הדפסה

ד"ר שלמה כהן ושות'- משרדי עורכי דין נ' מנגלוס ואח'

ניתנה ביום 29 ינואר 2015

ד"ר שלמה כהן ושות' – משרד עורכי דין
המבקש
-
1.אמירה מנגלוס
2.עדי קרטון
3.אפרים הייליקסר
4.איתי סלע
5.אורי פרוכטמן
6.עו"ד ליעד וטשטיין
7.ליעד וטשטיין ושות' - משרד עו"ד
המשיבים

בשם המבקש – עו"ד אשר חלד, עו"ד טל מאירסון ועו"ד יפעת תבור

החלטה

השופט אילן איטח
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום 18.1.15 (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר דב גרינברג ומר אורי מתתיהו; סע"ש 25953-12-14), בה קיבל בית הדין, באופן חלקי, את בקשת המבקש לסעדים זמניים אשר הוגשה על רקע הפסקת עבודתם של המשיבים 1-5 במבקש.

הרקע
בקליפת אגוז אפרט את המסגרת העובדתית הלכאורית שנקבעה על ידי בית הדין האזורי:
המבקש (להלן – המשרד) הוא משרד עורכי דין המתמחה בתחום הקניין הרוחני ודיני פטנטים אשר בראשו עומד עו"ד ד"ר שלמה כהן (להלן – עו"ד כהן). המשיב 6 (להלן - עו"ד וטשטיין), אשר עבד במשרד כ- 22 שנה, שימש כמנהל מחלקת ליטיגציית פטנטים במשרד במעמד של שותף ברווחים. המשיבים 1-5 הועסקו כעורכי דין שכירים במשרד במחלקת ליטיגציית פטנטים, תחת ניהולו של עו"ד וטשטיין: המשיבה 1 משנת 2004 כעו"ד (קודם לכן כמתמחה); המשיב 2 משנת 2012; המשיב 3 מחודש ינואר 2012; המשיב 4 משנת 2013 כעו"ד (קודם לכן כמתמחה); המשיב 5 מחודש אוקטובר 2010.
לשלמות התמונה אציין כי מהחלטת בית הדין האזורי עולה כי במחלקת ליטיגציית פטנטים הועסקו, בנוסף למשיבים 1 – 5, עוד 7 עורכי דין שהמשיכו בעבודתם במשרד.
בין עו"ד כהן לעו"ד וטשטיין קיימת מחלוקת מזה תקופה ארוכה. ביום 28.11.14 עזב עו"ד וטשטיין את המשרד, במפתיע, והקים משרד עצמאי לעריכת דין – המשיב 7.
במהלך מספר ימים לאחר עזיבת עו"ד וטשטיין את המשרד הודיעו המשיבים 1-5 על התפטרותם המיידית מעבודתם במשרד: משיבה 1 ביום 1.12.14; משיב 2 ביום 29.11.14; משיב 3 ביום 3.12.14; משיב 4 ביום 3.12.14,; משיב 5 ביום 4.12.14. מיד לאחר שהתפטרו, עברו המשיבים 1-5 לעבוד אצל עו"ד וטשטיין (במסגרת המשיב 7).
בעקבות עזיבת עו"ד וטשטיין את המשרד, הודיעו חלק מלקוחות המשרד על העברת הייצוג בתיקים שבטיפולו של עו"ד וטשטיין, למשרדו החדש.
כעולה מן הבקשה, חלק מהלקוחות העבירו רק חלק מהתיקים, ויתרת התיקים נותרה במשרד.
במסגרת עבודתם במשרד טיפלו המשיבים 1-5 גם בתיקי הלקוחות אשר העבירו את הייצוג מהמשרד למשיב 7. כיום, לאחר שעברו לעבוד במשיב 7, ממשיכים המשיבים 1-5 לטפל בלקוחות אלה.
בסמוך לעזיבתם, המשיבים 2 – 4 (ועל פי חוות דעתו של המומחה מטעם המשרד גם המשיבים 1 ו- 5) העתיקו או מחקו קבצי מחשב שהיו על גבי מחשבי המשרד הנוגעים ללקוחות המשרד, לרבות מידע עסקי רגיש של אותם לקוחות.
על רקע אלה פנה המשרד לבית הדין בבקשה למתן סעדים זמניים שונים כנגד המשיבים 1 – 5, סעדים שענינם הגבלות על יכולתם של המשיבים 1 – 5 להמשיך ולטפל בלקוחות המשרד.
ביום 11.12.14 ניתן סעד ארעי "האוסר על המשיבים או מי מהם לעשות שימוש בכל מידע וסודות של המשרד ולא להעבירם למתחרים של המשרד".
בהמשך ולבקשתם צורפו המשיבים 6 ו- 7 לדיון בבקשה לסעדים זמניים.

