הדפסה

גזיב ואח' נ' ששו ואח'

לפני
כב' הרשם הבכיר ניר נחשון

התובעות:

1.זיוה גזיב
2.דינה אור-צ'ילג

-נגד-

הנתבעים:

1.עוזי עזרא ששו
2.שרונה ששו
3.אילנית טליאס
4.אברהם גבאי

פסק-דין

מבוא:

1. לפניי תביעה כספית, על סך 47,181 ₪, במסגרתה, עותרות התובעות לפ צותן בגין נזקים אשר נגרמו להן בעטיים של מעשי או מחדלי הנתבעים במהלך תקופת השכירות של דירת מגורים שבבעלותן .

2. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

פרשת התביעה:

3. אליבא דתובעות, הינן בעלות נכס מקרקעין בדמות דירת מגורים המצוי ברחוב אלעזר המכבי 8 בירושלים (להלן: " המושכר"). בהתאם להסכם השכירות שנכרת בין הצדדים ביום 29.5.2006, שכרו הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") את המושכר מהתובעות לתקופת שכירות החל מיום 5.6.2006 ועד יום 4.6.2010. במושכר נותרו מיטלטלין מסויימים והוא נמסר לנתבעים כשהוא במצב טוב מאוד.

הנתבעים 3 ו-4 הינם ערבים ערבות אוואל להתחייבויות בהסכם השכירות וכן, חתומים על שטר בטחון ע"ס 10,000$ בו הותנה והוסכם, בין היתר, כי הנתבעים 3 ו-4 פוטרים את מחזיקי השטר (התובעות) מכל חו בה בדבר משלוח התראות.

4. בכתב התביעה מגוללות התובעות מסכת עובדתית ארוכה באשר למערכת היחסים בין הצדדים, כאשר, בפסק הדין יפורטו הדברים, כאמור לעיל, באופן תמציתי בלבד.

5. לטענת התובעות, למרות הפרות חוזרות ונשנות של התחייבויות הנתבעים בהתאם להסכם השכירות בכל הנוגע לאופן תשלום דמי השכירות, החרישו הן בעניין זה נוכח חששן, כי הנתבעים יפסיקו לחלוטין לשלם את שכר הדירה. התובעות נאלצו להמתין עד לתום תקופת השכירות השלישית תוך מתן הודעה לנתב עים על סיום הסכם השכירות. לאחר דין ודברים וחרף האמור, נאותו התובעות להמשיך ולהשכיר את המושכר לנתבעים לתקופת שכירות נוספת בפעם הרביעית, וזאת, בכפוף לכך שהנתבעים ישלמו מראש את שכר הדירה. כן, התבקשו הנתבעים להציג קבלות על תשלומי ארנונה, מים וחשמל. דא עקא, כי הנתבעים לא שעו לדרישות התובעות וכפו עליהן את המשך הישארותם במושכר תוך כדי תשלום שכר דירה באיחור ובמזומן.

6. במהלך חודש מרץ 2012, ביקרה התובעת 2 במושכר והודיעה לנתבעים, כי עליהם לפנות את המושכר עם תום תקופת השכירות ב- 4.6.12. בחודש מאי 2012 פנו הנתבעים לתובעות בבקשה להארכת מועד הפינוי עד ליום 4.11.12, זאת, בשל היותה של הנתבעת 2 במהלך תקופת הריון. התובעות נאותו אף זו הפעם לבקשת הנתבעים, בכפוף להפקדת סך של 5 ,000 ₪ לשם הבטחת פינוי המושכר והשבתו במצב כפי שקיבלוהו . הנתבעים לא עשו כן, והתעלמו מפניות התובעות. משכך, בתאריך 1.6.12 נשלח מכתב לנתבעים בו תוזכרו כי תקופת השכירות מסתיימת ביום 4.6.12. חרף האמור במכתב, המשיכו הנתבעים להחזיק במושכר. בתאריך 30.8.12, בהתקרב מועד הפינוי כפי שביקשו הנתבעים(4.11.12), ביקרה התובעת 2 בדירה בשנית והתבקשה ע"י הנתבעת 2 להאריך שוב את מועד הפינוי, בשל אי-מציאת דירה חלופית. ביום 2.9.12 הודיעו התובעות לנתבעים, כי הן אינן מסכימות להארכת מועד הפינוי ומשכך עליהם לפנות את המושכר עד ולא יאוחר מ יום 5.11.12. במרוצת אוקטובר 2012 קיימו התובעות פגישה במושכר על מנת להתעדכן באשר לפינוי. במעמד זה נתבשרו ע"י הנתבעת 2, כי טרם נמצאה דירה חלופית. כשהעירו לנתבעת 2 על הנזקים למושכר, השיבה הנתבעת 2, כי הנתבעים ידאגו לתיקון הנזקים ולסיוד המושכר.

