הדפסה

דואני נ' גלסברג

בפני
כב' הרשם הבכיר אפרים צ'יזיק

תובעים

חנה דואני

נגד

נתבעים

אפרים גלסברג

פסק דין

העניין שבפני, תובענה כספית מטעם התובעת, כנגד הנתבע, בסכום של 15,000 ₪.

לטענת התובעת, הנתבע ייצג אותה כעו"ד במסגרת הליך משפטי אשר התנהל בפני בית המשפט העליון, ע"א 3297/06, כאשר במסגרת ההליכים היה עליה להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור, בסך של 15,000 ₪, כאשר לדבריה, סוכם בעל-פה בינה ובין הנתבע כי העירבון אשר צפוי היה להיות מוחזר לידיו, ולאחר שהוחזר לידיו, חזר בו הנתבע מהבטחתו, וסירב להשיב את העירבון כאמור לידיה.

הנתבע הגיש כתב הגנה, ופרש מסכת עובדתית שונה בתכלית. הנתבע טען, כי ייצג את התובעת בתביעת נזיקין אשר הוגשה על ידה, זאת החל משנת 2000, במסגרת ת.א. (מח' חי') 883/00, אשר נדון בפני כב' הנשיאה ב. גילאור, ובמסגרת זאת, ברבות השנים, ועד שניתן פסק דין, משך שנים ארוכות (לפי נספח ה' ההוצאות החלו לחול עוד משנת 1998) , נשא בהוצאות ניהול ההליך בשמה ובמקומה של התובעת, ובין היתר, מדובר בהוצאות של איסוף חומר רפואי, תשלום למומחים, תשלום לחב' ייעוץ רפואי, וכן אגרת הערעור בביהמ"ש העליון והעירבון.

התובענה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, נדחתה בפסק דינה של כב' הנשיאה גילאור, ביום 5.3.2006, והתובעת חויבה בתשלום הוצאות הנתבעים באותו הליך, בשיעור של 30,000 ₪ סה"כ (15,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים באותו הליך).

הנתבע מציין, ואף התובעת מסכימה, כי בשלב זה, נטלה התובעת את התיק ממשרדו של הנתבע על מנת לתור אחר עו"ד אחר אשר ייצג אותה בהליך הערעור לביהמ"ש העליון, ובסופו של דבר שבה למשרדו של הנתבע, אשר הגיש את הערעור לביהמש העליון. במסגרת הדיון בביהמ"ש העליון, נמחק הערעור בהסכמת הצדדים, ואולם חיוב התובעת בהוצאות ההליך בביהמ"ש המחוזי, בוטל בהסכמה.

יוצא אם כן, כי הגשת הערעור היטיבה במידת מה עם התובעת, שכן אילולא היה מוגש הערעור, חבותה היתה גדלה בשיעור של 30,000 ₪ נוספים.

באותו שלב, כאשר הושב העירבון למשרדו של הנתבע (ואין חולק כי סכום העירבון אשר מומן בתחילה שלא על ידי התובעת, שולם ונפרע על ידי התובעת לידי הנתבע), קיזז הנתבע את סכום העירבון אשר נתקבל, כנגד יתרת ההוצאות אשר הוצאו על ידו ברבות השנים, בגין ניהול התיק בביהמ"ש המחוזי.

שאלה זאת הינה השאלה אשר נותרה ללא מענה: האם רשאי היה התובע לקזז סכום זה כנגד יתרת ההוצאות? והאם הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי הנתבע התחייב להשיב העירבון לידי התובעת?

התובעת מאשרת כי אכן נעשתה פניה למומחים במסגרת ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי (שורות 12-17 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2013), וייאמר כי הגם שהתובעת סבורה שלא היה צורך בחוות דעת מומחים, הרי שככל שמדובר היה התובענה בעילת רשלנות רפואית, הרי שלא ניתן לדון בתובענה מסוג זה אלא בהסתמך על חוות דעת רפואית, כנדרש על פי הדין והפסיקה. יצוין כי התובעת אף אינה טוענת ששילמה את הוצאות ניהול ההליך, אלא הודיעה כי אין ברצונה לשאת בהוצאות ההליך (עמ' לפרוטוקול שורה 3).

כלל 44 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע: "לא ילווה עורך דין כספים ללקוח כדי לשלם הוצאות הכרוכות במתן שירות מקצועי ללקוח; ואולם אין בהוראה זו כדי למנוע מעורך דין לשלם עבור הלקוח את ההוצאות האמורות, או להתחייב לשלמן, ובלבד שעורך הדין ינקוט אמצעים לגביית הכספים מאת הלקוח, תוך זמן סביר לאחר ששילם את ההוצאות"

משמעות הדבר הינה, כי עורך הדין אינו יכול להתחייב לשאת בהוצאות ההליך, גם אם ירצה; ולדבר ישנן השלכות במספר מישורים:

