הדפסה

גילעדוב נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

בפני כב' השופטת עפרה אטיאס

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
להלן: "הפקודה"

בעניין:
ג.ח.י.
להלן: "החייב"
ובעניין:
כונס נכסים רשמי מחוז חיפה
להלן: "הכונ"ר"

ובעניין:
עו"ד שמואל לביא
להלן: "המנהל המיוחד"

פסק דין

לפניי בקשת חייב להכרזתו פושט רגל. השאלה העיקרית המונחת לפתחי בתיק זה הינה אם חייב אשר הורשע בעבירות מין חמורות כלפי בתו, ואשר החוב העיקרי שלו הינו פיצויי נזיקין שהוא חב לבתו בגין מעשיו אלו, זכאי ליהנות מהגנת פקודת פשיטת הרגל.

על מנת שלא לפגוע בפרטיותה של המתלוננת, השמטתי את פרטי שמו של החייב מפסק הדין.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים:
ביום 11.9.12 ניתן צו לכינוס נכסי החייב (יליד 1956, גרוש ואב לארבעה בגירים שאינם גרים עמו), לפי בקשתו, בגין חובות מוצהרים בסך של 659,334 ₪ ל- 4 נושים, והושת עליו צו תשלומים בסך של 1,000 ₪ לחודש החל מיום 1.11.12. ביום 5.12.13 הוגדל התשלום החודשי לסך של 1,500 ₪ החל מיום 1.1.14.
עד מועד עריכת חוות דעת בעלי התפקיד בעניינו, הוגשו נגד החייב 3 תביעות חוב בסך כולל של 699,743 ₪. מתוכן תביעת החוב העיקרית הוגשה על ידי הנושה, בתו של החייב (להלן: "הנושה" או "הבת"), בגין חוב בסך של 561,814 ₪ עקב מעשים מגונים שביצע בה החייב בעודה קטינה. סך תביעות החוב שאושרו הינו 477,018 ₪, מתוכו סך של 377,952 ₪ אושר בגין תביעת החוב של הבת. לא נתבעו חובות בדין קדימה.
ביום 20.11.12 מונה עו"ד שמואל לביא כמנהל מיוחד.
החייב נחקר ביום 12.5.13, ופרוטוקול חקירתו צורף לחוות דעתו של המנהל המיוחד מיום 24.11.13 שם הביע המנהל המיוחד עמדתו כי אין להכריז על החייב פושט רגל.
ביום 30.5.13 הגישה הנושה התנגדות להכרזת החייב פושט רגל ובקשה לביטול צו הכינוס שניתן לחייב מאחר שלטענתה, מקור החוב כלפיה נובע ממעשים פליליים חמורים שביצע בה החייב בהיותה קטינה, בגינם אף ריצה עונש מאסר בפועל, ועל כן נטען כי חובותיו של החייב לא נוצרו בתום לב.
ביום 3.7.13 מסר החייב תגובתו, לפיה לא הכחיש את אופן יצירת החוב כלפי הנושה, אך ציין כי בקשתו לפשיטת רגל הוגשה בתום לב, וראיה לכך היא פנייתו להליך כ- 20 שנה לאחר המעשים הפליליים המיוחסים לו, וזאת מבלי שעבר עבירה נוספת במהלך התקופה כאמור, וכאשר החייב אינו עובד כיום למחייתו. כמו כן, טען החייב כי הנושה קיבלה תשלומים בסך של כ- 243,669 ₪ במסגרת תיק ההוצל"פ שפתחה כנגדו, וכי החייב שילם את חובו לחברה בריצוי מאסר בפועל.
ביום 26.8.13 הגיש המנהל המיוחד תגובתו לבקשת הנושה כאמור, במסגרתה טען המנהל המיוחד כי אף על פי שהחייב מתנהל בהליך בתום לב, יש לקבל את בקשת הנושה ולבטל את צו הכינוס שניתן לו, וזאת, בין היתר, מאחר שעיקר סיבת הסתבכותו הכלכלית של החייב נעוצה בחובו לבתו שנוצר בעטיים של מעשים פליליים חמורים הנוגדים את תקנת הציבור באופן מובהק.
ביום 4.12.13 הגישה ב"כ הכונ"ר הודעה מטעמה, בה הצטרפה לעמדת המנהל המיוחד בחוות דעתו מיום 24.11.13 כי אין להכריז על החייב פושט רגל עקב יצירת חובותיו בחוסר תום לב, וכאשר חרף היותו של החייב שרוי בחובות, הסתלק לטובת אמו (וכך הסתלקו גם יתר ילדיו של המנוח בהתאם לתגובת המנהל המיוחד מיום 6.8.14) מזכויותיו בעיזבון אביו המנוח, ז"ל, בדירה המצויה ברח' בוכרוב 2 בחדרה, הידועה כגוש 10032, חלקה 250 (להלן: "הנכס"), בהתאם לצו ירושה מיום 9.2.06.
ביום 5.12.13 התקיים דיון בבקשתו העיקרית בפני כב' השופטת ישראלה קראי-גירון. בדיון זה ניתן תוקף של החלטה להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, לפיהן המנהל המיוחד יבדוק את כלל תביעות החוב אף על פי שטרם ניתנה הכרזה; המנהל המיוחד יוסמך לבדוק את הטענות בנוגע לנכסים של החייב, יכולת השתכרותו, האפשרות להגדיל התשלום החודשי לקופת הכינוס, הסתלקות החייב מנכסים המגיעים לו, לרבות זכויות בירושת אביו וזכויות בנכס הנמצא כיום בחזקת אמו, ויגיש דו"ח מפורט בעניין זה עד ליום 1.3.14. כן נקבע, בהסכמת הצדדים, דיון המשך בתיק לצורך בחינת אפשרות הסדרת התיק ללא צורך במתן פסק דין, ליום 22.5.14.
ביום 18.3.14 הגיש המנהל המיוחד תסקיר ובקשות בעקבות חקירה נוספת שערך לחייב ביום 1.1.14 ובעקבות תצהיר תשובות לשאלון ששלח המנהל המיוחד לאמו של החייב. המנהל המיוחד הגיע למספר מסקנות: רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור להתנהלות החייב; יש מקום לסברה שלחייב זכויות בבית המגורים של בת זוגו אשר אינן רשומות לנוכח חובותיו; יש מקום לסברה כי זכויות אלו באו לידי ביטוי ברישום משכנתא שרשם החייב על דירת אמו תוך הזרמת כספי המשכנתא לטובת רכישת דירת בת הזוג באור עקיבא, וכאשר החייב משלם החזרים לאמו ו/או לבת זוגו; החייב הינו מניפולטיבי ואין ליתן אמון בתשובותיו, ויש לפקפק בטענותיו בדבר פרידה מבת זוגו, כמו בטענתו שפוטר מעבודתו ואינו עובד, שנועדה להציג מצג של הכנסות נמוכות.
במסגרת התסקיר מיום 18.3.14 ביקש המנהל המיוחד להורות על זימון בת הזוג של החייב, גב' זוהיר רבייב, לחקירה במשרד המנהל המיוחד, שתביא עמה את כל המסמכים בקשר לרכישת דירתה בה התגוררה עם החייב, לרבות חוזה רכישה, וכן אסמכתאות למקורות המימון של סכום הרכישה. כן ביקש המנהל המיוחד ליתן צו לפסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, המורה על העברת הסך של 983 ₪ הצבור ע"ש החייב וניתן למשיכה, לקופת הכינוס.
ביום 19.3.14 הורתה כב' השופטת קראי-גירון על זימון בת הזוג של החייב לחקירה במשרדי המנהל המיוחד יחד עם כל המסמכים הנדרשים ועל הגשת עדכון לתיק בדבר תוצאות החקירה.
הואיל והתברר כי החייב הסתלק מזכויותיו בנכס (1/32 חלקים ממנו בשווי 31,250 ₪) לטובת אמו, הגיש המנהל המיוחד במקביל לתסקיר מיום 18.3.14, בקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, דהיינו: ביטול הסתלקות החייב בתצהיר מחלקו בעיזבון אביו המנוח, ו רישום על שמו של החייב של 1/32 חלקים מהנכס הרשומים ע"ש אמו של החייב. לחלופין, ביקש המנהל המיוחד לחייב את אם החייב לשלם לקופת הכינוס סך של 31,250 ₪, כשוויין המוערך של הזכויות בנכס ממנו הסתלק החייב.
המנהל המיוחד חקר את בת זוגו של החייב ביום 4.5.14, וביום 19.5.14 הוגש תסקיר משלים מטעמו בו פירט את ממצאיו בעקבות חקירת בת הזוג ונותר בעמדתו כי יש לדחות את בקשתו העיקרית של החייב לפשיטת רגל ולבטל את צו הכינוס.
ביום 22.5.14 התקיים דיון נוסף בתיק בו שמעתי את טענות הצדדים. בסיום הדיון התרתי לב"כ החייב להגיש תגובתו לתסקיר המנהל המיוחד, והוריתי לבעלי התפקיד להגיש תגובתם המסכמת.
ביום 8.7.14 הגיש החייב תגובתו לתסקירי המנהל המיוחד ולבקשת המנהל המיוחד לביטול הענקה. תגובתו המסכמת של המנהל המיוחד הוגשה ביום 6.8.14. לא הוגשה תגובה מסכמת מטעם ב"כ הכונ"ר.
החייב לא הציע הצעת הסדר לנושיו, ולא נתקיימו אספות נושים בעניינו של החייב.

נסיבות היווצרות החובות – טענות החייב:
אין מחלוקת כי החוב העיקרי של החייב נובע מפיצויי נזיקין שנפסקו לבתו בגין עבירות המין החמורות שביצע בה, ואשר בגינן הורשע ונגזר דינו.
החייב טען בתצהירו כי לאחר שגרושתו הסיתה את בתו הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין מעשים מגונים שביצע בבתו. החייב הורשע ונידון ביום 8.1.95 למאסר בפועל לתקופה של 4 שנים בניכוי תקופת מעצרו מיום 13.12.92 ועד ליום 13.1.93. בפועל, ריצה החייב את מאסרו במשך 3.5 שנים החל מיום 8.1.95 ועד ליום 15.6.98.
בשנת 2001 הגישה הנושה נגד החייב תביעת פיצויים אזרחית בגין נזקיה. תחילה נוהל התיק בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ולאחר מכן הועבר התיק לביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, עד שלבסוף הועבר התיק להליך בוררות. פסק הבוררות ניתן ביום 1.8.06 ובו חויב החייב לשלם לנושה סך של 377,840 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הבוררות ועד מועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הבוררות ועד התשלום המלא בפועל. פסק הבוררות אושר בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת שפרה גליק) ביום 21.10.07.
החייב טען בתצהירו כי בעקבות ניהול ההליכים (הפלילי והאזרחי) דלעיל, שבמקביל אליהם ניהל הליך גירושין מרעייתו, נדרש לשלם סכומים גדולים, ובין היתר, בעבור שכ"ט עו"ד, חוקר פרטי ואגרות ביהמ"ש, וכי נוכח מצבו הכלכלי לא הצליח לעמוד בכל התשלומים.
נטען כי בהתאם לתוצאות הבוררות, היה על החייב לשלם לנושה פיצויים בסך של 435,000 ₪. אולם, הואיל ולא עלה בידו לשלם פיצויים אלו, נפתח כנגדו תיק הוצל"פ שמספרו 12-04746-08-2. החייב טען בתצהירו כי בחלוף השנים שילם לתיק ההוצל"פ סך של כ- 84,000 ₪ ממשכורותיו (בחקירתו הראשונה טען החייב כי עוקל ממשכורתו סך של כ- 4,500 ₪ בחודש), סך של כ- 145,000 ₪ שקיבל ממכירת הדירה אשר הייתה בבעלות משותפת שלו ושל גרושתו, ופיצויי פיטורין מעבודתו במשרד הביטחון בסך של 80,000 ₪.
החייב הוסיף וטען בתצהירו כי לאחר שחרורו מהכלא (בשנת 1998 כאמור) התקשה למצוא מקום עבודה, עד שבשנת 2001 מצא מקום עבודה כשכיר בחנות, אך לאחר זמן פוטר וקיבל פיצויי פיטורין אשר הועברו אף הם לתיק ההוצל"פ. נטען כי נוכח מצבו הכלכלי פנה לבנק אוצר החייל ונטל הלוואה בסך של 40,000 ₪, אך הסכום לא הספיק לסילוק חובותיו, והוא נותר חייב לבנק בגין ההלוואה כאמור. לטענת החייב, הפנסיה המגיעה לו מחברת הביטוח "מנורה" עוקלה וכך גם חשבונו בבנק הדואר.

