הדפסה

גטנט(עציר) נ' מדינת ישראל

המערער:
היילאב גטנט

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל
<#1#>
נוכחים:
המערער וב"כ עו"ד תומר אורינוב
ב"כ המשיבה עו"ד עינת נהון אפרתי

פרוטוקול

ב"כ המערער:
חוזר על האמור בהודעת הערעור ואבקש להתמקד בעובדה אחת שהיא משמעותית והיא העובדה כי ביהמ"ש קמא לא נתן משקל למיקום הפציעות והדברים מתבקשים בוודאי לאחר תיקון 113 אשר בסעיף 40 ט' (א)(3)(4) ומורה כי במתחם העונש ההולם על ביהמ"ש להתחשב בנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה ובנזק שנגרם מביצוע העבירה.
אין לזה אזכור בגזר הדין בפרק הדיון והשיקולים וברור כי דקירות בעכוז הן פחות חמורות מאיברים האחרים שכן לא היתה כוונה לפגיעת גוף משמעותית.
דבר נוסף שהפריע לי בגזה"ד היא ההפניה של ביהמ"ש קמא לשני פסקי דין שמדברים על החמרה, כאשר שני פסקי הדין האלה מטילים 12 חודשי מאסר לדקירות שהופנו לחזה ולגב. אני מגיש את שני פסקי הדין.
בנוסף, אני מגיש מעבר לפסיקה שפירטתי בהודעת הערעור, פסקי דין נוספים שהמכנה המשותף של כולם הן דקירות בעכוז שהענישה החמורה ביותר היא 12 חודשי מאסר בפועל כשאין תסקיר מבחן ואין המלצה טיפולית מטעם שרות המבחן.

ב"כ המשיבה :
למעשה חברי תולה את עיקר טיעוני ברכיב אחד בלבד, לאורו אמור ביהמ"ש לקבוע את מתחם העונש ההולם והוא מדיניות הענישה הנהוגה, כאשר גם ברכיב הזה, הפסיקה מדברת על מנעד כאשר חברי מציג את פסקי הדין, בהם הענישה שהוטלה אכן ענישה קלה יותר. עם זאת, ביהמ"ש מצווה לגזור מתחם בהתחשב בנתונים נוספים ומקריאת פסק דינו של ביהמ"ש קמא עולה כי ביהמ"ש נתן את עיקר המשקל בשלושת השיקולים האחרים ואף זאת בהסתמך על מדיניות הנהוגה בפסיקה. כוונתי לערך החברתי שנגרם מביצוע העבירה אודותיו עומד ביהמ"ש קמא וכן למידת הפגיעה בו שלהבדיל מטיעוני חברי מידת הפגיעה ומידת הנזק שנגרם, מקום שהפנה ביהמ"ש קמא לעובדה שהמערער הלך והצטייד בסכין ועשה בה שימוש פעמיים, על ויכוח של מה בכך, הוא אכן הזרקור הראוי המעמיד את חומרת מעשיו של המערער. כך גם לגבי הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאשר ביהמ"ש קמא נותן דעתו לכך שבהיותו של המערער בגילופין על ויכוח של מה בכך, הוא הולך לביתו להצטייד בסכין ולדקור את חברו פעמיים תוך כדי שחברו מנסה להוציא את הסכין מידיו. איני סבורה שתיאורו של חברי כי הפציעות כוונו לישבן, הוא תיאור נכון שמבלי לכוון לישבן והעובדה שפלג הגוף בצד האחורי של המתלונן היה מופנה לעבר המערער, דווקא משווה משנה חומרה למעשים. המתלונן כאמור נזקק לטיפול רפואי, לעמדתנו ביהמ"ש דווקא גוזר את עונשו של המערער לצד הקולא והוא קובע כי המתחם הוא שנה עד שלוש ומטיל עליו את הרף התחתון במתחם זה, תוך שהוא מסתפק בנסיבות האישיות שלו, דווקא שיקולי ההרתעה הן של המערער והן הרתעת הרבים היתה צריכה להוביל את ביהמ"ש לענישה מחמירה יותר כך שהענישה בוודאי קלה.
לאור זאת אבקש לדחות את הערעור.

עו"ד אורינוב :
לשאלת ביהמ"ש יש לקחת בחשבון לאן כוונו הדקירות שכן אם זה היה מכוון לגב או לחזה זה היה נגמר אחרת. לא רק זאת גם הנזק שנגרם המתלונן שוחרר אחרי 40 דקות מבית החולים הפציעות היו שטחיות מאוד. התעודות הרפואיות הוגשו לבימ"ש שלום.
פציעה בנסיבות מחמירות, כשמדובר בפציעות חמורות יותר זה מוגש לבית משפט מחוזי.
מתחם העונש ההולם הוא שונה ממה שקבע בימ"ש קמא. אני מתעלם מנסיבות אישיות, היה צריך לקחת בחשבון את מיקום הפציעות ואת הנזק שנגרם בפועל.
ביהמ"ש לא התייחס לדקירות ומיקום הדקירות זה לא נלקח בחשבון. זה צריך להילקח בחשבון. הדקירות זה לא עניין של מה בכך, אך למיקום הדקירות יש חשיבות.
בימ"ש קמא הפנה לשני פסקי דין של ביהמ"ש העליון והוטלו שם 12 חודשי מאסר ושם דובר על תיקים חמורים יותר ואלו תיקים שנדונו בבית משפט מחוזי מלכתחילה. איך ביהמ"ש שמסתמך על פסקי דין של ביהמ"ש העליון נותן יותר ממה שנקבע באותם פסקי דין.
ברור שזה שאין תסקיר, זה לא צריך לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם.
אני לא ייצגתי בבימ"ש קמא, אבל אם בית משפט סבור כי לצורך החלטה יש צורך בתסקיר, אני לא אתנגד. אנחנו לא נימקנו את הערעור בנסיבות האישיות של המערער, אלא במיקום הפגיעות וביהמ"ש לא התחשב בפגיעות ובעובדה כי הפגיעות היו שיטחיות.
<#4#>
פסק דין
במסגרת הסדר טיעון תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד המערער והוא הודה והורשע בביצוע עבירות של פציעה כשעבריין מזוין לפי סעיפים 335 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בצירוף סעיף 334 לחוק זה, והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשירה לפי סעיף 186 (א) לחוק. בהתאם לנסיבות כתב האישום עולה כי בתאריך 16.6.2012, בסביבות השעה 20:00 התווכח המערער עם אחר בעת שהיו שניהם תחת השפעת אלכוהול. במהלך הויכוח עזב המערער את המקום ושב כעבור זמן קצר כשהוא מזוין בסכין מטבח. כאשר האחר, הוא המתלונן, קם מכסאו, פצע אותו המערער על ידי כך שדקר אותו שתי דקירות בישבנו, באמצעות הסכין. מיד לאחר מכן הסתובב המתלונן לעבר המערער ואחז בסכין שהיתה בידיו של המערער וכתוצאה מכך נחתך באצבעות ידו השמאלית. כתוצאה מהאמור, נגרמו למתלונן חבלות המתבטאות בשני פצעי דקירה בעכוז שמאלי, בשני חתכים באצבעות יד שמאל. בגין אלה נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית החולים סורוקה.
המערער נדון, בשל מעשיו האמורים, ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, למאסר על תנאי של 6 חודשים, קנס בסך 1,000 ₪ ופיצוי בסך 3,000 ₪. הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש.

עיקר הערעור מופנה כנגד הטענה שבית משפט השלום החמיר עם המערער הן בשל כך שאין התייחסות למיקום הדקירות, דהיינו, הדקירות הופנו למקומות "לא חיוניים" בגופו של המתלונן, והן בשל כך שהפגיעות לא היו חמורות ולמעשה הטיפול הרפואי לו נזקק המתלונן היה קצר והוא שוחרר מבית החולים זמן קצר לאחר קבלת הטיפול. עוד נטען בהודעת הערעור כי העונש שהוטל אינו תואם לענישה המקובלת בעבירות כגון אלה, בין היתר כיון שביהמ"ש לא התייחס לנסיבות הספציפיות של המקרה, תוך שהתבסס על פסיקה שאף היתה קלה יותר ממה שבסופו של דבר נגזר על המערער.

בא כח המשיבה ביקשה שלא להתערב בפסק דינו של בית המשפט, שלעמדתה הולם את נסיבות ביצוע העבירות.

בית משפט השלום, הפנה לפסיקה אשר קבעה מדיניות ולפיה על בתי המשפט להחמיר בעונשם של העוברים עבירות כגון אלה שעבר המערער. בתי המשפט חזרו ושנו כי יש להילחם במגפת "תת תרבות הסכין", ומלחמה זו מחייבת ענישה מחמירה. אכן, הענישה משתנה ממקרה למקרה, אך יש להציב גבולות ברורים ועמדה ברורה של בית המשפט בכל הנוגע לענישה המחמירה בעבירות בהן נעשה שימוש בסכין.

לפיכך, מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט השלום, איננו חמור ואיננו חורג ממתחם הענישה הסביר במקרים כאלה. מתחם זה, שנקבע לשנת מאסר עד שלוש שנים, הולם את נסיבות ביצוע העבירה, כאשר המערער דקר פעמיים את המתלונן כאשר זה הפנה אליו את גבו, ואף נגרמו לו חתכים בידו , כאשר המתלונן ניסה להוציא את הסכין מידיו. אכן, הדקירות לא ה ופנו אלא לישבנו של המתלונן, אך היה זה בעת שהמתלונן היה עם גבו למערער, ולו היו מופנות הדקירות למקומות אחרים, הרי שמתחם הענישה היה חמור בהרבה.

יש לזכור עוד, כי במתחם זה לקח בית משפט בחשבון גם את העובדה, שהמערער עזב את המקום בו התווכח עם המתלונן והלך במיוחד על מנת להביא סכין מטבח, כדי לשוב אל המתלונן ולדקור אותו.

לאור כל האמור, גם העונש שנקבע בסופו של דבר, אינו חורג באופן אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור ועל כן, הערעור נדחה.

<#5#>
ניתן והודע היום כ"ו שבט תשע"ג, 06/02/2013 במעמד הנוכחים.

רויטל יפה כץ, סגנית נשיא
יורם צלקובניק, שופט
יעל רז-לוי, שופטת

הוקלד על ידי אילנית רוימי