הדפסה

דאהוד חמיד נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים

העותר
עליאן מחמוד דאהוד חמיד
ע"י ב"כ עו"ד יניב גלבוע

נגד

המשיבה
הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים
באמצעות אגף היועץ המשפטי של עיריית ירושלים
עוה"ד אירנה טוייב ואילנית מיכאלי

החלטה

העותר הגיש עתירה מנהלית במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות למשיבה " לשנות את התכנית שמכוחה הינה מפקיעה וסוללת את כביש 4 הידוע בשמו כביש בגין דרום, כך שתוואי הכביש לא יעבור בסמוך (מרחק של כ-1.5 מטרים בלבד) מבית מגורים שבבעלותו של העותר ולא יהיה צורך בהפקעה השנייה". לחילופין, התבקש בית המשפט להורות למשיבה להעתיק את תוואי הכביש ולשנותו כך שהפגיעה בעותר תימנע.

במסגרת עתירה זו הגיש העותר בקשה לצו ביניים כנגד המשיבה אשר לפיו ייאסר על המשך העבודות בקטע הכביש הסמוך לביתו עד להחלטה בעתירה לגופה.

עניינה של החלטה זו הוא בבקשה לצו ביניים.

דין הבקשה להידחות.

תוואי כביש בגין דרום העובר בשכונת מגוריו של העותר (בית צפפה), נקבע בתכניות שונות, לרבות תכנית 2317 שאושרה למתן תוקף עוד בשנת 1990. תכנית זו, יש לומר, הפנימה את תוואי הדרך כפי שעוד נקבע בתכנית המתאר הארצית לדרכים, תמ"א 3, שאושרה בשנת 1976. על פי הוראות תכנית 2317 יועד חלק מן החלקה שבבעלות העותר, היא החלקה נשוא העתירה, לדרך או עיצוב נופי ויתרתה לשטח נוף פתוח. ביום 21.5.92 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעת הפקעה מכוח סעיף 26 לתקנון התכנית, בדבר הפקעת שטחי ציבור שבתחומה, לרבות אותם שטחים מן החלקה נשוא התכנית המיועדים לדרך ולעיצוב נופי. על פי אותה תכנית, הופקעו מהחלקה 522 מ"ר עבור דרך ו-576 מ"ר עבור דרך או עיצוב נופי. בין המשיבה לבין העותר התנהלו בעבר הליכים משפטיים לנוכח סירובו של העותר למסור חזקה בחלקים המופקעים וביום 7.7.94 נתן בית משפט זה צו למסירת חזק ה כנגד העותר במסגרת ה"פ 206/93. על פי המתואר בתגובת המשיבה לבקשה שלפני י, רק בשנת 1997 הגיעו הצדדים לידי הסכם אשר במסגרתו מסר העותר את החזקה בחלקים המופקעים מכוחה של תכנית 2317 תוך שמירת זכותו לטעון בעתיד לגבי הפיצויים שיגיעו לו, ככל שיגיעו לו, בגין ההפקעה.

תכנית 4552 פורסמה למתן תוקף ביום 16.4.01. בין יתר מטרותיה, שינוי ייעוד שטח משטח נוף פתוח לאזור מגורים 3 מיוחד, לדרך, למעבר ציבורי ולהולכי רגל. גם תכנית זו קבעה שטחים המיועדים להפקעה לצרכי ציבור, ובכללם חלק נוסף מחלקתו של העותר ("ההפקעה השנייה"). על פי תכנית זו, סווג חלק מן החלקה נשוא העתירה, שהיה מיועד לשטח נוף פתוח על פי התכנית הקודמת, לאזור מגורים 3 מיוחד, לדרך ולשטח פתוח ציבורי. בעת הפקדתה של התכנית, הגיש העותר התנגדות וזו נדחתה.

לאחר אישור התכנית, הגיש העותר בקשה להיתר בנייה ואכן ביום 10.4.01 ניתן לו ההיתר המבוקש. יש להדגיש כי רק מכוחה של תכנית 4552 התאפשר מתן היתרי בנייה למגורים בחלקת העותר. בבקשה להיתר ציין העותר, כי שטח מגרשו עומד על 816 מ"ר. הווה אומר, שהעותר הפנים בבקשתו הן את ההפקעה הראשונה מכוח תכנית 2317 והן את ההפקעה השנייה מכוח תכנית 4552, שכן גרע משטח חלקתו את השטחים המופקעים או המיועדים להפקעה על פי שתי התכניות גם יחד.

