הדפסה

ד"ר סוהיל ואח' נ' סמום

בפני
כבוד ה שופטת דורית פיינשטיין

תובעים

1.בראכאת ד"ר סוהיל
2.מעאווייה ברכאת

נגד

נתבעים

נביל סמום

פסק דין

1. הליך זה החל בטען ביניים, בו ביקש הטוען כי בית המשפט יורה לו למי מיורשי הנכס עליו לשלם דמי שכירות. לטען הביניים השיבו רק חלק מיורשי הנכס, והם אף הגישו תביעה לפינוי הטוען מהנכס. לטענת היורשים הטוען איננו דייר מוגן ואינו מחזיק בנכס כדין, ואף אם ייקבע כי הוא דייר מוגן הרי שהתקיימו במקרה זה העילות להורות על פינויו.

2. ההליכים בתובענות אלו התקיימו במשך שנים ארוכות בין היתר תוך ניסיון לאתר ולצרף את כלל היורשים להליך, ובגלל פטירתו של הטוען, וכניסתו של בנו לנעליו.

רקע עובדתי ומשפטי קודם בין הצדדים וחליפיהם:
3. הטוען בטען הביניים, והנתבע בתובענה הוא מר רמזי סמום בנו של המנוח מר נביל ג'וואד סמום (אשר יקראו להלן: "רמזי" ו-"המנוח" בהתאמה).

4. התובע 1 בתובענה הוא ד"ר סוהיל ברכאת, והתובע 2 בתובענה הוא מועאייה מוחמד פאווזי ברכת (אשר יקראו להלן בהתאמה: "סוהיל", ו- "מועאייה"). סוהיל ומועאייה הם אחים, ובניו של מחמד פוזי ברכאת שהיה אחד הבעלים של הנכס נשוא המחלוקת, בבעלות משותפת עם אחיו. לתביעתם הם צירפו הסכם פירוק שיתוף עם בני דודיהם,שירשו וממנו עולה כי כל בניו ובנותיו של מחמד פוזי ברכאת ז"ל הפכו לבעלי הנכס.

5. המקרקעין נשואי המחלוקת הם שני מחסנים סמוכים ומחוברים במזרח ירושלים ברח' אלזהרא 10 הידעו גם כספר 3,000 דף 257. שני מחסנים אלו משמשים כיום לעסק של מכירת עצים (להלן: "הנכס").
6. בין סוהיל למנוח התקיים הליך משפטי קודם ת.א. 24753/99 ובו קבע כבוד השופט ברקלי כי סוהיל לא הצליח להוכיח כי המנוח לא שילם דמי מפתח, ועל כן קבע כי המנוח שילם דמי מפתח ומכוח כך הוא דייר מוגן בנכס. בעקבות ערעור שהוגש על ידי סוהיל, והסכם פשרה, חויב המנוח לשלם לסוהיל את דמי השכירות המוגנים.

7. שני הצדדים העלו טענות מטענות שונות כנגד פסקי הדין,שניתנו בהליך הקודם. סוהיל ומועאייה טענו כי פסקי הדין לא יצרו השתק פלוגתא חיובי, שכן השופט ברקלי קבע בהתאם לנטלי הראיה הקבועים בדין כי סוהיל לא הצליח להוכיח שהמנוח לא שילם דמי שכירות. אין בידי לקבל טענה זו, אכן השופט בדק את נטלי הראיה, אך מרגע שקבע כי הוא דוחה את טענתו של סוהיל כי המנוח לא שילם לאביו דמי מפתח, הרי שנקבע בפסק הדין כי המנוח שילם דמי מפתח והוא דייר מוגן. מכאן שנקודת המוצא לדיון בהליך שבפניי היא כי המנוח, אביו של רמזי היה דייר מוגן בנכס. יתר על כן, גם הטענה שפסק הדין אינו יוצר השתק כלפי מועאייה דינה להדחות שכן הוא הפך לבעל הנכס, בדומה לאחיו מכוח ירושה, ומבחינה זו פסק הדין חל עליו בהיותו חליף או צד קרוב.

8. גם רמזי טען כי על אף פסק הדין, ועל אף שאביו שילם את שכר הדירה לסוהיל מכוחו, אין הוא יודע למי מיורשיו של מחמד פוזי ברכאת הוא צריך לשלם שכר דירה. אין בידי גם לקבל טענה זו שכן לאחר שניתן פסק הדין המשלים על ידי כב' השופט ברקלי היה על רמזי להמשיך ולשלם את שכר הדירה לידי סוהיל. יתר על כן, נוכח פסק הדין של השופט ברקלי טוב היה אילו רמזי לא היה מעלה באמצעות באי כוחו טענות כנגד זכויותיהם של התובעים בנכס, שכן בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הגנת הדייר ולפסק דינו של השופט ברקלי הרי שלכל הפחות סוהיל הוא הבעלים של הנכס, כהגדרת מושג זה בחוק. סעיף 1 לחוק הגנת הדייר סוטה מן ההגדרה הקניינית של בעל נכס וקובע כי " "בעל בית" - מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור"; תכליתו של סעיף זה היא מתן הגנה לדיירים שידעו כי יצאו ידי חובת בתשלום שכר הדירה למי שעונה על הגדרות אלו ש (חי') 8987-02-09 שאול פורת נ' חיה בלומל [פורסם בנבו, 11/07/11]). ומכאן, שעם מתן פסק הדין או עם תשלום שכר הדירה, סוהיל עונה על ההגדרה של בעל בית כמשמעותה בחוק. לא ברורה לי כלל הטענה של רמזי כי מצד אחד, אביו שילם לאביו של סוהיל דמי מפתח, וחוייב לשלם על פי פסק הדין דמי שכירות לסוהיל, ומצד שני שסוהיל אינו בעל הבית.

9. היות וסוהיל לא העלה כל טענה כנגד זכויותיו של מועאייה בנכס, הרי שתשלום שכר הדירה למי מהם, יעניק צו גודר לרמזי. בכך הוכרע למעשה הדיון בטען הביניים, וזאת לאחר שיתר המשיבים לא עמדו על זכויותיהם לקבל את שכר הדירה.

מעמדו של רמזי כדייר מוגן:
10. התובעים טענו בסיכומים שהוגשו על ידם, כי רמזי לא הפך לדייר מוגן, בניגוד לדרישת סעיף 23 לחוק הגנת הדייר. דא עקא, שלטענה זו לא היה זכר בכתב התביעה. כתבי התביעה הוגשו בשעתו על ידי כל אחד מהאחים בנפרד כנגד המנוח בלבד, ולאחר פטירתו לא תוקן דבר מלבד שינוי שם הנתבע. יש לציין כי בניגוד לנטען על ידי רמזי, הרי שבית המשפט התיר באופן מפורש את תיקון כתב התביעה, כך שהוא יהיה הנתבע, ועל פי הצהרתו של רמזי הוא הדייר המוגן בנכס ועל כן כתב התביעה תוקן אך ורק כנגדו. מכאן שהתיקון היה כדין, אך לא כלל טענה שרמזי אינו דייר מוגן ממשיך.

11. לטענה זו אף לא היה זכר בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים. על כן אני מקבלת את טענתו של רמזי בעניין זהו וקובעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. ומכאן שאני קובעת כי רמזי הוא דייר מוגן.

12. יש לציין כי גם הניסיון של רמזי לטעון בסיכומיו כי הוא ובן דודו הינם דיירים מוגנים הוא בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן כתבי הטענות תוקנו על סמך טענתו של רמזי כי רק הוא הפך לדייר המוגן בנכס, עם פטירת אביו.

