הדפסה

דגאני נ' צרפי

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה
נציג ציבור (עובדים) מר חיים עזר שוחט
נציג ציבור (מעבידים) מר לואי ליפסקי

התובע
1. מונדר דגאני ת.ז. XXXXXX899
ע"י ב"כ: עו"ד ברגר
-
הנתבע
1. שרון צרפי ת.ז. XXXXXX054
ע"י ב"כ: עו"ד חמדאן

פסק דין

לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, זכויות סוציאליות ותמורה בגין שעות נוספות. לטענת הנתבע, בין הצדדים לא נתכוננו יחסי עובד-מעביד הואיל והתובע הועסק על ידו כקבלן משנה בשליחויות, ומשכך אינו חב בתשלום כלשהו.

רקע עובדתי
התובע עסק בשליחויות מסניף "מיסטר זול" בשכונת קרית מנחם (להלן: הסניף). התובע עסק בכך באותו מקום באופן רצוף החל משנת 1992 ועד היום. התובע הועסק בסניף אף בניקיון אולם מרבית זמנו הועסק בשליחויות.
במהלך השנים, התובע עסק בשליחויות עבור מספר קבלנים שהתקשרו עם הסניף. על פי עדותו של התובע, לאורך כל התקופה עשה שימוש ברכבו הפרטי לצורך ביצוע השליחויות.
בחודש 7/09 הפסיק הנתבע את התקשרותו עם הסניף, וכתוצאה מכך נותקו היחסים בין הצדדים. על פי הודאת התובע (עמ' 6 לעדותו, ש' 8) , בסמוך לאחר מכן המשיך לבצע אותו תפקיד בסניף, באותם תנאים.
התובע צרף לתביעתו תלושי שכר עבור מלוא חודשי עבודתו. לטענתו, ב"כ קיבל אותם מרו"ח הנתבע זמן קצר לפני הגשת התביעה באופן מרוכז, לבקשתו .
הנתבע צרף בעדותו יומן שלדבריו ניהל (ולמצער עותק שנערך בדיעבד על בסיס תרשומות יומיות, כטענת הנתבע ) ובו היעדרויותיו של התובע מעבודתו ושעות עבודתו.

תמצית טענות הצדדים
לטענת התובע, הוא נשכר לעבודה על ידי הנתבע כעובד לכל דבר ועניין ועל כן זכאי לתשלום זכויות סוציאליות ובהן הבראה, חופשה והפרשות פנסיוניות. כמו כן טוען התובע כי הנתבע התחייב לשלם את הוצאות הרכב בהן נשא, אולם לא עשה כן. התובע טוען כי עבד בשעות נוספות ללא ששולמה לו תמורתן, הואיל והצדדים העמידו את התמורה על סכום קבוע בסך 3, 700 בתחילה ו-4,000 ₪ לאחר מכן (החל מחודש 12/06). לבסוף טוען התובע כי עם עזיבת הנתבע את הסניף ומעברו שלו לעבוד עבור קבלן שליחויות אחר בסניף, חב הנתבע כלפיו בתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.
הנתבע טוען להיעדר יחסי עבודה בין הצדדים, ומוסיף כי הציע לתובע להמשיך ההתקשרות עמו בסניף אחר (בית הכרם) אולם התובע סרב לכך. על כן , ומכל מקום, אינו זכאי לתשלום פיצוי פיטורים כלל. לחילופין טוען התובע כי לאחר שנכנס קבלן אחר בנעליו שוב אין הוא חייב מאומה לתובע ועל התובע לתבוע א ת כל דרישותיו הכספיות ממעסיקו המאוחר. הנתבע הוסיף וטען לקיזוז זכויות ששולמו לתובע ביתר, לטענתו, אם יוחלט כי נתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים והנתבע חב בתשלומים כלשהם לתובע.

