הדפסה

גרסטנר ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

בפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

תובע

גדעון גרסטנר

נגד

נתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

נגד

צדדי ג': 1. אילן אברהם
2. אילן אברהם ביטוח (2003) בע"מ

ב"כ התובע: עו"ד רועי מליק
ב"כ הנתבעת : עו"ד אמנון עמיקם
ב"כ צדדי ג' עו"ד חני ברוך אלון

פסק דין

מבוא;
מונחת בפניי תובענה כספית ע"ס 306,890 ₪ אשר הגיש התובע, לשיפוי בגין תגמולי ביטוח בעקבות אירוע גניבת רכבו וכן הודעה לצדדים שלישיים אשר שוגרה ע"י הנתבעת במסגרתה נטען – כי ככל שתחוב הנתבעת לשלם תשלום כלשהו לתובע, הרי שעל הצדדים השלישיים לשפותה בגין תשלום זה.

להלן העובדות הצריכות לענייננו ;
התובע - היה בתקופות הרלבנטיות לתובענה, הבעלים של רכב אספנות פרטי מסוג מרצדס 280 SL, שנת ייצור 1970 (להלן – "התובע" או "המבוטח" וכן להלן – "הרכב") - אשר בוטח על ידי הנתבעת בפוליסת ביטוח מקיף לרכב אספנות, שהייתה בתוקף במשך 3 שנים וחודשה מידי שנה, החל מתאריך 1.3.10 ועד ליום 31.1.13 (להלן: "פוליסת הביטוח").

הנתבעת - הנה חברה לביטוח אשר בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה ביטחה את הרכב בפוליסת הביטוח האמורה לעיל (להלן – " המבטחת" או "הנתבעת") והיא שולחת ההודעה לצדדים שלישיים.

הצד השלישי 1 – הנו סוכן ביטוח במקצועו, אשר בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה ניהל סוכנות ביטוח בשם " אילן אברהם ביטוח (2003) בע"מ" ואשר על פי הנטען, עסק בתיווך לעשיית הביטוח מושא ענייננו (להלן- "סוכן הביטוח" או "הצד השלישי")

הצד השלישי 2 - הנה סוכנות ביטוח, אשר במועדים הרלבנטיים לתובענה שימשה כסוכנות חיתום של הנתבעת ואשר רשומה ברשימת פוליסת הביטוח כסוכנות לביטוח שתיווכה ו/או הפיקה את הפוליסה.
אין חולק – כי פוליסת הביטוח כללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי מפני גניבה וסכום הביטוח הקבוע בפוליסה עמד ע"ס 306,511 ₪ סכום ממנו נגזרו פרמיות הביטוח החודשיות.
אין חולק – כי במסגרת הרשימה לביטוח של הפוליסה, נקבע, בין היתר תנאי, העומד במוקד המחלוקת בין הצדדים, כדלקמן: "הביטוח מפני גניבת הרכב מותנה בהימצאו של הרכב בחניון שמור או בחנייה סגורה ונעולה".
אין חולק – כי הרכב מושא התביעה חנה בחניון הבניין המשותף בו התגורר התובע וכי בפתח חניון זה הוצב מחסום אוטומטי מתרומם, המופעל על ידי שלט שהיה ברשות כל אחד מדיירי הבניין.
נוסף אין חולק – כי סוכן הביטוח הגיע לביתו של התובע ואישר בפניו כי המחסום האוטומטי עונה על הגדרת הפוליסה ומהווה חנייה סגורה ונעולה על פי הפוליסה.
כבר בשלב זה הנני מוצאת לציין כי הנתבעת לא העלתה במסגרת סיכומיה כל טענה לעצם שאלת הנזק ועל כן, הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים לעצם שאלת שווי הרכב. כך, על פי הפוליסה שווי הרכב במקרה של אובדן כללי הנו עפ"י מחירון של השמאי לוי יצחק; התובעים תמכו את כתב תביעתם בחוות דעת שמאית, ובהתאם לה שווי הרכב נכון למועד האירוע עמד ע"ס 300,000 ₪ מבוסס על מחירון יצחק לוי (נספח 3 לתיק המוצגים מטעם התביעה) ומשכך כאמור מחיר זה אינו שנוי במחלוקת.
האירוע הביטוחי;
מהעדויות אשר נשמעו וחומר הראיות אשר הוצג בפני בית המשפט נמצא - כי, ואין חולק על כך שבתאריך 8.6.12 בשעות הערב המאוחרות, עת חזר התובע מבילוי משפחתי ובהגיעו לחניה בחניון הבניין הבחין שרכבו נגנב (להלן – "אירוע הגניבה").

אין מחלוקת כי אירוע הגניבה מהווה אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסת הביטוח, כמו כן לא נטענה כל טענה הנסבה על מעורבותו של התובע או מי מטעמו באירוע הגניבה.
מוסכם, כי מיד עם גילוי דבר הגניבה ניגש התובע לתחנת המשטרה והגיש תלונה אודות גניבת רכבו כאמור.
אין חולק – כי מטעם התובע נמסרה לנתבעת הודעה על קרות מקרה הביטוח באמצעות סוכן הביטוח וזו מצידה הפעילה שמאי וחוקר לבדיקת נסיבות האירוע והיקף הנזקים ע"י המבוטח.
אין חולק – כי ביום 7.8.12 שיגרה המבטחת לתובע מכתב דחייה ואשר מפאת חשיבות הדבר להכרעה, יובא להלן כלשונו:
"עם תום בדיקותינו הננו להודיעך, כי אנו נאלצים לדחות את התביעה שבנדון מהנימוקים הבאים: בפוליסה הנדונה תנאי מוקדם לכיסוי סיכוני פריצה ואו גניבה מותנה בהימצאו של הרכב בחניון שמור או בחנייה סגורה ונעולה. ממצאי בדיקתנו עולה כי הרכב חנה בחנית הבית המשותף בו קיים מחסום מתרומם בלבד בכניסה לחניה. לאור האמור ומאחר ולא עמדת בתנאי המיגון בפוליסה הרלוונטית אנו דוחים את התביעה".
בעקבות דחיית דרישתו של התובע לפיצויים הגיש התובע את התובענה שבפניי.