קיומן של עילות פנוי לפי סעיף 131 לחוק:
13. בכתבי התביעה, שהגישו כל אחד מהתובעים בנפרד הם העלו מספר טענות המהוות לטעמם עילה לפינוי הנכס. סוהיל טען כנגד המנוח בשעתו שהוא משיג גבול, וטוב היה אם טענה זו לא הייתה נטענת, נוכח פסק הדין הקודם שניתן בין הצדדים. בכתב התביעה שהגישה מועאייה הועלו כנגד המנוח טענות נוספות שיכולות להיות, אם יוכחו, עילות פינוי לפי סעיף 131 לחוק. היות ולא הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד רמזי הרי שאדון בטענות שהעלאה סוהיל כנגד המנוח, כאילו הועלו כנגד רמזי.

הריסת הקיר המערבי של החנות:
14. סעיף 131(3) קובע כי אחת מעילות הפינוי על פי דין היא אם:
" המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים";
15. יש לציין כי עילה זו היא גם עילה לפינוי מכוח הפרה יסודית של ההסכם שכן בהסכם נאסר על השוכר לעשות כל שינוי במושכר.

16. לטענת מועאייה, במועד לא ידוע הרס אביו של רמזי קיר בחנות ופלש למדרגות הסמוכות וסיפח אותן לנכס. אין בידי לקבל טענה זו שכן הסכם השכירות המוגנת אינו מתאר במדויק את הנכס, וכפי שציין השופט ברקלי ההסכמים שנכרתו בין הצדדים נכרתו על בסיס אמון הדדי רב, ולא כללו עובדות מהותיות לרבות אי ציון העובדה ששולמו דמי מפתח. מכאן שיתכן כי מלכתחילה הנכס כלל גם גישה לחדר המדרגות. מועאייה לא הגיש הודעה סדורה מתי הרס המנוח את הקיר, כיצד נודע לו על כך, ואף לא ברור אם הקיר אכן נהרס או נחצה ואם הדבר נעשה בהסכמת אביהם של מועאייה וסוהיל אם לאו.

17. בתצהיר מטעמו טען מועאייה כי הוא מצרף צילומים של השימוש בכלים כבדים במחסנים, אך תמונות כאמור לא צורפו. בחקירתו הנגדית לעומת זאת טען כי הגיע למקום ואסרו עליו לצלם אך התמונות מצויות בדמיונו והוא יודע שהרסו את הקיר. שוב לא ברור גם מגרסה זו מתי נהרס הקיר, האם על ידי רמזי או המנוח, ולא ברור מדוע מועאייה לא עתר לבית המשפט שיתיר לו לצלם את הנכס שבבעלותו.

18. אני ערה לסתירות הקיימות בעדויות העדים מטעם הנתבע אם יש קיר בין המחסנים למדרגות, אם נחצה הקיר ואם לאו, אך אין בסתירות שבעדויות אלו כדי להוכיח שהמנוח או רמזי עשו שינויים במושכר.

19. על כן אני קובעת כי עילת פינוי זו לא הוכחה, ודינה להדחות.

השכרת הנכס לאחרים:

20. לטענת סוהיל ומועאייה התקיימו בעניין זה שני תנאים על פי דין המקימים עילת פינוי. התנאי הראשון הוא בהתאם להוראת סעיף 131(2):
"הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי" ;
21. והתנאי הנוסף הוא לפי סעיף 131(6) :
"הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו - להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח - והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין;"

22. לטענת מועאייה, עוד בשנות ה-80 העביר המנוח את המחסנים לאחיו, ולאחר פטירת האח הועברו המחסנים לחזקתם של בני אחיו, דהיינו בני דודו של רמזי. טענה זו נסמכת על עדותו של עד אחד, שכפי שהתברר מעדותו לא היה בישראל שנים ארוכות, ואף לא ברור מתי ביקר בנכס לאחרונה.