דיון והכרעה
בחינת סיווג ההתקשרות בין הצדדים כהתקשרות של עובד-מעביד נעשית על פי מכלול העובדות שביסוד ההתקשרות (ע"ע 283/99 ברק נ' כל הקריות בע"מ, פד"ע לה תש"ס-2000, 642, שם בעמוד 652). התשובה לשאלה אם פלוני הוא במעמד של "עובד" או "קבלן עצמאי" היא מסקנה משפטית הנובעת ממערכת של עובדות מסוימות ( דב"ע לא/3-27 עירית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177). בשאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד עלינו לבחון את ההתקשרות האמיתית ולא את המסווה שנתנו לו הצדדים ( ע"ע 300245/97 משה אסולין אח' נ' רשות השידור, פד"ע לו 689).
פסיקת בית הדין קבעה מבחן מעורב לבחינת מהות היחסים שבין הצדדים שהמרכיב הדומיננטי בו הנו מבחן ההשתלבות לצד מבחני משנה כמו מבחן הפיקוח, הקשר האישי ועוד. ההשתלבות נבחנת מן הפן החיובי - השתלבותו של התובע במפעל יצרני לשירותים שניתן להשתלב בו, הפעולה המבוצעת על ידי התובע נדרשת לפעילות הרגילה והשוטפת של המפעל, והוא מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ולכן אינו "גורם חיצוני" ; ומהפן השלילי - התובע "אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (דב"ע לא/3-27 הנ"ל; דב"ע לב/3-30 יוסף פרידמן נ' תלפרי בע"מ, פד"ע ד 232; בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4)628, 646-650; בג"ץ 1163/98 שדות נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, 831 (2001)).
כפי שנראה להלן, לא השתכנענו בט ענת התובע, כי הועסק על ידי הנתבע כעובד. מכלול האינדיקציות המתוארות על ידי הצדדים מצביעות על כוונתם שלא לכונן יחסי עבודה ביניהם, כי אם יחסי מזמין וספק שירות. בנסיבות אלו, אין הנתבע חייב בתשלומים כלשהם הנובעים מקיומם של יחסי עבודה.
להלן ניישם, בנסיבות העניין כפי שעלו מעדויות הצדדים, את מבחני הפסיקה לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, ונפרט טעמי מסקנתנו זו.