החלטת בית הדין האזורי
לאחר שמיעת ראיות וטיעוני הצדדים הגיע בית הדין האזורי למסקנות הלכאוריות הבאות:
בסמוך לתחילת עבודתם במשרד, חתמו המשיבים 1-5 על התחייבות לשמירת סודיות וכן על התחייבות שלא ליתן שירות ללקוחות המשרד במשך תקופה של בין שנתיים לשלוש שנים מסיום עבודתם במשרד (להלן – התחייבות לאי תחרות). בתמורה להתחייבות לאי תחרות נקבע כי תשולם למשיבים "תמורה מיוחדת" בסך 400 ₪ או 800 ₪ לחודש (להלן – תוספת השכר).
על פי הפסיקה, על מנת ליתן תוקף לתניית אי תחרות על המשרד להוכיח כי הגבלת העיסוק נועדה להגן על "אינטרס לגיטימי", ובכלל זה "מידע מסחרי סודי", "תמורה מיוחדת", "הכשרה מיוחדת" ו"תום לב".
בית הדין האזורי לא שוכנע בקיומו של מידע מסחרי סודי כאמור או בעשיית שימוש במידע כזה מצד המשיבים 1 – 5:
אשר ל"רשימת לקוחות" המשרד נקבע כי בשלב זה לא ניתן להכריע בשאלה האם קיים "ערך מוסף" בקבלת רשימת הלקוחות של המשרד "מן המוכן". אך גם אם כך הוא - לא הוכח בשלב זה שנעשה שימוש אסור במידע זה על ידי המשיבים 1-5 או מי מהם, שכן מהראיות עולה לכאורה כי עו"ד וטשטיין, היה זה שטיפל בלקוחות המשרד בתחום לטיגציית הפטנטים. מכאן כי שמות הלקוחות, לרבות אנשי הקשר, היו ידועים לו באופן אישי ולא היה לו צורך בקבלת מידע זה מאת המשיבים 1-5.
אשר ל"רשימת אנשי קשר", מדובר במידע סודי של המשרד, אשר הועתק על ידי המשיב 4 תוך הפרת חובות האמון שהוא חב למעסיקו. יחד עם זאת, בשלב זה של ההליך "לא הוכח במידה מספקת שקיים ערך מוסף לרשימת אנשי הקשר וכי רשימה זו מקנה יתרון למי שיקבלה מן המוכן". בית הדין האזורי ציין כי לטענת המשיבים 1 – 5 מידע זה מצוי בידי עו"ד וטשטיין וכי מידע אחר שייך למעשה ללקוח. בית הדין עמד על כך שאין בטענות אלה כדי להפחית מחומרת המעשה של העתקת המידע או של מחיקת הקבצים.
לא הוכח כי תוספת השכר שקיבלו המשיבים 1 – 5 כנגד ההתחייבות לאי תחרות מהווה "תמורה מיוחדת" כמשמעה בפסיקה לצורך הצדקת הגבלת עיסוק של עובד לאחר סיום ההתקשרות עם המעסיק. מדובר בתוספת בשיעור נמוך ביחס לשכרם של המשיבים 1 – 5 (בין 3% ל-6% משכרם) ואין זה סביר לראותה כ"תמורה מיוחדת" כאמור. בית הדין הוסיף כי לפי עדות המשיבים תוספת השכר שולמה להם מתחילת עבודתם במשרד ועוד לפני שהוחתמו על ההתחייבות לאי תחרות.
לא הוכח כי ההכשרה שניתנה למשיבים 1 – 5 מהווה "הכשרה מיוחדת" כמשמעה בפסיקה לצורך הצדקת הגבלת עיסוק של עובד לאחר סיום ההתקשרות עם המעסיק. קרי, הכשרה הדורשת השקעת משאבים מיוחדים, באופן החורג מהתמקצעות בתחום כתוצאה מעצם העיסוק בו. נקבע כי הידע וההתמקצעות שרכשו המשיבים 1-5 תוך כדי ועקב עבודתם במשרד, הפכו לחלק מהתמחותם ומכישוריהם האישיים כעובדים, ולא עולים כדי סוד מסחרי של המשרד.
אשר לסוגיית "תום הלב", קבע בית הדין האזורי שלא הוכח כי החבירה שבין המשיבים 1 – 5 לבין עו"ד וטשטיין תוכננה מראש במטרה לגרום נזק למשרד ולגזול את לקוחותיו. יחד עם זאת, מצא בית הדין כי הופרה חובת תום הלב מצד המשיבים 1 – 5. בית הדין האזורי מסכם את ממצאיו הלכאוריים כך:

