הדפסה

ג'בר נ' קופת חולים מאוחדת-רח' הטורים ואח'

בעניין:

חוסיין ג'בר
ע"י ב"כ עו"ד חיים שטיינמץ

התובע

נ ג ד

1.קופת חולים מאוחדת
ע"י ב"כ עו"ד דורית פילו

2.אברהם סבוני
3.עתיד ע.ש.ר. שרותי רפואה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה הרפז

הנתבעים

פסק דין

1. כללי

פסק דין בתביעה לדמי שכירות ראויים ולנזקים נלווים, שהוגשה כלפי הנתבעים שפונו במצוות בית המשפט במסגרת הליך קודם (תביעה לפינוי מושכר). במוקד עילת התביעה הפרש בין דמי השכירות שנכון היה התובע לקבל, לטענתו, אילו מפנים היו הנתבעים את הנכס (לפרטיו – עיין להלן), במועד בו נתבקשו לעשות כן, לבין הסכום אותו שילמו. כל זאת, בנסיבות כמפורט בהרחבה להלן.

2. המסגרת העובדתית – מוסכמת חלקית

א. התובע - בעל הזכויות במבנה בין מספר קומות באבו גוש [להלן - "הנכס"].

ב. קודם לתקופה הרלוונטית למחלוקת זו, בשנת 2003, התקשר התובע בהסכם שכירות עם שלשה רופאים. ההסכם עלה על שרטון, במרץ 2008 בוטל החוזה בהסכמה, ואין חולקין, שמעבר לכך שמהווה הדבר רקע להמשך, אין אותו חוזה רלוונטי עוד למחלוקת, ואותם רופאים אף אינם צד להליך זה. לכל היותר נתונה רלוונטיות לכך שמאותה עת נתפס הנכס, הן על ידי התובע, הן על ידי הנתבעים, הן על ידי הציבור והן על ידי קופת חולים הכללית (ש גם לה חלק בפרשה), כמתאים למתן שירותי בריאות.

ג. לאחר שהגיע ההסכם עם שלושת הרופאים הנ"ל לסיומו, תפסו הנתבעים (או מי מביניהם – נושא שעליו הם נחלקים ביניהם), חזקה בנכס.

ד. כשראה התובע את ההתפתחויות, דרש מהנתבעים את פינוי הנכס עד ליום 1.1.2009 ומאחר והנתבעים סירבו לדבר, פנה לבית המשפט בתביעה לפינוי מושכר וביום 2.6.2011 ניתן פסק דין המקבל בעיקרו את עמדת התובע [תא"ח 52/09; להלן - "פסק דין הפינוי"]. האמור בו מהווה בסיס לתביעה הכספית שבאה בעקבותיה, ובמספר היבטים אף יש בו כדי להקים השתק פלוגתא. פסק דין זה אף מהווה בסיס למספר הערות.

1. תחילה נמצא להביא את מסקנות בית המשפט שקיבל את התביעה והורה לשלושת הנתבעים דנן, לפנות את הנכס [סעיף 7.1 לפסק הדין].

2. נפסק, שתפיסת החזקה בנכס לא נעשתה מכוחו של הסכם כלשהו. שימת לב, בין היתר, לעמוד 89 שורה 2 של פסק דין הפינוי. אין חולקין, שבין התובע לבין מי מבין הנתבעים לא נחתם הסכם [ראה גם בעמוד 103 שורה 5 של פסק דין הפינוי].

3. נקודתית, ביחס לשאלות הנוגעות לנתבעת 1, יצוין שנכלל בפסק דין הפינוי ביטוי לכך שהיה שלט של הנתבעת 1 בפתח הנכס ומתן פסק הדין גם נגדה מצביע על כך שראה בית המשפט גם בה כמחזיקה בנכס (גם אם ביחד עם האחרים).

ה. ביום 30.6.2011 פונה הנכס, והושכר לקופת חולים הכללית מיום 1.1.2012.

ו. עד למועד הפינוי, ולמרות שלא היה בתוקפו הסכם בין הצדדים, שולמו לתובע דמי שכירות בסך של 6,750 ₪ בחודש; אין חולקין שתשלום זה התבצע כסדרו.

3. השאלות הטעונות הכרעה

אלה השאלות המרכזיות העומדות להכרעה.

א. הם אכן נכרת הסכם בין התובע לבין קופת חולים כללית שנועד להיכנס לתוקפו ביום 1.1.2009 ולפיו התחייבה קופת חולים הכללית לתשלום דמי שכירות בסך של 21,538 ש"ח לחודש [סעיף 2 לתצהיר התובע];

ב. בהינתן שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית, האם זכאי התובע להפרש בין הסך של 6,750 ₪ שקיבל מידי חודש לבין הסכום שאותו יכול היה לקבל מקופת חולים הכללית אם היה הנכס מפונה בשלהי 2008;

ג. ובהינתן שהתשובה לשתי השאלות הקודמות חיובית, מי מבין הנתבעים נושא באחריות לכך.

4. האם נחתם הסכם בין התובע לבין קופת חולים הכללית

על יסוד משקלם המצטבר של הראיות דלהלן, נמצא לפסוק בשאלה זו לחיוב.

א. לתצהירו צירף התובע כנספח ראשון הסכם שנחתם ביום 30.11.2008 בינו לבין קופת חולים הכללית. ער אני לטענות שפורטו, בפרט, מצד בא כוחם הנכבד של הנתבעים 2 ו- 3, ושהתבססו, בעיקר, על חקירתו הנגדית של מר מישל עמאר, העד מטעם קופת חולים הכללית (לעניין זה – עיין עוד להלן), בדבר חוסר סדרים בחתימה, שאלת מורשי החתימה, העדר חותמות, השאלה האם אושר ההסכם על ידי הדרג המוסמך בקופת חולים הכללית, הכיצד אין חתימה בכל אחד מעמודי ההסכם, ושאר שאלות בכיוון זה. ברם, בטענות אלה, לטעמי, אין הרבה ממש. ראשית, נושא ההסכם, לפחות בעמוד האחרון, חתימה הנחזית להיות חתימה מוסמכת של מי מבין אנשי קופת חולים הכללית. מעל הצורך אציין, שלא נטען לזיוף או שאר טענות מסוג זה; ושנית, מהותית, גם אם נמצא דבר מה לקוי בביורוקרטיה הפנימית של קופת חולים הכללית בדרך לאישור ההסכם, לא מכך ייבנו הנתבעים. מעבר לכך, פרקטית, מובטחני שאם אכן רצתה קופת חולים הכללית לקבל לידיה את הנכס, הייתה דואגת היא לפתור בתוך משרדיה בעיות אפשריות, אם וככל שהיו מתעוררות, בדרך להסדרה סופית של ההסכם. ואשר למסקנתי שחפצה קופת חולים הכללית במבנה, סופה של פרשה מעיד על תחילתה: לכשפונה הנכס קיבלה זו לידיה את המבנה, ולמיטב הידיעה, ככל שהשתמע מטענות הצדדים, מחזיקה היא בנכס עד עצם היום הזה.

ב. אם בכך לא די, בפני בית המשפט מכתב קופת חולים הכללית מיום 22.6.2011, נספח לתצהיר התובע, מודפס על נייר רשמי של קופת חולים הכללית ולא נטען דבר כלפי האותנטיות שלו. ו כך נכתב בו: "לאור הזמן שחלף ומאחר ולא עמדת בקיום ההסכם בכך שלא הצבת את הנכס לשימוש שירותי בריאות כללית. בשם הנהלת המחוז הריני להודיע כי אין ברצות שירותי בריאות כללית לממש את ההסכם מיום 30.11.2008 ומודיעים על ביטול ההסכם". שמונה ימים לאחר מכתב זה, פונה הנכס. פשיטא, שיש בכך כדי ללמד על כך שראתה עצמה קופת חולים הכללית קשורה בהסכם עם התובע לקבלת הנכס לידיה.

ג. בפני בית המשפט התייצב מטעם קופת חולים הכללית כאמור גם מר מישל עמאר, ממונה על הנכסים במחוז. תוך שאציין שמתקשה אני לראות מדוע לא אראה כמהימנה את עדותו – עובד שכיר של גורם שאינו כלל צד להליך זה, נמצא להביא את האמור בסעיף 2 לתצהירו המאשר ברורות ומפורשות את דבר כריתתו של הסכם השכירות האמור. כא מור לעיל, היה בחקירתו הנגדית כדי להצביע על שאלות בדבר ההתנהלות הפנימית של קופת חולים הכללית בכל הקשור לדרך שהובילה להסכם, מורשי חתימה, חותמות ושאר שאלות, ואולם, מעבר לכך, נותרה עדותו על כנה.

ד. ולבסוף, ניסתה ההגנה, מכיוונים שונים, להטיל ספק בסכום דמי השכירות בו נקב ההסכם שלא מומש, בפרט נוכח העובדה שאינה במחלוקת, שלימים, כשנחתם הסכם עדכני, לאחר שפונה הנכס, נקבעו דמי שכירות נמוכים בהרבה – 12,000 ₪. ואולם, ביחס למצב דברים זה קיבל בית המשפט הסבר מספק. בבסיס ההסבר למצב דברים זה – התחרות בין קופות החולים. ודומה, את הרקע למצב הדברים הנדון ניתן למצוא בפסקה הש נייה של סעיף 11 לתצהיר הנתבע 2: "האם לא על כורחך אתה אומר שכל ההסכם הראשון ככל שהוא אותנטי לא נועד אלא לשם יצירת מצב שיביא לדחיקת רגלי קופ"ח מאוחדת מהכפר אבו גוש, וקופ"ח כללית הייתה מוכנה לשלם כל סכום לצורך זה שבמסגרתו היא מקבלת מן המוכן מרפאה הכוללת מבנה מושקע מותאם למרפאה, פעילה עם לקוחות כשהתובע עוד מבטיח לה מן הסתם לגייס עוד לקוחות רבים אליה". אין צורך בהבנה מסחרית עמוקה כדי להבין, שבשעה שסברה קופת חולים הכללית שיכולה היא לדחוק את קופת חולים מאוחדת אל מחוץ לאבו גוש, זאת , תוך שתקבל לידיה את המבנה שמוכר היה בכפר כמרפאה מרכזית, ואגב כך מן הסתם, גם לזכות ברבים מבין מבוטחי ק ופת חולים מאוחדת, נכונה הייתה לשלם סכום גבוה, אך כשחזרה למשא ומתן בקיץ 2011, לאחר שכבר פונה הנכס, מצאה עצמה הכללית בעמדת מיקוח טובה שבעתיים, וממילא, נכונה הייתה לשלם פחות, ומנגד, נכון היה התובע לקבל פחות. ואם נזקק הסבר זה חיזוק, ניתן למצאו ללא כל קושי בתצהיר סיבוני, בבקשת הרשות להתגונן כנגד תביעת הפינוי ומעל לכל צורך אציין, שבנקודה זו אין כל ניגוד עניינים בינו לבין הנתבעת 1, שגם סבורה, גם אם כטענה חלופית, שיש לפקפק בגובה הסכום הנקוב בהסכם שנחתם עם קופת חולים הכללית. בהמשך לאמור אפנה תחילה למשפט הסיכום של סעיף 5.יג לתצהיר סיבוני בבקשת הרשות להתגונן הנ"ל [ת/2], בו מאשר הוא במפורש שנודעה לו הכוונה להשכיר את הנכס לקופת חולים מתחרה תמורת סכום גבוה פי כמה: "... ואולם בסמוך לכך התברר לי כי המשיב [התובע – א.ר. ], פשוט הטעה אותי והוליכני שולל, שכן כל שביקש המשיב הוא לפנות את עתיד ו/או מי מטעמה מהמרכז הרפואי ולהשכירו לקופת חולים מתחרה בסכומי שכירות הגבוהים פי - 5 ". ויותר מכך. גם את ההסבר הרציונאלי לנכונות קופת חולים כללית לשלם תמורת המבנה הרבה יותר, מספק סיבוני עצמו בשלהי תצהירו. וכך הצהיר בסעיף 7 לתצהיר ו: "כל שביקש המשיב הוא לעשות 'ניצול הצלחה' של המבנה, הצלחה שבאה לו אך ורק בשל השקעות עתק של עתיד בהשלמתה של בניית המבנה (בנייתו משלב שלד), הכשרת המקום למרכז רפואי, פיתוח המקום כמרכז רפואי והפיכתו למרכז רפואי משגשג, רק בשל אלה ובזכות עתיד 'הצליח' המשיב לקבל הצעה גבוהה ממתחרתה של נתבעת 1, שמקבלת הכל על 'מגש של כסף' מרכז רפואי פעיל ומשגשג" . מכל מקום, אין בתחרות בין קופות החולים כדי לשמש בחינת טענת הגנה למי מבין הנתבעים, ומצב דברים בו "מרוויח" צד שלישי, כגון ספק או בעל נכס המבקש להשכירו , מתחרות מן הסוג שעל הפרק, אינו בלתי לגיטימי. פשיטא ופשיטא, שאם שהו הנתבעים או מי מהם בנכס שלא כחוק, דבר שנפסק סופית במסגרת פסק דין הפינוי, ובמקביל יכול היה בעל הנכס להשכירו תמורת דמי שכירות גבוהים יותר למתחרה של הנתבעים או מי מביניהם, זכותו הייתה לעשות כן, גם אם היה בכך כדי לנצל את התחרות בין קופות החולים.

ה. על יסוד כל האמור רואה אני כמוכחת את טענת התובע שהושגה הסכמה בינו לבין קופת חולים הכללית שזו תשכור את הנכס מיום 1.1.2009, ורואה אני, הן כמוכח והן כרציונאלי, גם את דמי השכירות בו נקב ההסכם האמור.

5. הנתבעת 3

א. מחלוקות עמוקות ניטשות בין הצדדים בשאלה, כי, גם אם זכאי התובע לכספים, על מי החבות. שתיים הן ההערות המקדימות לדיון בשאלות אלה. ראשית, שבעל הדין היחיד שאין בפיו טענות במישור זה, הינה הנתבעת 3, אשר לגביה התמונה ברורה; ושנית, שהגם שבין הנתבעת 1 לבין הנתבעים 2 ו-3 לא נפתחה חזית, באשר לא סבר מי מביניהם להגיש הודעה לצד שלישי כלפי עמיתו, ברור על פני הדברים שלכל צד מבין אלה יש עניין ברור בכך, שאם וככל שיסבור בית המשפט שמגיעים כספים לתובע, יוטל החיוב על האחר. לשון אחר: מערכת היחסים בין הנתבעת 1 לבין האחרים קובעת פרשה לעצמה, אך זו לא העמדה כלל להכרעת בית המשפט בהליך זה. בית המשפט במישור זה לא ראה אלא את קצה הקרחון, בדמותן של שאלות רבות בחקירות הנגדיות שנועדו, גם אם בעקיפין, לנסות "ולהפיל את האחריות", על האחר, ומעבר לכך נותרה התמונה בהיבטים אלה – מעורפלת.

ב. מן הקל אל הכבד. הנתבעת 3 אינה חולקת כלל על כך, ש היא זו שעמדה בחזית מול התובע, ודי לעין בתצהירו של הנתבע 2 בבקשת הרשות להתגונן כלפי תביעת הפינוי, מראשית עד אחרית, כדי להצביע על כך שרואה הוא את הנתבעת 3 כמי ששכרה את הנכס, ומכל מקום כי זו היא בעלת הדין שנצבה אל מול התובע. מעל הצורך, שימת לב לרבים מדברי הנתבע 2 בעדותו, המצביעים על תפקידה של הנתבעת 3 לשמש כעין חזית של הנתבעת 1 כלפי לקוחות פוטנציאליים או כלפי משכירי נכסים, היינו להעניק לה שירות לוגיסטי, כנראה, במספר מישורים .

6. הנתבעת 1

א. הגם שעתיד אני לקבל את טענות התובע גם כלפיה, מצאתי לנכון לפתוח במתן ביטוי לטענותיה המצדדות בדחיית התביעה כלפיה. במוקד הנטען על ידי הנתבעת 1, מקומה ותפקידה של הנתבעת 3 בפרשה, ולא בכדי מצא בית המשפט לפתוח בהתייחסות לנתבעת 3. אבן הפינה לטענות הנתבעת 1, הינה, אפוא, שהייתה היא קשורה חוזית עם הנתבעת 3, מערכת יחסים זו, שבינה לבין הנתבעת 3, מכל מקום, אינה חלק מהליך זה, ומול התובע ניצבה הנתבעת 3, והיא לבדה (ואולי, לכל היותר, גם הנתבע 2): "הצדדים בתיק הזה קשורים למעשה בשתי מערכות חוזים נפרדות, האחת, יחסי השכירות בין התובע לעתיד וסיבוני, ואחרת בין עתיד לבין מאוחדת" [עמוד 66 שורות 21 – 22 לפרוטוקול הסיכומים]. כהערה שיש בה להקדים במעט את המשך הדיון יצוין כבר עתה, שלא ראה בית המשפט ולו גם אחד מ בין חוזים אלה, המהווים את הבסיס לעמדת הנתבעת 1. ככל הנראה גם בית המשפט שעסק בתביעת הפינוי לא ראה שכאלה, והדבר עולה בבירור מפסק דין הפינוי. אכן, קיבל התובע את דמי השכירות החודשים מהנתבעת 3, אולי, אכן, באמצעות הנתבע 2, ומשתמע הדבר במפורש מדבריו. כאמור לעיל, משתמעת תמונת מצב זו גם מעמדתה הבסיסית של הנתבעת 3, שתיארה את תפקידה כמתן שירות לוגיסטי עבור הנתבעת 1 תוך כדי עמידה בחזית כלפי צדדים שלישיים, בין אם המדובר בבעלי נכסים, בין אם המדובר במבוטחים פוטנציאליים וייתכן גם במישורים אחרים. ולמרות כל זאת, נמצא לנכון לחייב את הנתבעת 1, וזאת על יסוד משקלו המצטבר של כל האמור להלן:

1. תחילה, אשוב ואזכיר, שלקונסטרוקציה החוזית אין אחיזה ראייתית. לא זו בלבד שאין בפני בית המשפט, כאמור, כל הסכם בין הנתבעת 1 לבין מי מבין בעלי הדין הרלוונטיים, אלא שבפסק דין הפינוי ניתן ביטוי מפורש לכך שנתבעת 1, כמו גם כל האחרים, מחזיקה בנכס, וזאת, שלא מכוח הסכם כלשהו שזכה בית המשפט לראותו.

2. שהיית הנתבעת 1 בנכס, לא זו בלבד שהיא מוכחת, אלא שהוכח בבירור שהייתה קופת חולים מאוחדת הגורם העיקרי שעשה שימוש בנכס בכל התקופה הרלוונטית. ראשית אזכיר שעוד בפסק דין הפינוי נקבע עובדתית ששלט של קופת חולים מאוחדת היה בכניסה למבנה [עמוד 105 שורה 8 לפסק דין הפינוי; ואגב, תמוה היה לבית המשפט שהעד היחיד מטעם הנתבעת 1 לא בטוח כלל שראה את השלט, ראה בדבריו עמוד 52 שורה 8 לפרוטוקול]. מעבר לכך למדנו מפי ד "ר בנדק, עד הנתבעת 1, שמלבד מרפאת שיניים פרטית, בשולי המבנה, נועד הנכס כולו לשמש לצורך מתן שירות למבוטחי הנתבעת 1, ו לדבריו: "מי שקיבל את השירות היו גם המבוטחים של מאוחדת, בעיקר אפילו, הייתה שם מרפאת שיניים שכל דכפין היה יכול להיכנס ולקבל שירות" [עמוד 51 שורות 15 - 16 לפרוטוקול]. מיד לאחר זאת , גם אישר הוא במפורש שכל יתר המבנה נועד למבוטחי המאוחדת [שם, שורה 17]. מטעם הנתבעת 1 הייתה במקום אחות, והיו במקום גם רופאים מטעמה: "הרופאים המקצועיים הם עצמאיים של מאוחדת, נותנים שירות במספר אתרים" [עמוד 53 שורה 22 לפרוטוקול]. גם מערכת המחשוב הייתה של הנתבעת 1 [עמוד 52 שורה 12 לפרוטוקול]. ער אני לכך שהעיד ד"ר בנדק הנכבד ביחס לציוד מסוגים אחרים, ריהוט, בפרט, ועוד, שהיה שייך לנתבעת 3. ייתכן, שאכן כך. ועם כל זאת, נוכח כל האמור לעיל, ברי ומוכח שהחזיקה הנתבעת 1 בנכס, אולי לא לבדה, אך הייתה היא שם, וכאמור, מכוח עצמה, והעניקה בו את שירותיה למבוטחים רבים מבוקר עד ערב.

3. ער אני גם לכך שבפסק דין הפינוי נכתב שיונקת הנתבעת 1 את זכויותיה מזכויותיה של הנתבעת 3 [ראה עמוד 105 משורה 28 לפסק דין הפינוי], ואולם, במעלה הדרך הגיע בית המשפט דהתם למסקנות ברורות, לפיהן לא תקף בין התובע לבין כל צד אחר כל הסכם שכירות, וממילא, לא היתה לאף אחד מהנתבעים זכות חוזית בנכס, ולפיכך ל א יכל אף בעל דין לינוק את זכויותיו מחברו, שהרי לאף אחד, כאמור לא היה מה להניק. לפיכך נפסק, שכולם מצויים היו בנכס ללא זכות שבדין, ומ כאן כבר קצרה הייתה הדרך למסקנת בית המשפט שעל כולם להתפנות, ויודגש – כולם, לרבות הנתבעת 1.

4. הגם שמכבד אני עד מאוד את העד שהעלתה הנתבעת 1 על דוכן העדים, הרופא המחוזי, והגם שאין לי ספק בדבר יושרו ומהימנותו, ספק מה היה הערך המוסף של עדותו, עניינית. לעדותו הוא, תפקידו של רופא מחוזי – "אחריות מקצועית על מאות הרופאים במחוז, אחריות מקצועית על כל השירות שניתן במרפאות המאוחדת... לאשר יציאת וכניסת רופאים מהמערכת, טיפולים שאינם בסל הבריאות..." [ראה מעמוד 47 שורה 18 עד עמוד 48 שורה 2 לפרוטוקול]. מיד בהמשך אף אישר שהלוגיסטיקה אינה בתחומו [שם, שורה 4]. ולכל היותר, למדנו מתצהירו, שבמהלך 2011, כשנתיים לאחר שכבר הוגשה תביעת הפינוי, שימש גם כממלא מקום מנהל המחוז. ומניין ידע ד"ר בנדק את שידע? מכך שמקובל היה בשעות הבוקר לקיים פגישה קבועה עם מנהל המחוז: "ישיבה לא פורמאלית, התיאום בינינו היה קרוב. זה שעה וחצי שבה כל יום היינו יושבים..." [עמוד 49 שורות 5 – 7 לפרוטוקול ]. עם זאת, אישר ד"ר בנדק בהגינותו , שלמשל, כשהגיעה תביעת הפינוי דנן, לא סבר מנהל המחוז לשתף אותו כלל בעניין [שם, שורה 16 לפרוטוקול]. כשנתבקש בשלהי חקירתו הנגדית להסביר כיצד, למרות הכל, לא שותף על ידי מנהל המחוז בעניינה של תביעה זו, השיב: "שאלה מצוינת, אין לי מושג" [עמוד 53 שורה 7 לפרוטוקול].

ועתה, לאלה שציפה בית המשפט לראות על דוכן העדים מטעם נתבעת זו , ובלטו בהעדרם: מנהל המחוז לאותה עת, אולי סגנו, מנהל אגף הנכסים, אם קיים, סגנו, אם יש בעל תפקיד כזה, כל זאת, אם לא ברמת המחוז אז מההנהלה הארצית, ורשימת אלה שראוי היה שיעידו ואיש מהם לא התייצב על דוכן העדים, עוד ארוכה. במצב זה, כשבפני בית המשפט רופא, נכבד ככל שיהיה, שמדרך העולם אמון על התחומים הרפואיים המקצועיים, ושלא מילא כל תפקיד אופרטיבי במישור הלוגיסטי בתקופה הרלוונטית, למעשה על הפרק בעל דין, גם אם מכובד ביותר – קופת חולים שמעניקה שירות רפואי למאות אלפי אזרחים, שכמעט ולא הביא ראיות לבית המשפט: לא זו בלבד שהסכם, בין עם הנתבעת 3 ובין עם התובע, לא זכינו לראות, גם עד רלוונטי, ולו גם אחד ויחיד, לא זכינו לשמוע. לא אסתיר, שהעובדה, שלא מצאה הנתבעת 1, ולו גם עד רלוונטי אחד, שהיה בעבי הקורה במערכת היחסים המשולשת (מול התובע ומול הנתבעת 3), עומדת לחובתה, ומבחינתה, מצב דברים זה – קריטי. הכלל לפיו במצב בו לא מביא בעל דין עדויות שיכול וצריך היה להביא, עומד לחובתו, תקף במלוא עוזו –

אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77, בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן פורת, כי 'אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים – א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה... וכי 'על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו עמד בית משפט זה בע"פ 112/52 בעמ' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז) ובע"א 373/54, גם הוא מפי השופט זוסמן'. וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"א 437/82 בעמ' 97-98 כי: 'הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לגרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה' [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651, 658 ; ראה גם ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נ"ו (1) 539].

על פני הדברים יש בכך כדי להחליש מאוד את משקל טענות הנתבעת 1 ומעמדן, ומסקנות בית המשפט – בהתאם.

7. הנתבע 2

שאלת חיובו של נתבע זה הינה, אולי, הגבולית שבשאלות במישור הנדון. ואולם, לאחר שניתנה הדעת לנושא זה הגעתי לכלל מסקנה שלא יהיה נכון לחייבו אישית בנזקו של התובע. להלן טעמי.

א. אין בנמצא במסגרת חומר הראיות, מכל כיוון (בין מצד התובע ובין מצד הנתבעת 1), ולו גם ראשית ראיה להתחייבות או לפעולה של הנתבע 2 שניתן לאפיינה במ ובהק כאישית. כך, למשל, אין בפני צילום, ולו גם של שיק אחד שנתן הנתבע 2 אישית או של כל מסמך אחר שנחתם ע ל ידו שלא מכוח היותו בעל מניות או נושא משרה בנתבעת 3.

ב. יוטעם, שגם אם, אכן, היה הנתבע 2 דמות מרכזית בפרשה, אין בכך כדי לשנות. אין מקום לספק שלנתבעת 3 חלק מרכזי בפרשה, ומדרך העולם מתנהלת כל חברה באמצעות נושאי המשרה או בעלי התפקידים המתאימים. העובדה, שהיא רבת משמעות כשלעצמה (כמפורט לעיל), שלא נחתם כל חוזה, וממילא התהוו נסיבות שאינן אופייניות לטענות בדבר הרמת מסך וכל כיוצא בזה, אין משמעותה בהכרח , שכל פעולה או חבות שניתן לייחס לחברה נדונה, ניתן לייחס "באופן אוטומטי" גם לכל אחד מבעלי מניותיה או מנהליה. לשון אחר: גם מצב דברים בו עושה חברה שלא כהלכה, וראוי, בעקבות זאת, לחייבה בסכומים המתאימים, אין משמעות ה, שבהכרח ניתן וראוי לחייב בהם גם את בעל מניותיה.

ג. ומעבר לכל האמור, בפני בית המשפט גם התמונה הכללית שעלתה מהעדויות, כולן, ומצביעה על מערכת יחסים משולשת שקדקודיה היו התובע, קופת חולים מאוחדת, והנתבעת 3: סברה קופת חולים מאוחדת לשכור את הנכס מהתובע, ויתכן אף לבצע פעולות נוספות בהקשרים לא רלוונטיים אחרים באמצעות הנתבעת 3, אך אין בנמצא כל אינדיקציה, למשל, לרצון הנתבעת 1 לנהל את עניינה כלפי הציבור וצדדים שלישיים באמצעות הנתבע 2 באופן אישי. יתכן שלאחר מתן פסק דין זה תסבור הנתבעת 1 "לבוא חשבון" עם הנתבעים 2 ו- 3. פשיטא, שאם כך יקרה, פתוחה בפניה הדרך ללמד על אחריותו האישית של הנתבע 2, כלפיה. מכל מקום, במסגרת הליך זה, לא סבר מי מהנתבעים לפתוח חזית, באמצעות הודעת צד שלישי, כלפי האחר, ממילא נושא זה אינו בפני, ותוכרענה שאלות אלה בהליך בין הנתבעים, אם וככל , שתוגש תביעה במישור זה.

8. הסכומים המגיעים לתובע

א. הסכום המגיע לתובע כדמי שכירות ראויים המחושבים על בסיס ההפרש בין הסכומים שקיבל לבין אלה שיכול היה לקבל אילו התאפשר לו להעביר את הנכס לידי קופת חולים כללית לתקופה שמיום 1.1.2009 ועד ליום 30.6.2011 פורטו על ידו בטבלה שצורפה כנספח ה' לתצהירו, ולא נסתרו. מעל הצורך ובשים לב לטענות ההגנה אציין, שכל עוד תפוס היה הנכס לא ניתן היה להשכירו לאחר ולכל טענה בדבר יכולת התובע להקטין את נזקו אין כל מקום. ואשר לטענת ההגנה לפיה יכול וצריך היה התובע להשכיר את הנכס לנתבעים עצמם ולאפשר המשך שימוש בו על ידי קופת חולים מאוחדת – טענה זו טוב היה לה שלא תטען כלל. אין קל יותר מאשר להבין בעל נכס הנקלע למשבר אמון עמוק עם אלה שמחזיקים בנכס ללא חוזה חתום כדין, שאינו חפץ עוד לשוב ולהשכיר להם את הנכס. סכום זה מגיע לסך של 467,171 ₪.

ב. בנספח זה פירט התובע גם את הסכומים שהגיעו לו מיום 1.7.2011 עד ליום 31.12.2011, התקופה בה עמד הנכס ריק. ככלל, מגיעים לתובע גם סכומים אלה, ואולם משעה שהתפנה הנכס יש מקום גם לטענה בדבר יכולתו האפשרית להקטין את נזקו. מה גם שידע שקופת חולים כללית חפצה בנכס, סביר שניתן היה לסכם עימה את כניסתה לנכס במהירות, ופרשתנו, גם בהיבט זה, סופה מעיד על תחילתה: כאמור, שכרה, אכן, כללית, את הנכס. בהמשך לאמור נכון אני במשך שלושת החודשים הראשונים שלאחר 1.7.2011 להכיר בסכום הנתבע, כולו, וביחס לש לושת החודשים האחרים, אך בחציו תוך מתן משקל ליכולתו הפוטנציאלית של התובע להקטין את נזקו. בסך הכל מגיע, אפוא, לתובע בגין תקופה זו סך של 105,133 ₪.

ג. אשר לתביעת התובע לארנונה בגין התקופה בה עמד הנכס ריק. מקבל אני שהוכח שיכול היה התובע לקבל פטור לתקופה קצובה זו, של שישה חודשים ולהקטין בכך את נזקו. סכום זה, לא יאושר אפוא.

ד. עוד פירט התובע את הנזק שהותירו הנתבעים בנכס. כראיה להיקפו צירף התובע חוות דעת לפיה הוארך נזקו על ידי שמאי על סך של 65,000 ₪. בפני בית המשפט גם חוות דעת נגדית מצד ההגנה ולפיה היקף התיקונים הנצרף למושכר עומד על סך של 41,524 ₪. בנקודה זו סברו ב"כ הצדדים, ולטעמי על בסיס שיקול דעת ענייני ומושכל, לחסוך את חקירת המומחים תוך הותרת היקף הנזק לשיקול דעתו הכללי של בית המשפט. בהמשך לכך ועל בסיס שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט מעמיד אני את שיעור התיקון לו נצרך הנכס על ממוצע חוות הדעת, היינו 53,262 ₪. עם זאת, נדרש בית המשפט לשאלה, האם, מהותית, ראוי לחייב את הנתבעים במלוא הנזק. דומני, שחלק מההוצאה המהווה את הבסיס במישור זה, היתה מתחייבת בכל מקרה, אפילו מקבל היה התובע את הבניין חזרה לידיו עוד בראשית 2009: סיוד, צבע ותיקון קירות , שגם המומחה מטעמו (השמאי פטל) העריך בסכומים ממשיים (סעיף 4.7 לחוות דעתו), בלאי ושאר נזקים שניתן לייחסם ללא קשיים יתירים לשימוש ציבורי שטף בנכס. נוכח זאת, נכון אני להכיר אך במחצית סכום הנזק דלעיל: - 26,631 ש"ח

ה. לצד כל האמור, טען ב"כ הנתבעים 2 ו- 3 לקיזוז בגין השקעותיו והתאמות שבוצעו בנכס. ברם, לטענות אלה אין מקום. נושא זה נפס ק סופית במסגרת סעיף 5.4 של פסק דין הפינוי, מעשה בית דין – בתוקפו, ו טענות הנתבעים במישור זה, נמצא לדחותן. מעבר לכך, גם מהותית, מי ששוהה בנכס שלא על בסיס הסכם, מה לו לטעון להשבת השקעות שביצע בנכס בנסיבות אלה.

9. סוף דבר

הנתבעים שהו במשך תקופה ממושכת בנכס ללא חוזה וללא אחיזה משפטית, ולכך ביטוי מפורט בפסק דין הפינוי. פשיטא, שלכך היו השלכות גם במישור הכספי. ואכן, נפגע התובע כספית משהיית הנתבעים בנכס ומאי-נכונותם לפנותו למרות כל האמור . למיטב ההערכה, נבע מצב דברים זה, בין היתר, ממערכת היחסים המעורפלת בין הנתבעות 1 ו- 3, וכשלעצמי תמה אני הכיצד גוף כה נכבד כמו הנתבעת 1, מעניק א ת מיטב שירותיו ופועל במשך שנים מנכס לגביו אין בידו להציג חוזה כלשהו, וגם על החסר הקריטי בעדויות במישור זה, כבר אמר בית המשפט את דברו. מכל מקום, לא התובע הוא זה שצריך לשאת במחיר ה של מערכת יחסים בלתי ברורה זו, ואם תרצה בכך אחת מנתבעות אלה, יתברר הנושא ביניהן בהמשך בהליך נפרד שייוחד לבירור מעמיק של מערכות היחסים בין הנתבעים לבין עצמם (יתכן, גם בהקשרים שמעבר לפרשה דנן).

הנתבעות תשלמנה לתובע את מיצרף הסכומים, כאמור בסעיף 8 של פסק דין זה. לסכום זה תצרפנה הנתבעות את שכר טרחת בא כוחו של התובע בסך של 20,000 ₪, והחזר אגרת בית המשפט בסך של 18,230 ₪. סכומים אלה, כולם, ישולמו על ידי הנתבעות 1 ו- 3 ביחד ולחוד, וישאו הפרשי רבית והצמדה מיום הגשת התביעה, 27.11.2011 ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ד, 28 מאי 2014, בהעדר הצדדים.