מבחן ההשתלבות
הפן החיובי- עדות הנתבע, שהיתה אמינה עלינו לענין זה , היתה כי זכה במכרז לאספקת שירותי שליחויות לארבעה סניפי הרשת 'מיסטר זול' ברחבי ירושלים רבתי, כאשר שניים מתוכם הם סניפים רווחיים, והשניים האחרים (ביניהם הסניף) אינם רווחיים, ונלווי ם לסניפים העיקריים (עמ' 18 שורות 7-11). הנתבע העיד כי בנסיבות אלה, לא רווחי עבורו להעסיק עובד בסניף קרית מנחם, והוא נענה להצעת התובע עצמו, שעבד באורח קבע במקום מספר שנים עד לאותו מועד, לעבוד בסניף כקבלן משנה תמורת תשלום חודשי קבוע (ש' 18-22) . אמנם, התשלום היה קבוע ולא הותנה במספר המשלוחים שביצע התובע (עמ' 20 ש' 25-32), אולם התרשמנו שאכן, כדבריו של הנתבע, לא ציפה להרוויח ממעורבותו בסניף זה והשתלם לו לשלם לתובע תמורה חודשית מספקת תמורת "החזקת" הסניף על מנת שיוכל להתמודד במכרז על הסניפים הגדולים והרווחיים.
לטענת הנתבע התבצעו בסניף זה 250 משלוחים בחודש (עמ' 20 ש' 1 עמ' 22 ש' 5). לטענתו, אף שלא פיקח על עבודתו של התובע, זהו הסכום הממוצע שדווח לו על ידי הסניף בכל חודש ולפיו שולמה לו התמורה לפי 18 ₪ למשלוח. התובע טען (עמ' 16 ש' 28) כי עשה 300-320 משלוחים מדי חודש, ו-350 משלוחים בחגים. כך או כך, מדובר בפער לא גדול (ור' להלן ההסבר לפער) , וניתן לראות שההכנסה ברובה שמשה כדי לספק את התשלום עבור התובע. (ודאי אם נוסיף לכך את התשלומים לביטוח לאומי בהם נשא הנתבע כחלק מהעלויות הכרוכות בהנפקת תלוש השכר , כפי שנראה להלן, ואת העובדה שטען כי לעיתים לא רחוקות היה צריך למלא את מקומו של התובע שנעדר מעבודתו).
לטעמנו, בנסיבות הענין, "מפעל" הנתבע לא כלל את הסניף אלא הסניף היה נספח לו. לכך יוסף כי, הוכח מתוך העדויות (ור' להלן ), שהנתבע לא עשה שימוש ב"עבודתו" של התובע ככל שהיו לו חסכים בכח אדם לצורך מתן שירותים לסניפי מיסטר זול האחרים בהם נתן שרותי משלוחים ולמעשה אף לא את מלוא צרכי הסניף עצמו . אם כן, התובע לא היווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל. לפיכך, בפועל אין התובע עומד בפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
אשר לפן השלילי- התובע העיד כי קיבל "טיפים" בהיקפים ניכרים (1,000-2,000 ₪ בחודש, עמ' 9 ש' 1) ולא דיווח עליהם ל"מעסיקו" כביכול, הנתבע. התובע אף תאר בחקירתו כי היו לו לקוחות שהיו נותנים לו מתנות וכיו"ב. הנתבע העיד כי הגיעו לאוזניו שמועות כי התובע מבצע משלוחים פרטיים עבור לקוחות ללא ידיעתו שלו וללא ידיעת הסניף (עמ' 22 ש' 2-4). בפנינו הוכח כי לשמועה היה בסיס. התובע עצמו מודה בכך שגם בתקופה נשוא התביעה וגם היום יש לו לקוחות שלו בגבעת משואה ובקרית יובל (סיפת עמ' 6 ואילך) בעוד שעל פי טענתו בתצהירו, ההסכם עם הנתבע כלל ביצוע משלוחים בקרית מנחם בלבד. איננו מקבלים את גרסת התובע באשר ל"טיפים" בהיקפים כאלה, הן כשלעצמה והן בהתחשב במחיר למשלוח שקיבל הנתבע מהסניף כאמור (ממנו משמע שמחיר המשלוח עצמו ללקוח היה אף נמוך יותר). נראה כי אין מדובר ב"טיפים" אלא בתשלומים נפרדים שגבה התובע מלקוחות הסניף שהיו מוכרים לו, וסיפק להם את שרותי המשלוחים באופן ישיר תוך חסכון עלויות ה"תווך" של הסניף ושל הנתב ע. אם כן, לא זו בלבד שלתובע היה "עסק משלוחים " משל עצמו, אלא שלמעשה היה זה עסק המתחרה בעסקו של הנתבע. אף בכך יש כדי לחזק את מסקנתנו כי התובע היה בעל עסק עצמאי ופעל להשיא את רווחיו.
גם התנהלותו של התובע עם סיום ההתקשרות של הנתבע עם הסניף מצביעה על האופן שבו הוא עצמו ראה את הנושא:
"אחרי שרון בא סופר שירות ואמרו לי, בוא תעבוד גם באורה בקרית מנחם. ביקשתי רכב ועובד מסופר שירות. שרון נעלם. אמרתי להם, אני לא יכול לעבוד באורה בלי אוטו גדול ועובד. איך אני אעבוד לבד בשני סניפים?
ש. שיספקו לך אוטו ועובד.
ת. כן. אמר לי, אין דבר כזה. תביא אוטו ותעבוד. אמרתי להם, בסדר, אני אקנה אוטו. הוא הסכים לשלם לי 6,000 ₪ ולא הסכמתי בסכום כזה לעבוד בשני סניפים"..
התנהלותו של התובע היא כשל קבלן עצמאי - התובע דורש "עובד" ורכב. לכאורה, לו היה עובד, היה אינדיפרנטי להיקף העבודה, כל עוד השעות מוגדרות , וכל עוד משולם לו ערך מוסף בגין עבודה בשני סניפים. הרי לא אחריותו היתה זו להספיק לבצע את כלל המשלוחים, אם הוא שכיר. אלא שלא כך התובע עצמו ראה את מצב הדברים.
אם כן, התרשמנו כי לתובע עצמו היה עסק משלו, הוא ניהל אותו בהתחשב ביכולתו להשיא רווחים מקסימליים ביחס לעבודה הנדרשת, תוך שילוב בו זמני עם עבודות אחרות שסידר לעצמו, וכך יכול היה להרשות לעצמו "לסרב" לעבוד במקומות מסוימים .

התובע עבד בקביעות בבית העסק עבור קבלנים מתחלפים
התובע העיד כי עבד באופן קבוע בסניף במשך למעלה מעשר שנים (עמ' 4 לעדותו, ש' 30-32, עמ' 15 ש' 25-29), כאשר הקבלנים המעסיקים אותו מתחלפים, והוא עצמו נותר כעובד שליחויות בסניף, ולעיתים מזדמנות אף בביצוע תפקידים אחרים (ניקיון) על פי צרכי הסניף. אם כן, ככל שהיה "מפעל" בסניף, ספק אם היה זה מפעלו של הנתבע דווקא.