23. עוד טען מועאייה כי עם פטירת המנוח נתלתה מודעה על גבי החנות ובה נאמר כי אחיו של בעל החנות נפטר. דבר זה מעיד לטענתו כי החנות עבר לחזקת אחיו של המנוח. בחקירה הנגדית התברר כי לא ברור למועאייה עצמו מי צילם את השלט, אך גם אם הייתי מקבלת את הטענה שזה השלט שניתלה על גבי דלת החנות, אין בראיה זו לבדה כדי להעיד על כך שהמנוח העביר את העסק לידי אחר. לא ידוע מי כתב את ההודעה, ויש להניח כי זו נכתבה בחיפזון כדי להעיד שאחיו של האדם הפעיל בעסק נפטר. אין בה כדי להעיד שהעסק הושכר או הועבר על ידי המנוח.

24. רמזי טען כי הוא ובני דודיו מפעילים יחד את העסק. על פי הדין, דייר מוגן יכול להפעיל את העסק באמצעות אחר, ומשלא הוכח כי העסק הועבר לידי צד שלישי הרי שטענה זו גם כן נדחית.

אי תשלום דמי שכירות:
25. בסיכומים טענו האחים ברכאת כי המנוח ורמזי לא עדכנו את גובה דמי השכירות המשולם על ידם. טענה זו הינה גם כן בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן בכתבי התביעה נטען כי דמי השכירות לא שולמו כלל.

26. מכאן שעלי להכריע אם המנוח ו/או רמזי הפרו את הוראת סעיף 131(1) לחוק הקובעת כי ניתן לפנות דייר מוגן מהנכס אם
"הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו"

27. כפי שאבהיר להלן, טענות שני הצדדים בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות היו מאוד לא ברורות, וכל צד העלה טענות סותרות. סוהיל טען בכתב התביעה כי המנוח מחזיק בנכס מבלי לשלם לו דמי שכירות כלל. טענה זו התבררה כרחוקה מאוד מן האמת שכן בעקבות הליך הערעור ופסקי הדין של השופט ברקלי, שילם המנוח לסוהיל סך של 32,065 ש"ח וזאת על חשבון שכר הדירה עד לתום שנת 2001.

28. מכאן שעד ליום 31.12.01 שילם המנוח שכר דירה, ואין זה מעלה או מוריד מי מהאחים קיבל את חלקו בשכר הדירה מסוהיל ומי לא. על כן טענותיו של מועאייה כי שכר הדירה לא שולם כלל משנת 1992 נדחות. יש לציין כי סוהיל עצמו לא הגיש תצהיר עדות ראשית, אך ברור מהעדות של מועאייה כי הוא עצמו לא היה מעורב בגביית שכר הדירה או בהליך הקודם ומעורבותו גם בהליך זה החלה רק בשנת 2011. אף אם מועאייה עצמו דרש מהמנוח או מרמזי שכר דירה, הרי שברור מעדותו כי הוא לא ידע אילו תשלומים סוהיל קיבל, והיה נתק בין האחים בעניין זה.

29. רמזי טען בתצהירו כי סכום זה אמור לכסות את שכר הדירה עד לשנת 2004 שאז ניתן פסק הדין הסופי בהליך על ידי השופט ברקלי, ולא היא. מהחותמות על גבי המכתב ששלח בא כוחו של המנוח עולה כי הסכום המלא הופקד בשנת 2001 ואין כל ראיה כי היו הפקדות נוספות ממועד זה ועד למתן פסק הדין הסופי.

30. כזכור, בשנת 2007 הגיש המנוח את טען הביניים ובו טען כי שילם את דמי השכירות עד לשנת 2007 אך מנקודה זו לא ידע למי מהיורשים עליו לשלם, וזאת בשים לב לפניות סותרות אליו ולמודעות שיורשים שונים פרסמו בעיתונות. אין חולק כי משנת 2009 ולפחות עד לישיבת ההוכחות הפקיד רמזי את שכר הדירה בקופת בית המשפט.

