במהלך כל השבוע שלאחר האירוע הראשון חשה במבטים והשפלות ולא ירדה לחדר המורים, אף שבתפקידה כרכזת יש חשיבות רבה ל"הסתובב בחדר המורים".

11. צדק בית הדין האזורי כשהעדיף את גרסת המערערת כפי שנמסרה לחוקר על פני גרסאותיה המאוחרות. אך ברור הדבר כי באי ההתאמה שבין הגרסאות השונות בקשר לפרטי האירוע הראשון, יש כדי להשליך על אמינות הגרסה בכללותה. זאת, לרבות בקשר לגרסת המערערת בדבר ההתרחשויות באירוע השני. בית הדין העדיף לעניין זה את גרסת מנהלת בית הספר, לפיה בפגישה שנערכה ביניהן היא לא הטיחה האשמות במערערת, כנטען על ידי המערערת. לא למותר הוא לציין בהקשר זה כי המערערת, שעליה מוטל הנטל להוכיח תביעתה, יכולה היתה להזמין לעדות מטעמה את סגנית המנהלת, שנכחה לטענתה באירוע השני, והיא בחרה מטעמיה שלא לעשות כן.

12. כמו כן צדק בית הדין האזורי בהפנותו לתיק הרפואי של המערערת, שהנתונים כפי שעולים ממנו לא עלו בקנה אחד עם גרסתה, ולכל הפחות לא תמכו בה. בעוד שלטענת המערערת, מאותו לילה שלאחר האירוע הראשון השתנו חייה באשר לדבריה "אני באותו לילה גמרתי את השינה שלי עד היום", אין בתיק הרפואי תיעוד אודות פניה לטיפול רפואי במהלך שנת 2004, ולראשונה ישנו תיעוד כזה בינואר 2005. בתיעוד הרפואי אין כל אזכור לאירועים בעבודה, כנטען על ידי המערערת, שמיד לאחר שאירעו השתנו חייה. לא זו אף זו, בדו"ח טיפולי דיקור שקיבלה המערערת, מצוין ברישום טיפול ראשון מיום 5.4 (ככל הנראה 2005) כי "בת 39, סובלת 3 שנים יש הקרנות עד לאגן, פיברומיאלגיה התחיל אחרי תאונה ברגל אם פלטינות... " (ההדגשות שלי ר.ר.).

13. הנה כי כן, צדק בית הדין האזורי בקביעתו, כי לא עלה בידי המערערת להניח תשתית עובדתית להוכחת טענתה בדבר קרות אירוע חריג בעבודתה בימים 22.6.04 ו-30.6.04 כטענתה. הקשיים בקבלת גרסתה העובדתית כפי שפורטו, ממילא השפיעו על בית הדין האזורי בקובעו כי לא עלה בידי המערערת להניח תשתית עובדתית לביסוס תביעתה במסגרת תורת המיקרוטראומה, ולכל היותר עלה בידה להוכיח "מועקה מתמשכת לתקופה קצרה, אשר בה היתה אווירה עם 'טעם רע באוויר' ". בנסיבות אלה, בהעדר תשתית עובדתית מוכחת, אין לנו צורך להיזקק לשאלה העקרונית בדבר הכרה במתח נפשי מתמשך או "מיקרוטראומה נפשית" כפגיעה בעבודה.

14. המערערת מבקשת ללמוד גזירה שווה מן הנפסק בעניין שאול, שם הכיר בית הדין האזורי במחלת הפיברומיאלגיה כפגיעה בעבודה. אלא שבאותו עניין, שלא כמו בנסיבות המקרה שלפנינו, הכיר בית הדין האזורי בקרות אירוע חריג לתובעת, שבעקבותיו התפרצה מחלתה.
אשר על כן, נוכח כל האמור, דין הערעור להידחות.

15. סוף דבר
הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' בתשרי, תשע"ג (23 בספטמבר, 2012 ), בהעדר הצדדים וישלח אליהם בדואר .

נילי ארד,
נשיאה, אב"ד

יגאל פליטמן,
סגן נשיאה

רונית רוזנפלד,
שופטת

מר מנחם שוורץ,
נציג ציבור (עובדים)

מר חיים בנימיני,
נציג ציבור (מעבידים)