7. ביום 30.10.12 שוגר מכתב התראה נוסף לנתבעים, כי היה והמושכר לא יפונה עד ליום 5.12.12 (במקום המועד המקורי שהינו 5.11.12), יוחל בצעדי מימוש כנגד הנתבעים ובנוסף יידרשו הם לשלם בגין איחור בפינוי המושכר. בחודש נובמבר 2012 חדלו הנתבעים לשלם שכר דירה וכן לא ענו לפניות הטלפוניות שיזמו התובעות . ביום 16.11.12 ניסתה התובעת 2 להיכנס לדירה. הדלת הייתה פתוחה, ומשזיהתה הנתבעת 2 את התובעת 2, טרקה את הדלת בפניה. בהמשך, צלצל הנתבע 1 לתובעת 2 ושאל לפשר מטרת הביקור. התובעת 2 השיבה לו, כי הגיעה על מנת לגבות את שכר הדירה. הנתבע 1 השיב, כי טרם מצא דיור חלופי וכי אין בכוונתו לשלם עתה וגם לא בעתיד, מאחר ואינו עובד לפרנסתו. אך לא זו בלבד, אלא, שהנתבע טען בפני התובעת 2 כי יש לו הסכם להתגורר בדירה עוד 10 שנים וכי אין בכוו נתו לשלם שכ"ד. כן הזכיר הנתבע 1, כי כנגדו תלויים ועומדים תיקי הוצאה לפועל רבים בסך חובות כולל של מאות אלפי שקלים.

8. בנסיבות אלה, נאלצו התובעות ביום 19.11.12 להגיש תביעת פינוי. הנתבעים לא פינו את הדירה ואולם ביום 29.11.12, נאותה אמו של הנתבע 1 לשלם את שכר הדירה לחודש 11.12.

9. ביום 18.12.12 ביקש הנתבע 1 להיפגש עם התובעת 1 לשם מסירת החזקה במושכר. בפגישה נודע לתובעת 1, כי המושכר נמצא במצב של חורבן כהגדרת התובעות, מטונף, כאשר דלתותיו זרוקות וריהוט ו מושחת ומקול ף. בנסיבות אלו, הודיעה התובעת 1, כי אינה מוכנה לקבל את המושכר במצבו וכי בגין האיחור במסירת הנכס התובעות זכאיות לפיצוי בסך 8 ,000 ₪.

10. למחרת, במסגרת שיחת טלפון שקיימה התובעת 1 עם נתבע 1, הוצעה הצעת פשרה, לפיה, הנתבעים ישלמו לתובעות סך של 25 ,000 ₪, בגין נזקים, עיכוב בפינוי ואובדן שכר דירה בשל חוסר היכולת להשכיר את הנכס במצבו הנוכחי.

11. ביום 20.12.12, הצליחה התובעת 1 לאתר את הנתבע 1 ושאלה מתי יימסרו לה מפתחות המושכר. הנתבע 1 השיב, כי המפתחות יימסרו כנגד חתימה על מסמך המאשר, כי אין לתובעות כל תביעות כלפי הנתבעים. התובעת 1 השיבה, כי תאות לעש ות כן, בתמורה לתשלום סך של 20,000 ₪. משהצעתה זו סורבה, הוציאו התובעות צו פינוי ביום 23.12.12 וביום 24.12.12 פרץ מנעולן את מנעול הדלת. בו ביום, הגיעה התובעת 1 לדירה ונוכחה לגלות, כי פרטי ריהוט שהיה במושכר נזרקו וגובבו ליד פחי האשפה ופקחי העירייה הטילו קנסות על דיירי הבניין בגינו . עוד נוכחו התובעות ללמוד, כי הנתבעים לא דאגו להעברת השמות על שמם לעניין תשלומי חשמל ומים, ולמעשה בעלת החשבון נותרה אימן המנוחה של התובעות .

12. ביום 25.12.12 הודיע הנתבע 1 לתובעת 1, כי ישאיר את מפתח הדירה בתיבת הדואר. ביום 27.12.12, ניסה מתווך מטעם התובעות להיכנס לדירה אולם לא עלה בידו לעשות כן, כנראה בשל חבלה במנעול הדלת, דבר שהצריך את החלפת מנעול הדלת בשנית.

13. לאור כל הנטען לעיל, עותרות התובעות לפצותן כדלקמן: סך 14,976 ₪ בגין החזרת הדירה לקדמותה (בהתאם להצעת מחיר מיום 27.12.12 שצורפה כנספח 18 מטעם הקבלן דוד שמשיאן, בנייה שיפוצים ויזמות) . סך של 1 ,000 ₪ בשל החלפת 2 מנעולים ( צורפה כנספח 13 - חשבונית מס/ קבלה מס' 0408 מיום 30.12.12 ע"ס 500 ₪ וכן, כנספח 16 – חשבונית מס/קבלה 3098 בסך 500 ₪ מיום 27.12.12 ). סך 3,360 ₪ דמי שכירות לתקופה של 24 ימים בחודש דצמבר 2012. סך של 9 ,065 ₪ פיצוי בגין איחור במסירת החזקה בדירה לפי 50$ ליום בגין כל יום איחור ובסה"כ 49 ימים. סך של 8 ,400 ₪ בגין אובדן אפשרות להשכיר את הדירה בשל הצורך בשיפוצה. סך של 10 ,000 ₪ שווי המטלטלין שניזוקו בדירה. סך של 380.48 ₪ בגין חשבון מים שלא שולם ( צורף כנספח 14 חשבון מים נכון ליום 26.12.12) . כן עותרות התובעות לפצותן בגין עגמת נפש ושכ"ט עו"ד. סה"כ עותרות התובעות לפצותן בסך 47,181 ₪.