תמצית טענות הצדדים:
טענות התביעה :
לטענת התובע לאור מכתב הדחייה ששוגר ע"י המבטחת ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10.11.13 יש להגביל את הגנתה של המבטחת לטענה האחת והיחידה שהועלתה במסגרת מכתב הדחייה והיא שהרכב חנה בחניית בית משותף בו קיים מחסום מתרומם בלבד ולאור זאת לא עמד המשיב בתנאי המיגון בפוליסה.
ביתר פירוט נטען, כי לאור האמור במכתב הדחייה והחלטת בית המשפט האמורה לעיל אין להידרש לטענת ההגנה החדשה שהועלתה במסגרת הבקשה למשלוח ההודעה לצד שלישי ולפיה בעת אירוע הגניבה המחסום לא היה סגור עקב כך שיכול ולא היה תקין.
לגופם של דברים, נטען – ראשית, כי המחסום עונה על הגדרת פוליסת הביטוח והוא מהווה "חניה סגורה ונעולה" כהגדרתה בפוליסה וזאת, בנסיבות בהן מדובר במחסום אוטומטי מתרומם אשר נותר נעול כל העת עד לפתיחתו בידי מורשה ובהתאם לכך, החנייה סגורה ואיש שאינו מורשה אינו יכול להיכנס אליה.
זאת ועוד, נטען – כי בשום מקום בפוליסה לא צוין כי חנייה עם מחסום אוטומטי אינה בגדר חניה סגורה ונעולה ואף החתמת מטעם חברת הביטוח אישרה בבית המשפט כי לא מצוין בפוליסה שמחסום מתרומם אינו בגדר חניה סגורה ונעולה. בהקשר זה, לטענת התובע בנסיבות בהן התובע קיבל לידיו את רשימת הביטוח כמוצר מוגמר ולא היתה לו כל אפשרות להשפיע על תוכן הפוליסה הרי שמדובר בחוזה אחיד בעל תוכן שנקבע על ידי המבטחת ועל כן במקרה של ספק, בהתאם לעמדת ההלכה הפסוקה, יש להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח.
בנוסף, טען התובע כי הוא לא הוחתם על טופס הצעה לביטוח וכל התנהלותו בעת כריתת חוזה הביטוח ובעת חידוש הפוליסה, הייתה אל מול סוכן הביטוח אשר הגיע לביתו של התובע ואישר בפניו כי המחסום האוטומטי עונה על הגדרת הפוליסה ומהווה חנייה סגורה ונעולה על פי הפוליסה והכל כפי שאושר על ידי סוכן הביטוח עצמו במסגרת תצהיר אשר מסר בהליך המשפטי. בהקשר זה הוסיף התובע וטען כי פעולתו של סוכן הביטוח כאשר מסר לתובע כי השער המתרומם הנו בגדר חניה סגורה ונעולה מחייבת את המבטחת כלפי התובע וזאת אף אם ייקבע כי הסוכן חרג מסמכותו.
התובע מוסיף וטוען לעניין זה כי, כך או כך, הנתבעת הפרה את חובת הגילוי והווידוא, בנסיבות בהן לא זו בלבד שאיש מטעמה לא ווידא כי התובע מבין את משמעות התנאי "חניה סגורה ונעולה" אלא ההיפך, שלוחה של המבטחת הלוא הוא סוכן הביטוח, מסר מידע לפיו השער עונה על ההגדרה בפוליסה.
מבלי לגרוע מן האמור, הרי שלטענת התובע, ניתן למצוא חיזוק לטענתו, בבחינת "הודאת בעל דין", בטופס "סיכום תיק" אשר נערך על ידי הנתבעת ואשר הימנו עולה כי גם לשיטת המבטחת עצמה החניה בה החנה התובע את רכבו הנה חניה סגורה ונעולה כהגדרתה בפוליסה וזאת, הואיל ובמסגרת טופס זה צוין על ידי הנתבעת כי המיגון כפי שנדרש הינו המיגון כפי שהיה קיים. לעניין זה, הוסיף התובע והבהיר כי טופס סיכום התיק המדובר נכתב בתאריך 22.7.12 ואילו מכתב הדחייה נערך שבועיים לאחר מכן בתאריך 7.8.12 וכי לא הוכח כי התקבל מידע חדש ממועד עריכת הטופס למועד דחיית התביעה.