31. מכאן שעל רמזי הנטל להראות כי דמי השכירות שולמו משנת 2001 ועד שנת 2008, כולל. לתצהיר מטעמו הוא צירף מכתבים של בא כוחו המעידים על תשלום לסוהיל עבור שנת 2005 בסך 3,550 ₪ וכן תשלום נוסף לכאורה לסוהיל בשנת 2008 בסך 2,810 ₪ (התשלומים הם לפי 550 דינר ירדני לשנה). לא הוצגו בפניי ראיות לכאורה לשנים 2003, 2004, 2006 ואף לא לשנת 2007.

32. רמזי מנסה להיבנות מחלקי דברים שנאמרו על ידי בא כוחם של האחים ברכאת הזדמנויות שונות בעניין התשלום, אך נטל הראיה כי שילם את שכר הדירה רובץ לפתחו. אני נכונה להניח כי בשנת 2005 אכן העביר בא כוחו של רמזי את שכר הדירה לידי סוהיל כפי שעולה מהמכתב, וזאת גם נוכח העובדה שסוהיל לא הגיש תצהיר מטעמו, ולא הכחיש את קבלת הסכום. יתר על כן אני גם מקבלת את טענתו של רמזי, כי ניתן לקזז את עיקר שכר הדירה של השנים 2003 ו-2004 מההוצאות שנפסקו לטובת המנוח, ולא שולמו על ידי סוהיל. גם בעניין זה אציין כי היה על סוהיל להעיד או לספק ראיה אחרת כי שילם את ההוצאות שנפסקו כנגדו, ומשלא עשה כן יכול היה המנוח לקזז אותם משכר הדירה. מדובר בהוצאות בסך 5,000 ₪ ובקיזוז של שכר דירה לשנתיים בסך 1,100 דינר ירדני, ומכאן שנותרה יתרה לא גדולה לתשלום גם בגין שנים אלו.

33. אין בידי לקבל את הטענה שבשנת 2008 לאחר שהמנוח הגיש את טען הביניים הוא ניסה לשלם את שכר הדירה לסוהיל, תוך התעלמות מיתר היורשים, ואם רמזי טען שהשיק נפדה היה עליו להציג ראיה לכך. מכאן ששכר הדירה לא שולם במשך שלוש שנים, ולמעשה החל להיות מופקד בקופת בית המשפט רק בשנת 2009 תחת דרישה מפורשת של בית המשפט.

34. תקופה של שלוש שנים בהן לא שולם שכר הדירה היא תקופה משמעותית, קל וחומר שעה שהמנוח או בנו היו מודעים לאפשרות להפקיד את שכר הטרחה בחשבון בנק נפרד, אצל בא כוחם או בקופת בית המשפט. התרשמותי היא כי רמזי שהפך לרוח החיה בניהול העסק ניסה להתחמק מתשלום שכר הדירה, בשים לב למחלוקות בין כלל היורשים של הנכס, ולאחר שסוהיל זנח את תביעת הפינוי. ההתרשמות הכללית היא שבאותה עת סבר רמזי (או המנוח) כי ניתן להתעלם מהזכויות של בעל הנכס, יהיה אשר יהיה.

35. על כן לדעתי קמה במקרה זה עילת פינוי.

סעד מן הצדק:

36. רמזי טען רק בסיכומיו כי הוא זכאי לסעד מן הצדק, והאחים ברכאת טענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולא היא. טענת סעד מן הצדק ניתן לטעון לראשונה בשלב הסיכומים וזאת בהתאם לפסיקה נרחבת בתחום : ( ראו: ע"א 116/65 לנציאנו נ' יפה, פ"ד יט(3) 122, 128 (1965)]. עא 76/81 מנחם בוקובזה נ' דוד שירי, לז (3) 622 רעא 5071/12 ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' אבשלום נג'י [פורסם בנבו, 24/07/12].

37. חוק הגנת הדייר מותיר בידי בית המשפט פתח צר המאפשר שלא לפנות דייר בשל שיקולי צדק. הוראת סעיף 132 לחוק קובעת:
"א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו.

(ב) ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין".