"חומר הראיות כפי שהובא בשלב זה מעלה כי המשיבים 1-5 החליטו לעזוב את עבודתם במשרד, ימים ספורים לאחר שעו"ד וטשטיין עזב את המשרד בטריקת דלת. הראיות שהוצגו בשלב זה של ההליך מצביעות על כך שעזיבת המשיבים היתה קשורה לעזיבתו של עו"ד וטשטיין ונעשתה בעקבותיה.
המשיבים עזבו ללא מתן הודעה מוקדמת כמתחייב בחוק, ללא העברת חומרי העבודה בצורה מסודרת.
הטענות בדבר סביבת עבודה בלתי אפשרית הועלו לראשונה בתגובת המשיבים ולא נטענו במכתבי ההתפטרות שמסרו.
המשיבים לא פנו לעו"ד כהן לפני עזיבתם בטענות לגבי התנהלות בלתי מקובלת במשרד, בגינה הם שוקלים להתפטר. בכך לא ניתנה למשרד הזדמנות לתקן את הפגיעה הנטענת בתנאי עבודתם, באופן שיאפשר את המשך עבודתם, לכל הפחות בתקופת ההודעה המוקדמת.
מיד לאחר התפטרותם הועסקו המשיבים על ידי עו"ד וטשטיין שהפך למתחרה משמעותי של המשרד בתחום לטיגציית פטנטים, ואף העביר אליו חלק מלקוחות המשרד. בתוך כך המשיכו המשיבים לטפל באותם תיקים בהם טיפלו במהלך עבודתם במשרד.
בסמוך לעזיבתם את המשרד – המשיבים העתיקו ומחקו ממחשביהם במשרד קבצים שונים הנוגעים ללקוחות המשרד."

נוכח ממצאים אלה, קבע בית הדין האזורי כי התנהלות המשיבים 1 – 5 "עולה כדי הפרת חובת האמון המוגברת החלה עליהם במסגרת יחסי עובד ומעביד עם המשרד וכן עולה כדי חוסר תום לב קיצוני".
לאור קביעתו כאמור, קבע בית הדין האזורי כי "הפרת חובות כאמור יש בה כדי להצדיק הטלת מגבלות על עיסוקם של המשיבים".

בבוא בית הדין האזורי לבחון את שאלת הגבלת עיסוקם של המשיבים 1 – 5, פרט את שיקוליו כדלהלן:

"57. כעולה מהבקשה, חלק מהלקוחות של המשרד (ואולי כולם) כבר העבירו את ייצוגם למשרדו של עו"ד וטשטיין, עוד בטרם הוגשה הבקשה. מתן הצווים המבוקשים לא ישיב את הלקוחות למשרד, שכן לא ניתן לחייב את הלקוחות להיות מיוצגים על ידי המשרד דוקא.
לעניין זה ראוי להתייחס לעובדה כי מדובר במשרדי עורכי דין. היחסים בין עורך דין ללקוח מחייבים מידה רבה של אמון אישי בין הצדדים. בנוסף, בתיקים הספציפיים שבהם מדובר, נדרשת השקעת זמן מיוחדת ללימוד התיק, דבר המקשה על מעבר תכוף של הלקוחות בין עורכי דין שונים, בעניין שהטיפול פה כבר התחיל.
58. אנו סבורים שהפעולות שנקטו המשיבים 1-5 כמפורט לעיל, מהוות הפרה בוטה של חובת תום הלב, באופן שמצדיק מתן צו מניעה נגדם, לפרק זמן של מספר חודשים, בהתאם להלכות בית הדין הארצי לעבודה.
בעניין זה איננו מקבלים את טענת המשיבים כי מדובר במקצוע חופשי שהמעבר בין עבודה לעבודה בו צריך להיות פתוח לחלוטין.
בעת שהמשיבים 1-5 פעלו כפי שפעלו, היה עליהם לצפות כאפשרות מסתברת ממעשיהם – כי ינתן נגדם צו מניעה.
אנו סבורים כי גם בשוק החופשי, יש עקרונות בסיסיים שהפרתם, מחייבת מתן סעד משמעותי, לרבות הגבלת עיסוק.
59. יחד עם זאת, אין ספק בעיננו שמתן צו המניעה, בנסיבות הספציפיות של תיק זה, עלול להביא לפגיעה חמורה בלקוחות.
מהראיות שהוצגו עולה כי חלק מתיקי הלקוחות בהם מטפל עו"ד וטשטיין, ואשר העבירו אליו את ייצוגם מהמשרד, נמצאים בשלבי בירור מתקדמים, אשר בחלקם נקבעו מועדים קרובים לדיוני הוכחות מורכבים, הדורשים בין היתר חקירת מומחים מחו"ל.
הדברים עלו במיוחד בנוגע לשתי חברות גדולות המיוצגות כעת על ידי עו"ד וטשטיין, אשר קבועים בעניינם דיוני הוכחות בחודש הקרוב.
60. על סמך חומר הראיות הוכח לכאורה כי עלול להיגרם נזק חמור לצדדים שלישיים – לקוחותיו של עו"ד וטשטיין, שאינם צד לסכסוך בין הצדדים. נראה כי אין חולק שמדובר בתיקים מורכבים אשר הטיפול בהם אורך כבר מספר שנים. מתן צו שימנע מהמשיבים להמשיך ולטפל באותם לקוחות עלול להסב נזק חמור ללקוחות אלה, לעיכוב הטיפול בעניינם ואף לפגיעה בסיכויי הצלחתם.
זאת שעה שהייצוג כבר הועבר על ידי הלקוחות לעו"ד וטשטיין, כך שמתן הצווים לא יחזיר את הלקוחות למשרד ותוצאתו העיקרית תהיה פגיעה באותם לקוחות.
61. מנגד, נזקו של המשרד כתוצאה ממעשי המשיבים 1-5, ניתן לכימות כספי ולפיצוי כספי.
62. שונים פני הדברים בכל הנוגע ללקוחות של המשרד, אשר נכון להיום טרם עברו להיות לקוחותיו של המשיב 7.
לגבי אלה, יש הצדקה מלאה למנוע מהמשיבים 1-5 מלטפל בלקוחות אלה, לתקופה קצובה בזמן."