כפיפות ופיקוח וביצוע העבודה בעצמו
מן העדויות שהיו בפנינו השתכנענו כי התובע נהג בעצמאות בעבודתו, והיא לא היתה מפוקחת על ידי התובע . התובע עצמו העיד שנפגש בנתבע רק כאשר זה הגיע לשלם לו את התמורה החודשית (עמ' 11 ש' 5 , עמ' 15 ש' 14)), וזאת לעומת תיאור הנתבע על הפיקוח הצמוד שהחיל על עובדיו השכירים בעצמו ובאמצעות הנהגים שהעסיק (עמ' 10 ש' 1-18).
התובע על פי העדפתו עבד רק בשכונת קרית מנחם וסרב לנסוע לגבעת משואה או למקומות מרוחקים יותר לצרכי הסניף והנתבע (עמ' 23 לעדות הנתבע ש' 20) . התובע הכחיש זאת ב עדותו (בעמ' 6 ש' 27-32, עמ' 7 ש' 6-23) וזאת בסתירה מובהקת לאמור בתצהירו (סעיף 4(ו)) שם טען כי אחד התנאים ש"סוכמו" היה כי יעבוד בקרית מנחם בלבד.
התובע הוא שעמד בקשר ישיר עם הסניף והוזמן לבצע שליחויות כאשר נדרש לכך ( עמ' 11 שורה 2-3, עמ' 21 ש' 14-17), הוא הכתיב לעצמו את קצב עבודתו (הסניף קצב רק טווח של שעתיים לביצוע משלוחים, ושעות יציאת המשלוחים היו רשומות על לוח בסניף לידיעת הלקוחות), ואף נעזר באחרים לצורך ביצוע עבודתו בהתאם לצרכיו (עדות קסטיאל מטעם הנתבע, עמ' 3 ש' 22 אשר היתה מהימנה עלינו ). לטענת התובע נעזר בילדיו אולם הדבר אינו מתיישב עם גילאיהם (עמ' 14 ש' 17-25) אם כן, אכן נעזר באחרים. (לא נתנו אמון בגרסתו לפיה מי שהיה עמו היו עובדים של הנתבע מסניפים אחרים, הדבר אינו מתיישב עם היקף העבודה אשר אליבא דתובע עצמו נדרש ביחס לסניפים אלה, ואף לא עם הפיקוח, שהשתכנענו כי הנתבע קיים, על עובדים אלה).
לעומת זאת, העיד הנתבע כי את עובדיו השכירים, במובחן מקבלנים, נהג לאסוף מבתיהם ולעבוד איתם שכם אל שכם (עמ' 18 ש' 27-32, עמ' 19 ש' 1-4). אל הסניף בו עבד התובע לא הגיע והוא היה באחריותו הבלעדית של התובע והנתבע התערב רק על פי בקשת התובע או הסניף כאשר נבצר מהתובע לבצע את העבודה (עמ' 21 ש' 14-17, עמ' 22 ש' 2-5, עמ' 23 ש' 22-27). כאמור, גם מן העבר השני, הנתבע לא קרא לתובע לסניפים האחרים לסייע בעיתות לחץ (עמ' 15 ש' 15-16) כפי שניתן היה לצפות שיעשה אילו אכן היה עובדו.
אכן, יש הסכמה עובדתית בין הצדדים כי הנתבע דאג להחליף את התובע כאשר נעדר מעבודתו, ולא ניכה משכרו עקב כך (עמ' 23 ש' 22). עובדה זו פועלת לחובת הנתבע. ואולם, חרף האמור לעיל ומשקילת מכלול השיקולים בתיק זה, לרבות, אשר צוין לעיל, כי היה על הנתבע להבטיח כי יתקיימו משלוחים בסניף זה כתנאי להפעלת המשלוחים בסניפים אחרים הרווחיים עבורו, מצאנו כי אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו .

אספקת כלי עבודה
התובע נשא בעצמו בהוצאות הרכב ששימש אותו בעבודתו , ואף שטען כי ציפה לקבל החזר עבור הוצאות הרכב, הביטוח והטסט, הודה כי לא סוכם בין הצדדים גובה הסכום והוא אף לא פנה אל הנתבע בבקשה לקבלת החזר הוצאות הרכב אף שזה לא שולם לו מעולם (עמ' 8 ש' 3-24) . התובע נימק זאת בכך שקיבל טיפים בהיקפים ניכרים ואלו שימשו אותו למימון הוצאות הדלק (עמ' 8 ש' 25, עמ' 9 ש' 1) . לטעמנו התנהלותו של התובע מצביעה על כך שסוגיית מימון הוצאות הרכב כלל לא עלתה על הפרק בעת ההתקשרות עם הצדדים וגם לא לאחר מכן, וזאת עד לניהול ההליך דנן, אלא היה ברור לשני הצדדים כי התובע הוא שמספק את ה"כלי" היחיד הדרוש לשם ביצוע המשלוחים.
התובע ציטט לעניין זה את פסה"ד בעניין דבע (ארצי) מה/3-82 הרשליקוביץ יצחק - פזגז חברה לשיווק בע"מ (10/11/1985) הקובע: " את האמור אפשר לתמצת באמירה שבחשבון סופי קובע מה היה נושא ההתקשרות, מה היה העיקר ומה היה הטפל: אם העיקר היה ה"כלי", כגון דחפור או משאית, והטפל היה הפעלת הכלי, או שהעיקר היה עבודת האדם עת הכלי שימש ל"עזר"." יישום מבחן זה בנסיבות המקרה בפנינו מראה כי עיקר השירות שהתבקש התובע לבצע עניינו היה בהפעלת ה"כלי", הרכב. התובע לא נדרש לבצע עוד פעולה בבתי הלקוחות שדרשה מומחיות מיוחדת, כל השירות שסיפק – משלוח סל קניות לבית לקוח- תלוי היה ברכב שהיה הכלי העיקרי שלו לצורך ביצוע עבודתו (למעט משלוחים אותם נשא בעגלה, על פי עדותו, שהיו מועטים יותר מטבע הדברים) . בנסיבות אלה , הכלי הוא חלק חשוב מן ההתקשרות אם לא כנהגו ממש, הרי כמעט כך. עוד ציטט התובע את פסה"ד בעניין דבע (ארצי) לו/3-48 יהושע גינזבורג - "ניסן" השקעות וסוכנויות בע"מ , (02/12/1976) ואולם פס ה"ד דשם מאבחן ומסייג את תוקפו מקום בו "ייתכן ושונה יהיה המצב באדם שכל עבודתו היא נהיגה, ובעבודתו זאת הוא משתמש במכוניתו הוא", אף כי ביצוע משלוחים אינו זהה לנהיגה, ברור כי בשונה מעבודה פקידותית, עבוד ת משלוחים עיקר עניינה הוא אמצעי להובלת המשלוחים ועל כן, כאמור לעיל, אין מדובר בדבר הטפל לעצם ההתקשרות עם העובד.
פסה"ד בעניין ת"א 719/08 ארז גריל - אבי אוחיון (25/02/2010) שצוטט אף הוא על ידי התובע כלל אינו ממן העניין שכן מדובר בפס"ד פלילי שניתן על ידי בימ"ש מחוזי ודן באחריות נזיקית בעוולת תקיפה. אגב אורחא דן הוא בשאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ובתרומתה של העובדה כי השליח עשה שימוש ברכבו הפרטי לצורך ביצוע המשלוחים למסקנה בעניין זה. פסק הדין לא מפרט מהן יתר האינדיקציות שהובילו את ביהמ"ש שם למסקנה כי מתקיימים יחסי עובד מעביד בהליך דשם, ואשר שימוש ברכב פרטי לא גברה עליהם לשלול אותם. בנסיבות אלו מצאנו כי אין ללמוד הלכה מעניין זה.