פרשת ההגנה:

14. אליבא דנתבעים - כעולה מתצהיריהם שצורפו כתמיכה להתנגדותם לביצוע שטר בתיק הוצל"פ 03-32 923-12-3 המשמשים ככתב הגנה בתיק - בשנת 2006 יצר הנתבע 1 קשר עם מתווך דירות מר אליהו דוד, לשם מציאת דירה להשכרה. המתווך מצא את המושכר נשוא התביעה, כשהוא במצב גרוע וזקוק לשיפוץ. כן נמצאו במושכר חפצים אשר שימשו את הדיירים הקודמים. חרף זאת, החליטו הנתבעים לשכור את הנכס, בין היתר, בשל דמי השכירות הנמוכים וכן בשל מיקומה בשכונת "מקור ברוך". הדירה הושכרה במצבה כפי שהיא. הנתבע 4, מר אברהם גבאי, שימש כערב להסכם השכירות במהלך השנה הראשונה. ביום 29.5.06 הגיע הנתבע 1 למשרדו של עו"ד יוסי גזיב, בעלה של התובעת 1 , והמשמש כבא-כוחה בתיק . במעמד החתימה נכחו המתווך, התובעות, הנתבעים והערב. במעמד החתימה הובהר, כי הערב אינו עובד ומתקיים מקצבת המוסד לביטוח לאומי. משכך, התנגד ב"כ התובעות, כי מר אברהם גבאי ישמש כערב בטענה, כי לא יהיה ניתן לעקל את קצבת הנכות, במידה והנתבעים לא יעמדו בתנאי ההסכם. משכך, פנה הנתבע 1 לאחותו, הנתבעת 3, גב' אילנית ט ליאס, כדי שזו תשמש כערבה, במקום הנתבע 4. לאחר שהנתבעת 3 חתמה על כתב הערבות ושטר החוב , נכנסו הנתבעים לדירה בשנת 2006 והתגוררו במושכר עד לתום תקופת השכירות הרביעית. התובעות נאותו להמשך התגוררתם של הנתבעים בדירה לתקופה חמישית, בכפוף להפקדת שכר דירה לחשבון הבנק, כפי שנעשה לפני כן. כן, סוכם על אותו מתווה, לשנים 2011-2012, היינו: לתקופת השכרה שישית ושביעית.

15. בחודש מאי 2012 פנה הנתבע 1 לתובעות וביקש הארכה של תקופת השכירות לתקופה נוספת בת 5 חודשים בשל היותה של אשתו בהריון וצפויה ללדת בחודש 6.12. התובעות נאותו, בתנאי להפקדת 5,000 ₪ כבטחון. הנתבע השיב שאין ביכולתו לשלם סך זה, ולפיכך נאותו התובעות לאפשר לנתבעים להישאר בדירה עד חודש נובמבר 2012 , וכנגד תשלום דמי שכירות בסך 4,200 ₪.

בחודש 11.12 ביקשו הנתבעים להמשיך להתגורר למשך חודש נוסף היות וטרם נמצא דיור חלופי. התובעות נאותו, ולאחר כחודש עזבו הנתבעים את המושכר. לטענת הנתבעים, התובעות פעלו בחוסר תום-לב בכך שהגישו ביום 19.11.12 תביעה לפינוי מושכר. במהלך חודש דצמבר 2012 נפגש הנתבע 1 עם התובעת 1 במושכר, לשם מסירת מפתחות המושכר. התובעת ציינה מספר ליקויים שנתגלו בדירה ואשר נרשמו ע"ג כרטיס ביקור. הליקויים תוקנו וקירות המושכר סוידו.

16. בדיון שהתקיים בפניי ביום 26.6.14 במעמד הצדדים, שבו הם על עיקרי טיעוניהם. כן נחקרו הצדדים ועד מטעם הנתבעים על תצהירי העדות שהוגשו מטעמם .

17. בחקירתה ציינה התובעת 1, כי עסקינן במושכר שנבנה בשנת 1957 ומלבד שיפוץ המטבח במושכר בשנת 1991 לא עבר שיפוץ. התובעת 1 אישרה, כי לא צירפה ראיות באשר למצב המושכר עובר להשכרתו לנתבעים. כן ציינה, לא בוצעו תיקונים במושכר זאת הואיל והוא נמכר לצדדים שלישיים לאחר שהנתבעים פינו אותו. התובעת 1, אישרה, כי לא נחתם הסכם שכירות בכתב בתקופות השכירות הנוספות זאת נוכח אי המצאת ערבים טובים לטענתן על ידי הנתבעים. כמו כן, אישרה, כי הנתבעים שילמו באמצעי תשלום שונים את דמי השכירות החודשיים במהלך תקופה בת 7 שנים בהם החזיקו במושכר. כמו כן, אישרה, כי התובעות נאותו להסכים להארכת תקופת השכירות עד ליום 5.12.12, זאת, הגם ולשיטתה הסכמה זו נבעה כתוצאה מכפייה ואילוץ. התובעת 1 אף אישרה, כי הנתבעים פינו את הדירה בתחילת חודש דצמבר 2012 ( פרוט' בעמ' 6 שורה 14) ואולם, את מפתחות המושכר קיבלה בשלב מאוחר יותר. כמו כן, אישרה, כי קיימה עם הנתבע 1 פגישה במושכר באמצע חודש דצמבר 2012 במהלכה ביקש הוא למסור את המפתחות לידיה ואילו היא סירבה נוכח מצב הדירה. התובעת אישרה, כי לא ביצעה את התיקונים שצורפו כנספח 8 לכתב התביעה זאת הואיל ובסופו של יום מכרה את המושכר.

18. עד הגנה מטעם הנתבעים, מר דוד אליהו, העיד בפניי. בעדותו ציין העד, כי בעת קבלת המושכר לטיפולו כמתווך מצא אותו ריק וסגור כאשר התרשם, כי המושכר היה ריק במשך תקופה בת כשנה. כמו כן, אישר כי בדירה היה ריהוט ישן ורעוע. עוד ציין העד, כי המושכר הושכר בדמי שכירות נמוכים יחסית נוכח מצבו הפיזי הירוד וכי רוב הריהוט היה משומש וחלקו אף לא תקין. כמו כן, ציין כי התובעת 1 ציינה כי ניתן לזרוק את הריהוט ככל שהנתבעים לא יחפצו בו, כאשר היא ביקשה להותיר חלק ממנו במושכר. כמו כן, הנתבע 1 אישר כי שטר החוב יוחזר רק בתום תקופת השכירות באם הדירה תושב לשביעות רצון המשכיר. כמו כן, אישר, כי העביר את חשבון החשמל על שמם ואילו את חשבון המים לא. הנתבע 1 אישר, כי במהלך כל תקופות השכירות היו לעיתים בעיות טכניות בתשלום דמי השכירות בהמחאות עם זאת, העיד כי דמי השכירות שולמו במלואם באמצעי תשלום אחרים. כמו כן, העיד כי קיבל רשות מהתובעות לזרוק את הריהוט הישן שהיה במושכר . כמו כן, הנתבע 1 מסר כי פינה את המושכר ביום 15.12.12 אך אישר, כי לא שילם עבור 10 ימים בחודש דצמבר 2012 ( מיום 5.12.12 ועד ליום 15.12.12) לשיטתו, היות והתובעות לא נהגו עימו בתום לב.

19. הנתבע 4, מר אברהם גבאי, נחקר בפניי. הנתבע 4 אישר, כי הסכים לחתום לנתבעים על כתב ערבות ושטר חוב בתחילה זאת נוכח חברות רבת שנים עם הנתבע 1. כמו כן, העיד כי הסכים לחתום לו עבור שנת שכירות אחת. עם זאת, אישר כי קרא את החוזה. באשר לסעיף האופציה טען כי יש לערוך חוזה נוסף לתקופת האופציה. עוד ציין, כי אינו חתום על הסכם השכירות אלא רק על שטר הערבות.

20. הנתבעת 3, גב' אילנית טליאס, נחקרה בפניי. לדבריה, הסכימה לחתום על הסכם שכירות לשנה אחת עם אופ ציה לשלוש ארבע שנים. הנתבעת אישרה, כי קראה את הסכם השכירות ושטר החוב אך ציינה, כי לא ידעה על כך שהסכם השכירות מתחדש באופן אוטומטי וכי על כך לא הייתה מסכימה וודאי שלא הייתה מסכימה לחתום על הסכם השכירות לאחר שהנתבע 1 הפך להיות "חייב מוגבל באמצעים".

דיון והכרעה:

21. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ולאור התרשמותי מעדויות הצדדים ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין נחה דעתי, כי דין התביעה כנגד הנתבעים להתקבל בחלקה . להלן נימוקיי.

מהעדויות שבאו בפניי, עולה, כי הצדדים הסכימו להארכת תקופת השכירות עד ליום 5.12. 12, זאת, הגם ולא נחתם הסכם שכירות בכתב מתקופת השכירות הרביעית ואילך. כמו כן, לא הייתה מחלוקת, כי דמי השכירות עד אותו מועד שולמו כדבעי. בעניין זה סבורני, כי הארכת תקופת השכירות מעת לעת בהסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם אינה עולה ב קנה אחד עם טענות התובעות להפרות חוזרות ונשנות מטעם הנתבעים . אין אף בידי לקבל טענותיהם לאילוץ וכפייה, זאת, בהיעדר ראיות לכך ובשים לב לכך, כי התובעת 1 הינה אשת עורך דין העוסק, בין היתר, בתחום האזרחי.
בנסיבות אלה, הדעת נותנת, כי אם החליטו הצדדים לחדש את החוזה בהסכמה בעל פה ולהאריכו לתקופות שונות - הרי שהסכימו לחדשו באותם תנאים כלליים שהיו בהסכם המקורי. שאם לא כן, חזקה שהיו מציינים במפורש את השינויים שערכו או פועלים לסיום ההתקשרות. הרושם הכללי שניכר מעדותה של התובעת 1, כי הגם ודעתה לא הייתה נוחה מהתנהלות הנתבעים היא ויתרה או מחלה על כך ממניעים שונים ואולם, אין בכל אלה, לדידי, כל רלבנטיות לתביעה דנן. עוד יצויין, כי אף אם הנתבעים הפרו את תנאי ההסכם בעניין מועדי התשלום או אמצעי התשלום, הרי שאלה רופאו על ידם בסמוך לאחר מכן ומשכך, לא קמה לתובעות עילתה תביעה בגין הפרות אלה במועד הגשת התביעה .

22. המחלוקת העובדתית הנעוצה , איפוא, בין הצדדים הינה מועד הפינוי כאשר התובעות טוענות שהנתבעים פינו המושכר ביום 22.12.12 ואילו הנתבעים טוענים , כי פינו המושכר ביום 15.12.12 וכן, שאלת הפיצויים המוסכמים ודמי השכירות הנובעים כפועל יוצא מכך, וכן, שאלת הנזקים הנטענים על ידי התובעות.

23. בהתאם לראיות שהוצגו עולה, כי התובעות שלחו מכתב לנתבעים ביום 30.10.12, במסגרתו הינן דורשות פינוי המושכר בהתאם למועד שהוסכם, קרי, עד ליום 5.12.12. הנתבעים מודים למעשה, כי לא פינו את המושכר במועד. באשר למועד הפינוי הנני מקבל את עדותו של הנתבע 1 כמהימנה, לפיה, העמיד לתובעת 1 את מפתחות המושכר כבר ביום 18.12.12. עדותו זו נתמכה אף בעדותה של התובעת 1. הנתבע 1 ביקש למסור לתובעת 1 את מפתחות הדירה ביום 18.12, אך התובעת 1 סירבה לקבל את המפתח, בשל מצבה הפיזי של הדירה. התובעות המציאו צו פינוי והדירה נפרצה ביום 24.12. לעניין זה, הריני לקבל את טענת התובעות לפיצויין. לצורך חישוב הפיצוי, הריני קובע את מועד מסירת החזקה בנכס, ליום 18.12.12. הנתבעים ישאו בתשלומי שכ"ד לתקופה של 13 ימים היינו: מיום 5.12 ועד ליום 18.12, מועד נכונות הנתבע 1 להשיב לתובעות את מפתחות הדירה. באשר לפיצוי מוסכם בגין כל יום איחור: סעיף 11 ג' להסכם השכירות, קובע, כי בנוסף לדמי השכירות השוכרים ישלמו סך 50$ ליום בגין כל יום איחור. משנקבע, כי המושכר היה נתון לרשות התובעת 1 ביום 18.12, הרי שעסקינן, באיחור של 13 ימים. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעות דמי שכירות יחסיים בסך 1,820 ₪ וכן, פיצוי בסך 50$ ליום בגין כל יום איחור, לפי שער של 3.7 ₪ ל- 1 $, בהסתמך על חישובי התובעת, במכפלת 13 ימים, סה"כ 650$ שווי ערך לסך 2,405 ₪. כן הנני מחייב הנתבעים לשלם לתובעות סך של 380.48 ₪ בגין חוב צריכת מים לחברת הגיחון.

24. באשר ליתר הנזקים הנטענים , סבורני , כי התובעות לא הניחו תשתית ראייתית מספקת בעניין זה. כך, התובעות לא הגישו חוות דעת שמאי הבוחנת ומבדילה בין נזקים שנגרמו כתוצאה מבלאי ושימוש סביר במושכר לבין נזקים שנגרמו בגין מעשי ומחדלי הנתבעים. כמו כן, לא הובאה כל הערכת נזקים מקצועית. בעניין זה אין בידי לקבל את "הצעת המחיר" שהוגשה על ידי מאן דהו שלבטח אינו מומחה בהערכת נזקים. משכך, עסקינן בעדות בלתי קבילה שכן, הוגשה על ידי מי שאינו מומחה לדבר ואף הוגשה שלא כדין.
כמו כן, באשר למצבה של הדירה הנני מקבל גירסת הנתבעים אשר נתמכה בעדותו של מתווך המקרקעין, מר אליהו דוד , אשר העיד, כי עסקינן בדירה ישנה ולא משופצת ונזקקה לשיפוץ, וכן באשר לטיב הריהוט הישן והרעוע שנמצא במושכר. אף לקנסות אשר הוטלו על דיירי הבניין בשל השארת הריהוט ליד פח האשפה, לא מצאתי לחייב את הנתבעים זאת בהיעדר אסמכתא או עדות של מי מדיירי הבניין.