על רקע שיקולים אלה קבע בית הדין האזורי כי "פרק הזמן הסביר בעייננו, בשים לב למהות העיסוק – מקצוע חופשי ולמכלול הנסיבות וכן לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הוא שלושה חודשים מהיום". לפיכך, הורה בית הדין האזורי, בכל הנוגע להגבלת עיסוקם של המשיבים 1 - 5, כך:

"ניתן בזאת צו מניעה האוסר על משיבים 1-5 לטפל בלקוחות שהיו לקוחות המשרד ויעברו להיות לקוחות של משרד המשיבים 6 ו-7. הצו לא יחול על לקוחות שעברו למשרד המשיבים 6 ו-7 עד למועד מתן החלטה זו. צו המניעה יעמוד בתוקפו למשך שלושה חודשים ממועד מתן החלטה זו."

לשלמות התמונה נציין כי בית הדין האזורי הורה למשיבים 1 – 5 להשיב למשרד חומרים שהועתקו ממחשביהם, השייכים למשרד (שאינם נוגעים ללקוחות ספציפיים) וכן חומרים השייכים ללקוחות המשרד (שהינם לקוחות המשרד נכון למועד החלטה זו), וכי הסעד הארעי שניתן ביום 11.12.14 בקשר לשמירת הסודיות יעמוד בתוקפו. כן חייב בית הדין את המשיבים 1 – 5 לשלם למבקש הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

בקשת רשות הערעור
בקליפת אגוז טוען המשרד כך:
ממצאיו החמורים של בית הדין האזורי אודות מעשי המשיבים 1 – 5 אינם תואמים את ההגבלה שהוטלה עליהם. ממצאים אלה מצדיקים הגבלת עיסוק משמעותית יותר, שתגרום להפסקה אפקטיבית של מעשי הגזילה של לקוחות המשרד ולביטול מעשי הגזל.
החלטת בית הדין אסרה על המשיבים 1 – 5 לטפל בלקוחות שהיו לקוחות המשרד ויעברו להיות לקוחות של משרד המשיבים 6 ו-7, מכאן שהצו לא יחול על לקוחות שעברו למשרד המשיבים 6 ו-7 עד למועד מתן ההחלטה. נטען כי בית הדין האזורי לא הבחין בין "לקוחות" המשרד לבין "תיקים". כל שנאסר על המשיבים 1 – 5 הוא לטפל ב"לקוחות המשרד שיעברו" ולא "בתיקים שיעברו". לטענת המשרד, הובהר לבית הדין האזורי כי רק לקוח אחד העביר את כל תיקיו וכי כל יתר הלקוחות העבירו מהמשרד רק תיקים אחדים. כתוצאה מכך, אם לקוח העביר, עובר להחלטה, תיק או תיקים כל שהם לא ימנע מהמשיבים 1 – 5 לטפל בתיקים אחרים שאותו לקוח יעביר לאחר אותה החלטה.
האיסור להשתמש "ברכוש שנגזל" הוגבל לזמן קצר "עד כדי גיחוך: שלושה חודשים".
לאור אלה מתבקש בית דין זה להורות למשיבים 5 – 1, למעט בנוגע לתיק אחד הקבוע לדיון בימים הקרובים: לחדול לאלתר ולהימנע מלטפל בעניינים ובתיקים בהם טיפלו במסגרת עבודתם במשרד; לחדול לאלתר ולהימנע מייצוג ו/או מקיום כל קשר עסקי עם לקוחות המשרד בכלל, ובמיוחד עם לקוחות בהם הם טיפלו במסגרת עבודתם במשרד; לחדול לאלתר מכל שימוש במידע ובסודות של המבקש; ובפרט לא להעביר מידע וסודות למתחרים של המשרד, ובמיוחד להימנע משיתוף פעולה כזה עם עו"ד וטשטיין.
במקביל להגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה למתן צווים זמניים במעמד צד אחד, אשר נדחתה ביום 27.1.15.