אופן תשלום התמורה
הנתבע הנפיק לתובע תלושי שכר כנגד התשלום החודשי שקיבל (נספח א' לתצהיר התובע). התובע עצמו ציין בתצהירו (ס' 4(ד)) כי הדבר סוכם מפורשות במועד ההתקשרות בין הצדדים. בחקירתו נשאל התובע על ידי בית הדין מדוע מצא לנכון לסכם עם הנתבע מפורשות את עניין הנפקת תלושי השכר, ותשובתו לא הניחה את הדעת (עמ' 9 ש' 17-19). אין זאת אלא שהתובע מצא לנכון להעלות את הנושא משום שידע שכקבלן משנה לא מוטלת על הנתבע חובה להנפיק לו תלושי שכר אלא ההיפך הוא הנכון, עליו עצמו מוטלת החובה להמציא חשבוניות כנגד קבלת תשלומים. על כן היה מקום כי הנושא יעלה על הפרק, אף שלכאורה אליבא דתובע היה צריך להיות מובן מאליו ואינו דורש "סיכום" כלשהו. הנתבע העיד כי הוסיף ושילם תשלומי ביטוח לאומי עבור התובע אולם עשה זאת כדי לבטח את עצמו מפני פגיעה אפשרית של התובע (עמ' 19 ש' 21).
כעולה מעדות התובע, הוא לא קיבל את תלושי השכר באופן שוטף (עמ' 9 ש' 26) ולא היו לו השגות על כך. רק כחצי שנה לפני הגשת התביעה, כשנתיים לאחר ני תוק היחסים בין הצדדים, פנה ב"כ אל רו"ח הנתבע וקיבל ממנו את כל תלושי השכר רטרואקטיבית (עמ' 9 ש' 31-32). האמור משמיענו כי בזמן אמת, התמורה החודשית שקיבל התובע בצירוף ה"טיפים" ששלשל לכיסו הספיקו לו וסיפקו את כל תביעותיו ו הטענה לקיומם של יחסי העבודה בין הצדדים לא נולדה אלא בדיעבד.
אם כן , התרשמנו כי אין מקום ליתן משקל של ממש לקיומם הפורמלי של "תלושי שכר" בבחינת מהותם של יחסי הצדדים.
יוער בהקשר זה, ש התובע העיד כי תביעותיו כלפי הקבלנים השונים שהעסיקו אותו במרוצת השנים היו סלקטיביות, אף שתנאי עבודתו נותרו דומים, ולמעשה לא תבע איש מהם פרט לנתבע (עמ' 5 ש' 4-5, עמ' 17 ש' 24-31). הדבר מצביע שוב על מהותם האמיתית של היחסים.

אופן ניתוק היחסים
לבסוף, הנתבע העיד כי לאחר שלא התמודד בשנית במכרז על סניף זה, הציע לתובע לעבור ולעבוד עימו בסניף בית הכרם, אולם הלה סרב, ככל הנראה מן הטעם שמדובר היה במקום עבודה תובעני הרבה יותר (עדות הנתבע עמ' 19 ש' 8 , עמ' 24 ש' 2-3). מהנסיבות המתוארות עולה כי התובע הוא עצמו שיזם את הפסק ההתקשרות בין הצדדים משום שהעדיף להמשיך ולעבוד בסניף בו עבד מזה למעלה כעשור ומעדותו עולה כי אכן המשיך לעבוד בו באותם תנאי עבודה ושכר לפחות עד למועד חקירתו (עמ' 11 ש' 14-17) . הדבר מחזק את הקשר שזיהינו בין הסניף עצמו לבין התובע ומחליש את הקשר שבין התובע לבין הנתבע באופן שמצביע על העדרם של יחסי עבודה .
התובע העלה טענות הנוגע לסיום ההתקשרות, כאשר טען כי הנתבע הפסיק כליל לעסוק בשליחויות ועל כן פתח עסק אחר (שעונים) ואין אמת בטענת הנתבע כי הציע לתובע לעבור לעבוד בבית הכרם. הנתבע טען כי כבר בחודש 5/09 (חודשיים לפני ניתוק הקשר) הציע לתובע לעבוד לבית הכרם וזה סרב והעדיף לעבוד עם הקבלן החדש. התובע הצביע על השינוי בגרסת הנתבע בסוגיה זו בין האמור בכתב ההגנה לבין האמור בתצהיר. אף אם אנו מוצאים כי יש מקום להטיל ספק בגרסת הנתבע באשר לשאלה האם הציע לתובע מקום עבודה חלופי והיכן, אין בכך בכדי לשנות ממסקנתנו הכללית.
לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה שאף שהתובע טוען לניתוק היחסים בחודש 7/09, הגיש תביעתו זו ביום 16.4.12, בחלוף למעלה משנתיים וחצי מאז . לטעמנו יש בכך כדי להעיד על הבנתו המקורית של התובע את הגדרת היחסים בין הצדדים ואת היקף "זכויותיו" עם סיומם.

סיכומם של דברים, מצאנו כי בין הצדדים לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד.

משכך, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבע וכן בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

ניתן היום, טו באב (12 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

חיים עזר שוחט, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

לואי ליפסקי, מעבידים