טענות בעלי התפקיד:
בעלי התפקיד מתנגדים למתן הכרזה בתיק זה.
המנהל המיוחד טוען כי החוב העיקרי של החייב הינו פיצויים לנושה, בתו של החייב, המהווה חוב אזרחי הנובע מעבירה פלילית חמורה ביותר, שביצע החייב שאף הורשע בה ונידון לעונש מאסר בגינה. נטען כי לולא ביצע החייב את העבירה כאמור, יש להניח כי כלל לא הייתה מוגשת בקשתו לפשיטת רגל. לפיכך, לטענת המנהל המיוחד, אין מנוס מלקבוע כי החייב יצר חובותיו בחוסר תום לב, וזאת חרף תשלומי החייב בתיק ההוצל"פ וחרף חלוף הזמן עד לפנייתו להליך הפש"ר.
עוד נטען על ידי המנהל המיוחד כי החייב משלם את התשלום החודשי כסדרו. המנהל המיוחד ציין הן בחוות דעתו מיום 24.11.13 והן בתגובתו מיום 6.8.14 כי החייב הגיש דו"חות דו-חודשיים לאורך כל ההליך, אך הדו"חות לא גובו באסמכתאות מלאות, ולכן החייב לא אפשר למנהל המיוחד להתחקות אחר מצבו הכלכלי. כך, למשל, טען המנהל המיוחד בחוות דעתו מיום 24.11.13 כי בניגוד להצהרת החייב בחקירתו, אין החייב מציין בדו"חות את הכנסת בת זוגו ואת הסיוע אותו הוא מקבל מבני משפחתו. בתגובתו מיום 6.8.14 הוסיף המנהל המיוחד כי במעמד החקירה מיום 12.5.13 טען החייב כי הוא מקבל סיוע מכלל בני משפחתו בסך של 1,200 ₪ מידי חודש, בעוד שבתשובת החייב מיום 8.7.14, טען החייב כי הוא קיבל סיוע חד-פעמי מבני משפחתו בסך של 1,200 ₪. עם זאת, המנהל המיוחד סבר בחוות דעתו מיום 24.11.13 כי החייב הרים את הנטל להוכיח תום ליבו בהליך, ולו ברף המינימאלי.
בתסקיר המשלים של המנהל המיוחד מיום 19.5.14, הוסיף המנהל המיוחד לעניין התנהלות החייב בהליך, כי החייב אינו מדווח בדו"חות שהגיש לאחר שחזר לגור בבית אמו, על הוצאות, פרט להוצאה מופרזת בגין סיגריות ותשלום לכונ"ר, וכן דיווח על הוצאות שוטפות של משק הבית שקיים עם בת זוגו לשעבר, לרבות תשלום משכנתא, כאשר מחקירת בת הזוג, הגב' רבייב, התברר כי היא והחייב חיים בנפרד, וכי החייב כלל לא נטל חלק בהוצאות משק הבית או בתשלומי המשכנתא. כמו כן, טען המנהל המיוחד כי החייב בחר במהלך ההליך שלא לדווח אודות הכנסות בת זוגו לשעבר , בעוד שנדרש במסגרת דיווחיו לכלול את כלל הכנסות והוצאות משק ביתו. בתגובתו מיום 6.8.14 טען המנהל המיוחד כי החייב אינו ממצה פוטנציאל השתכרותו וספק אם דיווחיו בדו"חות החודשיים משקפים נכונה את הוצאותיו והכנסותיו, נוכח העובדה כי החייב מובטל ומקבל קצבת הבטחת הכנסה ע"ס של 2,050 ₪ בלבד, ומדווח על הוצאות בסך של 1,500 ₪ לטובת קופת הכינוס וסך של 700 ₪ בגין סיגריות.
עוד טען המנהל המיוחד בתסקיר המשלים מיום 19.5.14 כי טענת החייב , לפיה אמו, בת ה- 78, נטלה משכנתא ע"ס של 300,000 ₪ לצורך ביצוע שיפוצים באמבטיה בביתה של האם, הינה בלתי סבירה לחלוטין לאור גובה הסכום ואינה מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין. בתגובתו מיום 6.8.14 טען המנהל המיוחד כי עודנו סבור כי רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור למשכנתא שנטלה אמו של החייב ולא ברור למה שימשו כספי המשכנתא בפועל; מה גם שהחייב לא מסר הסברים מספקים בעניין זה.
על אף שבפרק ה- "סיכום" של חוות דעתו של המנהל המיוחד מיום 24.11.13, נטען כי החייב מתנהל בהליך ככלל בתום לב, הרי שהמנהל המיוחד טען כי פניית החייב להליך פש"ר בנסיבות שתוארו ואופן יצירת החוב כלפי הנושה, אינם מקנים לחייב אפשרות לעמוד ברף הנדרש על מנת לשהות תחת כנפי הפקודה. המנהל המיוחד טוען כי בעת בחינת בקשה להכריז על חייב פושט רגל, לא ניתן להתעלם מתכלית החקיקה, ובכלל זה גם עקרון היסוד של תקנת הציבור, לרבות שמירה על שלטון החוק, כאשר אחד הכלליים המהותיים של תקנת הציבור הינו לדאוג כי 'לא ייצא חוטא נשכר'. לטענת המנהל המיוחד, הסיבה אשר הובילה ליצירת החוב הינה תוצאה של מעשה חמור ועבירה פסולה ונתעבת - ביצוע מעשים מגונים בקטינה שלא בהסכמה - הנוגד את תקנת הציבור באופן חד-משמעי; מה גם שמדובר בבתו של מבצע העבירה. נטען כי אין זה מתקבל על הדעת שעובר עבירה פלילית כה חמורה יהיה מוגן על ידי הפקודה וכי יצא חוטא נשכר. לפיכך, טען המנהל המיוחד כי יש לדחות את בקשת החייב להכרזתו פושט רגל.
בתסקיר מיום 19.5.14 טען המנהל המיוחד כי ספק אם החייב מתנהל בתום לב מלא בהליך חרף התשלום לקופת הכינוס, מה גם שהחייב לא עושה כל מאמץ לשוב לשוק העבודה ולמצות את פוטנציאל השתכרותו בכדי להחזיר את חובותיו, ובשילוב עם חוסר תום ליבו של החייב ביצירת החובות, מתחזקת הסברה כי החייב אינו מתאים להליך הפש"ר, ויש לדחות את הבקשה. לחלופין, טען המנהל המיוחד בתסקיר המשלים מיום 19.5.14 כי ככל שיוכרז החייב פושט רגל, הרי שיש להיעתר לבקשה לביטול הענקה ולבקשה למימוש כספים ולהגדיל את התשלום החודשי לסך של 5,000 ₪ לחודש (סך של 60,000 ₪ לשנה), תשלום המשקף את פוטנציאל ההשתכרות של החייב, תואם את הוצאותיו, ויש בו כדי להביא לתשלום 100% מהחובות בתוך מספר שנים. על מסקנתו זו חזר המנהל המיוחד בתגובתו מיום 6.8.14.
המנהל המיוחד חזר בתגובתו מיום 6.8.14 על טענתו כי החייב לא יצר חובותיו בתום לב, וכי אין לקבל את טענת החייב, לפיה המעשה הפלילי בו הורשע, הוא תוצאת קנוניה בין גרושתו של החייב לבתו. לטענת המנהל המיוחד, אין ליתן משקל ממשי לחלוף הזמן בין מועד יצירת החוב שמקורו בעבירה שבוצעה, לפי גזר הדין מיום 8.1.95, "במשך כארבע שנים, מגיל 11 עד גיל 15... באופן קבוע ובתדירות גבוהה...", לבין מועד הגשת בקשת החייב לפש"ר, לאור חוסר תום ליבו של החייב בדרך יצירת החוב שאין מקורו באי חוקיות חד-פעמית כטענת החייב.
בתגובתו מיום 6.8.14 לטענת החייב במסגרת תשובתו מיום 8.7.14, לפיה המנהל המיוחד משנה דעתו/מסקנתו מדו"ח לדו"ח, הבהיר המנהל המיוחד כי החייב ובת זוגו לשעבר, הגב' רבייב, ניהלו חיים משותפים במשך כחמש שנים, החל משנת 1998 ועד לסוף שנת 2013, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, כאשר במהלך תקופה זו התגוררו בשכירות יחדיו בדירה ברח' בלפור 641 באור עקיבא, הם נפרדו לתקופה קצרה. המנהל המיוחד טען כי לטענת החייב, מששבו הוא והגב' רבייב וחידשו הקשר, נודע לו לראשונה כי גב' רבייב רכשה את הדירה. המנהל המיוחד טוען כי הסמיכות בין רכישת הדירה לחידוש הקשר של בני הזוג, בשים לב לדיווחיו של החייב בדו"חות החודשיים, לפיהם הוא נשא בתשלום החזר משכנתא, עוררו אצל המנהל המיוחד חשד שמא לחייב זכויות בנכס, חשד שביטא בסעיף 31 לתסקירו מיום 18.3.14, ולנוכח אי התייצבות הגב' רבייב לחקירה במועדים שקבע המנהל המיוחד, ביקש מבית המשפט להורות על זימון הגב' רבייב לחקירה במשרדו על מנת לשלול או לאשש חשדו.
בנוגע להלנת החייב על כך שהמנהל המיוחד מצדד בגרסת גב' רבייה, ולא בגרסת החייב, בנוגע להשתתפותו בהוצאות משק הבית, טען המנהל המיוחד בתגובתו מיום 6.8.14 כי גרסתה של גב' רבייב נמצאה אמינה מכיוון שנתמכה במסמכים ובאסמכתאות לבעלותה בדירה ובדבר תשלום החזרי המשכנתא, ובשים לב לכך שהחייב לא תמך את דו"חותיו באסמכתאות מלאות כנדרש ובחר שלא לדווח על כלל הכנסות והוצאות משק הבית בעוד שבעצמו טען בסעיף 20(א) לתשובתו כי "'הבת זוג' תמיד ביקשה מהחייב שישתתף בהוצאות הבית, אחרת זורקת אותו מדירתה...".
באשר לבקשה לביטול הענקה, טען המנהל המיוחד בתגובתו מיום 6.8.14 כי אין לקבל את טענת החייב, לפיה סבר כי שווי מחצית דירתו, המשותפת לו ולגב' רבייב, וכן כספי הפיצויים שיקבל ממעבידו, יספיקו לתשלום הפיצויים שיפסוק הבורר נגד החייב בתביעה האזרחית של הבת. זאת, משום שלאור מועד מתן צו הירושה (9.2.06), החייב הסתלק מעיזבון אביו המנוח לאחר שכבר הורשע בפלילים (ביום 8.1.95) ולפני מועד מתן פסק הבוררות (ביום 1.8.06) בתביעה האזרחית שהוגשה בשנת 2001, וכאשר כבר בישיבת הבוררות מיום 18.12.02 הצהיר ב"כ החייב כי יש לקיים את הבוררות רק לעניין הנזק; משמע שהיה ברור לחייב כבר באותה העת כי הוא יחו יב בתשלום סכומים לבתו במסגרת הליך הבוררות. לפיכך, טוען המנהל המיוחד כי החייב לא נהג בתום לב במועד הסתלקותו מזכויותיו בעיזבון אביו המנוח. הכונ"ר הצטרף לעמדת המנהל המיוחד בחוות דעתו מיום 24.11.13 ולא הגיש תגובה מסכמת מטעמו.