הכרעה
לאחר ששקלתי את טענות המבקש ועיינתי בכלל חומר התיק הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות, ואלה טעמי בתמצית:

תחילה, אעיר כי לא מצאתי כל ממש בטענת המשרד כאילו האיסור להשתמש "ברכוש שנגזל" הוגבל ל"שלושה חודשים". ראשית, בית הדין האזורי הורה למשיבים 1 – 5 להשיב למשרד "חומרים" של המשרד שהועתקו; שנית וזה העיקר, הסעד של שמירת הסודיות שניתן ביום 11.12.14 כלל לא הוגבל בזמן. ככל שכוונת המשרד היתה לכך שהלקוחות הן "הרכוש הנגזל", הרי שכלל לא נקבע כי המשיבים 1 – 5 "גזלו" לקוחות.

ואשר לסוגיה המרכזית הנוגעת להגבלת עיסוקם של המשיבים 1 – 5 –
א. ככלל, החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה. לא מצאתי כי בטיעוני המשרד יש כדי להצביע על כך שנפל פגם בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכיוון המבוקש על ידי המשרד.
ב. ויודגש, לכאורה, המקרה הנוכחי שונה מהמקרה שנדון בעניין גירית, שכן בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח שהחבירה שבין המשיבים 1 – 5 לבין עו"ד וטשטיין תוכננה מראש במטרה לגרום נזק למשרד ולגזול את לקוחותיו. בנסיבות אלה, וחרף הקביעות הנוגעות להתנהגות המשיבים 1 – 5 לא מצאתי כי יש הצדקה להענות לבקשת המשרד, לרבות הטענה הנוגעת להעדר אבחנה בין לקוחות המשרד שעברו לעו"ד וטשטיין, אפילו העבירו חלק מהתיקים, לבין לקוחות שלא העבירו כל תיק לעו"ד וטשטיין.
ג. העתקת "חומרים" או מחיקתם ממחשבי המשרד היא הפרה של חובות תום הלב, אך אין משמעות הדבר, בהכרח, כי התרופה לאותה הפרה היא הגבלת עיסוקו של העובד. ודאי משלא הוכח כי המידע שהועתק הוא בבחינה "סוד מסחרי" או כי יש בו כדי להקנות למשיבים 1 – 5 יתרון בלתי הוגן בעיסוקם. זאת ועוד, לא הוכח כי הדרך היחידה למנוע מהמשיבים 1 – 5 לעשות שימוש באותו מידע שהועתק הוא בדרך של הגבלת עיסוקם. לעניין זה יש להקיש מההלכה לפיה הוכחת קיומו של "סוד מסחרי" אינה מובילה בהכרח להגבלת עיסוקו של עובד. טרם שיקבע כי הסעד הראוי הוא הגבלת העיסוק על בית הדין להשתכנע, כל מקרה בנסיבותיו, כי העובד יעשה שימוש באותו סוד מסחרי וכי שימוש זה יפגע במעסיקו הקודם באופן ממשי.
ד. ממכלול הנסיבות עולה כי הסכסוך האמיתי של המשרד אינו עם המשיבים 1 – 5, אלא עם עו"ד וטשטיין, שהוא הגורם לכאורה למעבר לקוחות המשרד. החלטתם של המשיבים 1 – 5 לעבור ולעבוד עם עו"ד וטשטיין לכאורה ועל יסוד קביעות בית הדין בשלב זה אין בה לכשעצמה פסול.
ה. כך או כך, לרשות המשרד עומד גם סעד חליפי בדמותו של הסעד הכספי.

סוף דבר – הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ה (29 ינואר 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .