הדפסה

גרשון ואח' נ' סבו

בפני
כב' השופטת דורית פיינשטיין

תובעים:

1.גדעון גרשון
2.מיכל סלייטר
3.יעל דן

ע"י ב"כ עו"ד משה לוי

נגד

נתבעים

יהודית סבו

ע"י ב"כ עו"ד עודד הכהן

פסק דין

בהתאם להוראות סעיף 100 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב 1972, ובהסכמת הצדדים, נדונו בפני יחדיו, התביעה לפינוי הדיירת מן המושכר ובקשתה של הדיירת לאישור דייר מוצע.

הדיירת מתגוררת בדירה שבקומת הקרקע ברח' ההסתדרות 22 בירושלים משנות ה-40 של המאה הקודמת, וכיום הינה כבת 92.

אין חולק כי הדיירת היא דיירת מוגנת אך החל מחודש אוקטובר 2012 היא שוהה בבית חולים סיעודי, ומצבה הרפואי מורכב וכולל קשיים קוגניטיביים וקשיים בריאותיים, המתעוררים עם הגיל.

בעלי הדירה טוענים כי מעברה של הדיירת לבית האבות, בשילוב עם מצבה הרפואי שהינו בלתי הפיך, מעידים על כך שנטשה את הדירה. משכך, טוענים בעלי הדירה יש להורות על פינויה.

הדיירת, באמצעות בתה ובא כוחה, טוענת שלא נטשה את הדירה, ומבקשת כי בית המשפט יחייב את בעלי הדירה לקבל את הדייר המוצע על ידה, כדייר מוגן תחתיה.

השאלה הראשונה העומדת להכרעתי היא, האם מעברה של הדיירת לבית אבות הינו בגדר נטישה של הדירה המהווה עילת פינוי. נראה כי בעלי הדירות זנחו טענה זו בסיכומיהם, ובכל זאת מחמת הזהירות אתייחס גם לטענה שהיוותה את הבסיס לתביעת הפינוי. בעלי הדירה טוענים כי הדיירת כבר לא תשוב לדירה מחמת מצבה הרפואי, ואין בכוונתה לחזור לדירה שכן שם לא תזכה לטיפול רפואי ראוי.

כך לדוגמא כב' השופט רומנוב ציין בע"א 26870-03-11 כי "המעבר לבית אבות או לבית חולים אינו מהווה בהכרח ובכל מקרה מעשה נטישה – כשלעצמו. אולם, לא ניתן גם לקבוע כי מעבר לבית אבות לעולם לא יהווה נטישה". בשאלה זו כל עניין יוכרע לגופו על פי מכלול נסיבותיו הספציפיות (וראו ע"א 669/71 חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ נ' עזבון המנוחה מטילדה שוורצברד פ"ד כו(2) 205, 1972; דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 138140 (מהדורה שנייה עדכון מס' 3 עמ' 2010) ויינתן משקל לשאלה אם המעבר לבית אבות היה כפוי, אם לאו.

בעניינינו, הדיירת לא בחרה לצאת מביתה אלא כל הראיות מעידות על כך שלאחר שבמשך תקופה ארוכה בה נעזרה במטפלת היא נפלה ואושפזה, ובתה העידה כי היא זו התעקשה על אשפוזה של אמה לצורך קבלת הטיפול הרפואי המיטבי. כלומר, בניגוד לנסיבות בע"א 26870-03-11 הרי שיציאתה של הדיירת מן הדירה הייתה כפויה, והיא לא בחרה להתגורר בבית אבות כדי לשפר את רמת חייה, אלא נדרשה לכך לצורך בריאותה. לא מצאתי כי הדיירת לא התכוונה לשוב לדירה, אלא היא המשיכה לשאת בכל הוצאות הדירה, לשלם את שכר הדירה, ונראה כי כוונתה הייתה שצרכיה הרפואיים ייענו תוך שמירה על זכויותיה בדירה.

מדברי בעלי הדירה עצמם עולה כי במהלך כל חייה בדירה, זכויותיה של הדיירת כדיירת מוגנת היו חשובות לה, והיא עמדה על קוצו של יוד בעניין זה. על כן איני סבורה כי הוכחה כוונתה לנטוש את הדירה, אלא דירה זו היוותה לה בית ומשענת לעת זקנה. (ראו: ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"מ לא(2) 113, 117 (1977) וגם עא (ת"א) 2330-09 אלי זקאק נ' יאני טנאס, ניתן ביום 27.10.11).

משכך בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, אני קובעת כי לא התקיימת עילת הנטישה.

משקבעתי כי הדיירת הייתה דיירת מוגנת בעת שהגישה את הבקשה להחלפתה בדייר המוצע אפנה לבחון אם התקיימו התנאים להיעתר לבקשה זו.
ייאמר מיד כי בעלי הדירה אינם חולקים על כך שהסכום שהוצע על ידי הדייר המוצע הוא סכום הגון. למעלה מכך, בעלי הדירה אף טענו כי סכום זה גבוה ביחס לשווי הדירה, ולדעתם הדייר המוצע אינו מתכוון לשלם אותו. לטענת בעלי הדירה ההצעה הכספית בסך של 1,350,000 היא הצעה פיקטיבית שנועדה לסייע בידי הדיירת ובתה במשא ומתן עימם. יובהר כי אם אורה לדייר המוצע לשלם את הסכום המוצע או להפקיד אותו, והוא לא יעשה כן, הרי שההצעה תפקע.

מכאן שיש לבחון אם יש טעם סביר אחר להתנגדות בעלי הדירה להצעה.

בעלי הדירה העלו הסתייגות שונות מהתצהיר שנחתם על ידי הדיירת, ובמהותן הסתייגויות אלו נוגעות לכשרותה המשפטית של הדיירת במועד החתימה על התצהיר ולמצבה הקוגניטיבי בעת החתימה. אין בידי לקבל טענות אלו שכן במועד החתימה על גבי התצהיר התלווה אל בא כוחה של הדיירת פסיכיאטר מטעמה, ולתצהיר צורף אישור כי היא הבינה את חתימתה. גם בתה של הדיירת העידה ואישרה, כי האם הבינה את משמעות החתימה והייתה שותפה לרצון להעביר בתשלום את זכויותיה בדירה. נוכח התרשמותי ממהימנות הבת, מהטיפול המסור שלה באם, ובהעדר כל שארי בשר אחרים, הרי שעדות זו מקובלת עלי במלואה.

אכן הדיירת לא העידה בפני, אך מרישומי בית האבות עולה כי חלה הידרדרות קוגניטיבית בשנתיים האחרונות, אך בעיקר הידרדרות פיזית שמונעת ממנה למעשה לקום ממיטה והיא זקוקה לסיוע כל העת. מחמת צנעת הפרט הדברים לא יפורטו במסגרת פסק הדין, אך יובן לכל כי מדובר בהתדרדרות מוכרת מחמת הגיל, אשר פוגעת קשות בתפקודה של הדיירת.

לכן אני קובעת כי לא מצאתי כל פסול בתצהיר.

עוד טוענים בעלי הדירה, כי התנהלות הדייר המוצע איננה סבירה, שכן הוא מבקש לעבור מדירה חדשה ומרווחת בשכונה אחרת, לדירה ישנה ולא משופצת, וכל זאת מבלי שאשתו כלל ראתה את הדירה. אין בידי לרדת לסוף דעתו של הדייר המוצע, אך כאמור אם ישלם את הסכום המוצע או יפקיד את הסכום המוצע, ייתמו מן הסתם טענות בעלי הדירה. אוסיף ואזכיר כי אם הדייר המוצע לא יגור בדירה בפועל או ינסה להשתמש בה לצרכים מסחריים, כפי שחוששים בעלי הדירה, תעמודנה להם עילות פינוי כנגדו.

על כן אני קובעת כי הדייר המוצע יפקיד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום סך של 1,350,000 ₪, והדיירת תודיע על פינוי הדירה שלושה ימים לאחר ההפקדה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.