25. עם זאת, מצאתי לחייב את הנתבעים בעלות פריצת המנעולים, זאת, למרות שלא נעלמה מעיני טענתו העובדתית של הנתבע 1, לפיה, ביקש למסור את המפתחות כבר ביום 15 .12.12. שכן, שעה שהנתבעים מודים, כי לא פינו את המושכר בהתאם למוסכם והתובעות נדרשו לנהל הליך משפטי בעניין זה ביצוע פעולות אלה הינו בגדר הסביר.

26. באשר לטענות התובעות לפיצויים בדמות נזק לא ממוני, לא נסתרה מעיני עובדת נכונותן של התובעות לבוא לקראת הנתבעים, חרף טענות בדבר הפרות חוזיות. לו אכן היו הפרות מעין אלו הפרות מהותיות ויסודיות, כאלו אשר מהוות הפרות כבדות משקל, ברי כי לא היו התובעות נכונות להאריך את תקופת השכירות שוב ושוב. בעשותן כן, אין להן להלין אלא על עצמן ומכל מקום, לא מצאתי בנסיבות אלה הצדקה לפסיקת נזק לא ממוני.

27. כן, לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בתשלום שני חודשי שכירות, זאת, נוכח פינוי המושכר ביום 15.12.12 כעשרה ימים בלבד לאחר המועד המוסכם וכן, נוכח העובדה, כי המושכר לא עמד כלל להשכרה, אלא, למכירה ובהיעדר הוכחה, כי התובעות ביקשו להשכירו עובר למועד המכירה.

28. משכך, הנני מחייב הנתבעים 1 ו-2 שכר דירה יחסי בסך 1,820 ₪ וכן, פיצוי בגין איחור בפינוי המושכר בסך 2,405 ₪ ופיצוי בגין נזקי פריצה בסך 1,000 ₪ וכן, סך של 380.48 ₪ חוב מים . סה"כ ישלמו הנתבעים לתובעות סך 5,605.48 ₪.

באשר לחיובן הנטעם של הנתבעים 3 ו-4 :

29. בעניין היחסים שבין התובעות לנתבעים 3 ו-4 המחלוקת הנעוצה בין הצדדים הינה האם מכוח חתימתם של הנתבע ים 3 ו-4 על כתב ערבות יש לייחס ל אלה התחייבות מתמשכת לערוב לכל חיובי הם של הנתבעים לפי הסכם השכירות לרבות באשר לחיובים שנוצרו בתקופות בהן הוארך ההסכם, או שמא המדובר בהתחייבות מוגבלת ומוגדרת לערוב אך ורק לחיובים שנוצרו בתקופה הקלנדארית הנקובה בהסכם המקורי (12 חודשים) או לכל היותר ל משך תקופת האופציה המצוייה בהסכם ?

30. עניין לנו בפרשנות של כתב ערבות, אותו יש לפרש, ככל הסכם, לפי אומד דעת הצדדים, כפי שציינה כב' השופטת א' חיות בפרשת אברון נ' פלדה:

"בבואנו לפרש חוזה או כל התחייבות משפטית אחרת אנו מצווים ככל הניתן להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שערכו את המסמך ואחר 'המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים' [..]. על אומד דעת זה ניתן ללמוד מלשון החוזה וכן מן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו [..] אם אין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות, דהיינו, 'על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים...' [..] ובהתאם 'לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג'..."( ראה: ע"א 8239/06, זאן אברון נ' אברהם פלדה , ס' 2 לפסה"ד מיום 21/12/08, פורסם בנבו).

הנתבעים 3 ו-4 הודו, כי שטר הביטחון עליו חת מו הנתבע ים 3 ו-4 נערך בקשר ל-"חוזה שכירות". הנתבעים 3 ו-4 חתומים כערבים לשטר הביטחון וכן, אישרו , כי קראו א ת הסכם השכירות במסגרתו חתמו על ערבותם. מכאן, כי בעת שחתמו על כתב הערבות, הנתבעים ידע ו היטב , כי ערבות ם, היא ערבות למכלול ההתחייבויות החוזיות שנכללו בהסכם, ובהן מטבע הדברים, גם להתחייבות ם של ה נתבעים 1 ו-2. בדבר העמדת ערבות מתמשכת לא מוגבלת בזמן שתהא תקפה גם במהלך התקופות בהן הוארכה השכירות .

31. אומנם, נכונה העובדה, כי הנתבעים חידשו והאריכו את תקופת השכירות לתקופות נוספות ואולם, בנסיבות המקרה סבורני, כי אין בכך כדי להפקיע את ערבותם של אלה. תוצאה זו מתחייבת לטעמי אף מכוח עקרון ההסתמכות עליו מושתת למעשה מוסד הערבות: "בלא יכולת להסתמך על הערב, אין כל ערך וטעם בערבות; בהתאם לביטוי התלמודי: 'ערבך – ערבא צריך' (הערב שלך צריך ערב בעצמו) " (בש"א 155000/06 מלמד אורלי בלהה ואח' נ' ציפורן חנה ואח', פס' 15 לפסה"ד מיום 22/10/06 פורסם בנבו, להלן: "פרשת מלמד").

32. מכוח עקרון זה קבע כב' השופט ש' פרידלנדר בפרשת מלמד הנ"ל: "מקום שמוכח אומד דעת של הצדדים לחוזה הערבות כי הערבות תתחדש מאליה אם וכאשר תתחדש השכירות, ללא הגבלת זמן – יש לתת תוקף מלא להתחייבות גמישה זו של הערב. יש לתת תוקף לציפייתו הסבירה של משכיר כי ערב לחוזה השכירות, או לשטר חוב להבטחת קיומו של חוזה שכירות, ילווה בערבותו את יחסי השכירות הללו, שהתארכותם מעבר לתקופה הראשונית נצפתה ונקבעה מראש בחוזה השכירות, אלא אם כן באה הסתייגות מפורשת מכך. במקרה של הסתייגות כאמור, יוכל המשכיר להתנות את המשך השכירות בהמצאת ערובה חלופית על ידי השוכר. בהיעדרה, יסתמך המשכיר על הערבות כבת-לוויה מתמדת של השכירות, ויימנע מקבלת ערובה חלופית. סיכולה של ציפייה לקיום הערבות כאמור יותיר את הערבות כמשענת קנה רצוץ" (בש"א 155000/06 מלמד אורלי בלהה ואח' נ' ציפורן חנה ואח', פס' 15 לפסה"ד מיום 22/10/06 פורסם בנבו). באותו מקרה, הדומה כשתי טיפות מים למקרה דנן, דובר בשטר חוב שנערב ע"י בני משפחתו של השוכר, אשר הפנה להסכם שכירות ב ו נכללה תניה בדבר תוקפה המתמשך של הערבות. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי אומד דעתם של הצדדים מלמד על תוקפה המתמשך של הערבות. בעניין זה ציין, כי אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים נלמד גם מהקרבה המשפחתית השוררת בין השוכר לבין הערבים: " בהקשר של ערבות לעמית לעבודה, על רקע קשר אשר לגביו אין הנחה כי יימשך שנים רבות דווקא, ראוי לפרש את חוזה הערבות פירוש דווקני, ולא לקרוא לתוכו הסכמות-מכללא שאין בו. בנסיבות אחרות, כגון בהקשר של ערבות בין בני משפחה קרובים, ניתן לעתים להניח כי לו 'הטרדן המתערב' היה שואל את הערב, עובר לחתימתו על כתב הערבות, אם הוא מקבל עליו להיות ערב לשכירות כל עוד היא נמשכת – היה הערב משיב בחיוב. הנחה זו תישקל, כמובן, לאור כלל הנסיבות כפי שיוכחו. תוקף מיוחד יש לאומד דעת כאמור, כשהערב הוא קרובו של הנערב. בהקשרים כאלה, ניתן להניח שהערבות היא מעין מתנה של הערב לנערב, וליישם את החזקה (הניתנת לסתירה...) כי הנותן – בעין יפה נותן..." (שם, פס' 16-17).

33. סבורני, כי אף בענייננו מצביעים יחסי הקירבה בין הנתבעים 3 ו-4 לנתבעים בדמות קירבת משפחה או חברות קרובה על היחסים הקרובים שהתקיימו בין הנתבעים 1 ו-2 לנתבעים 3 ו-4 וכן, על אומד דעתם המשותף להעמיד לתובעות ערבות מתמשכת לחיובי השכירות, כפי שהוארכה מזמן לזמן. יחסים אלו מקימים אף חזקת ידיעה, שלא נסתרה, על הארכת השכירות מעת לעת. אף מחדל ם של הנתבע ים 3 ו-4 מלדרוש מהתובע ות את ערבותם בחזרה, או להתריע בפני הן בדרך אחרת על פקיעת ערבות ם, עובדה נוספת בגינה אין לפטור את הנתבעים 3 ו-4 מערבות ם.

34. עיון בפסיקה מעלה, כי הכרה בתוקפה המתמשך של ערבות להסכם שכירות או ערבות לשטר חוב שניתן ע"י שוכר לטובת משכיר במסגרת הסכם שכירות היא פועל יוצא של פרשנות הסכם השכירות וכתב הערבות והתחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים (בענין זה ראה למשל פסק הדין שניתן בת"א (שלום-ת"א) 11440/03 בירנבאום חיים נ' לינכר חיים ואח' מיום 25/09/03 (פורסם בנבו), בו דו בר - כמו בענייננו - בבני משפחה של השוכר, אשר ערבו לשטר חוב שניתן על ידו לטובת המשכיר מכח הסכם שכירות. בהסכם נכללה הוראה בדבר תוקפה המתמשך של הערבות בתקופות הארכת השכירות אף ללא ידיעתם של הערבים, והשאלה שעמדה על הפרק הייתה, האם השטר הוא בר ההפעלה כלפי הערבים בגין הפרת התחייבויותיו של השוכר על פי חוזי השכירות המאוחרים שחתם עם המשכיר בלי ליידע את הערבים ובלי להחתימם על שטר חוב מחדש. בהסתמך על לשונו הברורה של הסכם השכירות, על יחסי הקירבה המשפחתית בין ה ערבים לבין השוכר ועל התנהגותם של הצדדים בשנים שלאחר חתימת ההסכם הראשון קבע ביהמ"ש (כב' השופטת יעל הניג), כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, וכי הערבות של הערבים לשטר החוב משתרעת גם על החיובים שנטל השוכר על עצמו כלפי המשכיר במסגרת ההסכמים המאוחרים. ראה גם ע"א (מחוזי-חיפה) 2106/05 הרוש אילן נ' רוזנברג דב ואח' [פורסם בנבו] מיום 27/06/07 וכן ת"א (שלום-י-ם) 12376/04 בועז יחזקאל נ' עקיבא חי עזרא [פורסם בנבו]. בשני המקרים הנ"ל הגיע, אמנם, ביהמ"ש למסקנה , כי הערבות חלה רק על הסכם השכירות המקורי, ואולם בכל אחד מהמקרים הדגיש ביהמ"ש בפסק דינו, כי תוצאה זו נגזרת מהנסיבות הספציפיות של אותו מקרה, וכי אין מניעה עקרונית להכרה בתוקפה המתמשך של הערבות במקרה המתאים: בעניין הרוש הצדדים להסכם השכירות המקורי מחקו את סעיף האופציה שנכלל בו, ומשכך קבע בימ"ש, כי בהעדר אופציה להארכת חוזה השכירות רשאי היה הערב לסבור ולהניח, כי ערבותו ניתנה רק לתקופת שכירות בת שנה אחת. כמו כן באותו מקרה המשכיר כלל לא הוכיח, כי החתימה ע"ג כתב ה ערבות היא אכן חתימתו של הערב. בעניין עקיבא חי קבע הסכם השכירות הראשון, כי "עם תום תקופת השכירות ינהלו הצדדים משא ומתן להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות", כפי שאמנם עשו הצדדים בתום תקופת השכירות, וגם ההסכם השני שנחתם היה שונה במספר פרטים מן ההסכם הראשון ולכן קבע ביהמ"ש כי החוזה המאוחר איננו חוזה הארכה או חוזה מימוש אופציה, אלא חוזה נפרד העומד בפני עצמו, אשר לא ניתן להחיל עליו את תוקפה המתמשך של הערבות שניתנה במסגרת ההסכם הראשון. באותו ענין ציין ביהמ"ש מפורשות במסגרת פסק דינו, כי תוצאה זו לא תחול "במקרים בהם עולה מנסיבות הענין, באופן מובהק, כי במעמד החתימה על כתב הערבות היה ברור לנוגעים בדבר, שהערב הסכים לכך, שאם בתקופות השכירות לא יחולו שינויים רלבנטיים כי אז ערבותו תחול גם על תקופת שכירות נוספת אם תהיה כזו, וזאת מבלי שיהא צורך להטריח את כל הנוגעים בדבר בעניינים פורמאליים כגון הכנת כתבי ערבות חדשים, הכנת שטרי חוב חדשים והחתמת הערב עליהם ... כך למשל יש להניח, שכאלו יהיו פני הדברים כאשר...נכס הושכר לאדם בשר ודם והערב הוא אחד מבני משפחתו הקרובים" (פס' 15 -16 לפסה"ד הנ"ל) .

35. כאמור, התחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים במקרה דנן, העולה מלשונו הברורה של הסכם השכירות, מיחסי הקירבה בין השוכרים לבין הערב ים מוביל למסקנה ההכרחית, לפיה, ערבותם של הנתבע ים 3 ו-4 לשטר ה ביטחון לא פקע עד לסיום יחסי השכירות בין התובע ות לבין הנתבעים 1 ו-2 ולכן ניתן לחייב ם בחיובי הנתבעים 1 ו-2 .

36. סוף דבר- הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד ולחוד סך של 5,605.48 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט בסך 3,600 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ד, 25 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.