מכאן מסקנה, שעוד בשנת 2001 ידע העותר באופן חד משמעי מה הייעודים השונים שנקבעו לחלקתו וכן ידע על ההפקעה השנייה, הצפויה מכוחה של תכנית 4552 . כך גם לא יכול להיות ספק שהעותר ידע באו תו מועד מה תוואי הכביש המתוכנן. נזכיר, כי העותר אף הגיש התנגדות לאותה תכנית, באמצעות עורך דין, עובדה המחזקת את הקביעה שהעותר ידע והבין באותו מועד את כלל השלכותיה של התכנית על חלקתו.

ביום 23.7.12 התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעת הפקעה להפקעתם של 280 מ"ר מתוך החלקה שבענייננו, המיועדים לצרכי ציבור על פי תכנית 4552. בנוסף לפרסום האמור, הודיעה המשיבה לעותר את דבר הפרסום ודרשה ממנו למסור את החזקה בשטח המופקע בתוך 60 יום. המשיבה ביקשה לתפוס את החזקה מבלי להיזקק לצו משום שהמדובר בשטח המיועד לתשתית ציבורית (סעיף 8(ב)(2) לתיקון משנת 2010 לפקודת הקרקעות).

העותר לא מסר למשיבה את השטחים המופקעים וכעבור חודשיים מיום פרסום הודעת ההפקעה, פנה לבית משפט זה בבקשה לצו מניעה זמני בתיק שקיבל (מסיבה לא ברורה) את המספר עת"מ 55200-09-12, וזאת מבלי שהוגשה עתירה מנהלית כהליך עיקרי שעליו תיסמך אותה בקשה. הבקשה נדונה בפני כב' השופט מוסק ביום 3.10.12, ונדחתה. על אף שב"כ העותר דאז הצהיר כי יגיש עתירה מנהלית בתוך שבוע ימים, הרי שעתירה כזאת הוגשה רק בעבור כ-4 חודשים. כב' השופט מוסק קיבל את עמדת המשיבה לפיה אין נדרש צו שיפוטי לשם תפיסת החזקה בשטח המיועד לתשתית ציבורית.

נוכח כל אלה, ומשלא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שהודעת ההפקעה חורגת מתכנית 4552 או כי תוואי הכביש סוטה מן התכניות המוזכרות לעיל, הרי שאין כל תשתית להוצאת צו ביניים, בהינתן השיהוי יוצ א הדופן בו נגועה העתירה ובשים לב לכך שמן האמור לעיל עולה כי העותר היה מודע גם מודע לתכנית, למשמעותה ולהיקף ההפקעה מחלקתו.

לא למותר להוסיף, כי נראה שהבקשה לצו ביניים, אינה אלא ניסיון להשיג על החלטתו של כב' השופט מוסק אשר כבר דחה בקשה זהה. אין מקובלת עלי י הטענה לפיה במסגרת החלטתו של כב' השופט מוסק לא נדון תוואי הגשר האמור ל שרת את הכביש שייחצה את כביש בגין דרום בסמוך לחלקת העותר, משום שהדברים לא נטענו במסגרת הבקשה שנדונה בפניו. העובדה שבמסגרת בקשה קודמת באותו עניין עצמו נמנע העותר, מטעמיו שלו, מלטעון את מלוא הטענות הרלוונטיות, אינה יכולה להוות תשתית להגשת בקשה נוספת ולהביאה לדיון מחודש בפני מותב אחר של אותה ערכאה.

מכלול השיקולים מביא, אפוא, למסקנה כי סיכויי העתירה נמוכים עד מאוד ומנגד, הפגיעה באינטרס הציבורי על דרך של מתן צו אשר יעצור את העבודות, הינה רבה ביותר.

הבקשה נדחית.

העותר ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ב"כ העותר יודיע עד ליום 14.3.13 אם הוא עומד על העתירה. בהתאם להודעה ועל פי תכנה, ייקבע המשך הטיפול בתיק.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אדר תשע"ג, 05 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.