האחד, כי אין זה סביר ושעוה"ד יתחייב לשאת בהוצאות אשר אסור לו לשאת בהן מבחינה כללי האתיקה המקצועית, ושמשמעותן הינה הוצאה כספית ניכרת ואסורה – וכל זאת ללא תמורה; במועד בו טוענת התובעת כי ניתנה ההבטחה, במסגרת ההפסקה שהיתה בבית המשפט העליון, הרי שבאותו שלב היה ברור לנתבע כי התובעת אינה אמורה לזכות בדבר בנוגע לאותה תביעה – וחזקה כי הנתבע היה מודע לכך – ולפיכך התחייבות לוותר על נשיאה בהוצאות כאשר ברור שאין עוד תוחלת להתחייבות, המהווה הפרת החובות המוטלות על עורך הדין כאשר אותה פעולה הינה לרעתו ואינה יכולה לזכותו בדבר;

האחר, כי גם אם היתה ניתנת הבטחה שכזאת, ספק רב אם ישנה הצדקה להחילה על הנתבע. התחייבות של עו"ד לשלם עבור הוצאותיו של הלקוח במסגרת ניהול תביעתו, נוגדת את כללי האתיקה, ונוגדת היא את תקנת הציבור. אכיפתה של התחייבות שכזאת, ככל שהיה מוכח כי ניתנה, לגישתי אינה ראוה ובית המשפט לא היה נותן ידו להתחייבות שכזאת.

במקרה דנן, יוצא כי הנתבע העניק לתובעת שירותים משפטיים משנת 1998 ועד לשנת 2009 (מועד בו נמחק הערעור), קרי 11 שנים מצטברות, במסגרתן שילם את הוצאות ניהול ההליך, עד לתום הדיון בהליך הערעור. כל זאת מבלי שקיבל שכר או תמורה (שכן שכרו הובטח בתוצאות ההליך, כפי שאמר הנתבע), ולא רק זאת, אלא שנשא בהוצאות עד לתום ההליך, בהיקף ניכר ביותר. ויתור שכזה, לא רק שהינו נוגד את תקנת הציבור, הוא נוגד את ההיגיון.

וגם שאלת ההגינות, מן הראוי שתיבחן: אין חולק כי נוהל הליך ארוך בבית המשפט המחוזי (שש שנים) ואין חולק כי הליך ממושך נוהל מול בית המשפט העליון (3 שנים נוספות). אין חולק כי ההליך הנוסף היטיב את מצבה של התובעת, שכן הוצאות שנפסקו לחובתה בהליך הראשון, בוטלו במסגרת ההליך השני; האם נראה זה סביר והוגן, כי עוה"ד ייתן שירותים משך 11 שנים בשני הליכים ממושכים, ובסופו של דבר אפילו את הוצאות ההליך לא יוכל לנכות מהפיקדון אשר הושב לידיו? האם נראה זה הוגן כי כל הוצאות ההליך יוטלו על הנתבע, אשר לא זכה לכל תמורה שהיא משך כל אותה תקופה ?

לאור כל האמור, סבור אני כי התובע רשאי היה לקזז יתרת החוב אשר נותרה בידיו, מכספים אשר קיבל במסגרת השבת הפיקדון.

בכל הנוגע למידת הוכחת ההבטחה אשר לכאורה ניתנה בעל פה, אני סבור שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה במידת ההוכחה הנדרשת על מנת לחייב את הנתבע בתשלום הכספים כאמור.

כאשר הנתבעת טענה לגבי נסיבות אותה הבטחה נטענת, טענה "אמרת לי בבית המשפט ואני אמרתי לך שגם אם יש חובות אני לא מחזירה חצי אגורה ושהוא מחזיר לי 15,000 ₪". אמירה כאמור הינה אותנטית, ויוצא כי נושא החובות בגין ההוצאות אשר הוצאו, נכלל באותה שיחה (שאם לא כן לא היתה התובעת מעלה זאת בדין שבפני). בנסיבות אלו, כאשר ההליך תם וברור שהנתבע לא יזכה לכל שכר טרחה על שנות עבודתו הרבות, סבירות ההבטחה הנטענת, הרי שאינה סבירה בעליל.

לגישתי, באותו שלב, לא הוכח כי התובע הבטיח למחול על כל ההוצאות, ולכל היותר מדובר באי הבנה, אשר מקורו אצל התובעת. גם במסגרת הדיון אשר נערך בפני, התובעת סטתה מנושא לנושא, עירבה בין ההליך בבית המשפט המחוזי לבין ההליך בבית המשפט העליון, טענה כלפי הנתבע טענות שאינן ממין הענין (לרבות עירובן של טענות הנוגעות לרישום נכס מקרקעין ומחלוקת עם בני משפחתה).

משלא הוכיחה התובעת תביעתה במידה הנדרשת, ומשקבעתי שקיזוז הכספים תואם את הדין, אין לי אלא לדחות את תביעתה.

לאור מצבה הכלכלי של התובעת, ונסיבותיה האישיות, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ג' אייר תשע"ג, 13 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.