זאת ועוד, התובע מבקש לייחס למבטחת את החזקה השלילית הנובעת מהימנעות מהבאת עד רלבנטי. כך לשיטתו עורכת המסמך אשר בו צוין כי התובע עמד בתנאי המיגון - הגב' נאווה רבינוביץ, אשר גם דחתה את תביעת התובע וחתומה על מכתב הדחייה, לא זומנה למתן עדות ותחת זאת ביכרה הנתבעת לזמן לעדות את הגב' בתיה כהן שהתברר כי אינה עובדת כלל במחלקת התביעות ולא היה לה מושג לגבי נסיבות דחיית התביעה. בנסיבות אלו, לטענת התובע, חזקה היא כי לו היתה מובאת העדה הרלוונטית, הרי שהיה בעדותה בכדי לתמוך בטענותיו.
זאת אף זאת, לטענת התובע דין טענת הנתבעת ולפיה "מדובר בסיכון שאף חברת ביטוח לא תסכים לו" להידחות בנסיבות בהן הנתבעת לא תמכה את טענותיה בחוות דעת ערוכה בידי חתם וממילא העדה מטעם המבטחת אישרה בעדותה כי לא בדקה האם חברת ביטוח אחרת הייתה מוכנה לבטח את התובע באותן נסיבות.
לחילופין ולשם הזהירות בלבד מוסיף התובע וטוען כי, ככל שבית המשפט יתיר למבטחת להעלות את הטענה הנוספת לפיה במועד האירוע השער היה פתוח/ תקול, חרף ההחלטה במסגרתה נקבע כי המדובר בטענה החורגת מגדר הטענות שבמכתב הדחייה, הרי לגופה של הטענה אין כל ראיה לעניין מצב השער בעת מועד קרות הגניבה ובהקשר זה העידו התובע וזוגתו לשעבר שזומנה לעדות מטעם המבטחת כי השער היה סגור דרך קבע וכי התובע ובת זוגו נדהמו לגלות שמחסום השער פתוח לאחר הגניבה. זאת ועוד, לטענת התובע ממילא - המבטחת לא הביאה עדות מומחה של שערים אשר יקבע כי השער היה פתוח / תקול ונתלתה בטענתה זו בממצאי החקירה בדוח החקירה, אשר אף הוא לא הוגש בסופו של דבר ומשכך, הרי שלא הציגה כל ראיה באשר למצבו של השער.

בשאלת הנזק טוען התובע, כי בהתאמה לקבוע בפוליסה ולפיו שווי הרכב ייקבע על ידי השמאי לוי יצחק, הוא הגיש חוות דעת שמאית ערוכה בידי השמאי לוי יצחק הימנה עולה כי בעת מועד הגניבה ערך הרכב עמד ע"ס 300,000 ₪. בהקשר זה לטענת התובע, בהינתן שהנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה וגם ויתרה על חקירתו של השמאי לוי יצחק, הרי שאין מחלוקת שווי הרכב בעת האירוע הנו בסך 300,000 ₪.
לאור האמור, לטענת התובע דין תביעתו להתקבל במלואה – דהיינו – יש לחייב את הנתבעת במלוא נזקו בסך 300,000 ₪ .עוד מבקש התובע לחייב את המבטחת לשאת בתשלום ריבית מיוחדת בהתאם להוראות סעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח שכן התנערותה של המבטחת מלשלם את תגמולי הביטוח תוך גרירת התובע להתדיינות משפטית היתה ללא הצדקה ובחוסר תום לב.

טענות ההגנה:
הנתבעת מנגד, דחתה את דרישת התובע היות ולשיטתה הלה הפר את תנאי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה שכן במועד התרחשות אירוע הגניבה הרכב לא חנה "בחניה סגורה ונעולה" כדרישת הפוליסה.
לשיטתה, הפוליסה מכסה את סיכוני גניבת הרכב אך ורק אם התקיימו כל התנאים הנקובים בפוליסה ואולם, היות ותנאי מפורש הוא כי אחריות המבטחת בגין סיכוני הגניבה מותנית בהימצאו של הרכב בחניה סגורה או נעולה, הרי שמשהוכח כי בחניה הותקן מחסום מתרומם בלבד לא קמה חבות ביטוחית.
עוד לטענתה על התובע הנטל להוכיח קיומם והפעלתם של המיגונים לרכב בהתאם לדרישות הפוליסה מהחל ועד כלה, ומשלא עמד התובע בנטל ההוכחה דין תביעתו להידחות. בהקשר זה הוסיפה הנתבעת וטענה, כי אין המדובר בחריג אלא בחלק ממקרה הביטוח וכן בתנאי מוקדם לתחולת הפוליסה ולפיכך, נטל ההוכחה בסוגיית תקינותם והפעלתם של מנגנוני המיגון המצוינים בפוליסה מוטל על המבוטח.
לשיטתה, התובע כשל בהוכחת קיומו של המיגון עפ"י הפוליסה, תקינותו והפעלתו עובר לאירוע וזאת ביתר שאת כאשר אין חולקין שבעת גילוי הגניבה המחסום היה פתוח במלואו.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי העדות היחידה לגבי מצב המחסום מתייחסת לאירוע עצמו וברור שעם גילוי הגניבה המחסום לא היה סגור אלא במצב אנכי, התובע לא הביא כל עדות אחרת בכלל ובפרט לא הביא עדות או ראיה לגבי מצבי המחסום בזמנים הקודמים לאירוע והתובע מאשר כי לפחות יומיים קודם למקרה לא הבחין ולא ראה לא את הרכב, לא את החנייה ולא את המחסום. לטענתה, בהעדר חוות דעת מקצועית מטעם התובע אין לדעת מהו הגורם להיות המחסום פתוח, ממתי המחסום היה פתוח והאם המחסום היה תקול או שמאן דהוא מהשכנים שכח לסגרו. מכאן שלא עלה בידי התובע להצביע על עמידתו בדרישות המיגון.
לאור האמור, לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות.
במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים טוענת הנתבעת, כי הצדדים השלישיים אינם השלוחים של המבטחת בנושא תנאי המיגון הדרושים כתנאי לכיסוי הביטוחי ומשום כך ככל שהציגו מצג בפני התובע לגבי אמצעי המיגון הדרישה בהתאם לתנאי הפוליסה אזי בכך התרשלו וחרגו מההרשאה אשר ניתנה על ידי המבטחת.
עוד לטענת המבטחת, הצדדים השלישיים הציגו בפני התובע מצג שווא לפיו בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח השער האוטומטי המוצב בבית התובע עונה על הגדרת הפוליסה ומהווה חנייה סגורה ונעולה ובכך הטעו את התובע בנוגע לתנאי המיגון המהווים תנאי לכיסוי הביטוחי או לגבי היקפו.
בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, ככל שתחוייב בפיצוי התובע הרי שלאור המצג כאמור, על הצדדים השלישיים לשפותה בגין כל סכום אשר יהא עליה לשלם.

טענות הצדדים השלישיים :
לטענת הצדדים השלישיים צירופם להליך זה התבסס על שיקולים לא עניינים וכאקט "עונשי" על כך שהצד השלישי 1 חתם על תצהיר התומך בגירסת המבוטח. עוד הוסיפו וטענו הצדדים השלישיים כי ההודעה לצד שלישי נגועה בחוסר תום לב מובהק מצד המבטחת אשר למרבה הצער אינה בוחלת בהעלאת טענות סרק וחסרות בסיס כלפי הסוכן וללא כל גיבוי משפטי ועובדתי.

נטען – כי במסגרת ההודעה לצד שלישי כללה המבטחת כלפי הסוכן שלל סעיפי רשלנות, אלא שבסיכומיה היא זנחה את רוב רובן של הטענות וצמצמה אותן לכדי טענה אחת ויחידה והיא שככל שבית המשפט יקבע כי המחסום איננו עונה אחר דרישות הפוליסה כי אז יש לקבוע שהסוכן יצר מצג כלפי המבוטח שהמחסום בחנייה המשותפת הננעל באמצעות שלט עונה אחר תנאי הפוליסה.
לשיטתם, לא ייתכן שחברת הביטוח תנסח את הפוליסה בצורה בלתי בהירה, לא תבהיר לסוכן, לא בעל פה ולא בכתובים מה כוונת "המשורר" ולאחר מקרה הביטוח, תנסה "לגלגל" את האחריות למחדליה שלה על כתפיו של הסוכן שיצר כביכול "מצג".
עוד נטען – כי לא די בקביעה שהסוכן התרשל והפר את חובותיו כלפי המבטחת שכן על האחרונה הנטל לטעון ולהוכיח במאזן ההסתברות, קיומו של נזק שנגרם לה וקשר סיבתי בין התנהגות הסוכן לבין הנזק הנטען ויסודות אלו לא הוכחו שכן הנזק לו טוענת המבטחת הוא למעשה, קיומו של כיסוי ביטוחי ביחס לגניבת הרכב.
לשם הזהירות הצטרפו הצדדים השלישיים לטענות התובע לגופם של דברים וזאת, תוך התמקדות בטענות כדלקמן:
חנייה משותפת של דיריי הבניין הכוללת מחסום מתרומם הננעל באמצעות שלט מהווה "חנייה סגורה ונעולה" וזאת משעה שטענה הפוכה מצד חברת הביטוח מהווה משום טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב וסותרת הודאת בעל דין ללא קשר למצג הסוכן.
החנייה המשותפת עונה על הגדרת תנאי הפוליסה וזאת בהתאם לכלל הפרשנות נגד המנסח.
המבטחת לא הוכיחה כי הסיכון הביטוחי הוחמר גם בנסיבות שבהן התנאי לא קויים.
סוכן הביטוח לא חרג מסמכותו והמצג שיצר כלפי המבוטח ניתן במסגרת הרשאה.
בנסיבות אלו, לטענת הצדדים השלישיים דין ההודעה כנגדם להידחות.

דיון והכרעה;
בתיק התנהלו שתי ישיבות הוכחות ביום 22.3.15 וביום 19.5.15 במהלכן העידו – מטעם התביעה: התובע בעצמו (ע.ת /1), מטעם ההגנה העידו: גב' בתיה כהן (ע.ה/1), מר דורון פלוטקין (ע.ה/2) וגב' שירלי הכהן (ע.ה/3) ואילו מטעם הצד השלישי העיד מר איל אברהם בעצמו.

הנני סבורה כי ניתן לתחום ולסדר המחלוקת בין הצדדים בשאלות להלן :
האם התובע הפר את תנאי המיגון הקבועים בפוליסה ?
לשאלה זו - שתי שאלות משנה:
האחת – שאלה מקדמית - האם דרישת המיגון הינה תנאי מוקדם לתחולת הפוליסה או אמצעי להקטנת הסיכון – כפי שיובהר להלן, פועל יוצא של הקביעה לכאן או לכאן – מוטל הנטל על מי מהצדדים.
השנייה - האם המחסום האוטומטי המוצב בפתח החניון בו חנה הרכב עונה על הגדרת חניה סגורה ונעולה כדרישת הפוליסה
ככל שיקבע כי דרישת המיגון הופרה על ידי התובע מה ההשלכות להפרה זו ?

האם הופרו תנאי המיגון – ועל מי הנטל להוכיח תנאי זה -
אפתח ואציין כי ככלל, נטל הראיה בתביעות לנזקי רכוש מתחלק באופן שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור מאחריות, מוטל להוכיח כי המקרה נשוא תביעת המבוטח נכלל בחריג מחריגי הפוליסה (ראו ע"א 678/86 - חניפס נ' סהר, פ"ד מג(4) 177 וכן ע. הרמן, דיני ביטוח, הוצאת המכללה לביטוח, בעמ' 55). כך, במקרה בו האירוע הביטוחי אירע אלא שהמבטח טוען כי קיים סייג לאחריותו עובר הנטל להוכיח את הסייג למבטח (ראו ע"א 1845/90 - רוני סיני נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 661 וכן ראו ע"א 391/89 - וייטנר ואח' נ' אריה חב' לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 837).
בכל הנוגע לנטל המוטל על התובע, נקבע כי הנטל כולל שלושה רכיבים:
"ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה; שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה; שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה" ראו ( רע"א 3577/93 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4) 70; ע"א 224/78 - חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנדאינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90).
במקרה בפני , אין מחלוקת באשר לגניבת הרכב, באשר אף לשיטת הנתבעת, כפי שנטען בסעיף 14 לסיכומיה- "אין חולקין כי הרכב נגנב, בחזקת "היה ואיננו עוד" ומשכאן, הרי שיש לקבוע כי המבוטח עמד בנטל להוכיח כי הסיכון המפורט בפוליסה התממש. זאת ועוד, אין חולק כי הנזקים להם טוען התובע הנם בגין אובדן שווי הרכב ונזקים אלו מכוסים בפוליסה גופה ולפיכך מתקיים גם הרכיב השני. זאת ועוד, גם לא יכולה להיות מחלוקת כי הקשר הסיבתי בין הסיכון לנזק מתקיים כאשר מדובר בנזק ישיר בלבד.
מן האמור נובע כי התובע הרים לכאורה את הנטל המוטל עליו ומשכך, דין הנטל לעבור אל הנתבעת אשר עליה להוכיח כי מתקיימים סייגים לתכולתה של הפוליסה.
אלא, שלטענת הנתבעת, אין מקום להעביר אל כתפיה את הנטל בשלב זה וזאת, בהינתן שאמצעי המיגון מהווים תנאי מוקדם לתחולת הפוליסה, תנאי אשר אף הנטל להוכיחו מוטל על כתפי התובע. הנני מוצאת להדגיש, בהקשר זה, כי טענת הנתבעת הינה שאמצעי המיגון הינם תנאי לתחולת הפוליסה, בהבדל מאמצעי להקטנת הסיכון בהתאם לפוליסה והרבותא ? –
ככל שמדובר בתנאי לתחולת הפוליסה הרי שכפי שנטען על ידי הנתבעת, הנטל להוכיחו מוטל על התובע - המבוטח, אשר מבקש להיכנס ב"היכלה" של הפוליסה ואילו- ככל שמדובר באמצעי להקטנת הסיכון- הרי שמדובר בתנאי אשר נקודת המוצא בהקשר אליו הינה כי קיימת תחולה לפוליסה ומשכך, הנטל להוכיח כי לא התקיים ומשכך, יש להחריג האירוע מגדר הכיסוי הביטוחי – מוטל על הנתבעת.
לאור האמור, הרי שהנני מוצאת להקדים לבחינת השאלה האם הופרו תנאי הפוליסה, דיון בשאלה – מה טיבם של תנאים אלו ובהתאמה לטיבם – על מי הנטל המוטל להוכיחם.

אמצעי המיגון – תנאי מוקדם לקיום הפוליסה או אמצעי להקטנת הסיכון?
אפתח ואציין – כי נקודת המוצא לבירור טענה זו, הינה לכאורה פוליסת הביטוח שם נקבע כי:
"הביטוח מפני גניבת הרכב מותנה בהימצאו של הרכב בחניון שמור או בחנייה סגורה ונעולה".
דהיינו – מלשון הפוליסה ובפרט מהמילה :"מותנה"- לכאורה נמצאנו למדים כי התנאי מהווה תנאי מוקדם לתחולת הפוליסה ואמנם, בפסיקה מוקדמת נקבע כי יש ליתן תוקף לקביעת התניה ובהתאם לה מדובר בתנאי מוקדם לתחולת הביטוח (ראו - ע"א 723/80 – לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חיים, פ"ד לו(2) 714 (1982)).
אלא, שביום 15/9/13 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בשאלה זו במסגרת רע"א 3260/10 – חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי (15.9.13) (להלן – " פרשת סלוצקי") במסגרתו, נקבעה ההלכה המחייבת ולפיה הקביעה במסגרת הפוליסה כי אמצעי המיגון יהוו תנאי מוקדם לתחולתה אינה יכולה לעמוד עוד.
כך בפרשת סלוצקי – נקבע, כי אומנם לכאורה לפי דיני החוזים חייבים הצדדים לחוזה, הן המבטח והן המבוטח לקיים את תנאי הפוליסה ומשכך, אם נקבע בפוליסה כי המבוטח צריך להתקין אמצעי מיגון – הרי תנאי זה מחייב את המבוטח. יחד עם זאת, נקבע כי התשובה לשאלה מה הן תוצאות אי קיום דרישה זו, אינה נגזרת מדיני החוזים הכלליים בלבד, אלא בעיקר מפרשנותו של חוק חוזה ביטוח, ומתכליותיו הייחודיות.
בסופו של יום, נקבע כאמור כי קיום דרישת המיגון כתנאי מוקדם לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. כך, לעניין זה נקבע בפרשת סלוצקי כי: "התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן "תנאי מוקדם" מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו- 21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון (ראוי גם : דודו שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 254 (2005)... היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה, היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי (ראו: סעיף 39 (א) ל חוק חוזה ביטוח) ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: סעיף 39(ב) לחוק חוזה ביטוח)...".
לאור הלכת בית המשפט העליון בפרשת סלוצקי, יש לקבוע – כי הדרישה להימצאות הרכב בחניון שמור או בחניה סגורה ונעולה אינה יכולה להוות תנאי מוקדם לתחולת הכיסוי הביטוחי. מכאן, ראשית, שהנטל להוכיח כי המבוטח לא עמד בתנאי המיגון מוטל על הנתבעת ויתרה מכך, גם אם יוכח שהמבוטח לא עמד בדרישות המיגון, הרי אין בקביעה זו משום סיום הדיון בנוגע לזכאותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח.
אציין – כי לא נעלמו מעיניי טענות המבטחת ולפיה הלכת סלוצקי אינה חלה על תביעות רכב וזאת, תוך הפנייה לע"א 11156-10-14 – קרדן רכב בע"מ נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 4.3.15) (להלן:" עניין קרדן" ).
בהקשר זה אציין, כי עיינתי ושבתי ועיינתי בפסק הדין אליו מפנה המבטחת אך לא מצאתי בו כל קביעה גורפת שמבקשת המבטחת ללמוד מפסק דין ובהתאם לה, הלכת סלוצקי אינה חלה על תביעות רכב, אדרבא, ההפך הוא הנכון- לא זו בלבד שאין בפסק הדין כל קביעה גורפת אלא, שגם לו אחיל את קביעותיו של בית המשפט בעניין קרדן, על העובדות נשוא התביעה בפני, הרי שגם בהתאם להן אמצעי המיגון כפי שנקבעו בתיק בפני אינם תנאי מוקדם לתחולת הפוליסה אלא אמצעי להקטנת הסיכון על כל המשתמע מכך.
בהקשר זה, אציין כי בעניין קרדן דובר בכיסוי ביטוחי לנזקי תאונת דרכים מקום בו נהגה ברכב נהגת אשר שמה לא נכלל במסגרת שמות הנהגים הקבועים בפוליסת הביטוח והשאלה אשר הועמדה לדיון באותו עניין היתה - האם התנאי הקבוע בפוליסת הביטוח, המורה, כי הכיסוי הביטוחי יינתן רק לנהגים ששמם נקוב בפוליסת הביטוח, הוא תנאי מוקדם לתחולת הביטוח או שמא אינו אלא תנאי, שעניינו אמצעי להקלה בסיכון.
באותו עניין טען המבוטח כי לאחר הלכת סלוצקי - אין עוד מקום בדיני הביטוח הישראליים ל"תנאים מוקדמים" לתחולת הביטוח, ובכל מקרה יש לראות תנאים שנקבעים על ידי המבטחים בפוליסות הביטוח, כתנאים שנועדו להקלה בסיכון.
טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע כי הלכת סלוצקי לא קבעה כלל גורף כאמור. עוד קבע בית משפט באותו עניין כי נקיבת שמות נהגים אינה אמצעי להקטנת הסיכון אלא תנאי מוקדם לתחולת הפוליסה.
המבחן אשר נקבע על ידי בית המשפט באותו עניין נסב על בחינת הדרישה נשוא הפוליסה ובפרט בחינת השאלה האם הדרישה האמורה קשורה לסיכון המבוטח ויש בה בכדי להגדילו או להקטינו.
לעניין זה קבע בית המשפט בסעיף 9 לפסק הדין כי :
"כאמור, בפרשת "סלוצקי" מדובר במבוטח לא קיים תנאי שחייב אותו להחזיק תכשיטים בכספת. הכספת, מעצם טיבה ומהותה, היא מכשיר שכל תכליתו וייעודו הוא להפחית את הסיכון המבוטח. על כן, המבוטח בפרשת "סלוצקי", שלא עשה שימוש בכספת, דהיינו – לא השתמש במכשיר שנועד להפחית את הסיכון המבוטח, גרם באופן מובהק להחמרה בסיכון. מצב דברים זה שונה מהמצב בערעור שלפני.
בפוליסת הביטוח העומדת בבסיס הערעור שלפני, נקיבת שמות הנהגים, שהביטוח מכסה את נהיגתם במכונית, לא מעלה או מורידה את רמת הסיכון המבוטח. בהחלט ייתכן, שבמכונית המבוטחת ינהגו נהגים ששמם אינו נקוב ברשימת הפוליסה, אך הם נהגים זהירים יותר מאלה ששמותיהם כן נקובים ברשימת הפוליסה. ואולם, בנקיבת שמות הנהגים המבוטחים, הצדדים לחוזה הביטוח קבעו למעשה, שחוזה הביטוח יחול רק על מקרי הביטוח, שיקרו למי מהנהגים ששמותיהם נקובים בפוליסת הביטוח, בין אם נהגים יותר מסוכנים ובין אם הם נהגים פחות מסוכנים. במילים אחרות - התחייבותה החוזית של המבטחת (המשיבה) ניתנה אך ורק ביחס למקרי ביטוח, שייקרו למי מהנהגים ששמותיהם נקובים ברשימת הפוליסה.
על כן, התנאי לפיו חוזה הביטוח יחול רק על נהגים ששמם נקוב ברשימת הפוליסה, הוא תנאי מוקדם ואינו תנאי שנועד להקל את הסיכון המבוטח."
הנני סבורה כי המסקנה אשר מבקשת המבטחת ללמוד מפסק דין זה הינה מרחיקת לכת ואינה עולה כהוא זה מהאמור בו. כך ובפרט – אין בפסק הדין כל קביעה ובהתאם לה אין להלכת סלוצקי כל תחולה לעניין תביעות רכב, אלא שכאמור כל שקבע בית המשפט כי אין בהלכת סלוצקי משום קביעה גורפת ולפיה אין עוד מקום בדיני הביטוח הישראליים ל"תנאים מוקדמים" לתחולת הביטוח וכי יש להגדיר כל תנאי באשר הוא כאמצעי להקלת הסיכון.
יתרה מכך, לגופם של דברים - אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלה האם קביעת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין קרדן עולה בקנה אחד עם הלכת סלוצקי אם לאו, באשר ממילא במקרה בפני, גם בהתאם למבחן אשר הותווה על ידי בית המשפט המחוזי בהלכת קרדן, דהיינו מבחן השם במיקוד הדיון אשר השאלה האם התנאי קשור לסיכון המבוטח – מתקיים בעניינו.
כך, במקרה בפני, מדובר בתנאי ובהתאם לו על הרכב להיות בחניון סגור ונעול. באשר לתנאי זה הרי שאין ולא יכול להיות ספק כי תנאי זה קשור בטבורו לשאלת הסיכון , באשר אין חולק כי ייעודו הקטנת הסיכון לגניבת הרכב. כיוון שכך, הרי שגם בהתאם להלכת קרדן אין מדובר בתנאי מוקדם לתחולתה של הפוליסה אלא באמצעי להקטנת הסיכון.