38. כב' השופטת ארבל סיכמה את ההלכה הרווחת בעניין סעד מן הצדק וקבעה כי :

"לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל (ראו סעיף 7 להחלטה זו). בעניין זה נאמר:
"מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)). (רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. וטובה אלברטל ואח' (פורסם בנבו).

ובהמשך הדברים ציינה כי:
"במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959)".

באותו עניין נקבע כי נוכח חומרת ההפרה שכללה בניה ללא הסכמת בעלי הבית ושלא כדין, והיותה הפרה חוזרת בפעם הרביעית, הרי שלא התמלאו התנאים למתן סעד מן הצדק.

39. בע"א (מחוזי חי') 53471-11-10 קווי יסוד לבנייה ופיתוח בע"מ נ' לוסיה שפיץ, תק-מח 2011(1), 28343 , 28349 (2011) חזר ודן בית המשפט בשיקולים הנוגעים למתן סעד מן הצדק וסיכם:

" בפסיקה הענפה בסוגיה דנן נמנו גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון, בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד מן הצדק, וביניהם: טיב המושכר, מהות ההפרה, התנהגותו של הדייר, התנהגותו של המשכיר, גודל הדירה, גודל הכנסתו של הדייר וכו'. בבואו לשקלל את הגורמים הללו, על בית המשפט ליתן דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים, ולהימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי הינו סנקציה חמורה מידי ובלתי צודקת, ביחס להפרה שקרתה. כלומר, המבחן העקרוני שגובש בפסיקה, מתייחס לאיזון בין הנזק שייגרם למשכיר עקב הפרת תנאי השכירות, לבין הנזק שייגרם לדייר אם יפונה".

40. התרופה של סעד מן הצדק נועדה למנוע מצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן הישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין המורה על פינוי הדייר. תרופה זו צריכה להנתן שעה שפינוי הדייר יהווה סנקציה לא מידתית, אך יש להביא במכלול השיקולים גם זכותו של בעל הנכס בקניינו, ושזכות זו הינה בעלת מעמד חוקתי. ( ע"א 3437/09 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' לנקרי (לא פורסם, ניתן ביום 14.1.10), רע"א 1406/10 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' לנקרי (לא פורסם, ניתן ביום 28.4.10) ].

41. ומן הכלל אל הפרט: בבואי לשקול אם לתת סעד מן הצדק התלבטתי לא מעט היות ואין המדובר בבית מגורים אלא בעסק. מחד, לא מדובר בקורת גגו של הנתבע, אך מנגד מדובר בעסק שמפרנס את משפחתו המורחבת משנת 1973 והפיגורים בתשלומים היו על רקע סכסוכים ברורים בין יורשי הנכס. יש לציין כי בהליך הקודם שהתנהל בבית המשפט המנוח לא שילם את דמי השכירות בשל מחלוקת מהותית בדבר מעמדו כדייר מוגן, והפקיד את מלוא הסכום לאחר שמעמדו נקבע בפסק דין. אוסיף ואציין כי גם בעדות בפניי התכחש מועאייה לתשלומים שאחיו קיבל, ומעדותו עולה נתק עמוק בין בני המשפחה השונים.

42. בשוקלי את כל אלו אני קובעת כי כתנאי לסעד מן הצדק ישלם רמזי סך של 30,000 ₪ תוך 60 יום, ישלם את מלוא שכר הדירה לשנים 2006 עד 2008 בתוך 30 יום, ושכר הדירה שהופקד בקופת בית המשפט יועבר לידי בא כוח התובעים, לצורך חלוקה בין התובעים והמשיבים לטען הביניים. מובהר כי היה ורמזי לא ישלם את הסכום דנן תוך התקופה שנקבעה לא יינתן סעד מן הצדק ודמי השכירות שלא שולמו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מודגש כי משמעות הדבר שיהיה עליו לפנות את הנכס בתוך 7 ימים . נוכח התוצאה אליה הגעתי, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ה, 02 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.