דיון והכרעה:
המסגרת הנורמטיבית:
להליכי פשיטת הרגל שתי תכליות עיקריות: ראשית, לסייע לנושים אשר לא הצליחו לגבות חובם בהליכי הוצאה לפועל, לכנס את נכסי החייב ולהביא לחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה והיעילה ביותר ולמכירתם לצורך פירעון חובותיו אליהם; ושנית, לסייע לחייב, אשר נקלע שלא בטובתו לחובות המקשים עליו לתפקד, לשוב, בנסיבות מתאימות, לפעילות כלכלית נורמאלית ולפתוח דף חדש בחייו, תוך שמיטת חובותיו במלואם או בחלקם [ ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 9.8.2009); ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 20.11.2008); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206-205 (2003) (להלן: "עניין בנבנישתי"); וכן, ראו: אוריאל פרוקצ'יה "פשיטת רגל על פי בקשת חייב" הפרקליט ל' 271, 272 (התשל"ו)].
בעקבות תיקון מס' 3 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") משנת התשנ"ו, ונוכח הרפורמה בהליכי פשיטת הרגל המונהגת על ידי משרדי ב"כ הכונ"ר, המגמה הנוהגת כיום בפסיקה בתחום פשיטת הרגל היא מתן דגש רב יותר מבעבר על התכלית השנייה של ההליך, וזאת משום שהחברה בכללותה יוצאת נשכרת מתוצאות הליכי פשיטת הרגל אשר בסיומם, אדם שהיווה נטל על החברה, משתקם, לומד התנהלות כלכלית נכונה וראויה ופועל למיצוי כושר השתכרותו ולסילוק חובותיו, תחת עיניהם הפקוחות של בית המשפט ושל הכונ"ר.
סעיף 18ה(א) לפקודת פשיטת הרגל מסמיך את בית המשפט להכריז על החייב פושט רגל או לדחות את בקשתו, על פי מבחן תום הלב, בקובעו בהאי לישנא:

"18ה. (א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:
להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;
לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע חובותיו."

השאלה העיקרית העומדת בפני בית משפט בדונו בבקשת חייב להכריזו פושט רגל, היא אם נהג החייב בתום לב בעת יצירת חובותיו עובר להליכי פשיטת הרגל ובמהלכם. בהעדר תום לב, אין החייב זכאי לחסות בצל המטריה של הפקודה [שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 169 (מהדורה שלישית, 2010); וכן, ראו: ע"א 5503/92 קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 749, 756 (1994)]. הנטל להוכחת קיומו של תום לב מוטל תמיד על החייב מהמסד עד הטפחות .
שאלת תום ליבו של החייב נבחנת בשתי תקופות שונות: האחת, לפני הגשת הבקשה להכריזו פושט רגל , בעת יצירת החובות, והשנייה, לאחר הגשתה, לרבות לאחר מתן צו הכינוס.
באשר לבחינת תום ליבו של החייב כלפי נושיו בעת יצירת החובות, בודק בית המשפט אם סיכן החייב את נושיו בחוסר אכפתיות, במעשי מרמה, במצגי שווא; האם הסתיר נכסיו מנושיו או הבריחם [ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מה(3) 61 (1991)]; עוד בוחן בית המשפט כיצד פעל החייב כדי למנוע התדרדרותו הכלכלית, אם בכלל [ע"א 5178/92 אליהו נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 435 (1995); פש"ר (מחוזי חי') 513/03 קרן עמית נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (פורסם בנבו, 15.8.2004)]. כן בוחן בית המשפט האם ההסתבכות נובעת מביצוע עבירות פליליות, ענין שנדון בו בהרחבה בהמשך דיוננו.
באשר לבחינת תום ליבו של החייב כלפי נושיו במסגרת הליכי פשיטת הרגל, חייב נדרש לשתף פעולה באופן מלא עם הכונ"ר, למלא אחר חובת הגילוי המוטלת עליו, להגיש דו"חות הכנסות והוצאות במועד, להציג מסמכים להם נדרש, ולחשוף בחקירתו וכן בדו"חותיו את כל נכסיו והכנסותיו, וכן את כל חובותיו והוצאותיו. חייב שאינו מתייצב לחקירה או מוסר גרסה כוזבת, אינו מתנהל בתום לב בהליכי פשיטת הרגל. חייב שאינו משלם את התשלומים החודשיים כסדרם, ממשיך לצבור חובות, נמנע מלהשתלב במעגל העבודה ללא הצדק סביר, חי ברמת חיים שאינה תואמת את מצבו הכלכלי, ייחשב כמי שמנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל והתנהל בהם בחוסר תום לב [וראו, מלבד פסקי הדין האמורים לעיל, גם: פש"ר (מחוזי חי') 230/01 אגא עלי נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 30.1.2002); פש"ר (מחוזי נצ') 219/03 דאניאל נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 26.9.2004)].

הסתבכות שמקורה בביצוע עבירות פליליות:
האם הסתבכות שמקורה בעבירות פליליות, יכולה להיחשב כהסתבכות בתום לב? בעניין בנבנישתי [ ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003)] התעוררה השאלה אם יש לדחות בקשה למתן צו כינוס נכסים לבקשת חייב בשל הטעם כי החובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי למתן שירותי ליווי . ביהמ"ש העליון נדרש בעניין בנבנישתי לתכליות הספציפיות של פקודת פשיטת הרגל ולתכליות הכלליות העומדות ביסוד כל דברי החקיקה הרלוונטיים, וביניהן תקנת הציבור. נקבע כי אין בעצם העובדה שהחוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית, כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש. ואולם, הוסבר, בעקבות עקרון היסוד שלפיו אין חוטא יוצא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק עצמו, שיש למנוע את תחולת הפקודה רק באותם מקרים שאי החוקיות שבה מדובר נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור. בהקשר זה הוצע לבחון, בין היתר, את הש אלה אם המדובר בעבירה פלילית אם לאו; את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה כאמור; את השאלה אם מדובר באי חוקיות קבועה או חד-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו; וכן את עוצמת הקשר בין אי חוקיות העסק לבין יצירת החובות. כן נקבע כי יש להביא בחשבון אף את חלוף הזמן מביצוע העבירה ושינויים לטובה בהתנהלותו של החייב.
בעניין בנבנישתי נדחה ע ל ידי בית המשפט העלי ון, מפי כב' הנשיא (בדימוס) ברק, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה בקשתו של חייב שנסיבות הסתבכותו , כאמור, קשורות בניהול עסק לשירותי ליווי להכריזו פושט רגל, בציינו את הדברים הבאים:

"אין חולק כי המערערים עסקו בעסק של "שירותי ליווי" ו"אירוח דרך הטלפון". מן החומר שבפנינו עולה כי הוכח במאזן ההסתברויות של הדין האזרחי כי מדובר בעסק שעיקרו מתן שירותי מין על בסיס זנות, עסק שעיסוק בו עולה באופן עקרוני – ובלי להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה – כדי עבירה פלילית (ראו סעיף 204 לחוק העונשין). אמת, המערערים לא ציינו במפורש בתצהיריהם כי המדובר בעסק בלתי חוקי של שירותי זנות, להבדיל מ"שירותי ליווי" או "אירוח טלפוני", אולם כך עולה מכלל נסיבות העניין, לרבות חקירת המערער בפני ההוצאה לפועל (ביום 27.3.1995), שבה ציין כי "הבנות העובדות אצל גרושתי מתגוררות יחד עימנו ומשתתפות בשכר הדירה" וכן "המחיר לשעת ליווי הוא כ-350 ש"ח". די בתשתית ראייתית זו בנסיבות המקרה בלי להיזקק לעניין ההרשעה הפלילית שהובאה בפני בית-המשפט המחוזי. אף בפנינו לא טענו כי היה מדובר בעסק חוקי לכל דבר ועניין, או כי בית-המשפט המחוזי שגה כשקבע כי מדובר בעסק בלתי חוקי של זנות (להבדיל מן הטענות שעניינן ההסתמכות על הרשעות המערער). אכן, מדובר בעסק שאינו רק בלתי חוקי, אלא שיש בו היבטים ברורים של חוסר מוסריות. אין מדובר במעשה בלתי חוקי חד-פעמי, אלא במעשה שהתמשך על פני שנים מספר. בית-המשפט המחוזי קבע – ובמימצאים אלו לא מצאנו להתערב – כי החובות המשותפים לשני המערערים נוצרו במהלך ניהול העסק ולשם קיומו. בנסיבות אלו נחה דעתנו כי מדובר באי-חוקיות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. מטעם זה לא מצאנו עילה להתערבותנו במסקנתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה אין המערערים זכאים לחסות תחת כנפי הפקודה." (עניין בנבנישתי, בעמ' 210-209).

גם בעניין רוזנברג [ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 6.10.2013) ] נדונה השאלה אם ניתן להכריז על חייב כפושט רגל כאשר מקור חובותיו הוא פעילות בלתי חוקית, ותוצאתה הרשעה בפלילים ומאסר ממושך. המערער, רופא שיניים במקצועו הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, לאחר שבהיותו בגילופין, ירה, באקדח שנשא, בפלג גוף עליון של שלושה מתלוננים שתקפוהו ללא סיבה. על המערער הוטל עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננים. בהמשך ניתן פסק דין בהליך אזרחי שנקט אחד המתלוננים (המשיב 2), במסגרתו חויב המערער (ששילם את הפיצוי שהוטל בהליך הפלילי), לפצות את המשיב 2 בכ- 770,000 ₪. סכום זה – בעיקר – בצירוף חובות נוספים (ארנונה) הביא את המערער להגיש בקשה לצו כינוס נכסים והכרזה עליו כפושט רגל. ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את בקשת המערער להכריז עליו כפושט רגל בשל מקור החוב. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט רובינשטיין (בהסכמת חבריו להרכב) קיבל את הערעור, ולא בלי היסוס, הכריז על החייב פושט רגל , בציינו את הדברים הבאים:

"י"ז. נראה, לא בלי התלבטות כאמור, כי היוצרות החוב בשל פעילות בלתי חוקית, בהיבט הפלילי או האזרחי, אינה מהוה בהכרח חוסר תום לב "טבעי", שאין אחריו ולא כלום, בהקשר המאטריה שבה עסקינן; חוסר תום לב בהליכי פשיטת רגל לרוב כולל הברחת נכסים, או טענה כי אין באפשרות המבקש לפרוע חובותיו כאשר לא כך הוא (ראו והשוו לעניין חברות, כי בכניסה להליך של הבראת חברה, יש לצפות כי חברה המבקשת להיכנס להליך כזה תתייצב בידיים נקיות; בקשת חברה שתוגש כאשר החברה יכולה להתמודד עם נושיה וחובותיה, תיחשב מונעת ממניעים זרים (ד' האן דיני חדלות פרעון (תשס"ט), עמ' 249)).

י"ח. בעניין בנבנישתי נדונה הסוגיה שבענייננו. בית המשפט נדרש לתכליות הספציפיות של פקודת פשיטת הרגל ולתכליות הכלליות העומדות ביסוד כל דברי החקיקה הרלבנטיים, וביניהן תקנת הציבור. נקבע, כי אין בעצם העובדה שהחוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית, כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש: "השאלה אם הנושים יינזקו מפשיטת הרגל אם לאו, אינה תלויה על פניה במקור החוב; זכות היסוד של החייב לשנות מדרכיו- זכות ה'תשובה'- ניצבת אף היא על רגליה" (עמ' 207 (הנשיא ברק)). ואולם, כך הוסבר, בעקבות עקרון היסוד שלפיו אין חוטא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק עצמו, ש"יש למנוע את תחולת הפקודה רק באותם מקרים שאי החוקיות שבה מדובר נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור..." (עניין בנבנישתי, עמ' 208). בהקשר זה הוצע לבחון, בין היתר, את השאלה האם המדובר בעבירה פלילית אם לאו; את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, והאם הורשע החייב בעבירה כאמור; את השאלה האם מדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית באופיה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו; וכן את עוצמת הקשר בין אי חוקיות העסק לבין יצירת החובות. ב ע"א 2758/12 סמבל נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם [פורסם בנבו]; 9.10.12) צוין, כי יש להביא בחשבון אף את חלוף הזמן מביצוע העבירה ושינויים לטובה בהתנהלותו של החייב (ראו לוין וגרוניס, עמ' 175-173).

י"ט. דומה, כי תכליותיה של פקודת פשיטת הרגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע מהכרזה על חייב פושט רגל. זכויות הנושים וחלוקה הוגנת ויעילה של כספי החייב אינן תלויות בשאלה מה מקור החוב, וגם הרציונל של שיקום החייב אינו תלוי במהות החוב, כפי שהסביר הנשיא ברק בעניין בנבנישתי, "ככל שהחייב לא מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; ככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא, הרי שאין לראות בחייב כחסר תום לב" (עמ' 207). בהיבט ההרתעה ושלטון החוק ברי, כי מתעורר חוסר נוחות נוכח מתן "הטבה" למי שלמעשה הפנה עורף לאינטרס הציבורי ועבר עבירה חמורה; ועל כן כל מקרה לנסיבותיו. אל מערך השיקולים שמנינו דומה כי יש להוסיף את סוג הפעילות הבלתי חוקית. כך למשל בפעילות כלכלית כגון הימורים, ישנו פן כלכלי ב"נסיבות מחמירות" של מעורבות כסף "כשר" עם כסף "מזוהם". עוד יש לתת את הדעת לכך שההחלטה שלא להכריז על חייב כפושט רגל מהוה הלכה למעשה סנקציה נוספת כנגד החייב מעבר להליכים שננקטו נגדו, ואת זאת קשה להלום. וככלל אך כי שוב, יהיו מקרים שבהם "סנקציה" כזו מוצדקת ." (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

כב' השופט מלצר בעני ין רוזנברג, הצטרף לדעתו של כב' השופט רובינשטיין , בהוסיפו הבחנה נוספת משלו בין פיצויים שנפסקו במסגרת ההליך הפלילי , לבין פיצויים שנפסקו בתביעה אזרחית:

"אני מרשה לעצמי להוסיף כי לענייננו יש להבחין בין פיצויים שנפסקו לפי סעיף 77 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואשר דינם, לענין גביה, מכוח הוראת סעיף 77 (ג) לחוק האמור כדין קנס – לבין פיצויים שנפסקו מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). את האחרונים יש לראות בדרך כלל כיוצרים חיוב אזרחי "רגיל", שאין מניעה מובנית מלהחיל עליו את פקודת פשיטת הרגל (נוסח משולב), התש"מ-1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל) ולהכריז על מי שאיננו עומד בו כפושט רגל. לעומת זאת מי שלא שילם פיצויים שנפסקו כנגדו לפי סעיף 77 לחוק העונשין – לא יוכל לחסות מיוזמתו לגבי חיוב זה – תחת כנפיה של פקודת פשיטת הרגל, שהרי, כמובהר, לענין גביה דין החיוב האמור כדין קנס (עיינו והשוו: Re Smith [1988] Ch. 457 ; בש"פ 373/89 שטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(2) 474 (1989))."

ומן הכלל אל הפרט:
לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים, ושמתי לנגד עיניי את ההלכות שנקבעו בעניין בנבנישתי ורוזנברג, שוכנעתי כי נסיבות ההסתבכות של החייב, אינ ן מאפשר ות הכרזתו של החייב כפושט רגל, וזאת גם לאחר שנתתי דעתי להתנהלותו של החייב עובר לכניסתו להליך ובמהלכו.
עסקינן בחייב אשר הורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה , מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים, שהדעת סולדת והנפש בוחלת בהם. אין מדובר בעבירה או במעידה יחידה וחד - פעמית , אלא בעבירות שבוצעו לאורך זמן בבתו הקטינה של החייב משך תקופה של כארבע שנים.
החייב הורשע במסגרת עסקת טיעון בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה, עבירה לפי סעיפים 348(ב)+345(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר הדין צוין כי "במשך כארבע שנים, מגיל 11 עד גיל 15, נהג הנאשם ללטף את חזה בתו הקטינה וגם נגע באיבר מינה בשעות הלילה באופן קבוע, בתדירות גבוהה שלא בהסכמתה החופשית".
בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט פיזם) שגזר את דינו של החייב, ציין בגזר דינו כי: "נראה לי שלא יכול להיות דבר נורא וקשה יותר מקשר כזה שאב כופה על בתו, מגילוי עריות חמור שכזה"; וכן: "לנאשם אין תובנה באשר לעבירות אותן בצע והוא לא הצליח להפיק תועלת מהקשר הטיפולי עם שרות המבחן... גם אני התרשמתי שהנאשם הוא מניפולטיבי, מתוחכם ולא חשתי חרטה אמתית אצלו אף כי היא הובעה באופן מילולי". העובדה שהעבירות שבוצעו, כזכור, ע ל פי גזר הדין, בתדירות גבוהה, כשהבת הייתה לבושה, אין בה, לטעמי, להמעיט מחומרת המעשים.
כתוצאה מן האירועים שבגינם הורשע החייב, קבע מומחה רפואי, ד"ר מירז, כי נות רה למתלוננת נכות בשיעור של 20% לצמיתות. הבורר פסק למתלוננת, הפסדי השתכרות בסך של 211,200 ₪, כאב וסבל בסכום של 60,000 ₪, הוצאות רפואיות בסך של 19,500 ₪ והוצאות בסך של 2,340 ₪. בסה"כ חייב הבורר את החייב בתשלום סך של 377,840 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ ומע"מ.
שיעור הפיצוי שנפסק למתלוננת במסגרת הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים, בו חוייב החייב לשלם למתלוננת, בתו, סך של 435,000 ₪ , יש בו אינדקציה לנזק הרב שהנגרם למתלוננת בשל פגיעתו הרבה של החייב בה.
נסיבות ההסתבכות קשורות באופן באופן ישיר, ברור וחד- משמעי לעבירה הפלילית באופן שניתן לקבוע בוודאות כי אלמלא המעשים הפליליים בהם הורשע החייב, לא היו הליכי פשיטת הרגל באים לעולם. מלבד החוב למתלוננת, חב החייב כספים למרכז לגביית אגרות, קנסות והוצאות בסך של כ- 110,000 ₪, הקשורות אף הם לנסיבות ההסתבכות לאור טענת החייב כי מדובר באגרות שנדרש החייב לשלם בשל ההליכים בהם נקטה כנגדו המתלוננת.
הכרזה על חייב שנסיבות הסתבכותו קשורות בעבירות מין חמורות בתוך המשפחה, תרוקן מכל תוכן ממשי את דרישת תום הלב בנסיבות ההסתבכות, וזאת אף שהחוב העיקרי בתי ק זה הינו דווקא חוב אזרחי, פיצוי למתלוננת, ולא קנס או פיצוי פלילי.
אמנם, מדובר בעבירות שבוצעו לפני למעלה מעשרים שנה, ואולם נדמה לי כי חלוף הזמן בנסיבות המקרה שלפנינו אינו יכול להקהות מעוקצם ומחומרתם הרבה של המעשים המיוחסים למבקש אשר בוצעו בבתו, בשר מבשרו, מעשים שהדעת אינה סובלתם.
חומרת העבירות, חוסר המוסריות שדבקה בהן, מגיעים לכדי אי חוקיות של ממש באופן שהתכליות העומדות ביסוד דיני פקודת פשיטת הרגל, ובכלל זה האינטרס של החייב בשיקומו, נדחות ונדחקות מפאת חומרתן של העבירות המגיעה לכדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור.
