הדפסה

ג'י.אי.אס אנוירמנטל סולושנס בע"מ ואח' נ' אפללו ואח'

ניתן ביום 10 פברואר 2015

ג'י.אי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בע"מ
המערערת והמשיבה שכנגד
-

רמי אפללו
המשיב והמערער שכנגד

לפני: השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ, השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן
נציג ציבור (עובדים) מר ויסאם עזאם, נציג ציבור (מעסיקים) מר משה מרבך

בשם המערערת והמשיבה שכנגד – עו"ד חיים פיצ'ון
בשם המשיב והמערער שכנגד – עו"ד עופר אטיאס ועו"ד מיטל דרזנר-מימון

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור גב' דרורה רוזן ומר מיכאל קנדל; ס"ע 40865-12-09).

הרקע לערעור:
המשיב (להלן – אפללו) הוא מנהל ובעל מניות עיקרי בחברת ווטרמטיק בע"מ, שעיסוקה בטיפול והשבחת מים (להלן - ווטרמטיק). המערערת (להלן – החברה) אף היא חברה העוסקת בתחום טיהור המים.
הצדדים התקשרו בקשר כפול – קשר עסקי בין ווטרמטיק לחברה וקשר עבודה בין אפללו לבין החברה, וזאת בשני הסכמים שנחתמו ביום 6.3.2007:
ההסכם האחד - הסכם עסקי ובו נקבע מתווה לאיחוד הפעילות בין ווטרמטיק לחברה, באופן שבו החברה תיתן ללקוחות ווטרמטיק את השירותים שווטרמטיק התחייבה לתת להם, ואפללו ערב באופן אישי להתחייבויות ווטרמטיק (להלן – החוזה העסקי). בחוזה העסקי נקבע, בין היתר, כי החברה תבצע בפועל את הזמנות העבודה והחוזים של ווטרמטיק בשמה, כאשר התשלומים מהלקוחות יתקבלו אצל החברה, לאחר שווטרמטיק תיתן הוראה בלתי חוזרת ללקוחות לעניין זה, וווטרמטיק והחברה ישאו בחלקים שווים ברווח/הפסד כתוצאה מביצוע הזמנות העבודה והחוזים. החוזה העסקי נחתם בין החברה, אפללו ווטרמטיק, ואפללו אף ערב ערבות אישית לקיום כל התחייבויות ווטרמטיק.
ההסכם השני - חוזה עבודה שתחילתו ביום 1.4.2007 ובו נקבע כי אפללו יועסק כשכיר בחברה, בתפקיד מנהל תפעול ושירות טכני (להלן – חוזה העבודה).
במהלך חודש דצמבר 2008 הודיעה גב' ענת הלגוע, מנהלת חטיבת המים והשפכים בחברה, לאפללו על פיטוריו מעבודתו בחברה. בהמשך לכך, ביום 1.1.2009 נשלח לאפללו מכתב פיטורים, ובו נאמר כי קשר העבודה יגיע לסיומו ביום 1.2.2009, תום תקופת ההודעה המוקדמת; כי עד למועד זה מתבקש אפללו להעביר את תפקידו בצורה מסודרת; ייערך לו גמר חשבון כדין.
למרות האמור, לאחר סיום עבודתו של אפללו החברה לא שילמה לו את שכר חודש ינואר 2009, פדיון חופשה שנתית, יתרת דמי הבראה ופיצויי פיטורים.
ביום 8.2.2009 נשלח לאפללו מכתב מאת מנכ"ל החברה, מר זהר פולודבין, ובו נאמר כי "כיוון שהסכומים שאתה חייב לחברה גבוהים בהרבה מהסכומים המגיעים לך מהחברה לרבות כשכר עבודה עבור חודש ינואר וכפיצויי פיטורים בעקבות סיום עבודתך, יקוזזו הסכומים המגיעים לך מהחברה כנ"ל כנגד חובך לחברה". באותו מכתב, שב המנכ"ל על בקשתו שלפיה אפללו ימציא את פירוט הסכומים שנגבו על ידו מהלקוחות, וישלם את המגיע ממנו, על מנת שניתן יהיה לסיים את ההתקשרות בין אפללו לבין החברה ברוח טובה.
ביום 22.4.2009 שלח ב"כ החברה לאפללו ולווטרמטיק מכתב "התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים", שבו נטען כי אפללו ו-ווטרמטיק סירבו להעביר לחברה את התקבולים שהתקבלו אצלם בעבור הפרויקטים וכן סירבו להעביר לחברה פירוט שלהם, ומתחמקים מלערוך את ההתחשבנות; במכתב נטען כי על פי התחשבנות (לא סופית) אפללו ו-ווטרמטיק חייבים לחברה סך של
630,311 ₪, כאשר מסכום זה קיזזה החברה סך של 17,666 ₪ המגיע לאפללו. סכום זה משקף את שכר ינואר 2009 ופדיון חופשה שהגיעו לאפללו עם סיום עבודתו.
ביום 25.5.2009, בטרם הוגשה התביעה לבית הדין האזורי, החברה הגישה תביעה נגד אפללו ו-ווטרמטיק בבית משפט השלום (ת"א 12054-05-09), כאשר טענתה העיקרית הייתה שאפללו ו/או ווטרמטיק מחזיקים שלא כדין בכספים שלפי החוזה העסקי היו אמורים לעבור לידי החברה, בסך של 661,307 ₪. כמו כן כללה התביעה בקשה למתן חשבונות. אפללו ו-ווטרמטיק הגישו תביעה שכנגד, בה נטען כי החברה היא זו שחייבת להם כספים, בסך של 2,892,198 ₪. ביום 11.4.2011 ניתן פסק הדין הראשון, בו התקבלה בחלקה תביעת החברה ונדחתה במלואה התביעה שכנגד שהגישו אפללו ו-ווטרמטיק. בית המשפט קבע כי ווטרמטיק ואפללו, ביחד ולחוד, ישלמו לחברה סך של 148,647 ₪, מהם יש לקזז 17,666 ₪, סכום המשקף את שכר ינואר 2009 ופדיון חופשה שנתית, שהצדדים הסכימו שאפללו זכאי להם. הסכומים שווטרמטיק ואפללו חויבו בהם מבוססים בהוראות החוזה העסקי ביחס לתקבולים שקיבלה ווטרמטיק מלקוחותיה, ואשר לפי החוזה העסקי היו אמורים להתחלק בין החברות. בית המשפט קיבל גם את בקשת החברה למתן חשבונות, וקבע הוראות בדבר גילוי המסמכים והיקפם. יתר תביעות החברה נדחו.
לאחר פסק הדין הראשון, התנהלו הליכים נוספים בין החברה, אפללו
ו- ווטרמטיק. בסופם של ההליכים, ביום 27.7.2014 ניתן פסק דין שני, במסגרתו בית משפט השלום קבע כי דין התביעות ההדדיות להידחות. בית המשפט קבע כי על ווטרמטיק לשלם לחברה 220,833 ₪, לאחר ניכוי הסכום ששולם לחברה מכוח פסק הדין הראשון, ומנגד על החברה לשלם לווטרמטיק 218,457 ₪. לאור העובדה שמדובר בסכומים כמעט זהים, ומאחר שיש שינויים מזעריים בשל שינויים בשיעור המע"מ, והפרשי הצמדה וריבית, נדחו התביעות ההדדיות.
באשר ללוח הזמנים נציין, כי בטרם מתן פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן רק פסק הדין הראשון של בית משפט השלום, כך שרק פסק דין זה היה בפני בית הדין האזורי. פסק הדין השני של בית משפט השלום ניתן, כאמור, ביום 27.7.2014, היינו לאחר שהוגש ערעור זה, וכן לאחר שהתקיים דיון בערעור.
ביום 10.12.2009 פנתה ב"כ אפללו לחברה, בדרישה לשחרר לזכותו את הכספים שנצברו לזכותו במרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים, וכן הוסף כי "אין באמור במכתבי זה כדי למצות את כל טענות מרשי כלפיכם בעניין יחסי עובד – מעביד שבין הצדדים".
על מכתב זה השיב ב"כ החברה במכתבו מיום 14.12.2009, שבו נטען כי בנסיבות סיום עבודתו אפללו אינו זכאי לפיצויי פיטורים, נוכח העובדה שבעודו מועסק על ידי החברה, תוך שהוא מנצל את הכוח והמעמד שלו כמבצע העבודה בפועל מול הלקוח, נהג להחזיק אצלו תקבולים של פרויקטים אשר בוצעו על ידי החברה, וסירב ועדיין מסרב להעבירם לידי החברה, חרף חובתו לעשות כן על פי הסכם ההתקשרות בין הצדדים. מעבר לכך נטען כי בהתאם לסעיף 25(ג) לחוזה העבודה ובהתאם לסעיף 5 לחוזה העסקי מוקנית לחברה זכות לקזז כספים המגיעים לחברה מכספים המגיעים לאפללו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו.
על רקע האמור, הגיש אפללו ביום 31.12.2009 את תביעתו לבית הדין האזורי.

ההליך בבית הדין האזורי:
בתביעתו בבית הדין האזורי תבע אפללו סעדים אלה:
פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב – 100,000 ₪.
פיצוי בגין פגיעה במוניטין – 50,000 ₪.
פיצוי בגין פיטורים בהעדר שימוע – 100,000 ₪;
שכר, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה ודמי הבראה;
פיצויי פיטורים בסך של 31,110 ₪ ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
בית הדין האזורי קיבל את התביעה באופן חלקי, כמפורט להלן.
התביעות בקשר לעצם הפיטורים ולהליך הפיטורים: בכל הנוגע לעילת הפיטורים בית הדין האזורי דחה את טענתו של אפללו כי פיטוריו היו נגועים בחוסר תום לב ונבעו מסיבות לא ענייניות. בכל הנוגע להליך הפיטורים ולזכות השימוע נקבע שלהודעת הפיטורים קדמו שיחות בין אפללו לבין גב' הלגוע בהן היא הביעה את חוסר שביעות רצונה מתפקודו, אולם תוכנן של אותן שיחות נותר עלום, ולא ניתן לקבוע אם אכן הוכחה הטענה שבשיחות אלו ניתנה לאפללו הזדמנות לשכנע את המעסיק אחרת. חרף זאת, ולמרות שלא הוצגה ראיה ברורה המלמדת על הזדמנות שניתנה לאפללו לטעון כנגד פיטוריו, אפללו לא הוכיח כי נפל בפיטוריו פגם מהותי המצדיק פסיקת פיצוי בגינו. לאור מערכת היחסים בין הצדדים אין זה סביר שבשיחה כה ארוכה שקדמה לפיטורי אפללו לא ניתנה לו אפשרות להגיב לדברים שנטענו כנגדו ולהתייחס אליהם לו חפץ בכך. מכאן, שאף אם נפל פגם בהליך פיטוריו של אפללו, הרי שאין הוא מהותי, שכן הראיות מצביעות על כך שאפללו ידע שנשקלת אפשרות פיטוריו והייתה לו הזדמנות לטעון כנגדם, גם אם אותה הזדמנות לא ניתנה לו באופן פורמלי בשיחה שכותרתה "שימוע". לאור זאת, נדחתה התביעה לפיצוי בגין פגם שנפל בפיטורי אפללו. התביעה לפיצוי בגין פגיעה במוניטין נדחתה הן מהטעם שלא ברור אם התייחסה למוניטין של אפללו או למוניטין של החברה בבעלותו, והן מהטעם שלא הוצגה לה כל ראייה, והיא למעשה נזנחה.
התביעה לפיצויי פיטורים: אפללו פוטר מחמת טענת החברה לכשלים בתפקודו, ועילה זו אינה מן הסוג המצדיק שלילת פיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. בית הדין ציין כי גם אם לחברה הייתה עילה לסבור שאפללו או ווטרמטיק אינם מעבירים לה מחצית התקבולים שהתקבלו מהלקוחות, לא זו הייתה העילה לפיטורים. העילה בה נעוצה החלטת הפיטורים היא הקובעת את זכותו של המעסיק לשלול את פיצויי הפיטורים מהעובד. לכן, נדחתה טענת החברה כי לאחר פיטורי אפללו היא סברה שיערוך עימה תחשיב מדויק של הזכויות המגיעות לכל אחד מהצדדים כתוצאה משני החוזים ביניהם ובהתאם יקבל פיצויי פיטורים, ומשהתחוור לה כי אפללו אינו מתכוון להעביר לידיה כספים שקיבלה ווטרמטיק ואשר הייתה אמורה להעבירם לידיה במסגרת החוזה העסקי היא ראתה בכך משום הפרת חוזה שיש בה כדי להצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים. זאת ועוד. חוזה העבודה בין הצדדים מציין שבכל מקרה של סיום קשר העבודה, למעט במקרה של עבירת משמעת חמורה, ישולמו לעובד פיצויי פיטורים על ידי שחרור כל הכספים שהצטברו לזכותו בקרן הפנסיה, בביטוח המנהלים ובקופת גמל לפיצויים. המחלוקות הכספיות בין הצדדים שהתבררו בבית משפט השלום, אינן עולות כדי "עבירת משמעת חמורה". לפיכך, החברה לא הציגה כל עילה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים בעת סיום עבודתו של אפללו. מעבר לכך, לא הוצג מי הגורם בחברה אשר החליט על שלילת פיצויי הפיטורים, ועולה שהגורמים הרלוונטיים בחברה לא סברו שיש לשלול את הזכות לפיצויי פיטורים במועד פיטורי אפללו. מדובר בטענה שהועלתה רק לאחר מעשה, אשר ככל הנראה הייתה החלטה של ב"כ החברה בשלב מאוחר למועד ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים. לאור האמור, אפללו זכאי לפיצויי פיטורים מלאים, והחברה תשלם לאפללו את פיצויי הפיטורים בדרך של שחרור הקופות שנצברו לזכותו ובסכום שלא יפחת מ- 31,110 ₪.
פיצוי בגין הלנת פיצויי הפיטורים:
החברה כלל לא קיבלה החלטה לשלול מאפללו את פיצויי הפיטורים, ולכן לא קמה כל מחלוקת, ודאי שלא כנה, באשר לזכאותו לפיצויים אלו. בכל הנוגע לטענת החברה כי היא הייתה רשאית לקזז את סכום פיצויי הפיטורים כנגד סכומים ניכרים של תקבולים שאפללו נותר חייב לה במועד סיום עבודתו הנובעים מהחוזה העסקי בין הצדדים, בית הדין ציין כי על פי ההלכה סכום שהמעביד רשאי לנכותו משכר או פיצויי פיטורים המגיעים לעובד הוא סכום קצוב ומוכח או כזה שאינו שנוי במחלוקת. בענייננו, בעת סיום עבודתו של אפללו הוא נותר חייב כספים לחברה, גם אם מכוח החוזה העסקי בין הצדדים. על פי פסק הדין הראשון שהתקבל בבית משפט השלום, אפללו (ולא רק ווטרמטיק) נותר חייב לחברה בעת סיום ההתקשרות כ-148,000 ₪, סכום העולה בהרבה הן על שכר העבודה של אפללו נכון לאותו מועד והן על יתר זכויותיו הסוציאליות בעת סיום עבודתו (פדיון חופשה, יתרת הבראה ופיצויי פיטורים). בנסיבות אלו, ואף אם נכון למועד סיום העבודה לא היה הסכום שאפללו חייב לחברה "קצוב, מוכח או בלתי שנוי במחלוקת", הרי שנכון למועד מתן פסק הדין בבית הדין האזורי הוא כזה. לכל היותר, החברה נטלה על עצמה סיכון שככל שלא יוכח חובו של אפללו כלפיה היא עשויה למצוא עצמה מחויבת בדיעבד בפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים או השכר, אך משהוכח החוב, לא ניתן להתעלם מכך. גם מהתנהלות אפללו נראה שהוא היה מודע לקיומו של חוב שלו כלפי החברה, שכן את תביעתו לבית הדין הוא הגיש רק לאחר שהחברה הגישה תביעתה כנגדו בבית משפט השלום, ועובר לכך הוא לא הפנה כל דרישה בעניין זה לחברה. לפיכך, במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים הייתה מחלוקת כנה בדבר זכאות אפללו לפיצויי פיטורים, הנובעת מטענת החברה לחוב כלפיה העולה על סכום הפיצויים, ויש בכך כדי לשלול את זכותו של אפללו לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כל עוד הייתה המחלוקת בעינה. לפיכך, הפיצוי לו זכאי אפללו בגין אי תשלום פיצויי פיטורים במועד פיטוריו ועד למועד תשלום חובו כנובע מפסק הדין הראשון בבית משפט השלום, יופחת ויעמוד על סך הפרשי ריבית והצמדה כחוק בלבד.
בית הדין האזורי קבע כי הדברים האמורים נכונים עד למועד תשלום החוב האמור על ידי אפללו. משנקצב בפסק הדין הראשון בבית משפט השלום חובו של אפללו כלפי החברה, הרי שבמועד זה לכל המאוחר היה על החברה לקבל את חובה מאפללו בקיזוז פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. בפועל, החברה קיבלה מאפללו את הכספים שחויב בהם בפסק הדין הראשון בבית משפט השלום, לאחר קיזוז יתרת שכר ודמי חופשה שנתית בלבד. אולם אף לאחר מועד זה לא שילמה החברה לאפללו את פיצויי הפיטורים או שחררה לידיו את הקופה בה נצברו. ככל שבמועד זה הייתה החברה מפחיתה מחובו של אפללו את פיצויי הפיטורים, הייתה יוצאת ידי חובתה. אולם, משלא עשתה כן, אלא החליטה לדבוק בשלב זה בגרסתה המאוחרת שנדחתה על ידי בית הדין, בדבר שלילת זכות אפללו כליל, הרי שהלינה שלא כדין את פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. טענת החברה כי קיים חוב נוסף של אפללו כלפיה (החברה הפנתה לצו למתן חשבונות שניתן על ידי בית משפט השלום בפסק דינו הראשון), אינה אלא טענה ואין מדובר בחוב מוכח, כפי שקבע בית הדין ביחס לחוב שנפסק בפסק הדין הראשון בבית משפט השלום. הצדדים הסכימו כי בסופו של דבר שולם חובו של המשיב במלואו, ובית הדין האזורי קבע, על דרך ההערכה, שאפללו שילם את חובו לחברה לא יאוחר מיום 30.6.2011. לפיכך, אפללו זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 30.6.2011 עד ליום מתן פסק דינו של בית הדין האזורי, בסך של 163,327.5 ₪.
פיצויי הלנת שכר: בהתאם לאמור ביחס לפיצויי הפיטורים, מרגע שאפללו קיזז את שכר עבודתו בגין חודש ינואר 2009 ואת פדיון דמי החופשה השנתית, בערכים ריאליים, נכון למועד תשלום חובו על פי פסק הדין הראשון בבית משפט השלום, אין הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר בגין רכיבים אלו. לפיכך, נדחתה התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין שכר חודש ינואר 2009 ופדיון דמי החופשה.
בנוגע ליתר התביעות, נפסק כי אפללו זכאי לדמי הבראה בסך של 1,700 ₪, ונדחתה התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה. כן נפסק כי משעיקר תביעתו של אפללו נדחה, והתקבלה תביעתו לפיצויי פיטורים, אפללו ישא בהוצאות החברה בסכום מופחת בסך של 5,000 ₪.

הערעור
הן החברה והן אפללו השיגו על פסק הדין. ערעורה של החברה סב על חיובה בתשלום פיצויי פיטורים ובתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים; הערעור שכנגד שהגיש אפללו סב על פסיקת פיצויי הלנת פיצויים רק מחודש יוני 2011 ולא ממועד סיום קשר העבודה, דחיית התביעה לפיצוי בגין הלנת שכר ודחיית התביעה לפיצוי בגין פיטורים בהעדר שימוע.
במהלך הטיעון לפני המותב הודיע ב"כ החברה כי הוא מקבל את המלצת בית הדין ואינו עומד על הערעור בעניין עצם חיוב החברה בתשלום פיצויי פיטורים, מבלי שיהא בכך כדי לפגוע בטענותיו האחרות.
אדון תחילה בערעורים של החברה ושל אפללו בעניין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ולאחר מכן בעילות הערעור האחרות של אפללו.

הערעורים בעניין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים:
טענות החברה:
סעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר קובע כי יש להפחית או לבטל את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו אם הוכח שהיו "חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין". אף אם קבע בית הדין האזורי כי נסיבות פיטוריו של אפללו אינן שוללות פיצויי פיטורים, אין בכך כדי להקנות לו זכאות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הדינים, ההלכות והמבחנים הנוגעים לנסיבות פיטורים ושלילת פיצויי פיטורים שונים מאלו הנוגעים להלנה.
במקרה הנדון בית הדין האזורי קבע מפורשות כי הוא השתכנע שבמועד סיום יחסי העבודה (הוא מועד הזכאות לפיצויי פיטורים) הייתה מחלוקת של ממש בדבר זכאותו של אפללו לפיצויי פיטורים. משבית הדין קבע זאת, הרי שלפי החוק די בכך כדי לשלול לחלוטין את פיצויי ההלנה, ולא היה מקום לפסוק פיצויי הלנה בסך של כ-163,000 ₪. יתר על כן. על פי החוק וההלכה הפסוקה די בקיומם של חילוקי דעות של ממש במועד אחד, הוא המועד בו על המעסיק לשלם לעובד פיצויי פיטורים. עובדת ממשותם של חילוקי הדעות נקבעת בסיום ההעסקה, ואין דרישה או אפשרות להמשכיות. מחלוקת של ממש אינה עניין משתנה, ושגה בית הדין בקובעו כי שנתיים וחצי לאחר סיום ההעסקה חדלה המחלוקת להיות כנה וממועד זה החברה חייבת בפיצויי הלנה.
בכל מקרה, אף אילו ניתן היה לבחון את חילוקי הדעות באופן מתמשך (בניגוד לדעת החברה), הרי שחילוקי הדעות בין הצדדים לא הסתיימו במועד מתן פסק הדין הראשון של בית משפט השלום או במועד בו שילם אפללו את חובו על פי פסק דין זה. כך, שגה בית הדין בקובעו כי הצדדים הסכימו כי חובו של אפללו שולם במלואו. בעניין זה בית הדין לא הסתמך על שום ראייה, ובכל מקרה החברה ודאי לא הסכימה על כך, שכן בבית משפט השלום המשיך להתקיים הליך בו היא תבעה מאפללו תשלום נוסף.
בית הדין האזורי לא הבחין בין ההלכות בעניין זכות מעסיק לקיזוז במועד סיום ההעסקה לבין נסיבות בהן יש לחייב בפיצויי הלנה. למעשה, בית הדין האזורי קבע כי משנקבע חובו של אפללו בפסק דין הראשון של בית משפט השלום, הרי שהחברה הוכיחה את זכות הקיזוז שלה; מכאן בית הדין עבר להלכות הנוגעות להלנה וקבע כי משאפללו שילם את חובו על פי פסק הדין הראשון אוינו בדיעבד חילוקי הדעות ומנקודה זו יש לחייב את החברה בפיצויי הלנה; ואז שוב, על פי הלכות הקיזוז, בית הדין קבע כי המשך הדיון בבית משפט השלום אינו חוב מוכח ולכן לחברה אין זכות קיזוז. זכות קיזוז נבחנת לפי השאלה האם מדובר בחוב מוכח, ואילו שאלת ההלנה נבחנת לפי השאלה האם היו חילוקי דעות של ממש במועד סיום ההעסקה. השאלה האם החברה קיזזה כדין או לא אינה נוגעת לדיני החיוב בפיצויי הלנה, ואינה יכולה לאיין רטרואקטיבית את העובדה שבמועד בו היה על החברה לשלם לאפללו פיצויי הפיטורים היו חילוקי דעות של ממש. זאת ועוד. לגישת בית הדין האזורי חילוקי הדעות נבעו רק מזכות החברה לקיזוז, בעוד שבנוסף לכך חילוקי הדעות נבעו גם מטענת החברה כי אפללו שלשל לכיסו מאות אלפי שקלים ולכן עבר עבירת משמעת חמורה.
פסיקת פיצויי הלנה היא סנקציה קשה, ופסיקה זו תעשה בנסיבות קיצוניות שיהוו ענישה למעסיק ספציפי והרתעה לאחרים, ואינה מתאימה במקרה הנדון. מדובר בעובד בכיר, איש עסקים המעסיק בעצמו עובדים, אשר שלשל לכיסו שלא כדין מאות אלפי שקלים, והיתל במעסיק שעשה כל שלאל ידו כדי לסיים בכבוד הראוי את מערכת היחסים בין הצדדים; לכל אורך הדרך אפללו לא עמד על פיצויי הפיטורים ולא טען כי אם לא יקבלם הוא יעמוד על פיצויי הלנה, וזאת נוכח העובדה שידע כי הוא חייב מאות אלפי שקלים למעסיק; בנסיבות המקרה הנדון, שלכל היותר ניתן להגדירן כשנויות במחלוקת, פסיקת פיצויי הלנה היא תוצאה לא מאוזנת, ומנוגדת לעקרון המידתיות המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

טענות אפללו:
כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, העילה היחידה לפיטורי אפללו הייתה טענת החברה בדבר כשלים בעבודתו, ועילה זו אינה שוללת זכאות לפיצויי פיטורים; העילה לזכאות או לשלילת פיצויי פיטורים מתגבשת במעשה הפיטורים ובמניע לכך ולא בדיעבד; יתר על כן. בעת פיטוריו החברה לא החליטה לשלול את פיצויי הפיטורים ולא טענה לשלילת פיצויי פיטורים. רק בדיעבד, מספר חודשים לאחר הפיטורים ועקב ייעוץ משפטי החברה העלתה בחוסר תום לב טענה כי המחלוקת העסקית, שהתבררה רק לאחר הפיטורים, מהוה "גניבה" כביכול של אפללו מהחברה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים. בכל מקרה, גם טענה זו לא הוכחה, נוכח העובדה שהחברה לא הרימה את הנטל להוכיח כי אפללו ביצע גניבה במקום העבודה, וגם בפסק הדין נקבע כך; נוכח כל האמור, משנדחתה טענתה של החברה כי לא הייתה מחלוקת בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים, אפללו היה זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד סיום קשר העבודה ולא רק ממועד תשלום חובו על פי פסק הדין הראשון של בית משפט השלום.
החברה טענה טענות עובדתיות סותרות, כאשר היא טענה לקיומה של מחלוקת כנה בין הצדדים ורצונה לבצע קיזוז בשל כך מהפיצויים המגיעים לאפללו ומנגד טענה לשלילת זכאות אפללו לפיצויי פיטורים בשל "גניבה". אולם אם אפללו אינו זכאי לפיצויי פיטורים אין צורך לבצע קיזוז שלהם מהחוב שלו; הזכאות לפיצויי פיטורים קבועה בחוק ואינה מותנית בדרישה מצדו של העובד.
בית הדין האזורי לא הבחין בין הזכאות לפיצויי פיטורים לפי קביעתו הוא לבין עצם תשלום פיצויי הפיטורים בשל המחלוקת בין הצדדים הנוגעת לחוזה העסקי, ובשל כך שגה בקביעתו כי הייתה מחלוקת כנה בדבר זכאות לפיצויי פיטורים עד למועד בו אפללו שילם את חובו, היות ומדובר בקיזוז שביצעה החברה; לא היה כל חוב קצוב ומוכח של אפללו לחברה; הצדדים עיגנו את הזכות לקיזוז של החברה מאפללו רק במסגרת חוזה העבודה, ולא הייתה ביניהם כל מחלוקת כספית בנוגע לחוזה העבודה, להבדיל מהחוזה העסקי; לכן, לחברה לא הייתה כל סיבה להימנע מלשלם לאפללו פיצויי פיטורים במועד סיום קשר העבודה; עיכוב תשלום פיצויי פיטורים בנסיבות אלה הוא אסור, ומחייב תשלום פיצויי הלנה מלאים ממועד סיום קשר העבודה.

הכרעה:
אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורה של החברה בעניין חיובה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים להתקבל, ודין הערעור שכנגד שהגיש אפללו בעניין זה להידחות.

פיצויי הלנה – תכליתם ודרך הפעלת שיקול הדעת בפסיקתם:
סעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע סנקציה חמורה במקרה של אי תשלום פיצויי פיטורים במועד. בהתאם לסעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, רשאי בית הדין להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו, בין היתר עקב "חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין".
בפסק הדין בעניין מוטור אפ [ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד (1.11.2011)] עמדה חברתי, השופטת דוידוב – מוטולה על מהותם של פיצויי ההלנה, תכליתם ודרך הפעלת שיקול הדעת בפסיקתם.
אשר לתכלית: פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים. כך גם לגבי פיצויי פיטורים, ככל שאינם משולמים לעובד דווקא בתקופה הקשה שלאחר פיטוריו בה הוא זקוק להם לצורך כלכלתו ועל מנת לאפשר לו למצוא עבודה חדשה". (עניין מוטור אפ, סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין).
אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת: סעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר מקנים לבית הדין שיקול דעת להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. כפי שנפסק בעניין מוטור אפ, על פי הפסיקה כיום מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי -
"יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם ....
במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".

ומן הכלל אל הפרט:
אני סבורה, כי בנסיבות המקרה הנדון, היה מקום לבטל לחלוטין את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וזאת משני טעמים: האחד – קיומם של חילוקי דעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; השני – בנסיבות המקרה הנדון, שקלול של כלל נסיבות המקרה, בשילוב עם תכלית פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מביא לתוצאה שלפיה אין מקום לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.

חילוקי דעות של ממש בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים:
כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל חומר הראיות אין מחלוקת על העובדות הבאות:
לאחר סיום עבודתו של אפללו התגלעו בין אפללו ו-ווטרמטיק לבין החברה חילוקי דעות בכל הנוגע לביצועו של החוזה העסקי, ובהקשר זה התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים בבית משפט השלום.
בפסק הדין הראשון מחודש יוני 2011 חויב אפללו לשלם לחברה סך של 148,647 ₪, ונקבע כי מסכום זה יש לקזז 17,666 ₪, סכום המשקף את שכר ינואר 2009 ופדיון חופשה שנתית, שהצדדים הסכימו שאפללו זכאי להם.
לאחר מכן, נמשכו ההליכים המשפטיים ההדדיים כאשר כל צד תבע ממשנהו עשרות אלפי שקלים. הליכים אלה הגיעו לסיומם רק בחודש יולי 2014.
סכום חיוביה של החברה כלפי אפללו בקשר לעבודתו וסיום עבודתו היה סך של כ- 50,000 ₪ (31,110 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכ- 18,000 עד 19,000 ₪ בגין שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה). מכאן, הסכום שחויב אפללו לשלם לחברה (כ-148,000 ₪) הוא בערך פי שלושה מהסכום שהגיע לו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו, והסכום אותו תבעה החברה
(661,307 ₪) עלה על הסכום שהגיע לאפללו בעשרות ואף מאות אחוזים.
לטענת אפללו, נוכח העובדה שחילוקי הדעות היו בקשר לביצוע החוזה העסקי ולא בקשר לחוזה העבודה, ולא הייתה מחלוקת על זכאותו לפיצויי פיטורים, לא היו "חילוקי דעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים שיש בהם ממש ", שכן לא הייתה כל מחלוקת כספית בקשר לזכויותיו על פי חוזה העבודה או לעצם זכאותו לפיצויי פיטורים. עוד טען אפללו כי הצדדים עיגנו את הזכות לקיזוז רק במסגרת חוזה העבודה. בנוסף, חובו לחברה לא היה בסכום קצוב ומוכח, ולכן לא היה ניתן לקיזוז. אין בידי לקבל טענות אלה של אפללו, מנימוקים אלה:
אכן, במועד סיום קשר העבודה לא הייתה מחלוקת על זכאותו של אפללו לפיצויי פיטורים, והדברים אף עולים ממכתב המנכ"ל מיום 8.2.2009, בו הובהר שכיוון שסכום החוב של אפללו לחברה עולה על הסכום המגיע לו בגין שכר אחרון ופיצויי פיטורים, יקוזזו סכומים אלה מחובו לחברה. אולם, אין לפרש את סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר פרשנות מילולית, כך שהוא חל רק עת יש מחלוקת על עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, והוא אינו חל עת המחלוקת היא על הזכאות לתשלום של פיצויי הפיטורים. במקרה הנדון, ללא קשר לטענה שהועלתה בשלב ההליך המשפטי בדבר העדר זכאות לפיצויי פיטורים עקב התנהלותו של אפללו (שאינה דורשת הכרעה נוכח העובדה שהחברה אינה עומדת על הערעור בעניין זה), הייתה מחלוקת של ממש בדבר זכאותו של אפללו לתשלום פיצויי הפיטורים, נוכח חובה של ווטרמטיק לחברה, חוב שלפירעונו אפללו ערב אישית.
בניגוד לנטען על ידי אפללו, אין הפרדה מוחלטת בין חובותיו של אפללו על פי החוזה העסקי לבין זכויותיו על פי חוזה העבודה. ראשית, יש קשר הדוק בין ההתקשרות העסקית לבין ההתקשרות עם אפללו כעובד, ושני ההסכמים נחתמו באותו מועד; שנית, בחוזה העסקי הסכים אפללו במפורש לכך שאם יגיע לחברה סכום כלשהו על פי החוזה העסקי מאפללו או מווטרמטיק החברה תהיה זכאית לקזז סכום זה "מתוך סכומים שיגיעו לאפללו ממנה בגין עבודתו או סיום עבודתו", ואפללו נתן את הסכמתו לביצוע קיזוז. מכאן, ביחסים בין החברה לבין אפללו לא הייתה קיימת הפרדה מוחלטת בין פועלו של אפללו כבעלים של ווטרמטיק במסגרת החוזה העסקי לבין פועלו של אפללו כעובד במסגרת חוזה העבודה, והוסכם במפורש כי החברה תהיה זכאית לקזז חובות של אפללו על פי החוזה העסקי מתשלומים המגיעים לו כעובד. שלישית, אפללו גם נתן ערבות אישית להתחייבות ווטרמטיק על פי החוזה העסקי, כך שניתן היה לקזז את חובותיו לחברה מתשלומים המגיעים לו כעובד גם מכוח מעמדו כערב.
אכן, בהתאם לפסיקה [דב"ע (ארצי) נד/101 – 3 יעקב עמנואל – שופרסל, פד"ע כח 241 (1995)], סכום שהמעביד רשאי לנכותו משכר ו/או מפיצויי פיטורים המגיעים לעובד הינו סכום קצוב ומוכח או כזה שאינו שנוי במחלוקת. אולם, מהעובדה שבמועד סיום קשר העבודה חובו של אפללו לא היה בסכום קצוב אלא היה שנוי במחלוקת לא נובע בהכרח כי לא היו חילוקי דעות של ממש בדבר הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים. במקרה הנדון, החברה לא העלתה טענת קיזוז בעלמא, בדומה לטענות שמועלות לעתים על גרימת נזק, פגיעה במוניטין וכיו"ב ללא שמובא להן בסיס ראייתי. במקרה הנדון, הועלתה טענת קיזוז המבוססת על כך שאפללו בניגוד לחוזה העסקי לא העביר את תקבולי הלקוחות לחברה, כחובתו על פי החוזה העסקי, ולו באופן יחסי לחלקה של החברה. בנסיבות אלה, כאשר סכום החוב שהוכח בהליך המשפטי הוא פי שלושה מסכום פיצויי הפיטורים ותשלומים אחרים שהגיעו לאפללו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו, טענת הקיזוז אכן יצרה חילוקי דעות של ממש בדבר הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים.
לאור כל האמור, צדק בית הדין האזורי בקביעתו (סעיף 27 לפסק דינו) כי "במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים הייתה מחלוקת כנה בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, כנובע מטענת הנתבעת לחוב כלפיה, העולה על סכום הפיצויים", וכי יש במחלוקת זו כדי לשלול את זכותו של אפללו לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי זכותו של אפללו לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נשללת "כל עוד עומדת המחלוקת בעינה", ומשפרע אפללו את חובו על פי פסק הדין הראשון, והחברה לא קיזזה מהחוב את סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לאפללו, קמה לאפללו זכאות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בהקשר זה דחה בית הדין האזורי את טענתה של החברה כי קיים חוב נוסף של אפללו כלפיה, וקבע כי מדובר בטענה בלבד ולא בחוב מוכח. אין בידי לקבל קביעה זו של בית הדין האזורי. אני סבורה, כי כל עוד התנהלה התדיינות בין החברה לבין אפללו, והחברה סברה בתום לב כי אפללו חייב לה כספים נוספים, הוסיפו לעמוד בעינם חילוקי הדעות בדבר זכאותו של אפללו לתשלום פיצויי פיטורים. העובדה שבתום ההתדיינות, למעלה מחמש שנים לאחר סיום קשר העבודה, נקבע בפסק דינו השני של בית משפט השלום כי אין לאפללו חובות נוספים על החוב ששולם על ידו על פי פסק הדין הראשון, אינה מאיינת את המסקנה כי בזמן אמת, במועד בו לא שולמו פיצויי הפיטורים לאפללו, היו חילוקי דעות של ממש בדבר זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים, נוכח טענת הקיזוז של החברה. כאמור, חילוקי הדעות עמדו בעינם עד מתן פסק הדין השני על ידי בית משפט השלום בחודש יולי 2014, ולכן עמדו בעינם בעת מתן פסק דינו של בית הדין האזורי.
למען הסר ספק אבהיר כי אני דוחה את טענת החברה כי על פי החוק וההלכה הפסוקה די בקיומם של חילוקי דעות של ממש במועד אחד, הוא המועד בו על המעסיק לשלם לעובד פיצויי פיטורים, ולא ניתן לבחון את הזכאות לפיצויי הלנה באופן מתמשך. במסגרת שיקול הדעת לבטל או להפחית את פיצויי ההלנה, על בית הדין לשקול את מכלול נסיבות המקרה על פני ציר הזמן ממועד סיום קשר העבודה ועד לתום התדיינות בהליך המשפטי. כך למשל, בהתאם לפסיקה, נקבע כי במקרים מסוימים ניתן לקבל קיומה של "טעות כנה" (או חילוקי דעות שיש בהם ממש) עד לשלב בו יכול היה המעסיק הנתבע לקבל יעוץ משפטי ולעמוד על טעותו [ראו למשל דב"ע (ארצי) מט/104 – 3 נתור איחוד סוכניות נסיעות לטיולים מאורגנים בע"מ – גילה פרט, פד"ע כא 387, 394 (1990)]. כמובהר לעיל, במקרה הנדון, חילוקי הדעות בדבר הזכאות לפיצויי פיטורים הוסיפו לעמוד בעינם עד למתן פסק דינו של בית הדין האזורי.
כללו של דבר: אני סבורה כי חילוקי דעות שיש בהם ממש בין החברה לבין אפללו בדבר זכאותו של אפללו לתשלום פיצויי פיטורים התקיימו עד למועד מתן פסק הדין השני של בית משפט השלום ולא רק עד למועד תשלום חובו של אפללו על פי פסק הדין הראשון בחודש יוני 2011. לפיכך, חילוקי דעות שיש בהם ממש עמדו בעינם במועד מתן פסק דינו של בית הדין האזורי, ולכן לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנה כלל.

נסיבות המקרה אינן מצדיקות פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים:
בחינת מכלול נסיבות המקרה על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובהתחשב בתכלית פסיקתם של פיצויי הלנה, מביאה למסקנה כי נסיבות המקרה הנדון אינן מצדיקות חיוב החברה בתשלום פיצויי הלנה.
מחומר הראיות עולות העובדות הבאות:
על פי החוזה העסקי התקבולים מהלקוחות בעד פרויקטים שבוצעו בהתאם לחוזה העסקי היו צריכים להיות מועברים לחברה.
במועד סיום קשר העבודה הייתה צריכה להיערך התחשבנות בין אפללו לבין החברה.
החברה פנתה לאפללו בעל פה ובכתב לאחר סיום קשר העבודה וביקשה ממנו להעביר את הנתונים הדרושים לעריכת ההתחשבנות. אפללו סירב לשתף פעולה עם החברה, ונדרשה התדיינות ממושכת לצורך עריכת ההתחשבנות בין הצדדים.
על פי פסק הדין הראשון של בית משפט השלום שניתן בחודש יוני 2011 במשך למעלה משנתיים לאחר סיום קשר העבודה, החזיק אפללו בידיו סך של כ- 148,000 ₪, סכום העולה פי חמישה על הסכומים שהגיעו לו בעד פיצויי פיטורים, שכר אחרון, פדיון חופשה ודמי הבראה, בהנחה שהגיעו לו פיצויי פיטורים, וסכום העולה למעלה מפי שבעה על הסכומים שהגיעו לו בעד שכר אחרון, פדיון חופשה ודמי הבראה.
אני סבורה, כי בנסיבות אלה, התנהלותו של אפללו נגועה בחוסר תום לב, השולל את זכותו לפיצויי הלנה. כך, אפללו הפר את החוזה העסקי ולא העביר לחברה את כל התקבולים שהיה עליו להעביר לה על פי החוזה העסקי; לאחר סיום קשר העבודה אפללו סירב לערוך התחשבנות; והעיקר – במשך למעלה משנתיים וחצי אפללו החזיק כספים השייכים לחברה בסכום העולה פי חמישה או פי שבעה מהסכום שהגיע לו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו. כמובהר בסעיף 37.2 לעיל בנסיבות המקרה הנדון אין הפרדה מוחלטת בין חובותיו של אפללו על פי החוזה העסקי לבין זכויותיו על פי חוזה העבודה, ולכן להתנהלותו בנוגע לחוזה העסקי השלכה על זכויותיו במישור יחסי העבודה.
בנסיבות המקרה הנדון גם לא מתקיימת תכלית פסיקתם של פיצויי ההלנה. ראשית, נוכח העובדה שהייתה הצדקה עניינית לאי תשלום הכספים במועד סיום קשר העבודה, ונוכח העובדה שהחברה פנתה לאפללו וביקשה לערוך עמו התחשבנות במועד סיום קשר העבודה, אין מדובר במעסיק שראוי לנקוט נגדו בסנקציה החמורה של פיצויי הלנה, שנועדה להרתיע מפני הפרת הוראות החוק; שנית, נוכח העובדה שאפללו החזיק בידיו כספים של החברה בסכום גבוה בהרבה מהכספים שהגיעו לו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו, אין הוא זכאי לפיצוי, שנועד לפצות את העובד על כך שנותר ללא מקור הכנסה בתקופה שלאחר הפיטורים.
כללו של דבר: לדעתי, לאור כל האמור לעיל, דין ערעורה של החברה בעניין חיובה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים להתקבל, ובמקרה הנדון היה מקום לבטל לחלוטין את חיובה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד ממועד סיום קשר העבודה עד למועד תשלום פיצויי הפיטורים. כפועל יוצא מכך, דין הערעור שכנגד שהגיש אפללו בקשר לאי חיוב החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד סיום קשר העבודה להידחות.

עילות הערעור שכנגד הנוספות של אפללו:

כאמור, אפללו ערער גם על אי חיוב החברה בתשלום פיצויי הלנת שכר ואי חיוב החברה בתשלום פיצוי על פיטורים בהעדר שימוע. אעיר, כי ספק אם בשני נושאים אלה היה רשאי אפללו להגיש ערעור שכנגד, שכן הם אינם קשורים לנושאים שהועלו בערעור העיקרי שהגישה החברה.
פיצויי הלנת שכר: אפללו טען כי הקיזוז שביצעה החברה בעת פיטוריו נעשה שלא כדין ובניגוד לחוק ולהלכה הפסוקה, ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין הלנת שכר. הנימוקים שפורטו לעיל המצדיקים ביטול החיוב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מביאים למסקנה כי לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת שכר, וזאת במצטבר להנמקתו של בית הדין האזורי.
פיצוי בגין העדר שימוע: אפללו טען כי שגה בית הדין האזורי עת על אף קביעתו כי לאפללו לא ניתנה הזדמנות לטעון כנגד פיטוריו במסגרת שימוע, הוא פסק כי בפיטורי אפללו לא נפל פגם מהותי המצדיק פיצוי; העדר השימוע לאפללו טרם פיטוריו מצדיק פיצוי לאפללו; פסיקת בית הדין מנוגדת להלכה המחייבת עריכת שימוע.
בנושא זה יש לקבל את טענתה של החברה כי ערעורו של אפללו סב למעשה על קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שלפיה לא נפל פגם מהותי בפיטוריו, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו.
על יסוד כל האמור לעיל, דעתי היא שדין ערעור החברה להתקבל, ויש לבטל את חיובה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ולהפחיתם להפרשי הצמדה וריבית על סכום פיצויי הפיטורים ממועד סיום קשר העבודה עד למועד תשלום פיצויי הפיטורים בפועל. דין הערעור שכנגד שהגיש אפללו להידחות.

השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ:
אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת גליקסמן. אציין, כי לדידי די בכך שהיו חילוקי דעות של ממש בקשר לזכאות לפיצויי פיטורים, כדי לקבל את הערעור.

השופטת רונית רוזנפלד:
אני מסכימה לחוות דעתה המפורטת והמנומקת של חברתי השופטת לאה גליקסמן.

נציג ציבור מר ויסאם עזאם:
אני מסכים לחוות דעתה של כב' השופטת לאה גליקסמן.

נציג ציבור מר משה מרבך:
מקובלת עלי לחלוטין חוות דעתה של השופטת לאה גליקסמן.

סוף דבר:
על יסוד כל האמור לעיל, ערעור החברה מתקבל. חיוב החברה בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בטל, והם מופחתים להפרשי הצמדה וריבית על סכום פיצויי הפיטורים ממועד סיום קשר העבודה עד למועד תשלום פיצויי הפיטורים בפועל.
הערעור שכנגד שהגיש אפללו נדחה.
בהתחשב בסכום ההוצאות המופחת שנפסק בבית הדין האזורי, קבלת ערעורה של החברה ודחיית הערעור שכנגד שאפללו הגיש, אפללו ישלם לחברה שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לאפללו, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ה (10 פברואר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

עמירם רבינוביץ,
שופט (בדימוס), אב"ד

רונית רוזנפלד,
שופטת

לאה גליקסמן,
שופטת

מר ויסאם עזאם,
נציג ציבור (עובדים)

מר משה מרבך,
נציג ציבור (מעסיקים)