האם דרישת המיגון הופרה על ידי המבוטח ?
בשאלה זו הנתבעת מעלה כאמור שני טיעונים עיקריים-
ראשית : לשיטתה, החניית הרכב בחניון בו מוצב אך ורק מחסום מתרומם בחניה של בית משותף כאשר כל דיירי הבית מחזיקים בשלט למחסום מהווה הפרה של דרישת המיגון.
שנית - לדידה הדברים חלים ביתר שאת כאשר הוכח כי עובר לאירוע המחסום היה תקול.
אפתח בטענה הראשונה – דהיינו, בשאלה האם החניון בה החנה התובע את רכבו עונה על דרישות הפוליסה. בהקשר זה, יש להדגיש כי המדובר בדרישה כפולה באשר על החניה להיות סגורה ו נעולה.
באשר לטענה זה הרי שהנני סבורה, כי החנייה נשוא התביעה, עונה אחר הדרישה האמורה וכי, לכל הפחות, גם ככל שניתן לפרש את התנאי באופן מחמיר יותר הרי שיש להחיל פרשנותו של התובע שאף היא פרשנות סבירה ובהתאם לה החנייה עונה על תנאי הפוליסה. כך, לעניין זה- גם ככל שאקבל טענת הנתבעת ולפיה בהתאם לפרשנות התנאי , הדרישה הינה לחניה נפרדת שאינה חלק מחניון כללי ולה מפתח ספציפי אישי, הרי שבאותה מידה, יכולה לשון התנאי לאחוז גם פרשנות ולפיה – המחסום "סוגר" את החניה ופתיחתו רק באמצעות שלט (שכמוהו כמפתח) מהווה נעילתו.
בנסיבות אלו, הרי שהואיל ומדובר בביטוי הניתן לשתי פרשנויות סבירות, בהינתן שמדובר בביטוי המופיע במסגרת פוליסת ביטוח וכן, בשים לב לכך שהנתבעת לא פירטה ולא פירשה את התנאי הרי שיש לפרש תנאי זה באופן המיטיב עם המבוטח וכנגד המבטחת היא גם המנסחת.
מבלי לגרוע מן האמור, הנני מוצאת לציין כי חיזוק לאמור ניתן אף למצוא בטופס "סיכום תיק" אשר נערך על ידי הנתבעת הימנו עולה כי גם לשיטתה של הנתבעת החניה בה החנה התובע את רכבו הנה חניה סגורה ונעולה כהגדרתה בפוליסה, באשר אף במסמך זה, אשר נערך לאחר פניית התובע לנתבעת, סומנו אמצעי המיגון כקיימים.
לעניין מסמך זה הנני מוצאת לקבל טענת התובע ולפיה יש ללמוד חזקה שלילית הפועלת כנגד גרסת הנתבעת גם ממחדל הנתבעת מזימון הפקידה (גב' נאווה רבינוביץ) אשר ערכה את הטופס לעדות ובהתאמה כי יש לקבוע שפרשנותו של המסמך הינה בהתאם לפרשנות אשר ניתנה לו על ידי התובע- דהיינו, כי הינו מלמד על הודאת הנתבעת בקיום אמצעי המיגון. לאמור יש להוסיף גם הימנעות המבטחת מהגשת ממצאי החקירה של החוקר מטעמה (עמ' 23 לפרו' 22.3.15, שו' 28-30) וזאת על אף שדחיית דרישתו של המבוטח מבוססת לכאורה על ממצאי החקירה- מחדל אשר אף בו יש להעיד על כך שאף הנתבעת האמינה והודתה כי עסקינן בחניה סגורה ונעולה.
מכל המקובץ עולה כי לא עלה בידי המבטחת לעמוד בנטל ההוכחה להוכיח כי המבוטח הפר את דרישת המיגון ודין טענותיה של המבטחת בהקשר זה להידחות.
באשר לטענת הנתבעת השנייה הרי שהנני סבורה כי אף טענתה החלופית של המבטחת ולפיה המחסום היה תקול והוא היה במצב אנכי כל העת ואף במועד התרחשות האירוע – דינה להידחות.
בנדון דידן, אפתח ואציין, כי בהחלטתי מיום 10.11.13 נקבע, כי בהינתן שבמסגרת מכתב הדחייה ששיגרה הנתבעת לתובע צוין – כי התובע לא עמד בתנאי המיגון: "לאור האמור" דהיינו הואיל וחנה בחניית בית משותף בה קיים מחסום מתרומם בלבד, הרי שבהתבסס על הנחיות המפקחת על הביטוח, הנתבעת מנועה מהעלאת טענות הגנה נוספות ובכלל זה טענה ולפיה מחסום זה גם היה תקול.
יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך, הנני סבורה כי ממילא דין טענתה זו של הנתבעת להידחות הואיל והנתבעת לא תמכה את טענותיה בחוות דעת של איש מקצוע אשר בדק את המחסום והגיע למסקנה כי בעת האירוע המחסום היה תקול. בהקשר זה, כאמור, הואיל ומדובר באמצעי להקטנת הסיכון הרי שחל על הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התקיים ואולם, הנתבעת העלתה טענות בעלמא בבחינת חשדות בלבד, אשר נותרו בסופו של יום כחשדות בלבד ללא שמץ של ביסוס ללא הוכחה. במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת נאחזה כ"מוצאת שלל רב" בעדות התובע ובת זוגו לשעבר ובהתאם לה בעת הגעתם לחניה הבחינו במחסום במצב אנכי ומעדות זו ביקשה ללמוד על כך שהמחסום היה תקול. אלא, שבהינתן שהתובע ובת זוגו הגיעו למקום רק לאחר אירוע הגניבה, הרי שאין בעדותם לתמוך בכך שגם עובר לאירוע המחסום היה מורם ומשכך אין בעדותם בכדי להועיל לנתבעת בהרמת הנטל המוטל עליה.
מכל המקובץ נחה דעתי – כי לא עלה בידי המבטחת להוכיח שהתובע הפר את תנאי המיגון כקבוע בפוליסה.
לאור המסקנה אליה הגעתי ולפיה לא הוכח כי התובע הפר את אמצעי המיגון, מתייתר הצורך לדון בשאלה מה המשמעות של הפרת תנאי המיגון ואף מתייתר הצורך בדיון בהודעה לצדדים שלישיים הנסבה אודות המצג שהציג סוכן הביטוח בפני התובע – מצג אשר ממילא נקבע על ידי שאינו מצג שווא באשר אמנם המחסום עונה על דרישות הפוליסה. יחד עם זאת כ "אוביטר דיקטום" הנני מוצאת להעיר הערה באשר למשמעות של הפרת תנאי המיגון.
כאמור, נקבע כי התנאי בפני אינו תנאי מוקדם לתחולת הפוליסה אלא אמצעי להקטנת הסיכון. בהקשר זה, בהתאם לסעיפים 18 ו – 19 לחוק חוזה הביטוח הפרתו של החיוב לנקוט באמצעים להקלת הסיכון אינה מקנה למבטחת פטור אוטומטי מחבות אלא, שמבטחת המבקשת להשתחרר מחבותה או להפחיתה בגין מחדליו של המבוטח, נדרשת להוכיח את זכאותה לתרופה הקבועה בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח.
אין חולק כי, בעניין בפנינו רלוונטית לכאורה וכנטען הוראת סעיף 18(ג)(2) ובהתאם לה מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב לנקוט אותם אמצעים להקלת הסיכון שלא נקט המבוטח בנסיבות העניין אף בדמי ביטוח מרובים .
בהתייחס לנטלי ההוכחה, הנוגעים לסעיף 18(ג), הדגיש בית המשפט בפרשת סלוצקי כי: "הנטל להוכיח שמבטח סביר לא היה נקשר בחוזה הביטוח, אף בעבור דמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאשורו, צריך להיות מוטל על המבטח, וכך גם הנטל להוכיח את דבר קיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי" (פיסקה 41), וזאת בהתחשב בגישה הכללית בעניין נטלי ראייה, בנגישות של המבטח לראיות הרלוונטיות בעניין זה, ובכך שהתרופה של התשלום היחסי היא תרופה של המבטח .
באשר לאופן הוכחת קיומה או העדרה של פוליסה חלופית אצל המבטח הסביר, ציין ביהמ"ש בפס"ד סלוצקי, כי דרושה ראיה חיצונית, וכך נקבע: "על מנת להוכיח שאף מבטח סביר לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון, יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה" (פס"ד סלוצקי, פיסקה 42 וכן פרשת בר נתן).
מן הכלל אל הפרט, במקרה בפני- אומנם עדת ההגנה מטעם הנתבעת העידה בסעיף 12 לתצהירה, כי מקום בו החנה התובע את רכבו בחניית הבניין מדובר בסיכון שאף חברת ביטוח לא תסכים לו, דא עקא, שמדובר בהצהרה בעלמא שלא די בה על מנת שהנתבעת תעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה, לא כל שכן, כאשר עדת ההגנה בעצמה העידה (פרו' 22/3/15 בעמ' 19, שורות 25-28) כי לא בדקה אם חברות ביטוח אחרות היו מוכנות לבטח את התובע בנסיבות עסקינן ולא כל שכן, לא תמכה את הצהרתה האמורה בחוות דעת של חתם.
על כן, לו הייתי קובעת (ואין זה המקרה) כי המבוטח הפר את חובת המיגון – התוצאה אחת ולפיה בהעדר הוכחה, המבטחת אינה זכאית ליהנות לא מהסדר של תשלום בשיעור יחסי משלא הוכח ולא ממתן פטור מתשלום תגמולי הביטוח.
מכל האמור עד כה, דין התביעה להתקבל במלואה.

מכאן אעבור לדון בשאלת הנזק
כפי המפורט לעיל, הרי ששווי הרכב הנטען אינו במחלוקת בין הצדדים והמחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה האם יש לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת בהתאם להוראות סעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח אם לאו.
לאחר ששקלתי בדבר, לא מצאתי כי עסקינן במקרה שבו המבטחת דחתה את דרישת התובע בחוסר תום לב, שוכנעתי, בנסיבות העניין, כי המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים ואשר זכתה לליבון במהלך הדיון שהתנהל בפני הנה מחלוקת לגיטימית ומכאן שלא מצאתי לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת.
סוף דבר ;
מכל האמור, דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצדדים שלישיים להידחות.
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 300,000 ₪ (שווי הרכב), בניכוי השתתפות עצמית ככל שיש ובתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד קרות האירוע ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף הנני קובעת כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 8,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪ .
משנדחתה ההודעה לצדדים שלישיים, הנני מחייבת את הנתבעת בהוצאות הצדדים השלישיים בסך 15,000 ₪.
התשלומים יבוצעו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, הם ישאו בנוסף בהפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.
המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ו, 09 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.