אמנם, החייב ריצה את תקופת מאסרו ושילם את חובו לחברה (החייב החל בריצו י מאסרו ביום 8.1.1995 ושוחרר ביום 15.6.1998) , ואף שילם במסגרת הליך הוצאה לפועל מס' 12-04746-08-2 שנפתח בחודש אוגוסט 2006, סכומים נכבדים מאוד, ובכלל זה, הכספים שהתקבלו ממימוש דירת המגורים המשותפת לו ולגרושתו (145,000 ₪) ופיצויי פיטורין שק יבל ממעבידו בסכום של 98,669 ₪, ובסה"כ שילם במסגרת תיק ההוצאה לפועל 243,669 ₪ ). ואולם, עד עצם היום הזה הוא לא נטל אחריות על מעשיו וממשיך לטעון כי מדובר בעלילה שרקמו כנגדו גרושתו ובתו, חרף הרשעתו עפ"י הודאתו במסגרת עסקת טיעון. קשה להלום שחייב שכזה יזכה לחסות תחת כנפי הפקודה.
לטעמי, חלק מתהליך השיקום של חייב הוא גם נטילת אחריות על מעשיו בבחינת "מודה ועוזב ירוחם". ואולם , כאשר חייב מתכחש למעשיו ואינו מוכן ליטול אחריות חרף חלוף הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, ואף שהורשע על פי הודאתו, הרי שחלוף הזמן אינו יכול למרק את חטאיו ואין בו להקים משקל-נגד המטה את הכף לטובת האינטרס של החייב בשיקומו ופתיחת דף חדש בחייו.
אמנם, אילו מדובר היה בחייב הנוטל אחריות על מעשיו; אילו התנהלותו של החייב בהליך הייתה ללא רבב, ניתן היה, אולי, לאחר היסוסים והתלבטויות רבות, בשל חלוף הזמן, לדחות את הדיון בהשלכות נסיבות ההסתבכות בעת הדיון בבקשת ההפטר. ואולם, לא אוכל לומר על החייב בתיק זה, שהתנהלותו בהליך, עובר לכניסתו אליו ובמהלכו, יש בה ל הקים משקל-נגד לנסיבות ההסתבכות.
מצופה מחייב שנסיבות הסתבכותו מעוררות קושי להכריז עליו פושט רגל, שייצא מגדרו כדי לשכנע את בית המשפט ובעלי התפקיד כי בכל זאת הוא ראוי להליך. לא כך התנהל החייב שלפנינו. אמנם, החייב ש ילם את התשלומים החודשיים שהוטלו עליו. ואולם, דו"חות החייב לא התייחסו לכל הכנסות התא המשותף, בתקופה בה התגורר עם בת זוגו, ממנה נפרד לאחר כ- 15 שנות זוגיות. הדו"חות אף הוגשו ללא אסמכתאות. ואין צורך להכביר מילים ביחס לחשיבות מילוי חובתו של חייב, בדבר הגשת דו"חות בדבר הכנסות והוצאות כסדרם, שכן כידוע, הדו"חות נועדו, בין היתר, ליתן בידי בעלי התפקיד והנושים מידע עדכני בדבר הכנסות החייב, כושר השתכרותו וכושרו לפרוע חובותיו, בין היתר, באמצעות התשלומים החודשיים.
בעוד שהחייב ציין בדו"חותיו כי הוא משתתף יחד עם בת זוגו בהוצאות משק הבית, ובכלל זה , משכנתא בסך של 500 ₪ לחודש , ארנונה, גז, אגרת טלויזיה ומים, ואף טען בחקירתו כי הוא תומך בה כלכלית, טענה בת זוגו שזומנה לחקירה על ידי המנהל המיוחד כי מלבד פעם או פעמיים ששילם החייב את תשלומי המים והחשמל, החייב לא שילם כל תשלום שוטף בגין הוצאות משק הבית.
התרשמותו של המנהל המיוחד הייתה שדווקא החייב דובר שקר, וא ילו גרושתו דוברת אמת. ואולם , גם א ם מדובר במילה מול מילה , כטענת ב"כ החייב בתגובתו, הרי שהנטל על החייב להוכיח את תום ליבו בהליך . נטל זה לא הורם, הן בשים לב לגרסת בת זוגו לשעבר של החייב, והן משום שדו "חות החייב הוגשו ללא כל אסמכתאות לאימות הנטען בהם.
החייב גם לא מסר פרטים מספקים ומלאים באשר למשכנתא בסך של 300,000 ₪ שנטלה אמו של החייב שהינה בת 78. החייב טען כי מטרת המשכנ תא היא שיפוצים באמבטיה בביתה של האם. ואולם, ברור לחלוטין כי מדובר ב טענה בלתי הגיונית ובלתי סבירה בעליל, לאור סכום המשכנתא, ונראה שרב הנסתר על הנגלה בכל הקשור למטרות נטילתה של משכנתא זו.
לכך יש להוסיף שהחייב פוטר מעבודתו ביום 20.12.2013 על רקע פרידתו מבת זוגו וחזרתו לגור עם אמו, ומאז לא דיווח לבית המשפט שהשתלב מחדש במעגל העבודה לתועלת נושיו.
לבסוף אציין כי לנסיבות ההסתבכות המורכבות ממילא, כמו גם להתנהלותו הלא משב יעת רצון של החייב במסגרת ההליך, יש להוסיף את העובדה שהחייב הסתלק מחלקו בעזבון אביו המנוח יחד עם יתר אחיו, לטובת אמו, הענקה ששוויה הכספי כ- 31,000 ₪. ההסתלקות נעשתה לאחר ההרשעה הפלילית , ולאחר שבשנת 2001 הוגשה נגדו תביעה אזרחית נגררת לפלילים בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה אשר הועברה לדיון בבוררות.
אמנם, אי השתלבותו של החייב במעגל העבודה, בגילו, 57 , אף שלדבריו , הוא דורש עבודה בלשכת התעסוקה , כמו גם הסתלקותו מן העזבון (לטובת האם בת 78 , כמו יתר אחיו) , אינם שיקולים מכריעים , ואולם שיקולים אלו, יחד עם נסיבות ההסתבכות ואופן התנהלותו של החייב בהליך, תומכים אף הם במסקנה שדינה של הבקשה העיקרית לה ידחות.

סיכום:
לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, אני דוחה את בקשת החייב להכרזתו פושט רגל, בעיקר בשל נסיבות ההסתבכות, אך גם בשל התנהלותו בהליך.
כל ההגבלות שהוטלו על החייב במסגרת הליך זה, מבוטלות , ואולם צו עיכוב היציאה מן הארץ יוותר בתוקפו לתקופה של 90 יום מהיום .
הוצאות ההליך ישולמו בהתאם לתקנות (הוצאות המנהל המיוחד בסך של 500 ₪ תשולמנה בנוסף). לאור תקופת שהייתו הממושכת של החייב בהליך, היתרה תועבר לנושים ש הגישו תביעות חוב באופן יחסי להיקף נשייתם.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

פסק דין זה ניתן על ידי כרשמת.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ה, 22 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה