הדפסה

דהאן נ' קוריס ואח'

בפני
כב' השופט אריאל צימרמן

מבקש

אייל דהאן

נגד

משיבים

  1. ירון קוריס
  2. עו"ד רנן גרשט

בשם המבקש: עו"ד יגאל מזרחי
המשיב 2: בעצמו ובאמצעות עו"ד שירן גורפיין

החלטה
בקשה לסעד זמני שימנע את רישום הזכויות של המשיב 1 בעזבון מסוים , על שם המשיב 1, וזאת עד להכרעה בתובענה לסעד הצהרתי שלפיו יש לרשום את כל זכויות המשיב 1 בעזבון ישירות על שם המבקש, שביצע עסקה עם המשיב 1.

רקע

1. שרה קוריס הלכה לעולמה בש נת 2010. המנוחה הותירה אחריה צוואה המקנה את רכושה, הכולל זכויות בארבע דירות מגורים בתל אביב, במגרשים בהרצליה, כספים ומטלטלין, לכלתה ושני נכדיה, שהמשיב 1 (להלן: ירון) הוא אחד מהם. השלושה, שיוצגו בידי המשיב 2, עו"ד גרשט, אשר עתרו לצו קיום צוואה, נקלעו למחלוקת עם שתי בנות משפחה נוספות. לבסוף הגיעו הצדדים לכלל הסכמה המקנה למתנגדות זכויות כספיות וזכויות מסוימות במגרשים. על יסוד ההסכמה נתן בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ביום 17.3.14 צו קיום צוואה. ביום 23.4.13 הסמיך בית המשפט את עו"ד גרשט (מי שייצג את שלושה היורשים הנזכרים בצוואה המקורית) ואת עו"ד בועז קראוס (מי שייצג את המתנגדות) לבצע את הוראות הצוואה וההסכם בין היורשים.

2. עוד קודם למתן הצו, כבר משכן ירון את זכויותיו בעזבון לטובת המבקש. שלושה חודשים לאחר צו קיום הצוואה חתם ירון על תצהיר המציין שהוא חב למבקש סכום של כ-1.5 מיליון ₪ בגין הלוואה שנטלו הוא ואמו מן המבקש, ועל כן הוא ממחה למבקש את מלוא זכויותיו בעזבון, שהם שליש מן הזכויות של המנוחה בדירות המגורים, כ-29% מן הזכויות במגרשים, וכספים. כן חתם ירון על ייפוי כח לטובת בא כוחו של המבקש.

3. בחודש אוקטובר 2013 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, בגדרי התיק שעניינו בקיום הצוואה, בקשה להורות למנהל עזבון המנוחה לרשום את זכויות ירון על שם המבקש. בית המשפט דחה מיידית את הבקשה על הסף, בקובעו שמי שמונה על ידי בית המשפט אינו מוסמך לעתור למתן הוראות (נספח ד'2 לתובענה). המבקש, המבקר החלטה זו בחריפות, הגיש עם זאת תובענה (חלף הבקשה) נגד היורשים ועורכי הדין גרשט וקראוס, שלפיה על בית המשפט להורות על רישום זכויות ירון על שם המבקש. לבקשת המשיבים שם נדחתה התובענה על הסף, בהחלטתו המפורטת של כב' השופט יהורם שקד מיום 5.2.14 (נספח ה' לתובענה) . התובענה, נקבע, אינה מכוח חוק הירושה, כי אם עילתה היא חוזית בין יורש (ירון) לנעבר (המבקש), ועל כן אין בית המשפט לענייני משפחה מוסמך כלל לדון בתובענה. עוד הוסף כי עוה"ד גרשט וקראוס לא מונו כמנהלי עזבון, כי אם הוסמכו לבצע את הוראות הצוואה ואת ההסכם, והם נעדרי תפקיד בעזבון זולת תפקידם לפעול כשלוחי מרשיהם, ואין כל יריבות בין המבקש לבין מי מעורכי הדין. גם על החלטה זו משיג המבקש, וטוען כי בדעתו להגיש עליה ערעור.

4. זמן קצר קודם לדחיית התובענה האמורה על הסף, עתר המבקש לבית המשפט לענייני משפחה לסעד זמני שיאסור על רישום הזכויות על שם ירון קודם להכרעה בתובענה. קבע בית המשפט, בהחלטת ביניים מיום 30.1.14, כי על ב"כ המבקש לבאר את "הנזק העלול להגרם למרשו אם וככל שזכויותיו של מר ירון קוריס יירשמו על שמו, תוך הגבלת זכותו של מר קוריס לבצע דיספוזיציה בזכויותיו". הבהיר ב"כ המבקש: הדבר ייתר את התביעה, שכן בכך יירשמו כבר הזכויות ע"ש ירון. בנוסף, נטען, התברר למבקש כי לירון חובות כספיים לאחרים, ואם תירשמנה הזכויות על שמו של ירון, הרי שהזכויות תעוקלנה ולמבקש צפויים מאבקים משפטיים עם הנושים האחרים. בית המשפט הורה ביום 2.2.14 למתן צו ארעי האוסר על עו ה"ד גרשט וקראוס לרשום את הזכויות ע"ש ירון, וזאת בשים לב להחלטה בבקשה לדחיית התובענה על הסף הצפויה תוך ימים. ואכן, בחלוף שלושה ימים ניתן פסק הדין הנזכר, הדוחה את התובענה על הסף, כאמור לעיל. אגב פסק הדין, הורה בית המשפט לענייני משפחה על בטלות הצו הארעי שניתן, החל מיום 12.2.14, באופן שיאפשר למבקש לפנות לערכאה המוסמכת, וזאת בלא הבעת דעה ביחס לנחיצות הצו וסיכויי התביעה הפרוספקטיבית.

5. ביום פקיעת הצו ממש, 12.2.14, עתר המבקש לבית משפט זה בתובענה, שאותה הפנה נגד ירון ועו"ד גרשט לבדו, להצהיר על זכותו להרשם כבעל הזכויות בעזבון המנוחה במקומו של ירון. בתובענה חוזר הוא על עיקר הטעמים שמנה בפניותיו לבית המשפט לענייני משפחה. הוא מטעים כי עו"ד גרשט מסרב לשתף פעולה עם בקשתו נוכח מניעים אישיים, ובהם משכון שנרשם לטובת עו"ד גרשט להבטחת שכר טרחתו.

6. בגדרי המרצת הפתיחה עתר המבקש לצו זמני ולצו במעמד צד אחד עד הכרעה בבקשה לסעד זמני, שיאסור על רישום הזכויות על שם ירון עד הכרעה בתובענה. בדוחק הזמנים ניתן לו צו ארעי שיאפשר את בירור הבקשה לסעד זמני לאחר קבלת התגובות, זאת בנתון להפקדת ערבון בסך 15,000 ש"ח.

7. עו"ד גרשט השיב. הוא מלין, בין יתר טענותיו, על כך שהמבקש נוקט הליך שלישי במספר כאשר עו"ד גרשט אינו מנהל העזבון ואינו האמון על רישום הזכויות. הוא ט וען שמגוון מכתבים שהוחלפו בין הצדדים, והמבארים כי אין מקומן של טענות המבקש להתברר בתובענה מן הסוג שהגיש, לא צורפו לבקשה לסעד זמני. לגוף הדברים סבור הוא כי הסעד המבוקש עומד בסתירה ל"עקרון הנפילה" בדיני הירושה, ואינו ישים כיוון שאין עו"ד גרשט מנהל העזבון אלא כל אחד מן היורשים יכול לפעול לרישום הזכויות בהתאם לצו קיום הצוואה. אין מניעה, לשיטת עו"ד גרשט לרשום את הזכויות ע"ש ירון, ולאחר מכן יפעל המבקש ביחס לזכויותיו כמקובל. הנסיון לעקוף את הרישום מהווה נסיון למלט את הנכסים מידי הנושים הנוספים, וככזה מהווה הוא העדפת נושים פסולה.

8. לאחר שתגובת ירון לא באה וציינתי כי בהיעדרה יהיה קושי בבירור הבקשה, נשלח מכתב בכתב יד מטעמו של ירון (כאשר עו"ד גרשט מפקפק בהיותו מידי ירון), המסכים למתן הצו.

9. המבקש השיב, ומיחה על כי בא כוחו של ירון פועל בניגוד לעמדת מרשו. לסברתו מחויב עו"ד גרשט לפעול לרישום הזכויות מכוח ההסמכה שנתן לו בית המשפט לענייני משפחה. לגוף הדברים סבור הוא שאין כל מניעה לרשום את הזכויות על שמו ואין כל תוחלת לרושמן על שם ירון. ויתורו של ירון על זכויותיו הוא בהתאם לסעיף 7 לחוק הירושה. הוא דוחה את טענת העדפת הנושים, וגורס שאם פלוני ירצה לטעון טענה כזו – פתוחה לפניו הדרך לעשות כן בעתיד.

10. המשיב ראה להוסיף בקשה להשיב לתשובה, אך לא ראיתי להדרש לה בהיעדר זכות שבדין.

אעיר כי הצדדים לא הביעו התנגדות להכרעה בבקשה על יסוד הכתובים, ובדין, שכן אין כל מחלוקת עובדתית רלבנטית שחייבה ליבון בדרך של חקירות, בגדרי הבקשה לסעדים זמניים. כך חסכו הצדדים גם בעלויות, נתון שישוקלל בחיוב ההוצאות.

דיון

11. דין הבקשה לסעד זמני להידחות. אנמק בתמצית.

12. ראשית, לעניין הסמכות העניינית, שרשאי בית המשפט לבחון את קיומה גם בלא שטענו הצדדים בעניין: לכאורה, גם זו הפעם הוגשה התביעה לבית משפט נעדר סמכות. אמנם, המבקש טוען לזכויות חוזיות ששוויין אינו עולה על 2.5 מיליון ₪ (סעיף 14 לבקשה). עם זאת, הסעד המבוקש בתובענה היא להצהרה על זכותו "להירשם כבעל הזכויות של עזבון המנוחה". המדובר בזכויות בעלות בחלק מארבע דירות מגורים כמו גם במגרשים, שהמבקש מעוניין כי יירשמו על שמו ולא על שם ירון או נושים אחרים שלו (כאשר ברור שביחס לכספי העזבון אין צורך להירשם כבעלים, אלא לקבלם בעין) . יש מקום עיוני לסברה כי עסקינן בתובענה הנסבה על זכויות בעלות במקרקעין, שהסמכות בה נתונה לבית המשפט המחוזי. איני נוטע מסמרות, משלא התחוורה הסוגייה ומשאיני נדרש לעשות כן בגדרי הכרעה בבקשה לסעד זמני, אולם ספקות של ממש באשר לסמכות מעיבים עד מאד בנסיבות המקרה כאן על הצורך להזדקק לבקשה לסעד זמני.

קושי נוסף, הקשור בענייני הסמכות הוא זה: המבקש גורס כי את הסעדים שביקש היה אמור לקבל כבר במסגרת בית המשפט לענייני משפחה. הוא מבקר את החלטותיו. הוא טוען כי בדעתו לערער. יפעל ויערער, ובמסגרת ערעורו יעתור לסעד בערעור, חלף הצו הארעי שבוטל בינתיים (ואיני מחווה דעה לצדקת ערעור שכזה, כמוב) . אין מקום לניהולם של מגוון הליכים משפטיים מקבילים, שלא לצורך.

13. לשאלת תום הלב: המבקש נמנע מלצרף את התכתובת, שצורפה רק לתגובתו של עו"ד גרשט, ואשר היה בה לשפוך אור על הפשרה ועל הטענות ההדדיות של הצדדים. זאת, אף שהגיש את בקשתו במעמד צד אחד, והוא ודאי היה מחויב בגילוי מלא. חוסר תום לב גלום גם בנסיון של המבקש למנוע מנושים אחרים של ירון להתחרות עמו על הזכויות בעזבון, דבר שנרחיב בו בהמשך. חוסר תום לב זה יש בו כדי להעים מן ההצדקה למתן צו, אפילו הייתי גורס כי יש עילה למתן צו כאמור.

14. לסיכויי התביעה: אלה נחזים דלים. מובן שאיני נוטע מסמרות בשלב דיוני מקדמי זה.

15. טעם אחד לכך שסיכויי התביעה נחזים דלים הוא הימנעות מצירוף הגורמים הרלבנטיים לבקשה. רישום הזכויות על שם ירון אמור להיעשות בצוותא חדא עם רישום הזכויות על שם יתר היורשים, שכן זו משמעות ביצועו של צו קיום הצוואה והסכם היורשים. עיכוב ברישום עלול להשפיע על זכויות יתר היורשים. אין כל הסבר מדוע אלו לא צורפו.

אין הסבר גם מדוע לא צורפו יתר הנושים של ירון. המבקש ודאי יכול לדעת מיהם, שכן הוא זוכה לשיתוף פעולה נאה מצדו של ירון (ולמצער, לא באה טענה אחרת מפי המבקש) . זכויותיהם של נושים אלה ודאי עלולות להפגע, שכן המבקש עותר למילוט נכסי המקרקעין מידיהם. נושים אלה, הרבה לפני עו"ד גרשט, הם האמורים להדרש לשאלות דוגמת העדפת נושים אסורה, יישום עקרון הנפילה, וטיב יחסיהם של המבקש וירון. קולם חייב להשמע.

מן העבר האחר, דווקא צירופו של עו"ד גרשט אינו ברור. ביחס אליו כבר יש השתק פלוגתא כי אינו מנהל עזבון, ולכן לא ברור מניין היריבות בינו למבקש, זולת טענה שלא פורטה על משכון הקיים לטובתו. אם גורס המבקש שעו"ד גרשט אמור לפעול בהתאם להוראות ירון (תוך התעלמות מכך שעו"ד גרשט אמור לפעול מטעם שלושה היורשים המקוריים יחד, ולא רק מטעם ירון), הרי שטענה זו אמורה לבוא מפיו של ירון, לא של המבקש.

16. סיכויי התביעה נחזים דלים גם לגוף הדברים. המבקש אינו יורש. קשה להלום כי יש לו זכות מוקנית להירשם כבעל הזכויות בעזבונה של המנוחה. אכן, ירון ויתר על זכויותיו. מובן שלאחר שיירשמו זכויות ירון (ויתר היורשים) יוכל המבקש לפעול בעצה אחת עם ירון להעביר את הזכויות לידיו. אולם לא ברור הבסיס המשפטי המאפשר לדרוש את רישום הזכויות מלכתחילה על שמו שלו.

17. עו"ד גרשט טוען בהקשר זה כי התביעה נוגדת את מושכלות הראשונים של דיני הירושה המבוטאים ב"עקרון הנפילה". על פני הדברים יש ממש בטענה זו. "עקרון הנפילה" משמעו שהמועד שבו יש לראות את מעבר נכסיו של המוריש לידי יורשיו הוא מיד עם מותו, כעולה מהוראת סעיף 1 ל חוק הירושה (ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה (סעיפים 55-1) 35 (1992) ; להלן: שילה). צו קיום הצוואה ניתן, מטבע הדברים, זמן מה לאחר הפטירה. מעמדו של צו קיום הצוואה (וכמוהו צו ירושה, באין צוואה), הוא דקרלטיבי, ולא קונסטיטוטיבי (ראו: ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצין, פ"ד לז(2) 813). אין חולק שמתן צו קיום הצוואה אך מאשרר את החלוקה, ויש לראות ביורשים כמי שמי שהיו בעלי זכויות בעזבון מיד עם מות המוריש. עם זאת, ולכך יש חשיבות רבה לענייננו בצו קיום הצוואה, הרי שבהתאם לגישת המחוקק ובית המשפט, קודם לצו אין ליורש זכות בנכס מסוים, כי אם זכות ערטילאית באחוז מסוים של העזבון כולו. רק לאחר מתן הצו, ולחלוקה שבאה בעקבותיו, מקבל היורש חלק קונקרטי בזכויות, ורק אז הוא יכול להעבירן (ראו: סעיף 7(ד) לחוק הירושה; ע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 662; שילה, בעמ' 90-89)). ההתקשרות של ירון עם המבקש בהסכם, לאחר פסק הדין שאישר את צו קיום הצוואה, המקנה למבקש את זכויותיו האובליגטוריות , משמעותו ביצוע דיספוזיציה בזכויות שהיו קיימות לירון מרגע הפטירה. אך קשה לראות כיצד קיימת דרך שבה המבקש יכול, מלכתחילה, להירשם כבעל זכויות בנכסי המורישה, כאילו היה אחד מיורשיה, בלא שיירשמו ראשית זכויותיו של ירון.

18. המבקש נאחז בהוראת סעיף 7(א) לחוק הירושה, הקובע כי "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי היורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו ...". אכן כך. הוא מוסיף שאין תחולה לשיטתו להוראת סעיף 7(ד), שלפיה "זכותו של יורש בנכס מסוים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון". ברם ההיאחזות בהוראת סעיף 7(א) לחוק נחזית בעייתית מלכתחילה , ועוד יותר – הטענה לאי תחולת הסייג שבסעיף 7(ד), ככל שיש תחולה להוראת סעיף 7(א) לחוק. לחלק הראשון – קיים כבר השתק פלוגתא, שמקורו בפסק דינו של בית המשפט הנכבד לענייני משפחה (סעיף 16 לפסק הדין), כי אין מדובר בעסקה שבסיסה הוא בסעיף 7(א) לחוק הירושה. המבקש מתעמת עם קביעה זו, אולם ברור שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה. ואפילו היינו מניחים כי עסקינן בעסקה בזכות בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק: סעיף 7(ד) מעקר במידה רבה מתוכן את היכולת להעביר קניין מכוח עסקאות שכאלה (להבדיל מלהתחייב חוזית), שכן היכולת להעביר את הזכויות בנכס מסוים קמה רק לאחר חלוקת העזבון, כמבואר לעיל. כיוון שליורש אין זכויות בנכס מסוים כל עוד לא חולק העזבון, הרי שהדבר מכווין לכאורה למסקנה שראשית יש לחלק את העזבון, דבר הנעשה כעקרון בדרך של רישום הזכויות בהתאם לצו קיום הצוואה, ורק לאחר מכן ניתן לבצע בפועל עסקאות להעברת הזכויות. לפיכך, לא ברור כיצד יצליח המבקש להתנער מהוראותיו של סעיף 7(ד) לחוק, אפילו נניח כי בעסקה בזכויות בעזבון עסקינן.

19. נפנה למאזן הנוחות: עד כמה שהדברים נוגעים למבקש מזה ולירון ועו"ד גרשט מזה, יש טעם לכאורה לטענה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (זולת לעניין אותו משכון נטען, ללא פירוט, לטובתו של עו"ד גרשט, שזכויות המבקש אמורות לגבור עליו לשיטת המבקש). אולם כאן אנו שבים להיעדרם של בעלי העניין בהליך הנפקדים – היורשים האחרים, והנושים האחרים של ירון. אשר ליורשים האחרים, בהחלט אפשר שעיכוב הרישום יפגע בזכויותיהם. מן העבר האחר, אם נאמר כי אין בצו כדי להשפיע על זכויותיהם ואין מניעה שיפעלו לביצוע הרישום (שהרי הצו מופנה כלפי המשיבים דכאן לבדם) , אזי אין כל תוחלת בצו: לכאורה יכול כל אחד מן היורשים האחרים לעתור ללשכת רישום המקרקעין לרישום הירושה, שלו ושל כל יתר היורשים, לרבות ירון (ראו: סעיף 17 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011). אם כך, אין כל תועלת בצו.

19. אשר להיעדרם של הנושים האחרים של ירון: הבקשה קוראת, מעשית, למילוט נכסים של חייב מתחת ל"רדאר" של הנושים האחרים שלו. כיוון שהמבקש חפץ להפרע מירון, והלה נעתר ללחצו של המבקש ומשתף עמו פעולה, מעוניין המבקש שחלקו של ירון בעזבון לא כלל יירשם על שמו. הוא מודה, בריש גלי, כי אם הזכויות תירשמנה על ירון, ייתכן שהנושים האחרים יטילו עיקולים על הזכויות, ואז ימצא עצמו המבקש במאבקים משפטיים עם אותם נושים (סעיף 31 לבקשה; ראוי לציין שכאשר הוגשה בקשה דומה לבית המשפט לענייני משפחה, ציין המבקש את הדבר רק לאחר בקשת הבהרה של בית המשפט באשר לצורך בצו כאמור). אולם מבחינה משפטית, בדיוק כך צריך להתרחש: תירשמנה הזכויות על שם ירון. יפעל המבקש בדרכים המשפטיות המקובלות כדי לממש אז את ההסכם שבינו לבין ירון ואת העברת הזכויות על שמו . יתמודד אז המבקש עם טענות של נושים אחרים לעדיפות זכויותיהם שלהם. רוצה – יעתור המבקש בינתיים לאסור על ביצוע דיספוזיציה בזכויותיו הרשומות של ירון בנכס, בדיוק כפי שהציע כבר בית המשפט הנכבד לענייני משפחה (ולמותר לציין כי איני מחווה דעה לגוף בקשה שכזו). אין כל הצדקה לכך שבית המשפט יקל על המבקש, ויסייע – ולו זמנית – ב"העלמת" זכויותיו של ירון בעזבון, גם אם המבקש טוען לזכויות אובליגטוריות ביחס לאותם נכסים שירש ירון. טענת המבקש כי ניתן ראשית להעביר את הנכסים על שמו, ולאחר מכן פתוחה הדרך לנושים אחרים (שלא ברור כיצד יגלו כלל על שאירע) לנסות לטעון לזכויות באותם נכסים, אם עדיין יהיו כלל בידי המבקש, היא טענה דלת עוצמה.

סוף דבר

20. הבקשה לסעד זמני נדחית. הצו הארעי יתבטל מאליו ביום 23.3.14, באופן שיאפשר למבקש לשקול צעדיו (אף שאין בדברים משום המלצה כלשהי למבקש לנקוט הליך רביעי במספר) . המבקש יישא בשכר טרחתו של המשיב 2 בקשר עם הבקשה, בסכום של 11,800 ₪.

ניתנה היום, י"ב אדר ב תשע"ד, 14 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.